|
|||||
|
דרקונים של שמש גוועת - פרק מתוך ספר
מרגרט ווייז וטריסי היקמן עברית צפריר גרוסמן |
|||||
|
|
|||||
| פרק ראשון מתוך חלקו הראשון של הספר "דרקונים של שמש גוועת - רומח הדרקון מלחמת הנשמות", החלק האחרון עד כה, בסדרה הבלתי נגמרת של "רומח הדרקון" אשר ראה אור לאחרונה בהוצאת אופוס. הפרק מובא לכם באדיבות הוצאת אופוס המוציאה לאור סדרת ספרי מדע בדיוני ופנטסיה בעברית. | |||||
| 1 שיר המוות הגמדים כינו את המקום גַמַאשִינוֹך - שיר המוות. אף יצור חי לא התהלך שם מרצונו החופשי. אלה שנכנסו לשם עשו זאת מתוך ייאוש עז, צורך דוחק או מכיוון שמפקדם הורה להם לעשות זאת. הם האזינו ל"שיר" במשך כמה שעות כאשר דרכם הובילה אותם קרוב יותר ויותר אל העמק השומם. השיר היה מפחיד ונורא. מילותיו, שמעולם לא נשמעו בבירור, או הובנו בדיוק - לפחות לא בהאזנה רגילה - דיברו על מוות ועל גורל הגרוע ממוות. השיר דיבר על מלכוד, על אכזבה מרה, על סבל שלעולם אינו מסתיים. השיר היה שיר קינה, שיר של געגועים אל מקום שהנפש מתאווה אליו, מקום אותו היא זוכרת, מפלט של שלווה ורוגע, שכעת היה חסום בפניה. כששמעו את השיר בראשונה, האבירים עצרו את סוסיהם, ידיהם מושטות לעבר ניצבי חרבותיהם, מסתכלים סביבם בחוסר נוחות וצועקים "מה זה?" ו"מי שם?" אך אף אחד לא הלך שם. שום יצור חי. האבירים הביטו על מפקדם, שישב בגב זקוף על אוכפו ובחן את הצוקים שהתנשאו מעליהם מימין ומשמאל. "זה כלום", הוא אמר לבסוף. "זה רחש הרוח השורקת בסלעים. המשיכו". הוא הוליך את סוסו לאורך השביל, שהמשיך בעיקוליו ופניותיו בין ההרים הידועים בשם אדוני האבדון. האנשים שבפיקודו עקבו אחריו בטור עורפי, מכיוון שהמעבר היה צר מכדי שחיילי כוח הסיור ירכבו זה לצד זה. "כבר שמעתי בחיי את הרוח שורקת, אדוני הלורד", נהם אחד האבירים, "אך לזאת היה קול אנושי. היא הזהירה אותנו שנתרחק מהמקום. עלינו להקשיב לאזהרתה". "שטויות!" מפקד הטופר אֵרְנְסְט מַאגִיט הסתובב על אוכפו כדי להביט על הסייר שלו, שהיה גם סגנו. "אלו שטויות ואמונות תפלות! אך ידוע גם שאתם המינוטאורים דבקים באמונותיכם העתיקות והמיושנות. הגיע הזמן שתיכנסו אל העידן החדש. האלים עזבו את העולם, ואני אומר 'ברוך שפטרנו'. כעת, אנו בני האנוש שולטים בעולם". קול יחיד, נשי, שר את שיר המוות. כעת הצטרפה אל קול זה מקהלה מפוחדת המורכבת מגברים, נשים וילדים שהרימו את קולם במזמור נורא של אובדן נטול תקווה ושל סבל, בקול רם שהדהד בינות להרים. לשמע הקול המחריד, נבהלו חלק הסוסים וסירבו להמשיך הלאה, ולמען האמת, רוכביהם לא ניסו לדרבן אותם. סוסו של מאגיט נחר בפחד והידס בפרסותיו. זה נעץ בו את דורבנותיו, משאיר סימנים מדממים על צלעות הסוס, והסוס המשיך הלאה בחוסר רצון, אוזניו רועדות. מפקד הטופר מאגיט רכב כחצי מיל לפני ששם לב שאינו שומע רעש הלמות סוסים מלבד שלו. כשהביט מאחוריו, הוא הבחין שהוא רוכב לבדו. אף אחד מאנשיו לא הלך בעקבותיו. מאגיט פנה בזעם ורכב לעבר הכוח עליו פיקד. הוא גילה שמחצית מאנשי כוח הסיור ירדו מסוסיהם, ואנשי המחצית השניה הביטו בו בחוסר נוחות, יושבים על סוסיהם שניצבו רועדים על השביל. "לחיות הטיפשות יש יותר שכל מאשר לרוכביהן", אמר המינוטאור ממקומו על הקרקע. מעטים היו הסוסים שהתירו למינוטאור לרכוב עליהם, ומעטים אף יותר היו יכולים לשאת את המשקל של אחד מן המינוטאורים הגדולים. גובהו של גָאלְדַר היה יותר משבעה רגליים, כולל קרניו. הוא התקדם יחד עם כוח הסיור, רץ ללא קושי לצד מפקדו. מאגיט ישב על סוסו, ידיו על האוכף, מביט באנשיו. הוא היה אדם גבוה וכחוש מהמקובל, מסוג האנשים שהם חזקים יותר מכפי שהם נראים, עצמותיו כמו מחוברות בגידי פלדה. עיניו היו שטוחות וצבען כחול כמו הים, ללא חוכמה, ללא עומק. הוא היה ידוע במשמעת האכזרית, חסרת הגמישות - ויש שיאמרו חסרת המחשבה - שהטיל, ובהתמסרותו המלאה למטרה קדושה ויחידה: ארנסט מאגיט. "אתם תעלו עכשיו על סוסיכם ותרכבו אחריי", אמר מפקד הטופר מאגיט בקרירות, "או שאדווח על כל אחד מכם למפקד הקבוצה. אאשים אותכם במורך-לב, בבגידה בחזון ובמרד. כפי שאתם יודעים, העונש על כל אחת מהעבירות הללו הוא מוות". "האם הוא יכול לעשות זאת?" לחש אביר חדש במשימתו הראשונה. "הוא יכול", רטן אחד מהחיילים הוותיקים, "והוא יעשה זאת". האבירים עלו על סוסיהם ודרבנו אותם קדימה. הם היו צריכים לנוע מסביב למינוטאור, שנותר על מקומו באמצע הדרך. "האם אתה מסרב לפקודתי, מינוטאור?" שאל מאגיט ברוגז. "חשוב היטב לפני שתענה. אתה אולי בן טיפוחיו של שומר הגולגולת, אך אני מטיל ספק בכך שאפילו הוא יוכל להציל אותך אם אכריז עליך כפחדן וכמפר שבועה בפני המועצה". מאגיט נשען קדימה על צוואר סוסו, ודיבר בקול בטוח ומלגלג. "ולפי מה ששמעתי, גאלדר, ייתכן שאדונך לא יהיה מעוניין להגן עליך עוד. מינוטאור בעל יד אחת. מינוטאור שאפילו עמו מסתכל עליו ברחמים ובבוז. מינוטאור שהורד לדרגת 'סייר'. וידוע לכולנו שהם הציבו אותך כאן רק משום שהם לא ידעו מה לעשות איתך. אף-על-פי ששמעתי שמישהו הציע לתת לך לרבוץ באחו יחד עם שאר הפרות". גאלדר כיווץ את אגרופו, את אגרופו הנותר, נועץ את ציפורניו החדות בבשרו. הוא ידע היטב שמאגיט מנסה להרגיז אותו, לגרור אותו לקרב. כאן, במקום שיש בו אך מעט עדים. במקום שבו מאגיט יוכל להרוג את המינוטאור הנכה ולשוב לביתו ולטעון שהקרב היה הוגן ורב תהילה. גאלדר לא העריך במיוחד את חייו, לא מאז שהאובדן של זרוע החרב שלו הפך אותו מלוחם אימתני לסייר המדדה באפלה. אך עדיין, ארור יהיה אם יסכים למות מידיו של ארנסט מאגיט. גאלדר לא יעניק למפקדו את העונג הזה. המינוטאור חלף על פניו של ארנסט מאגיט, שהביט בו כשבוז ניכר בהבעת שפתיו הדקות. כוח הסיור המשיך ליעדו, מקווה להגיע אליו בטרם ידעך אור היום - אם ניתן בכלל להגדיר את האובך האפור והקר שלא חימם דבר כאור יום. שיר המוות ילל והתאבל. אחד המגוייסים החדשים רכב כאשר דמעות זולגות על לחייו. החיילים הוותיקים רכבו כאשר ראשם שקוע מטה וכתפיהם משוכות מעלה לסוכך על אוזניהם, בניסיון לחסום את הרעש. אך אפילו אם היו ממלאים את אוזניהם בקש, אפילו אם היו קורעים לעצמם את עור התוף, עדיין היו שומעים את השיר המחריד. שיר המוות התנגן בלבותיהם. כוח הסיור רכב אל העמק שנקרא נראקה. לפני זמן רב האלה טאקיזיס, מלכת האופל, הניחה בקצה הדרומי של העמק את אבן היסוד, שאותה הצילה מהמקדש ההרוס של המלך הכוהן של איסטר. אבן היסוד החלה לגדול, נוטלת את הרוע והופכת אותו לכוח חיים. האבן גדלה והפכה למקדש, עצום ונורא; מקדש של אופל מרהיב ונורא. טאקיזיס תיכננה להשתמש במקדש על-מנת לחזור לעולם ממנו גורשה על ידי הומה רועץ-דרקונים, אך דרכה נחסמה בידי אהבה והקרבה עצמית. אף-על-פי-כן, היה ברשותה כוח רב, והיא פתחה במלחמה שכמעט והשמידה את העולם. מפקדיה המרושעים, כמו להק כלבי פרא, החלו להילחם בינם לבין עצמם. קבוצה של גיבורים התאספה. לאחר שהביטו אל תוך לבם, הם מצאו את הכוח להתנגד לה, לנצח אותה ולהפיל אותה ממעמדה. מקדשה בנראקה הושמד, פוצץ לרסיסים כאשר כילתה בו את זעמה על המפלה שנחלה. קירות המקדש ניטחו בנפץ מהשמים כמו ברד באותו יום נורא, סלעים גדולים ושחורים שהחריבו את העיר נראקה. אש מטהרת השמידה את הבניינים של העיר הארורה, שרפה את השווקים ואת מכלאות העבדים, את בתי המשמר הרבים, ממלאת באפר את רחובותיה המתעקלים כמבוך. יותר מחמישים שנה לאחר מכן, לא נותר זכר לעיר שניצבה שם. רק שברים מן המקדש נותרו פזורים על אדמת חלקו הדרומי של עמק נראקה. האפר נפוץ לכל רוח מזמן. דבר לא יצמח עוד בחלק זה של העמק. כל סימן לחיים כוּסה מזמן על ידי החולות הנודדים. רק הסלעים השחורים, שרידים מן המקדש, נותרו בעמק. הם היוו מראה נורא, ואף מפקד הטופר מאגיט, שהביט בהם בראשונה, שאל את עצמו בחשאי אם החלטתו לרכוב לחלק זה של העמק הייתה נבונה. היה באפשרותו לבחור את המסלול הארוך שעוקף את העמק, אך בעשותו כך, יאריך את דרכו בעוד יומיים של מסע, והוא כבר איחר לחזור, לאחר שבילה כמה לילות נוספים בחברת הזונה החדשה שהגיעה לבית הבושת החביב עליו. היה צורך לקצץ בזמן כעת, על כן בחר את דרך הקיצור העוברת בקצה הדרומי של העמק. כוח הפיצוץ שהחריב את המקדש הוא שהפך ככל הנראה את הסלעים השחורים מהם נבנו חומותיו החיצוניות לדמויי גביש. כעת, מבצבצים בתוך החול, לא היו הסלעים גבשושיים או מחוספסים, אלא מהוקצעים, בעלי שטח פנים חלק ופאות נוצצות. דמיינו לעצמכם גבישים שחורים ונוצצים המבצבצים מתוך חול אפור, גובהם פי ארבע מגובה אדם. אדם יכול לראות את השתקפותו במישורים האפלים הללו, השתקפות מעוותת ומעוקמת, אך ניתנת לזיהוי שאי אפשר לטעות בו. האנשים האלה הצטרפו ברצון אל צבא האבירים של טאקיזיס, מתפתים להבטחת אוצרות ועבדים בהם יזכו בקרבות, בידי אהבתם לרצח ולמעשי בריונות ובידי שנאתם לאלפים או לקנדרים או לגמדים או לכל יצור השונה מהם. האנשים האלה, שלבם התחסן לפני זמן רב בפני רגשות טובים, הביטו אל תוך מעמקי הגבישים השחורים ונדהמו מהפנים שהביטו אליהם בחזרה., משום שפנים אלהשרו אף הן את השיר הנורא. מרבית האנשים הביטו והתחלחלו ומיד הפנו את מבטם. גאלדר הקפיד שלא להביט. מרגע שהבחין בסלעים השחורים המבצבצים מן האדמה הוא השפיל את עיניו, והותיר אותן מושפלות מתוך הערצה וכבוד. ניתן לקרוא לזה אמונה תפלה, וארנסט מאגיט היה קורא לזה כך, ללא ספק. האלים אינם נמצאים עוד בעמק זה. אך גאלדר ידע זאת; האלים גורשו מקרין לפני יותר משלושים שנה. אך נשמות האלים נשארו כאן, גאלדר היה משוכנע בכך. ארנסט מאגיט הביט אל השתקפותו בתוך הסלעים, ואף שהצטמרר עד לשד עצמותיו, הכריח את עצמו להביט על ההשתקפות עד שזאת השפילה את מבטה. "לא אלך אחרי השתקפותי שלי כשם שעגל הולך אחרי הפרה!" אמר תוך הצצה רבת משמעות על גאלדר. מאגיט החל לספר באחרונה הלצות הנוגעות לפרות, בחושבו שהן מצחיקות ומקוריות עד מאוד, והשתמש בהן בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו. "כמו עגל אחרי הפרה. הבנת את זה, מינוטאור?" צחק ארנסט מאגיט. צחוקו של המפקד התערבל בשיר המוות והלעג הפך במהרה לצליל אחר - אפל, מזייף, צורם, מנוגד לקצב של הקולות האחרים. הצליל היה כה נורא עד כי מאגיט הזדעזע. הוא השתעל, חונק את צחוקו, לרווחתם הרבה של אנשיו. "הבאת אותנו לכאן, מפקד הטופר", אמר גאלדר. "ראינו כי קצהו הזה של העמק אינו מיושב, כי לא חונה כאן כוח סולאמני המתכונן להתנפל עלינו. אנו יכולים להמשיך הלאה אל יעדנו בביטחון שאין אנו צריכים לפחד משום דבר חי בכיוון זה. כעת עלינו לעזוב את המקום לאלתר. עלינו לפנות על עקבותינו ולדווח למפקדה". הסוסים נכנסו אל העמק הדרומי בחוסר רצון כה רב עד כי כמה מן הרוכבים נאלצו לרדת מסוסיהם, לכסות את עיניהם ולהדריכם, כאילו הם מפנים אותם מתוך בניין בוער. ניכר כי הרוכבים והחיות כאחד היו להוטים לעזוב מקום זה. הסוסים פנו אל הדרך בה הגיעו, והרוכבים צעדו לצדם. ארנסט מאגיט רצה לעזוב את המקום לא פחות משרצו בכך האחרים. ובדיוק מסיבה זאת החליט כי עליהם להישאר. הוא היה פחדן, והיה מודע לכך בעומק לבו. במשך כל חייו הוא ביצע מעשים שמטרתם להוכיח לעצמו כי הוא אינו פחדן. אין מדובר במעשי גבורה - מאגיט נמנע מן הסכנה ככל שעלה הדבר בידו - וכדי להימנע מאלה הוא רכב עם כוח הסיור ולא היה חלק מכוח האבירים של נראקה שצר על העיר סָנְקְטִיוֹן, הנמצאת בשליטת הסולאמנים. במקום זאת הוא ביצע מעשים ומעללים עלובים אשר לא הייתה בהם שום סכנה לעורו, ומטרתם להוכיח לעצמו ולאנשיו כי הוא אינו פוחד. מעללים כדוגמת לינה בעמק הארור. מאגיט העמיד פנים כי הוא בוחן את השמים החיוורים אשר גונם היה צהוב חיוור ומוזר, צבע אשר איש מהאבירים לא ראה לפני כן. "הגיעה שעת הדמדומים", הכריז בקול רם. "איני רוצה לבלות את הלילה בהרים. נקים כאן את המחנה ונרכב בבוקר". האבירים בהו במפקדם בתמיהה ובפחד. הרוח הפסיקה לנשב. השיר שהתנגן ללא הרף בלבותיהם נדם. בתחילה, השקט ששרר בעמק נדמה כשינוי מבורך, אך ככל שחלף הזמן הפך למעיק. השקט העיק עליהם, מחץ אותם, חנק אותם תחתיו. איש לא דיבר. הם המתינו שמפקדם יאמר להם שהוא מתבדח. מפקד הטופר מאגיט ירד מסוסו. "נקים את המחנה כאן. הקימו את אוהל הפיקוד שלי על יד הסלע הגבוה ביותר. גאלדר, באחריותך להקים את המחנה. אני מניח שאתה יכול להתמודד עם המשימה הפשוטה הזאת?" מילותיו נשמעו רמות במידה לא טבעית, קולו צווחני ומחוספס. משב רוח קר ומקפיא נשב בעמק, סוחף את החול למערבולות אבק שהסתחררו על הקרקע הצחיחה ואז נעו משם בקול שריקה. "זוהי טעות, המפקד", אמר גאלדר בקול חלש, שמטרתו להפר מעט ככל האפשר את השקט. "אנו לא רצויים כאן". "מי אינו רוצה אותנו, גאלדר?" גיחך מפקד הטופר מאגיט. "האם אתה מתכוון לסלעים האלה?" הוא היכה על אחד הסלעים המבריקים. "חה! פרה מטופשת ובורה שכמותך!" קולו של מאגיט התקשה, כשפנה לשאר החיילים. "אתם. רדו מיד מסוסיכם והקימו את המחנה. זוהי פקודה". ארנסט מאגיט התמתח, מעמיד פנים כי הוא רגוע. הוא כפף את ברכיו פעמיים ונגע באצבעות רגליו וביצע עוד כמה תרגילי מתיחות. האבירים, קודרים ולא מרוצים, עשו כפקודתו. חלקם פרקו את המטען מכיסי האוכף שלהם והחלו להקים את האוהלים המסוגלים להכיל שני אבירים. האחרים פרקו מזון ומשקה. הקמת האוהלים לא עלתה יפה. כל המכות שהיכו בפטישיהם לא הצליחו להחדיר את יתדות הפלדה אל האדמה הקשה. כל מכה שהנחיתו הניבה הרעש שהדהד בין ההרים וחזר אליהם, מוגבר פי מאה, עד שנדמה היה כי ההרים מכים בהם בחזרה בפטיש. גאלדר זרק את פטיש העץ שלו, אותו החזיק בצורה מגושמת בידו הנותרת. "מה העניין, מינוטאור?" תבע מאגיט. "האם אתה כה חלש עד שאינך יכול לנעוץ יתד של אוהל?" "נסה זאת בעצמך, המפקד", אמר גאלדר. האנשים האחרים השליכו את פטישי העץ שלהם על הקרקע, ונעצו מבט במפקדם כשעל פניהם התרסה זועפת. מאגיט היה חיוור מכעס. "אם אתם טיפשים מכדי להקים אוהל פשוט, תלונו הלילה תחת כיפת השמים!" אולם מאגיט לא ניסה לנעוץ בעצמו אחד מיתדות האוהל בקרקע הסלעית. הוא סרק את האזור עד אשר הבחין בארבעה סלעים שחורים ושקופים, אשר ניצבו כשהם יוצרים צורת ריבוע. "קשרו את האוהל שלי לארבעת הסלעים האלה", פקד. "לפחות אני אישן טוב הלילה". גאלדר עשה כפי שנפקד עליו. הוא קשר את החבלים סביב בסיס הסלעים, וכל אותה העת, מלמל מזמור מינוטאורי שנועד להרגיע את רוחות המתים חסרות המנוח. האנשים רצו לקשור את סוסיהם אל סלעי הענק, אך החיות התנגדו והשתוללו מפחד. לבסוף, האבירים מתחו חבל בין שני סלעים וקשרו אליו את הסוסים. הסוסים התקבצו יחדיו, מפוחדים ועצבניים, מפלבלים בעיניהם ומתרחקים ככל שניתן מהסלעים השחורים. בזמן שאנשיו עבדו, ארנסט מאגיט הוציא מפה מתרמיל האוכף שלו, ובשלחו מבט אחרון וזועף שנועד להזכיר להם את תפקידם, פרש את המפה והחל לבחון אותה בארשת שלווה ונינוחה שלא הטעתה איש. מאגיט הזיע, וזאת אף שהוא כלל לא עבד. צללים ארוכים הושיטו את זרועותיהם אל עמק נראקה, מחשיכים את העמק ומאפילים אותו עוד יותר משהאפילו השמים, שעדיין הוארו בזוהר הצהוב של קרני השמש האחרונות. האוויר היה לוהט, חם יותר משהיה כשנכנסו אל העמק, אך לעתים נשבו מערבולות רוח קרות מהמערב, מקפיאות אותם עד לעצמותיהם. האבירים לא הביאו עִמם עצי הסקה. הם אכלו מנות קרב קרות, או לפחות ניסו לאכול אותן. כל נגיסה הייתה מתובלת במנת חול, ולכל מזונם היה טעם אפר. בסופו של דבר, רוב המנות הושלכו מבלי שיֵאכלו. הם התיישבו על הקרקע הקשה והביטו שוב ושוב מעבר לכתפם, נועצים מבטים בהצללים. כל אחד מהם שלף את חרבו מנדנה. לא היה צריך לארגן תורנות שמירה ללילה. איש מהם לא התכוון לעצום עין. "הו! הביטו בזה!" קרא ארנסט מאגיט בתרועת ניצחון. "גיליתי משהו חשוב ביותר! אכן טוב שאנחנו נמצאים כאן". הוא הצביע על המפה, ואז לכיוון מערב. "אתם רואים את ההר הזה? הוא אינו מופיע על המפה. הוא ודאי נוצר בזמן האחרון. אביא זאת לידיעתו של המַגֵן. אולי הוא יקרא להר על שמי". גאלדר הביט על ההר. הוא התרומם באטיות על רגליו, ובחן היטב את שמי המערב. אכן, בתחילה הצורה שצבעה אפור כפלדה וכחול קודר נראתה כהר שצץ פתאום מן הקרקע. אך כאשר גאלדר התבונן בו היטב, הוא הבחין בדבר-מה חריג, שמפקד הטופר החמיץ בהתלהבותו הרבה. ההר גדל והתרחב בקצב מעורר דאגה. "המפקד!" גאלדר קרא. "זה לא הר! אלה ענני סערה!" "אתה כבר פרה, אל תהיה גם חמור", אמר מאגיט. הוא מצא אבן שחורה על הקרקע והשתמש בה כפיסת פחם, מוסיף למפה את הר מאגיט, אחד מפלאי תבל החדשים. "המפקד, ביליתי עשר שנים מחיי על הים, כאשר הייתי נער", אמר גאלדר. "אני מזהה סערה כאשר אני מבחין בה. אך מעולם לא ראיתי סערה שכזאת!" קבוצת העננים התקרבה אליהם במהירות מדהימה, לִבה שחור וקודר, רועשת ונוהמת כמפלצת רבת-ראשים הבאה לטרוף אותם. היא חלפה על קצות ההרים ונראתה כנוגסת בהם, מזדחלת עליהם כאילו היא רוצה לבלוע אותם בשלמותם. הרוח הקרה התגברה, מצליפה בחול ומשליכה אותו אל פיהם ואל עיניהם של החיילים, מרעידה את אוהל המפקד, שניסה נואשות להשתחרר מכבליו. הרוח החלה לשיר שוב את השיר הנורא, זועקת, מייללת בייאוש, צועקת בסבל ובכאב. האנשים ניסו לקום על רגליהם, למרות הרוח שהצליפה בהם. "המפקד! אנחנו חייבים לעזוב!" שאג גאלדר. "עכשיו! לפני שהסערה פורצת!" "כן", אמר ארנסט מאגיט, חיוור ומזועזע. הוא ליקק את שפתיו, יורק חול מפיו. "כן, אתה צודק. אנחנו חייבים לעזוב כעת. עזבו את האוהל! הביאו לי את סוסי!" מתוך האפלה הבליח ברק ופגע בקרקע ליד החבל אליו נקשרו הסוסים כאילו הייתה זאת חנית המושלכת מהשחקים. רעשו של הרעם היה כה חזק עד כי ההדף גרם לכמה אנשים להתמוטט על הקרקע. הסוסים צווחו, הניפו את רגליהם ובעטו לכל עבר בפרסותיהם. האנשים שעדיין עמדו ניסו להשתלט עליהם, אך הסוסים מיאנו להירגע. החבל שהחזיק אותם נקרע, והם דהרו הרחק באימה מטורפת. "תִפְסוּ אותם!" צעק ארנסט, אך כל שהצליחו האנשים לעשות היה לעמוד על רגליהם אל מול הרוח הצולפת. חייל אחד או שניים ניסו לרוץ אחר הסוסים, אך היה ברור שהמרדף אבוד מראש. ענני הסערה שעטו לאורך השמים במהירות עצומה, נאבקים בקרני השמש האחרונות ומביסים אותן בקלות. השמש כבתה והאופל השתרר. הלילה ירד סביבם, אוויר הלילה אביך מחול מתערבל. גאלדר לא היה יכול לראות דבר, אפילו לא את ידו היחידה. רגע לאחר מכן, האזור כולו הואר על ידי ברק מזעזע נוסף. "שכבו על הקרקע!" הוא צעק, משליך את עצמו על האדמה. "שכבו מיד! התרחקו מהסלעים!" הגשם ירד עליהם מכל עבר, נוחת עליהם כמו חצים הנורים ממיליוני קשתות. הברד היכה בהם כמו אלות פלדה, חותך ופוצע. עורו של גאלדר היה עבה, והוא חש בברד כנשיכות נמלים ארסיות. האנשים האחרים צעקו בכאב ובאימה. הברקים היכו ביניהם, ניטחים כחניתות בוערות. הרעם הרעיד את הקרקע בקולו העצום. גאלדר היה שכוב על בטנו, נלחם נגד הדחף לקרוע את האדמה בידו ולהתחפר אל תוך תוכה. הוא נדהם לראות, בהבזק הברק הבא, את מפקדו מנסה לקום על רגליו. "המפקד, הישאר על הקרקע!" גאלדר שאג וניסה לאחוז בו. מאגיט הפטיר קללה ובעט בידו של גאלדר. ראשו מורכן כנגד הרוח, מפקד הטופר התקדם לכיוון אחד מסלעי הענק. הוא התכופף מאחוריו, משתמש בגודלו העצום כדי להסתתר מהגשם ומהברד. לועג לאנשיו, הוא התיישב על הקרקע, השעין את גבו אל האבן ומתח את רגליו. הבזק הברק הבא עיוור את גאלדר. הרעם השתיק את כל הקולות סביבו. הרעד שהגיע לאחר קולו של הרעם הניף אותו מהקרקע, משליך אותו אחורנית על גבו. הברק פגע כל-כך קרוב אליו עד שהיה יכול להריח את הזרחן והגופרית באוויר. הוא היה יכול להריח ריח נוסף - בשר חרוך. גאלדר שפשף את עיניו כדי להפיג את הטשטוש בראייתו. כאשר היה יכול לראות שוב, הוא התבונן לכיוון המפקד. בהבזק הברק הבא, כל שראה הייתה צורה מעוותת המונחת לרגלי הסלע. בשרו של מאגיט זהר בצבע אדום מבעד לעורו השרוף, כבשר שבושל יתר על המידה. עשן עלה ממנו. הרוח הצליפה בו, נושאת עמה פתיתי בשר שרוף. עור פניו של האיש נשרף כליל, מותיר אחריו חיוך גדול וזוועתי. "אני שמח לראות שאתה עדיין מחייך, מפקד הטופר", גאלדר מלמל. "הוזהרת". גאלדר נצמד אל האדמה ביתר שאת, מקלל את צלעותיו, שבלטו והפריעו לו להשתטח. הגשם התחזק, אם היה זה אפשרי בכלל. הוא תהה כמה זמו עשויה הסערה להימשך. נראה שאורכה היה כאורך חיים שלמים. היה נדמה לו כי הוא נולד בסערה זו, וכי יזדקן וימות לפני שתיגמר. יד אחזה בזרועו, מטלטלת אותו. "המפקד! הבט לשם!" אחד מהאבירים זחל לאורך הקרקע ושכב כעת לצדו. "המפקד!" האביר קירב את שפתיו אל אוזנו של גאלדר, צורח בצרידות על מנת שישמע מעל לגשם הכבד ולברד החובט, מעל לרעש הרעמים המחריש, ומעל לשיר המוות שהמשיך ללא לאות, גרוע מן הגשם או הברד או הרעמים. "ראיתי מישהו זז שם!" גאלדר הרים את ראשו, מביט אל הכיוון עליו הצביע האביר, מסתכל אל לב לבו של עמק נראקה. "חכה עד שהברק יבזיק שוב!" האביר צרח. "הנה! הנה הוא!" הבזק הברק הבא לא היה חזיז, אלא יריעת להבות שהאירה את השמים, את הקרקע ואת ההרים בזוהר סגול ולבן. כנגד האור המחריד הזה, נעה לכיוונם דמות צללים, הולכת ברוגע בסערה המשתוללת, מתעלמת לחלוטין מהרוח, אדישה לברקים חירשת לקול הרעמים. "האם זה מישהו משלנו?" גאלדר שאל, חושב בתחילה שאחד האנשים השתגע והחל להימלט כמו הסוסים. אך ברגע ששאל את השאלה, הבין שלא בזה מדובר. הדמות הלכה, לא רצה. הדמות לא ברחה, היא התקרבה. אור הברק דעך. חשכה נפלה שוב, והדמות נעלמה מעין. גאלדר המתין בחוסר סבלנות עד שהבזק הברק הבא יופיע כדי שיוכל לראות מי היה האדם המטורף שהיה די אמיץ לעמוד נגד זעם הסערה. ההבזק הבא האיר את הקרקע, את ההרים ואת השמים. האדם עדיין עמד על רגליו, עדיין התקרב לעברם. וגאלדר חש ששיר המוות הפך לשיר ניצחון. אפלה השתררה שוב. הרוח פסקה. הגשם נחלש לכדי טפטוף לא סדיר. הברד הפסיק לרדת. הרעם שינה את קצבו וכעת נשמע כמו הלמות תוף, תואמות לצעדי האדם המוזר. כל צעד קירב אותו אליהם יותר, והברקים איפשרו להם להבחין בו טוב יותר בכל הבזק. הסערה עברה להילחם בצד השני של ההרים, בחלקים אחרים של העולם. גאלדר קם על רגליו. רטובים עד לשד עצמותיהם, האבירים מחו מים ובוץ מעיניהם והביטו במרירות על שמיכותיהם הספוגות מים. הרוח נשבה והעבירה משב מקפיא אשר הרעיד את כולם מלבד גאלדר, שעורו העבה והפרווה שכיסתה אותו הגנו עליו מפני הכול, פרט לקור העז ביותר. הוא ניער את טיפות הגשם מקרניו והמתין שהאדם יתקרב עד למרחק שממנו יהיה ניתן לשוחח עִמו. כוכבים זוהרים, קרים וחדים כלהבי רומחים, הופיעו בשמי המערב. ככל שהסערה התקדמה הרחק מהם, כך נחשפו הכוכבים מעליהם. הירח היחיד עלה בשמים, קורא תיגר על הרעם. הדמות נמצאה כעת לא יותר מעשרים רגל מהם, ובאור הירח הכסוף, גאלדר היה יכול להבחין בה בבירור. אדם. נער, לפי גופו הדקיק והעור החלק של פניו. שערו הכהה היה מגולח צמוד לקרקפת, משאיר רק זיפים אדומים. חוסר השיער רק הדגיש את תווי הפנים וחשף את עצמות הלחיים הגבוהות, את הסנטר החד ואת הפה המעוקם. הנער לבש חולצה ומכנסיים פשוטים של אביר רגלי ונעל מגפי עור, ולא נשא חרב על ירכו, או כל נשק אחר שגאלדר היה יכול להבחין בו. "עצור והזדהה!" הוא צעק בצרידות. "עצור שם. בקצה המחנה". הנער עצר בצייתנות, ידיו מונפות למעלה, כפות ידיו פרושות על מנת להראות שהן ריקות. גאלדר שלף את חרבו. בלילה המוזר הזה הוא לא לקח סיכונים מיותרים. הוא החזיק את החרב בידו השמאלית בצורה מגושמת. הנשק היה כמעט חסר תועלת עבורו. בניגוד לקטועי איברים אחרים, הוא מעולם לא למד להילחם בידו האחרת. לפני פציעתו, היה לוחם מוכשר, אך כעת היה מגושם וחסר יכולת לחימה בסיסית, ורוב הסיכויים שיפגע בעצמו לפני שיפגע ביריבו. ארנסט מאגיט הביט פעמים רבות על אימוניו של גלאדר, ראה אותו כושל בצעדיו וצחק בקול רם. כעת, מאגיט לא ילעג לו שוב. גאלדר התקדם, חרבו בידו. הניצב היה רטוב וחלקלק ותקוותו הייתה שלא ישמוט את החרב. הנער לא ידע שגאלדר הוא לוחם שעבר זמנו, מי שהיה לוחם. המינוטאור נראה מאיים, וגאלדר היה מופתע שהנער לא נרתע ממנו, ואפילו לא נראה מתרשם. "אני לא חמוש", הנער אמר בקול עבה שלא התאים לחזותו הצעירה. לקולו הייתה נימה מוזרה, מתוקה, מוסיקלית, שהזכירה לגאלדר באופן מוזר את אחד הקולות ששמע בשיר, אשר נדם לאחר תום הסערה, כאילו מתוך כבוד. לא היה זה קולו של גבר. גאלדר בחן מקרוב את הנער, את הצוואר הדקיק שנראה יותר כגבעול ארוך של חבצלת, התומך בגולגולת מעוצבת היטב, שהייתה חלקה מלבד קווצת שיער אדומה קצרה, מעוצבת בקפידה. הזרועות היו שריריות, וכך גם הרגליים בתוך מכנסי הצמר שלהן. החולצה הרטובה, שהייתה גדולה, נתלתה על הכתפיים הצרות. גאלדר לא היה יכול לראות דבר מבעד לקפלים הרטובים, לא היה מסוגל להבחין אם האדם היה גבר או אישה. האבירים האחרים התאספו סביבו, כולם מסתכלים על הנער הרטוב; רטוב וזוהר כמו תינוק שאך זה נולד. האנשים הזעיפו את פניהם, חשדניים, והיה קשה להאשים אותם. כולם שאלו את אותה שאלה שגאלדר שאל את עצמו. מה בשם האל הגדול והמקורנן שמת ונטש את אנשיו חסרי מגן, עושה בן האנוש הזה בעמק הארור הזה, בלילה הארור הזה? "מה שמך?" שאל גאלדר בתוקף. "שמי הוא מִינַה". נערה. בת אנוש דקיקה וקטנה. לא ייתכן שהיא יותר מבת שבע עשרה... אם היא בכלל הגיעה כבר לגיל זה. עם זאת, אף שאמרה את שמה, שם נפוץ בקרב בני האנוש, ואף שגאלדר היה יכול להבחין במין הנערה על-פי לחייה החלקות וחן תנועותיה, הוא עדיין הטיל בכך ספק. היה בה משהו מאוד לא-נשי. מינה חייכה אליו, כאילו היה ביכולתה לשמוע את ספקותיו הלא מבוטאים ואמרה, "אני אישה". היא משכה בכתפיה. "אף שזה לא משנה במיוחד". "התקרבי", גאלדר ציווה בקול גס. הנערה צייתה וצעדה קדימה. גאלדר הביט אל תוך עיניה, ונשימתו כמעט נעתקה. הוא ראה בני אנוש מכל הגדלים ומכל הסוגים במהלך חייו, אך טרם ראה אחד מהם, או כל יצור חי אחר, שהיה בעל עיניים כפי שהיו לנערה הזאת. הן היו גדולות במידה לא טבעית ושקועות בתוך גולגולתה, וצבען היה צבע ענבר, האישונים היו שחורים והקשתיות מוקפות בטבעת צללים. חוסר השיער גרם לעיניים להיראות גדולות עוד יותר. נראה שהדבר היחיד שניתן להבחין בו אצל מינה היו עיניה, ועיניים אלו ספגו את גאלדר וכלאו אותו, כפי שהענבר הזהוב לוכד את גוויותיהם של חרקים קטנים. "האם אתה המפקד?" היא שאלה. גאלדר הגניב מבט לעבר הגופה החרוכה לרגלי הסלע העצום. "כעת אני המפקד", הוא אמר. מינה הביטה לאותו כיוון ובחנה את הגופה בריחוק קר. היא הפנתה את עיני הענבר בחזרה לגאלדר, שהיה יכול להישבע שראה את גופתו של ארנסט מאגיט כלואה בתוכן. "מה את עושה כאן, נערה?" המינוטאור שאל בגסות. "האם איבדת את דרכך בסערה?" "לא. מצאתי את דרכי בסערה", מינה אמרה. עיני הענבר היו זוהרות, לא ממצמצות. "מצאתי אתכם. נקראתי, ונעניתי לקריאה. אתם אבירי טאקיזיס, נכון?" "פעם היינו", אמר גאלדר ביובש. "המתנו זמן רב לשובה של טאקיזיס, אך עתה מפקדי המסדר מודים בקול רם במה שרובנו ידעו זה זמן רב. היא לא חוזרת. כך שהשם שוּנַה והוא נקרא כעת מסדר אבירי נראקה". מינה האזינה לדבריו ושקלה אותם. נראה שהסכימה עמו, מכיוון שהנהנה בראשה. "אני מבינה. הגעתי לכאן על מנת להצטרף לאבירי נראקה". בכל זמן אחר, בכל מקום אחר, האבירים היו לועגים לה או מעירים הערות גסות. אך לאנשים לא היה מצב רוח להבלים שכאלה. גם לא לגאלדר. הסערה הייתה חוויה מפחידה, מאורע שכמותו הוא לא חווה מעולם, והוא חי בעולם זה כבר ארבעים שנה. מפקד הטופר מת. ציפתה להם הליכה על פני כברת דרך ארוכה, אלא אם יתחולל נס כלשהו שישיב להם את הסוסים. לא היה להם אוכל - הסוסים ברחו עם הציוד עליהם. והמים היחידים שהיו ברשותם היו המים שנספגו בשמיכות. "אמור לילדה הטיפשה שתרוץ בחזרה לאימה", אמר אחד האבירים בחוסר סבלנות. "מה אנחנו עומדים לעשות, סגן המפקד?" "לדעתי אנחנו צריכים להסתלק מכאן", אמר אביר אחר. "אלך כל הלילה, אם יהיה בכך צורך". האחרים מלמלו את הסכמתם. גאלדר הביט אל השמים. הם היו בהירים. רעם התגלגל, אך ממרחק. הרחק מהם, ברקים שטפו את השמים באור סגול. אור הירח היה בהיר מספיק למסע. גאלדר היה עייף, עייף מהרגיל. האנשים היו מורעבים וקודרים, כולם קרובים לתשישות. אך אף-על-פי-כן, הוא ידע מה דעתם. "אנחנו עוזבים עכשיו", הוא אמר. "אך תחילה עלינו לטפל בזה". הוא הצביע באגודלו לעבר גופתו המפוחמת של מאגיט. "עזבו אותו", אמר אחד האבירים. גאלדר נענע את ראשו עטור הקרניים. הוא היה מודע כל אותה עת לנערה שהביטה בו בעיני הענבר המשונות שלה. "האם אתם רוצים שרוחו תרדוף אתכם עד אחרית ימיכם?" שאל גאלדר. האבירים האחרים הביטו זה על זה ועל הגופה. בכל עת אחרת, הם היו צוחקים למחשבה שרוחו של מאגיט תרדוף אותם. אך לא היום. "מה נעשה איתו?" שאל אחד מהם בפשטות. "אנחנו לא יכולים לקבור את הממזר. האדמה קשה מדי. ואין לנו עץ כדי לשרוף את הגופה". "עטפו את הגופה באוהל", אמרה מינה בקרירות. "קחו סלעים והקימו עליו גלעד. הוא לא הראשון שמת בעמק נראקה", אמרה, "והוא גם לא יהיה האחרון". גאלדר הביט מעבר לכתפו. האוהל התלוי בין ארבעת הסלעים עדיין החזיק מעמד, אך היה ספוג במי גשם. "הנערה מציעה פתרון מוצלח", אמר. "הורידו את האוהל והשתמשו בו כתכריכים. ומהרו. ככל שתגמרו את העבודה מהר יותר, כך נוכל למהר לעזוב את המקום. פשטו את שריונו", הוא הוסיף. "עלינו להביא אותו למפקדה כהוכחה למותו". "איך?" שאל אחד האבירים, הבעה לא מרוצה על פניו. "בשרו הותך אל הפלדה כמו צלי שנשכח על הכיריים". "גרדו את הבשר", גאלדר אמר. "נקו את השריון כמיטב יכולתכם. לא אהבתי אותו מספיק כדי שארצה לסחוב איתי חלקים קטנים ממנו". האנשים החלו לבצע את המשימה המלוכלכת במהירות, להוטים לסיים אותה ולברוח מהמקום. גאלדר פנה בחזרה אל מינה, וגילה כי עיני הענבר הגדולות בוחנות אותו. "כדאי שתחזרי אל משפחתך, נערה", הוא נהם. "אנחנו נלך בקצב מהיר ונעשה זאת זמן רב. לא יהיה לנו זמן לדאוג לך. מלבד זאת, את אישה. האנשים האלה לא מכבדים במיוחד את צניעותן של הנשים. כדאי שתחזרי הביתה". "אני כבר בבית", אמרה מינה והעיפה מבט אל העמק. הסלעים הגדולים שיקפו את אור הכוכבים הקר, לוכדים את הקור ואת הזוהר של הכוכבים לתוכם. "ומצאתי את משפחתי. אהפוך לאבירה. זהו יעודי". גאלדר כעס, לא יודע מה עליו לומר. הדבר האחרון שרצה היה שהנערה הקטנה והלא טבעית הזאת תבוא איתם. אך היא הייתה כה שקולה, כה שולטת בעצמה ובנעשה סביבה, שהוא לא היה יכול למצוא כל טיעון הגיוני. הוא החזיר את חרבו לנדנה, חושב שהעניין יושב. הניצב היה חלקלק, ואחיזתו בו לא הייתה יציבה. הוא כמעט והפיל את החרב, ובקושי רב הצליח לאחוז בה שוב והביט מעלה בזעם, עיניו נוצצות, ממתין לראות אם היא מחייכת בלעג או ברחמים. היא הביטה על מאבקו ולא אמרה דבר, פניה נטולות הבעה. גאלדר תחב את החרב לתוך הנדן. "בנוגע להצטרפות לאבירות, הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות הוא להגיע למפקדה המקומית ולהרשם". הוא המשיך לספר לה על נוהלי ההרשמה, על האימונים המפרכים, מתאר לה את השנים שיהיה עליה להקדיש ולהקריב, ובכל אותה העת חשב על ארנסט מאגיט, שקנה את דרכו אל האבירות, ופתאום גאלדר הבין שאיבד את תשומת לבה. הנערה לא הקשיבה לו. נראה שהאזינה לקול אחר, קול שלא היה ביכולתו לשמוע. מבטה היה מוסח, פניה חלקות, חסרות הבעה. הוא הפסיק לדבר. "האם קשה לך להילחם ביד אחת בלבד?" היא שאלה. הוא הביט בה בזעף. "אולי אני מגושם", אמר בארסיות, "אבל אני יכול להניף חרב טוב מספיק כדי להפריד את ראשך המגולח מגופך!" היא חייכה. "מה שמך?" הוא פנה ממנה. שיחתם הסתיימה. הוא הביט וראה את האנשים מוציאים את מאגיט משריונו, ומגלגלים את שאריות גופתו בתוך האוהל. "אני סבורה ששמך הוא גאלדר", המשיכה מינה. הוא פנה והסתכל בה בתמהון, תוהה כיצד ידעה את שמו. כמובן, הוא חשב, אחד מהאנשים ודאי קרא לו בשמו והיא קלטה אותו. אך הוא לא זכר שמישהו מהם עשה זאת. "הושט לי את ידך, גאלדר", אמרה מינה. הוא הביט בה בזעם. "עזבי את המקום כל עוד את יכולה לעשות זאת, נערה! אין לנו רצון להשתעשע במשחקיך האוויליים. מפקדי מת. האנשים האלה נמצאים כעת תחת פיקודי. אין לנו סוסים ומזון". "הושט לי את ידך, גאלדר", אמרה מינה ברכות. כאשר שמע את קולה המתוק והחד, הוא שמע שוב את השירה שנשמעה לפני כן בינות לסלעים והרגיש כיצד שערותיו סומרות. רעד עבר בו, רטט חלף לאורך עמוד השדרה שלו. הוא רצה להפנות לה את גבו, אך מצא את עצמו מרים את ידו השמאלית. "לא, גאלדר", מינה אמרה. "את ידך הימנית. הושט לי את ידך הימנית". "אין לי יד ימנית!" גאלדר צעק בזעם וכאב. הצעקה נעצרה בגרונו. האנשים פנו אליו בפחד כששמעו את הקול החנוק. גאלדר הביט כלא מאמין. הזרוע נקטעה היישר מכתפו. מתוך הגדם שהיה שם הופיעה צורה ערפילית שנראתה כמו זרועו הימנית. כאשר הרוח נשבה, החיזיון נע עִמה, כאילו ידו הייתה עשויה מעשן אפור, אך גאלדר עדיין היה יכול לראות אותה בבהירות, להבחין בהשתקפותה בסלעי הענק השחורים והחלקים. הוא הרגיש את זרוע הרפאים, אך הוא תמיד חש בזרועו, גם לאחר שנקטעה. כעת הוא הביט על זרועו, על זרועו הימנית, המושטת כלפי מעלה; הביט על ידו, ידו הימנית, מושיטה אצבעות רועדות. מינה הושיטה את ידה ונגעה ביד הרפאים של המינוטאור. "יד החרב שלך הוחזרה לך", אמרה לו. גאלדר הביט בה בתמהון ללא גבולות. זרועו. זרועו הימנית הייתה שלמה שוב... זרועו הימנית. היא כבר לא הייתה זרוע רפאים. לא עוד זרוע של עשן ואפר, זרוע של חלומות שאיבד בייאוש בכל פעם שהתעורר. גאלדר עצם את עיניו, סגר אותן בחוזקה, ואז פקח אותן שוב. הזרוע נשארה במקומה. האבירים האחרים הוכו בתדהמה, נטולי יכולת לזוז. פניהם היו לבנות כפני מתים באור הירח, והם נעצו את מבטם בגאלדר, בזרועו ובמינה. גאלדר פקד על אצבעותיו להיפתח ולהיסגר, והן צייתו לפקודותיו. הוא הושיט את זרועו השמאלית, ברעד, ונגע בזרועו האחרת. העור היה חם, הפרווה רכה, הזרוע עשויה מבשר, מעצם ומדם. הזרוע הייתה אמיתית. גאלדר הוריד את זרועו לצדו ושלף את חרבו. אצבעותיו נסגרו באהבה על הניצב. פתאום איבד את יכולתו לראות בשל הדמעות שמילאו את עיניו. גאלדר צנח על ברכיו בחולשה וכל גופו רעד. "גבירתי", הוא אמר, קולו רועד מיראה ומפליאה, "איני יודע מה עשית או כיצד עשית זאת, אך אני בעל חובך לכל ימי חיי. כל מה שתרצי ממני אעשה". "הישבע לי בזרוע החרב שלך שתעשה כל שארצה", אמרה מינה. "אני נשבע!" אמר גאלדר בקול צרוד. "הפוך אותי למפקדת כוח הסיור", אמרה מינה. לסתו של גאלדר נשמטה. פיו נפתח ונסגר מבלי לומר דבר. הוא בלע רוק כדי להרטיב את גרונו שהתייבש פתאום. "אני... אני אמליץ עליך בפני הממונים עליי..." "הפוך אותי למפקדת הכוח", היא אמרה, קולה קשה כמו הקרקע, אפל כסלעים. "איני נלחמת למען תאוות בצע. איני נלחמת למען אוצרות. איני נלחמת כדי לרכוש עוצמה. אני נלחמת עבור מטרה אחת, ומטרה זאת היא התהילה. אך לא תהילה לעצמי, אלא לאל שלי". "ומי הוא האל שלך?" גאלדר שאל, מוכה תדהמה. מינה חייכה, חיוך איום, חיוור וקר. "אין לומר את שמו. אלי הוא האל האחד. האל הרוכב על הסערה, האל השולט בלילה. האל שלי הוא האל האחד שהחזיר לך את זרועך. הישבע לי אמונים, גאלדר. עקוב אחריי אל הניצחון והתהילה". גאלדר חשב על כל המפקדים שתחתם שירת. מפקדים כמו ארנסט מאגיט, שגילגלו את עיניהם כאשר הזכירו את החזון של נראקה. החזון היה מזוייף, ורוב אנשי הדרג הבכיר ידעו זאת. מפקדים כמו אדון החבצלת, הפטרון של גאלדר, שפיהק בגלוי כאשר דיקלמו את שבועת הדם, אותו אדם שהביא את גאלדר לאבירות כהלצה משעשעת. מפקדים כמו אדון הלילה הנוכחי, טַארגוֹן, שהיה ידוע לכול כי הוא מעביר מטבעות מאוצר האבירים אל כיסו הפרטי. גאלדר הרים את ראשו, מביט אל תוך עיני הענבר. "את המפקדת שלי, מינה", אמר. "אני נשבע אמונים לך, ולא לכל אדם אחר". מינה נגעה בזרועו שוב. מגעה היה כואב והרתיח את דמו. הוא התענג על התחושה. הכאב היה מבורך בזרוע האמיתית, לאחר שבמשך זמן כה רב הוא חש אותו בזרוע שכלל לא הייתה קיימת. "אתה תהיה סגני, גאלדר". מינה הפנתה את עיני הענבר שלה אל האבירים האחרים. "האם גם אתם תלכו בעקבותיי?" כמה מהאנשים היו נוכחים כאשר גאלדר איבד את זרועו, ראו את הדם ניתז מהאיבר השסוע. ארבעה מאנשים אלה הצמידו אותו אל הקרקע כאשר הרופא נאלץ לכרות את כל זרועו. הם שמעו את זעקותיו ואת תחינתו שישימו קץ לחייו, אך לא היו נענו לתחינותיו להעניק לו את המוות שמפאת הכבוד לא היה יכול להעניק לעצמו. אותם אנשים הביטו בזרוע החדשה וראו את גאלדר מחזיק שוב את חרבו. הם ראו את הנערה הולכת בסערה הרצחנית ויוצאת ממנה ללא פגע. כמה מהאנשים האלה היו בשנות השלושים לחייהם. לוחמים ותיקים במערכות ובקרבות קשים. ניתן היה להבין כאשר גאלדר נשבע אמונים לילדה-אישה המוזרה הזאת, הרי היא החזירה לו את זרועו. אך הם עצמם... מינה לא איימה עליהם, לא שידלה או ניסתה לשכנע אותם. נראה שהיא קיבלה את הסכמתם כמובן מאליו. היא הלכה לכיוון בו שכבה גופתו של מפקד הטופר, מכוסה באוהל, על הקרקע מתחת לסלע. מינה הרימה את שריון החזה של מאגיט. היא הביטה עליו ובחנה אותו, ולאחר מכן השחילה את זרועותיה דרך הרצועות, והניחה את השריון על חולצתה. השריון היה גדול וכבד. גאלדר ציפה לראות אותה כורעת תחתיו. הוא פער את פיו כאשר השריון זהר באור אדום והתאים עצמו לגופה הדק, חובק אותה כמאהב. השריון היה שחור, ועליו צויירה גולגולת. נראה כי השריון נפגע על ידי ברק, אך הנזק שנגרם לשריון היה מוזר. ציור הגולגולת שעיטר את השריון נחצה לשניים, וסימן בצורת ברק הפריד בין שני החצאים. "זה יהיה סמלי", אמרה מינה, נוגעת בגולגולת. היא לבשה את שאר חלקי שריונו של מאגיט, את מגיני הזרועות והרגליים. כל חלק מהשריון זהר באור אדום כאשר היא הניחה אותו עליה, כאילו זה עתה יצא מהכבשן. כל חלק מהשריון, כאשר התקרר, התאים לה כאילו נעשה במיוחד בשבילה. היא הרימה את הקסדה אך לא הניחה אותה על ראשה. היא הושיטה את הקסדה לגאלדר. "החזק לי בבקשה את הקסדה, סגן המפקד", היא אמרה. הוא קיבל ממנה את הקסדה בגאווה, בקדושה, כאילו היה זה חפץ קדוש שאותו חיפש כל חייו. מינה כרעה ליד גופתו של ארנסט מאגיט. לאחר שהרימה את ידו החרוכה והמתה בידה, היא הרכינה את ראשה בתפילה. איש לא היה יכול לשמוע את דבריה, איש לא ראה את אשר מלמלו שפתיה ולא ידע אל מי היו מכוונות מילותיה. הכוכבים נגוזו, הירח נעלם. החשכה הקיפה אותם. היא התפללה, ומילותיה שנאמרו בלחש הביאו להם מרגוע. מינה קמה מתפילתה וראתה את כל האבירים כורעים לפניה. בחשכה, אף אחד מהם לא היה יכול לראות דבר, לא היה מסוגל לדעת את אשר שכנו עשה, ואף לא להבחין במעשיו. הם ראו רק אותה. "את המפקדת שלי, מינה", אמר אחד מהם, שולח אליה מבט שהרעֵב לוטש אל הלחם והצמֵא אל המים הקרים. "אני נותן לך את חיי". "לא לי", היא אמרה. "לאל האחד". "האל האחד!" קולותיהם הצטרפו לשיר שכבר לא הפחיד אותם, אלא עורר אותם והפיח בהם תקווה, שיר שריגש אותם, כשיר תרועה הנשמע לפני תחילת הקרב. "מינה והאל האחד!" הכוכבים זהרו בתוך הסלעים. אור הירח השתקף בברק הצרוב בשריונה של מינה. הרעם נשמע שוב, אך הפעם הוא לא הגיע מכיוון השמים. "הסוסים!" צעק אחד האבירים. "הסוסים חזרו". סוסיהם רכבו בעקבות סוס שאיש מהאבירים לא ראה לפני כן. אדום כמו יין, ארגמני כדם, הסוס השאיר את כל האחרים מאחוריו. הוא הגיע היישר אל מינה ונעמד לצדה, מניח את ראשו על כתפה. "שלחתי את להט-אש שישיב את סוסיכם. נזדקק להם", אמרה מינה, מלטפת את רעמתו השחורה של הסוס האדום. "נרכב הלילה דרומה, ונעשה זאת במהירות הבזק. אנחנו חייבים להיות בסנקטיון בעוד שלושה ימים". "סנקטיון!" גאלדר נדהם. "אך, נערה - אני מתכוון, מפקדת הטופר - הסולאמנים השתלטו על סנקטיון! העיר נמצאת תחת מצור. ההוראות שלנו מורות לרכוב אל ארץ כוּר. הפקודות שלנו -" "אנחנו רוכבים הלילה לסנקטיון", אמרה מינה. היא הפנתה את מבטה לכיוון דרום כאשר אמרה זאת, ולא הביטה אחורנית. "אך מדוע, מפקדת הטופר?" שאל גאלדר. "מכיוון שנקראנו לשם", ענתה מינה. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |