|
|||||
|
הסבלנות משתלמת - ביקורת ספר
דורון כהן |
|||||
|
|
|||||
| פעם הכרתי מישהי שהתעקשה כי גישתה החיובית הבסיסית לחיים פותחת לפניה אינספור אפשרויות. כדוגמה היא אמרה שמעולם לא היו לה בעיות חנייה בתל-אביב (!). כן, ממש כך:" בכל פעם שאני מגיעה במכוניתי לאזור בו אני צריכה לחנות, אני פשוט יודעת שיהיה לי מקום באזור בו אני רוצה - ותמיד יש לי. זה רק עניין של תפיסה חיובית". השיחה הנ"ל התקיימה הרבה לפני שקראתי את "ההסגר", לכן לא יכולתי לחשוד שאולי מותקן בראשה איזה מוד המאפשר לה לשלוט במצבי-אייגן. | |||||
| ההסגר מאת גרג אגן תרגום איתמר פארן כתר 2002, 235ע'. אני מודה כי הגעתי ל"ההסגר" בשל חולשתי משכבר הימים למד"ב בלשי. לא נעלמה מעיני העובדה כי הספר משתייך לקטגוריית המד"ב ה"קשה" (מושג שהגדרתו המדויקת מצדיקה אולי מאמר נפרד), אך לא נרתעתי שכן ניסיוני האחרון בסוגה ספרותית זו ("שליחות כבדת משקל") היה חיובי ביותר והזכיר לי שוב שאכן ניתן לכתוב סיפור בדיוני טוב ולכלול בו מנה לא מבוטלת של הגיגים ועובדות מדעיים ומדעיים - למחצה. עלילת "ההסגר" בכללותה בנויה לפי כל כללי הסיפור הבלשי האפל: חוקר פרטי שהיה שוטר בעברו (ניק סטראבריאנוס) נקרא לפענח תעלומה שגרתית לכאורה, אך הוא מולך שולל וחקירתו מובילה אותו עמוק יותר ויותר למסתריה של קנוניה/ תוכנית זדונית במימדים הגדולים ביותר שניתן להעלות על הדעת - פשע בקנה מידה יקומי. ניק נשכר לפענח את היעלמותה של אישה מפגרת בשכלה ממוסד לחולי נפש בו אושפזה, כאשר כל העובדות מראות שבאופן פלאי הצליחה לצאת מחדרה שהיה נעול על סורג ובריח. ברקע הפרשה כולה, המתרחשת בעוד כשישים שנה, מתוארת מציאות בה כדור הארץ ושאר כוכבי-הלכת של מערכת השמש מנותקים משאר היקום ע"י ספירה שחורה ענקית שמרכזה בשמש - "הבועה" . "יום הבועה" ידוע גם כ"יום בו כבו הכוכבים", והוא היווה בסיס להיווצרותן של תיאוריות מדעיות שונות באשר לנסיבות היווצרותה (אות מגזע אינטליגנטי אחר ביקום ?), כמו גם להולדתן של כתות ומיסטיקנים למיניהם. ממש כמו בנוסחה הבלשית הידועה, ניק איבד מישהו קרוב (במקרה זה אשתו) בנסיבות הקשורות ישירות לעבודתו (ול"יום הבועה") עוד לפני תחילת העלילה, רק שכאן, במקום להטביע את יגונו באלכוהול הוא מתמכר למודים: חומרים תוצרי פיתוח ביו-טכנולוגי אשר יוצרים קישורים שונים במוח המשתמש ובהתאם לכך מגבירים או מדכאים פעילויות ותחושות (מישהו אמר סמים?). ניק "מתקין" במוחו מודים ביד רחבה, רובם עוזרים לו לתפקד טוב יותר בעבודתו. המודים מאפשרים לו, בין היתר, תקשורת ממוחשבת עם העולם החיצון, ואחד מהם - "קרן" - נבנה לפי הזמנתו במיוחד והוא תוכנה מתוחכמת המקימה לתחייה את אשתו המנוחה, רק בראשו כמובן, הממשיכה לתקשר עמו כאילו עוד הייתה בחיים. משום כך, ניק מעולם לא ביכה למעשה את מותה של אשתו שכן הוא מנע מעצמו את היגון והגעגוע הנורא שבשכול. מבחינות מסוימות ניתן להגדיר אותו כחצי אדם חצי רובוט. לאורך כל הספר, כשהוא מתאר את הקורות אותו ובעיקר כשהוא מתאר אנשים, מתפתחת אצל הקורא מעין תחושה של גיבור לא לגמרי אנושי, המספר את העלילה בגוף ראשון ואשר מסוגל לכבות ולהדליק את האנושי שבו כרצונו. אגן מצליח להעביר יפה את התנהלותו של "אדם ממוחשב" שמוחו שונה כמעט לבלי הכר ע"י שלל מודים. האוטומטיות של ניק מחד, וקליטתו הכמו - רדומה, חסרת התחושות, את העולם הסובב אותו מאידך (כשהוא מופעל, וזה קורה ברוב הספר), פוגמת ברמת ההזדהות שהקורא יכול להרגיש עם הגיבור. יש כאן פרדוקס, שכן הפגיעה בהזדהות קיימת - אך גם מוחלשת - בשל היותו של "ההסגר" כתוב בגוף ראשון. קשה לתאר את הספר נכתב אחרת, שכן כל מהותו היא הצורה בה האדם קולט ומפרש את המציאות על כל רבדיה, וכיצד הוא יוצר מציאות זו ע"י רצף של בחירות והחלטות. לפי "ההסגר", בכל בחירה שעושה האדם בכל רגע מחייו, הוא הורג - פשוטו כמשמעו - מיליוני גרסאות חלופיות של עצמו במיליוני רובדי מציאות חלופיים. עובדה זו היא העומדת בבסיס העלילה כולה. אגן מדריך את הקורא אל נושא זה ע"י התפלפלות מעייפת ברזי תורת הקוונטים ובהתפלספות חוזרת ונשנית של הגיבור במשמעות הנסתרת של מעשיו. כאן למעשה טמונה בעייתו העיקרית של הספר. מעבר לתמיהה הראשונית על איך זה שחוקר פרטי/ שוטר מתנסח בצורה פרטנית ומלומדת כל כך על תורת הקוונטים והשלכותיה (בשום מקום לא נרמז כי אחד המודים מספק לו מידע אקדמי לכך), הרי שלאחר חלקו הראשון של הספר, הקולח באופן יפה ומותח, העלילה כמעט נעצרת למשך כמאה עמודים. ניכר היטב המאמץ שעושה אגן על מנת להעביר לקורא מעט מן הלוגיקה והתשתית העובדתית העומדת מאחורי אותו חלק בתורת הקוונטים המשמש כמניע העיקרי של הסיפור. אין ספק כי כל קורא מד"ב ממוצע יבין היטב את הרעיונות העומדים בבסיס הסיפור. אני עצמי מעולם לא קראתי דבר וחצי דבר על תורת הקוונטים, ובכל זאת סיימתי את הספר בתחושה חזקה כי יכולתי להבין הכל גם אם היו ממטירים עלי חצי מכמות המילים המיועדת להבהרת הנושא. בשליש האמצעי של הספר אין כמעט התפתחות עלילתית : רובו ככולו משמש להעמקת ההיכרות ההדרגתית של ניק (היינו, הקורא) עם האקראיות הקוונטית. אגן מעדיף להוריד את מינון ה"אקשן" לטובת ביסוס רעיוני תיאורטי נרחב מדי. לא בטוח שהקורא הממוצע יצלח קרוב למאה עמודים של ניסויים, תהיות פילוסופיות והגיגים על הסתברויות הבלתי אפשרי, קריסת הגל ומצבי- אייגן, כאשר מחצית מכל אלה יכלה לשרת באותה מידה את העלילה הכללית. אולם לקורא הסבלני מצפה, בסופו של דבר, חוויה מהנה, משתלמת, ומעל לכל מקורית מאוד. הספר רווי פנינים אמיתיות ("הנה אני כאן, מסתכל מעלה אל החשיכה, ולא מסוגל להחליט אם אני נועץ מבט באינסוף או בחלקם הפנימי של עפעפי"). למרות שרף המתח והעניין יורד בחלקו המרכזי, הרי שעצם הרעיון לפיו כל אדם הוא רוצח המונים בעל כורחו, הוא מרתק מאין כמוהו ונבחן ע"י אגן מזוויות לא שגרתיות ( "אני אחד מלפחות עשרה מיליארד אנשים שיושבים בלפחות עשרה מיליארד חדרים, ולפניהם עשרה מיליארד מנעולים. אם אני מנחש את הקוד הנכון, אני אשרוד. אם לא, אני אמות. זה כל כך פשוט."). גם הרעיון לפיו ל"אני המרוח" (אינסוף הגירסאות האפשריות של האדם היכולות להתממש באינסוף וריאציות של המציאות) יש תודעה קולקטיבית משלו, שאינה חופפת בהכרח לגרסת המציאות שמתממשת ("קורסת") לבסוף, יש משקל מכריע וחשוב בהתפתחות העלילה ובסיומו המפתיע של הספר. הספר "ההסגר" מומלץ לכל חובב של "מד"ב קשה" שאינו נרתע מעלילה איטית ומספרים "כבדים" ומעוררי מחשבה. בהחלט לא לקריאה לפני השינה. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |