|
|
|
|
|
|
|
ואיך היה האייקון שלכם? - יומן מסע
ליאה |
|||||
|
|
|||||
| מאז שליאה חזרה מפסטיבל אייקון, שהתקיים בין ה-14 ל- 16 באוקטובר, בסוכות האחרון, היא מנסה ללא הצלחה למחוק את החיוך מהפנים. וכשהיא כבר מפסיקה לחייך, היא מתחילה לשיר את שירי המיוזיקל מ"באפי". יומן מסע וסקירה של חוויות אישיות מהכנס המופלא. | |||||
ביום שלישי, ה-14 באוקטובר, לקראת הצהריים, אני וידידה מטפסות במדרגות הסינמטק של תל אביב. מכל עבר אנשים לבושים גלימות, אוזניים וולקניות, עניבות של סטאר-טרק וחולצות משונות. הם מנידים בראשם לעברנו, ואנחנו מחייכות ומרגישות כאילו נכנסנו למדינה אחרת - ולמעשה, מרגישות בבית. כנס אייקון (פסטיבל, סליחה) שמתקיים זו השנה השביעית ברציפות (ורק עתה זכה לתואר "פסטיבל"), הוא יוזמה משותפת של האגודה למדע בדיוני ולפנטסיה, מועדון סטארבייס972, והעמותה לקידום משחקי תפקידים בישראל. הוא כולל הקרנות, הרצאות, משחקי תפקידים, הפעלות שונות מהבוקר עד הערב - והשנה, גם את סופר המד"ב והפנטסיה המפורסם, אורסון סקוט קארד, שהגיע להתארח. אבל אתם לא צריכים שאני אספר לכם את כל זה. כל חובב מד"ב-פנטסיה בישראל יודע לאן לשאת את עיניו בצפייה במשך השנה כולה ("משואה בוערת באופק!" אני שחה לידידתי. "אור בקצה המנהרה! השוקולד של הקרם-בורלה!"). אייקון הוא אחד האירועים הבודדים בהם ניתן לפגוש חובבים כמונו בארץ, קהילה תוססת, מגובשת וייחודית. האווירה של בוקר היום הראשון שוררת בכל. קומיקסים ופוסטרים מאירי עיניים תלויים ברחבי הסינמטק, כאילו מתחננים שנעצור ונעיין בהם. מתנדבת מחויכת בדוכן האגודה מזכירה לי לקחת את כרטיס החבר שלי ולהצביע לפרסי גפן, שיחולקו בנוכחות אורסון סקוט קארד ביום האחרון של הפסטיבל. בדוכן "חלומות באספמיה" מחכה לנו הגיליון השמיני המרשים שיציאתו הוקדמה לכבוד אייקון. דוכני קומיקס של חנויות וירטואליות מציגות את מרכולתן הצבעונית, וחנות "קומיקאזה" (שלאחרונה אינה רק וירטואלית) מגדילה לעשות ומציגה גם אקשן-פיגורס מעולמה של חברת מארוול. דוכנים בודדים אחרים עומדים בהמשך הסינמטק: ספרים חדשים, ספרים משומשים, תכשיטים מעולם הפנטסיה, בובות קטנות של דרקונים וציוריו הנפלאים של אבי כץ. ידידתי עוצרת אותי לפני שאבזבז את כל כספי כאן, עוד בטרם החל הכנס. ידידים ומכרים מברכים אותנו לשלום, ואנו עוצרות לתהות האם הפכנו לוותיקות-כנסים, או שהקהילה בארץ אכן קטנה כל כך. לאחר זמן לא רב, אנו, חובבות באפי מושבעות שכמותנו, נפרדות מכל זאת בלית ברירה ועושות את דרכנו אל אשכול פיס שבצד השני של הכביש. להפתעתנו, גם שם מחכים לנו לא מעט דוכנים, שחקני תפקידים בגלימות ססגוניות, וקוביה ענקית ומרשימה התלויה מהתקרה ונושאת את הכתובת "שער האויב נמצא למטה" (ציטוט מתוך "המשחק של אנדר", ספרו המפורסם ביותר של אורסון סקוט קארד). קארד עצמו אינו אמור להגיע עד אחרי הצהריים של אותו היום, ואנו נכנסות אל חדר ההקרנות כדי לצפות בצמד פרקים מצוין מהסדרה "אנג'ל" - פרקי העונה הרביעית שלא שודרו בארץ, Salvage ו- Release. ידידתי מעיינת בתוכניה תוך כדי הפרק, ומגלה שבימים הקרובים נוכל לראות עוד הרבה מבית היוצר של ג'וס ווידון. לרוע המזל, יש גם חמישה דברים אחרים בדיוק באותה השעה אליהם נרצה ללכת. "יש שמועה," אני שחה לידידתי, "שבמרתפי האגודה יש מכונת זמן." "נפלא," היא שחה לי בחזרה. "אלא שאנחנו זקוקות, למעשה, למכונת שכפול." ההפסקה בכנסים רגילים של מדע בדיוני ופנטסיה מאפשרת בדרך כלל לנוח מסדר היום העמוס, לאכול משהו, לתת מנוח לעיניים העייפות בין הקרנה להקרנה. הפעם, כפי שהעידו גם רבים אחרים, היתה ההפסקה מעניינת יותר מהרבה דברים אחרים בכנס. ברחבת הסינמטק החלו אנשים להתאסף סביב זירת גלדיאטורים מגודרת. המתחרים בזירה היו שני בחורים בעלי גלימות ארוכות וחרבות פלסטיק, שהפגינו ביצועים מפוהקים למדי בתחום הלוחמה הפיזית, אך מוצלחים בהרבה בתחום הלוחמה המילולית. עזבנו אחרי חמש-עשרה דקות, אבל הזירה המשיכה להתקיים עד אותו הערב, וכמעט ברציפות בימים שלמחרת. מקורות יודעי דבר מוסרים שגם האקשן השתפר. באולמות הסינמטק נערכו תחרויות טריוויה ומשחקים משעשעים. לאחר ביקור קצר ומרענן בכל אחד מאלו, החלטנו, בכל זאת, ללכת לאכול. לאחר הפסקת הצהריים זכינו להרצאה מאלפת מפי אסף רזון, אחד המומחים הגדולים יותר לענייני באפי בארצנו, שדיבר על מנהיגות בסדרה. הפרק העוקב היה Dirty Girls, הראשון מתוך חמשת פרקי סיום העונה השביעית והאחרונה של באפי (שגם היא לא שודרה בארץ). בלי לחשוף יותר מדי ספויילרים, מדובר בפרקים הקשורים ישירות לנושא הכנס - וסובבים סביב הנושא הראשי של הסדרה כולה. חובבים רבים מכל קצותיה של קהילת באפי הארצית מחכים לנו באולם, ומוכיחים פעם נוספת שחוויית הצפייה בבאפי על מסך גדול אינה העיקר בהקרנות הללו - העיקר הוא נוכחות המעריצים הנלהבים. עם שובנו לסינמטק לכבוד אירוע פתיחת הכנס, נראה לפתע כאילו פסענו לעולם אחר. לא לכנס קטן, אינטימי ומגובש של חובבים, כי אם לקרנבל אדיר, עמוס במאות רבות של אנשים, הבזקי מצלמות ואנשים נרגשים. הצפיפות והלחץ במסדרונות מתבררים במהרה - אורסון סקוט קארד הגיע. אירוע פתיחת הפסטיבל השנה הוא הפחות מוצלח מכל אירועי הפתיחה שזכרתי, למרות נוכחותו של הסופר הידוע. הוא מתבזבז ברובו על נאומים של גופים שונים שתרמו לכך שאייקון נקרא השנה "פסטיבל", וקארד מספיק בקושי להגיד שלום. האירוע מסתיים בהקרנת הטריילר ל"שר הטבעות" האחרון, ואני וידידתי מעיפות זו בזו מבט וממהרות לעצום את עינינו ולזמזם שירים מהמיוזיקל של באפי. זה מכבר נשבענו שלא נצפה בכל דבר הקשור לשר הטבעות עד לצאת כל שלושת הסרטים. מזוכיזם? רק היגיון פשוט, לטעמנו. האירוע הבא הוא הרצאתו של אורסון סקוט קארד. לפי התוכניה, ההרצאה עוסקת ב"מנהיגות כפי שהיא משתקפת במשחק של אנדר". קארד, משהוא עולה על הבמה, מבהיר כבר ברבע השעה הראשונה שלא זה מה שנשמע כאן היום. לאכזבתם של חלק מהנוכחים, קארד מדבר בעיקר על מנהיגות באופן כללי - התכונות הנחוצות למנהיג, מנהיגים רעים ומנהיגים טובים, מנהיגים שבלי אירועי ההיסטוריה והנסיבות לא היו הופכים למנהיגים מוכרים כל כך. הוא אינו נוגע במד"ב ובפנטסיה, אלא בעיקר בהיסטוריה וקצת בפוליטיקה, כשהוא צוחק על חשבונו של ג'ורג' בוש ג'וניור ויאסר ערפאת (עיון קצר בביוגרפיות שונות של קארד מגלה כי הוא תומך של ישראל ומחשיב את ערפאת לדיקטטור, בניגוד לעמדת רוב העולם הדמוקרטי כלפי הסכסוך במזרח התיכון). למרות זאת, ההרצאה מעניינת למדי - זאת הודות לכריזמה הרבה ולשטף הדיבור של קארד. הוא מרבה להתבדח, מביא דוגמאות מעניינות ומקפיד לדבר באנגלית רהוטה וברורה דיה כדי שכל הנוכחים יבינו. כארבעים דקות לפני סיום ההרצאה, הוא מעניק זמן לשאלות ונשאל, כצפוי, בעיקר על ספריו. למרות ששתינו רוצות להישאר ולצפות ב"בריאן, כוכב עליון" (פארודיה על סיפור ישו, מבית מונטי פייטון, שתשודר ב-24:00) אנחנו מחליטות, לאחר התלבטות קצרה, לסיים את הערב כאן. מחר מצפה לנו יום עמוס מאוד - היום הטוב ביותר מבחינת חובבי באפי. "ניקח בוידאו," אני שחה לידידתי העצובה. "ממילא אי אפשר לראות את זה בלי פופקורן." היום השני מביא אותנו לסינמטק בשעה תשע בבוקר, קפואות מרכיבה על אופנועי האהוב בכבישי ארצנו (למעשה, בידידתי ניכר שהיא קפואה גם מפחד, אך מי יכול להאשים אותה). בסינמטק מס' 2, אנו צופות במיני-סדרה נפלאה, אנימה בשם Read or Die, ללא ספק אחת הבחירות המשובחות יותר של הכנס. בדיבוב משובח לאנגלית מוצגות שתי דמויות שהיו בקלות יכולות להשתלב בסרטם האחרון של האקס-מן; אחת המסוגלת ליצור כל דבר מנייר, והשנייה המסוגלת לעבור דרך אובייקטים מוצקים (ביקורת מפורטת יותר תוכלו לקרוא במדור האנימה בלינק המצוי בצד ימין למעלה). מתמוגגות מאושר, אנו יוצאות בחזרה אל הסינמטק, שעמוס בשעה זו בדיוק כמו אתמול. באשכול פיס, אנחנו עדות לתופעה משונה ביותר - להקת פופ-טכנו מקומית בשם "רוקסטאר וואנבי" שהחליטו ש"באפי" היא נושא מצוין לכתיבת מוזיקה. ההתרשמות מההופעה אינה גבוהה, בעיקר בגלל חוסר היכולת להבין מה בדיוק שרה סולנית הלהקה. לעומתה, ההרצאה הקצרה שאחריה, שנותנת רותי, ותיקת פורום "ערפדים ואימה" (חובבי באפי ושאר ירקות), מוצלחת מאוד. אני עוד מספיקה לצפות בפרק אחד נוסף של באפי, Empty Places, לפני שאני מביטה בשעון, נחרדת, נוטשת את ידידתי וממהרת החוצה לעמוד בתור החתמת הספרים. לצערי הרב, תחזיותיי היו נכונות והתור כבר רב, חמש עשרה דקות לפני הגעתו של קארד. "לכי תיהני מההפסקה," אני אומרת בצער לידידתי. "אני בטח אהיה תקועה כאן עוד חצי שעה בערך." אלא שמתברר שחצי שעה היא תחזית אופטימית מדי. אני עומדת בתור כדי להחתים את "הצל של אנדר" לא פחות משעה וחצי. בירורים מגלים שקארד לא מעוניין להגביל את כמות הספרים עליהם הוא חותם, וגם מעניק יחס אישי לכל המבקשים (מאוחר יותר, כשנאלץ ללכת לפאנל עליו, התעקש שכל מי שלא החתים את ספריו יוכל להשאיר אותם כדי שיחתום עליהם מאוחר יותר). הגילוי הזה כמעט שווה את העמידה הממושכת כל כך בתור - אך מה שבאמת שווה את ההמתנה הם האנשים המעניינים שאני פוגשת. בחורה חביבה מספרת לי איך ספריו של קארד תורגמו לרוסית ומשבחת את התרגום, עוד אחת שעומדת לפני מפריחה בועות סבון כדי להנעים את זמנם של החובבים, והבחור שעומד מאחורי מתגלה כחובב נלהב של קומיקס קרוס-ג'ן החביב עלי, ואנו פותחים בדיון סוער. לבסוף גם זה נגמר, ואני עוזבת את התור עם משפט חסר פשר על הספר שלי ("משהו על צללים וחשכה," אני שחה לידידתי, והיא מעקמת את האף ומציינת שזה נאמר כבר עשרות פעמים לפני קארד) ועם חתימה ענקית ומקושקשת (אי שם לקראת סוף הכנס קלטתי מזווית העין מספר אנשים שהצליחו לפענח איך בדיוק כתוב כאן "אורסון סקוט קארד"), וממהרת להקרנה שכבר הפסדתי את רובה. כשזה נגמר, אני מוותרת בכאב לב על הפאנל של קארד כדי, שוב, לאכול משהו. אנו נחות בחוץ עם צ'יפס וארטיקים ומעיפות מבטים אל זירת הגלדיאטורים ההומה ("מתי זה נגמר?" אני שואלת גלדיאטורית מזדמנת. "כשהם יסיימו להרוג אחד את השני", היא עונה במשיכת כתף וחוזרת אל הזירה). ידידתי, שאינה חובבת אורסון סקוט קארד, מענה את נפשי בכך שהיא מספרת לי על אירועי ההפסקה המוצלחים שהפסדתי. מסתבר שבאחד האולמות נערכה תצוגת אופנה של גיבורי מדע בדיוני, ותחרות הטירוף הגלקטי המסורתית באולם אחר. אנחנו נכנסות ל"שודדי הזמן" של טרי גיליאם. הסרט מספר על ילד שנקלע בטעות לנתיבם של גמדים שגנבו מפה בעלת חורי זמן ומנסים לשדוד בעזרתה דמויות מוכרות מההיסטוריה. למרות שהסרט מצוין (במיוחד הופעתו הקצרה של שון קונרי), אנחנו כבר מתקשות להתרכז: מספר דקות לאחר סיום הסרט תחל הקרנת הקאלט הפעילה של פרק המחזמר של באפי, הפרק "עוד הפעם, ברגש" (למרות שמארגני ההקרנה מעדיפים "מהתחלה, עם רגש"). חובב באפי אמיתי לא יעז להפסיד את האירוע הזה. הכרטיסים כבר נמכרו כולם עד אתמול בצהריים. מדובר בהפקה מושקעת ומשלהבת כל כך, המתייחסת לפרק מוצלח כל כך, שאין לחובב באפי אירוע מרגש יותר ממנה בשנה. רק חברי הקהילה הארצית שישבו באולם בעיניים נוצצות ולא העזו לנשום כדי לא להחסיר פעימה מההצגה המופלאה שנערכה על הבמה ידעו לספר כמה נפלאים היו המשתתפים, כמה מוקפדות היו התלבושות ופריטי התפאורה וכמה שנינות נוצקה לתוך כל זאת. כמה בדיחות פנימיות, כמה דברים שזר לא יבין. קהל ההקרנה הפעילה הואשם גם הפעם וגם בפעם הקודמת שהוקרן המחזמר, בכנס "אבק כוכבים" של שנת 2003, שלא היה משולהב וצווחני כקהל ההקרנות הפעילות של "רוקי", למשל. האמת היא שלעניות דעתי, אנחנו חוששים שאם נפגין התלהבות רבה מדי נפספס את מה שקורה על הבמה, יצירת אומנות הקולעת בדיוק למדיום אליו נוצרה. "מישהו חייב להעביר הקלטה של זה לג'וס ווידון," אני שחה לידידתי, והיא מהנהנת בהסכמה. גם זה נגמר מהר מדי, ואחרי שאנו צופות בשעשוע בכמה בנות המתנפלות על השחקן החדש המשחק את דמותו של ספייק וקורעות את בגדיו מעליו, אנחנו מחלקות את מחמאותינו להפקה ועוזבות את מתחם הסינמטק בריחוף קל של אושר. היום השלישי של הפסטיבל הוא שקט יותר, עם תחושה ברורה של "עבר השיא". כמה אירועים שלא היינו נוכחות בהן בלילה הקודם התבררו כמוצלחים ביותר: ההקרנה של "חולית", הצגת הפארודיה "הפלאנטיר" שמדיווחם של אנשים רבים היתה מצחיקה עד כדי אימה, הרצאתו המוצלחת של גיא חסון על כתיבה... "ובכן, אי אפשר לרקוד על שתי חתונות ושהעוגה תישאר שלמה," אני שחה לידידתי. אנחנו חוזרות לאשכול פיס לספוג, לפני שהכל נגמר, עוד מנה אחרונה של - נכון, באפי. הפעם מדובר בשני פרקים קלאסיים מהעונה השנייה, "מה התחום שלי" 1 ו-2, שלטעמי, מוצלחים יותר מכל פרקי באפי שהוקרנו בפסטיבל עד לאותו יום. גם הקהל מצומצם יותר ומתבדח על חשבון הבעיות הטכניות בהקרנה. אנחנו יוצאים ונפרדים מחובבי באפי, ששמים ברובם את פעמיהם לביתם. בפעם הראשונה בכנס, יש לנו קצת זמן לפטפט עם בעלי הדוכנים, לשכב על הספסלים באשכול פיס ולקרוא קומיקס, לצפות במשחקים הנערכים בקצה השני של האולם בעזרת חיילי צעצוע. להפסקה אנו מגיעות רעננות ונחושות בדעתנו לצפות בכל האירועים. כמובן שזה בלתי אפשרי, ובסופו של דבר אנחנו נתקלות בהתלבטות הקשה - המכירה הפומבית בסינמטק 2, או ההפעלה "כיצד להפוך לשליט מרושע בעשרה צעדים" בסינמטק 1. העובדה שאנחנו נזכרות שבובת ספייק העשויה מקרטון עומדת להימכר בסינמטק 2, שכן עכשיו למחזמר יש שחקן בשר ודם, מכריעה לבסוף את הכף כשאנחנו מהמרות על המחיר הסופי שיוצע עם כמה חברות. הבחירה מתבררת כשגויה בעליל, כיוון שהמוצרים נמכרים כמעט ללא הצעות נגדיות. שני המציגים, אחד במדי סטאר-טרק, השניה (לי עדן החיננית) מחופשת לבת לגזע הטריל וצבועה בצורה מוקפדת בחברבורות בצידי גופה ("מעניין עד לאן הן מגיעות," אני שחה לידידתי. "תלוי כמה זה אותנטי," היא שחה לי), מנסים לעורר עניין, אבל נראה, כפי שמעיר אחד הנוכחים, שכל האנשים עם הכסף נמצאים באולם השני כדי ללמוד איך להפוך לשליטים מרושעים. ספייק הקרטוני נמכר, לבסוף, ב-100 ₪ בלבד - מאכזב ביותר (ובכל זאת, ניצחתי בהתערבות). אנחנו מספיקות בכל זאת להגיע לסוף ההפעלה באולם השני, ומצטערות שהפסדנו את מה שנראה היה כאירוע משעשע ביותר. אנשים רבים שמעולם לא קראו ולו עמוד מכתביו של אורסון סקוט קארד מתוודים באוזנינו במהלך הפסטיבל שבכל זאת קנו כרטיסים להרצאותיו, רק בזכות מעט העניין שעורר בהם בטקס הפתיחה. מסיבה דומה, אנו שבות כעת לאשכול פיס להרצאתה של איילת אלוני. בחורה מופלאה זו היא, לעניות דעתי, מהמרצות הטובות ביותר שזירת המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ ידעו. מאז הפעם הראשונה ששמעתי אותה מרצה, הרצאה קצרצרה לפני שני פנטסי.קונים, על חד-הקרן הראשון, אני מגיעה לכל אירוע הנושא את שמה באדיקות. "איילת אלוני," אני שחה לידידתי, "היא מסוג האנשים שמסוגלים להפוך הרצאה על הרגלי ההזדווגות של היבחושים המצויים בדרום אפריקה - למעניינת". "וגם יש לה חד-קרן מזמר יודלים," שחה לי ידידתי לאחר עיון בתוכניה. כמובן שנושא ההרצאה, "הסיפור שאינו נגמר", מעניין בפני עצמו ואיילת שופכת מידע כאנציקלופדיה על כל ילדותו ובגרותו של המחבר, על הסרטים שנעשו בעקבות הספר ועל העומק הרב והקונפליקטים הרבים שהוא מציג. לאחר שאנחנו יוצאות משם, ידידתי מחליטה שהספיק לה ומתמקמת באחת הפינות הקרירות של האשכול. אני שבה לסינמטק בשביל חלוקת פרסי גפן. פרסי גפן זוכים השנה לתמיכה מטעם מפעל הפיס, בדמות צ'קים לזוכים בפרס הספר הישראלי והסיפור הישראלי הקצר. את אותם הפרסים קוטפים, בצדק רב, הספר "לפעמים זה אחרת" של ורד טוכטרמן והסיפור הקצר "אניTM של גיא חסון. זוכים אחרים בפרסים - "סולאריס" של סטניסלב לם ו"אלים אמריקאים" של ניל גיימן. ואז מגיע החלק המבדר יותר של הערב כשאורסון סקוט קארד מנסה ללמד את קהלו הלא-יוצלח כיצד מעלים רעיונות לסיפור. הוא פותח בכך שהוא מושך את המקרופון למרכז הבמה בעודו תוהה עד כמה רחוק הכבל מגיע ואם יש דג בקצה החוט, ומזהיר מראש שהוא עומד למעוד על הכבל. אחד מאנשי הצוות הזריזים מחליף את המיקרופון לאלחוטי, וקארד מתנצל בפניו על כך שעכשיו הוא חסר-המזל שיאלץ להחזיר את הכבל. הוא מסביר מה הוא עומד לעשות ומעודד אותנו להעלות רעיונות, גם רעיונות מטופשים במיוחד. כאן מתפתח דיאלוג הומוריסטי מקסים עם הקהל, בו נותן קארד מדי פעם, למישהו שידו מורמת לדבר, ומדי פעם שואל את הקהל שאלה קבוצתית וכולנו צועקים את התשובה. כך הוא גם זוכה לרעיונות המטופשים שביקש כשהבחורה ב'סיפור המשותף' שלנו ננשכת ע"י ערפדים, ומישהו יקר לה אף נשאב אל תוך חור שחור. מאוחר יותר הוא נדהם לגלות שרוב הקהל קרא את ספריו באנגלית (ואז נזכר שכולנו יושבים בהרצאה שלו, באנגלית, ואין לידו שום מתרגם. "דה!" הוא סח לנו) ונדהם אף יותר לגלות שבארץ משדרים את ג'רי ספרינגר, ולמרות זאת עוד לא תקפנו את ארה"ב! לפני שהוא עוזב, הוא מקבל תשורה מידי מארגני הכנס, ומודה להם ולנו בנאום מרגש על כך שאנו כותבים וקוראים מדע בדיוני ופנטסיה. לקראת הלילה מתחילים הבדים הלבנים הכרוכים סביב אשכול פיס להיאסף בידי מתנדבים מסורים, הקומיקסים בסינמטק נתלשים בעדינות מהקירות, והקוביה השחורה הגדולה של אורסון סקוט קארד מורדת במבצע רב משתתפים לרצפה. מתוך שעמום והידיעה העצובה שזה עומד להסתיים בקרוב מאוד, אני מעלה רעיון של הקמת אגודה להקפאת אייקון בזמן, ומתחילה להחתים אנשים על העצומה. בחמישים חתימות אני מתעייפת, ואנחנו מושיבות קבוצה אקראית של אנשים סביבנו ומתחילות, לחרדת כל יושבי האשכול, לשיר את שירי הפרק המוזיקלי של באפי. אחד מאנשי "מופע האימים של רוקי", לבוש גלימה סגולה, מנסה לשכנע אותנו להישאר להקרנה, אבל אנחנו באמת עייפות מדי. אנו מעיפות מבט אחרון במתחם, בחובבים המרוצים המשתרכים לביתם כשבאמתחתם ספרים חדשים, באנשי הסגל המתמוטטים לאחר שלושת הימים האינטנסיביים, ובכל אלו המסירים את הקרניים והאוזניים וחוזרים לשגרת חייהם הקצת-פחות-פרועה. עד הפעם הבאה. "את יודעת," אני שחה לידידתי. "אולי בשנה הבאה כדאי שלא נלך כל כך הרבה לבאפי." "מה את שחה, ליאה?" ידידתי צוחקת וטופחת על ראשי בחיבה. "קטעים איתך." הצלחתו הרבה של הפסטיבל היתה תוצר של גורמים רבים. בראש ובראשונה, שיתוף הפעולה המוצלח בין הגורמים - האגודה, המועדון והעמותה, שבדרך כלל עובדים בנפרד ואף מתחרים אלו באלו. שנית, ביקורו של אורסון סקוט קארד, איש טוב, מצחיק ואמיץ במיוחד על שבא לכאן בתקופה בה זירת שוורים פראית, כשלהגנתכם רק אחת מחרבות הפלסטיק של הגלדיאטורים של הכנס, בטוחה יותר. שלישית, תמיכתה של עיריית תל אביב והפרסום המוצלח שנעשה בעיתונות ובשאר כלי התקשורת. אך לטעמי, מה שעשה את האייקון טוב כל כך היתה המקוריות הרבה, ההשקעה הניכרת ועשרות הפעילויות המגוונות שהציעו גן עדן אמיתי לכל חובב באשר הוא. מבחינתי, זה היה האייקון הטוב ביותר שהתקיים עד כה. ואיך היה האייקון שלכם? התמונות נלקחו מאתר סטארבייס, מאתר גיימר, ומפורום מד"ב באורט. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |