|
|||||
|
אנדר, בין וכל השאר - ראיון עם אורסון סקוט קארד
אייל הרשטיין |
|||||
|
|
|||||
| הזמן: יום שלישי, השעה: חמש בערב. המקום: סינמטק ת"א, האירוע: אירוע הפתיחה של הפסטיבל הראשון, והכינוס השנתי השביעי, למדע בדיוני ופנטסיה בישראל. | |||||
| זוהי כאמור השנה השביעית לקיומו של הכינוס השנתי למדע בדיוני ופנטסיה בארץ, אך השנה החליטו המארגנים להופכו לגדול יותר, מרשים יותר. ואכן זהו האירוע הגדול ביותר מסוגו מאז ומעולם. כמות המבקרים הייתה גדולה לאין שעור - בני נוער ומבוגרים, חברי האגודה למדע בדיוני ופנטסיה וסתם מתעניינים, וותיקים וכאלו שרק היום העזו לתת דרור לתחביבם זה. כל אחד ואחד מהאירועים בכינוס היה מלא עד אפס מקום ואילו אירוע הפתיחה היה מלא, ועוד קצת. נושא הכינוס השנה - מנהיגות. לאחר דברי פתיחה מפי המארגנים מוזמן לבמה אורח הכבוד, סופר המדע הבדיוני והפנטזיה מהמצליחים בזמננו, שספרו "המשחק של אנדר" הפך נכס צאן ברזל לכל המתעניינים בתחום, אורסון סקוט קארד. אורסון קארד, אדם גבוה ורחב מידות, ממושקף, בעל שיער לבן וזקן צרפתי, עולה לבמה כשהוא לובש טרנינג... ונועל סנדלים. "שלום" הוא פותח ואומר, התרגשות קלה ניכרת בקולו, "זוהי המילה היחידה שאני מכיר בעברית. מלבד 'כן' ו'לא', אותן למדתי מהאזנה לאנשים המדברים בטלפונים סלולאריים. אני לא רואה כאן מתורגמן, אז אני מניח שכולם מבינים אותי ולא סתם בוהים בי מברבר ומהנהנים. זהו כבוד גדול עבורי להיות כאן. כולם אמרו לי שזו גבורה מצידי לבוא לכאן בשעה מסוכנת זו. על כך אני רק יכול להגיד שאם כך הדבר הרי שהגיבורים האמיתיים הם אתם - אתם חיים כאן." "את ההיכרות שלי עם ישראל עשיתי בגיל צעיר מאוד. אהבתי היסטוריה ואחותי הגדולה נתנה לי לקרוא ספר שחשבה שיעניין אותי - "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי". הספר אכן עניין אותי אך בסיומו נחרדתי. "מה קרה עם היהודים?" שאלתי את אימי, ואז היא ענתה לי כי אכן שישה מיליון יהודים נרצחו בידיו של הצורר הנאצי, אך אלו ששרדו הקימו את ישראל - המדינה היהודית. עצם קיומה של מדינת ישראל אומר משהו טוב על העולם שלנו, ואם היא אי פעם תחדל להתקיים, זה יאמר משהו, משהו נורא ואפל, על העולם שלנו". אורסון סקוט קארד, נוצרי מורמוני, הוא יליד 1951 ומתגורר בגרינסבורו בצפון קרוליינה. כיום הוא נחשב לאחד מסופרי המדע הבדיוני והפנטזיה המצליחים ביותר בארץ ובעולם. בין ספריו שתורגמו לעברית ניתן למצוא את "המשחק של אנדר", את טרילוגיית דובר המתים: "קול למתים", "קסנוסייד", "ילדי המחשבה", טרילוגיית הצללים: (ובקרוב קוורטט) "הצל של אנדר", "הצל של ההגמון", "בובות צללים", "תצפית עבר", וקובץ של סיפורים קצרים בשם "מפות במראה". בין ספריו שלא תורגמו יש להזכיר את ספרו "כישוף" ( Enchantment ), את סדרת "השיבה הביתה" ( Home Coming ) המבוססת על ספר המורמונים, ואת "סיפוריו של אלווין מייקר" ("The Tales of Alvin Maker") - סדרת ספרים המספקת גרסה "אחרת" על ההיסטוריה האמריקאית (במסגרתה הגנרל וושינגטון מאבד את ראשו, תרתי משמע). הסופר, למרות שלא היה האטרקציה היחידה בפסטיבל, משך אליו תשומת לב רבה. כל שלושת האירועים בהשתתפותו - הרצאה בנושאי מנהיגות ביצירותיו ובכלל, במסגרתה נתן כמה טיפים ליו"ר ערפאת, פאנל פתוח על יצירותיו ואופן כתיבתו, ואירוע של סיעור מוחות, שהתקיים בהמשך לטקס חלוקת פרסי גפן, במסגרתו הדגים כיצד להעלות רעיונות לכתיבה - היו מלאים עד אפס מקום, ועוד קצת. אירוע ההחתמה שלו, שהתקיים בבניין אשכול מאחורי הסינמטק ותוכנן לשעה אחת, התארך, בהתאם לדרישתו של הסופר, לשלושה אירועים נפרדים בני כשעה וחצי כל אחד, לאחר שהתור התארך אל מחוץ לבניין, חצה את רחוב הארבע ומנה למעלה מאלף איש, מה שלא מנע ממר קארד להתייחס לכל אחד ואחד באופן אישי, ולנסות ולהחזיר, ולו במעט, על כמות האהבה שהעניקו לו המבקרים. במסגרת מסיבת עיתונאים קצרה עם הסופר, התאפשר למערכת ISF ולמספר עיתונאים לשאול אותו מספר שאלות. שלום מר קארד וברוך הבא לישראל. תודה, אני מאוד שמח להיות פה. אתה באמונתך מורמוני, ומצטייר כאילו חלק מכובד מסופרי המדע הבדיוני והפנטזיה בעולם הם מורמונים. אכן יש הרבה סופרי מד"ב ופנטזיה שהם מורמונים, הרבה מעבר לחלקנו באוכלוסיה, לדעתי הדבר נובע מכך שאנשינו פתוחים יותר לרעיון של מציאויות ותרבויות אחרות. הכנסייה המורמונית פתוחה יותר לרעיות בכיוון, אבל מעבר לכך לא הייתי אומר שזהו "קטע" מורמוני. האם אתה משתמש בספריך ברעיונות מורמוניים? אני משתמש בעצמי, ולי יש רעיונות ותפיסת עולם מורמונית, ואני לא רואה בזה שום פשע. אני לא מנסה להטיף לדת המורמונים. אם אני מכניס במודע איזה שהוא סט של אמונות, לאו דווקא מורמוני, זה מכיוון שאני מתכחש לו. אני סומך על תת המודע שלי שיעביר את מי שאני באמת ואת מה שאני מאמין בו. אני לא צריך לעשות את זה באופן מודע. כתבת סדרת ספרים על ארבע האמהות, האם אתה מושפע מהתנ"ך? אני לא מושפע מהתנ"ך, כשאני כותב עליו אני כותב עליו וכשלא אז לא. לשם השוואה, לקחתי את ספר המורמונים, התקדמתי איתו 30 מליון שנים קדימה וכתבתי את סדרת "השיבה הביתה" (Home Coming). לא ניסיתי להטיף אלא פשוט להשתעשע עם הסיפור. ה"בריחה" לחלל ולעתיד אפשרה לי מידה רבה של חופש. הספר המורמוני רשום מנקודת מבט מאוד פטריארכאלית. המעבר לעתיד אפשר לי להקדיש מחצית מהסיפור לנשים, וזו הסיבה בעטיה חברת הנשים וחברת הגברים נפרדות בצורה כה אחידה, ומדוע ישנם בספר שני קווי עלילה עם מעט מאוד חפיפה בניהם. בהמשך המצאתי את העיר בסיליקה וכל כך הוקסמתי ממנה עד שבספר השני יש הרבה פחות מהספר המורמוני והרבה יותר דברים שאני המצאתי. בספר כישוף ( Enchantment ) דיברת הרבה על פולקלור רוסי ואילו ב"סיפוריו של אלווין מייקר" עסקת בהיסטוריה האמריקנית. זהו פולקלור רוסי ופולקלור יהודי. תמיד התעניינתי בהיסטוריה ופולקלור, והאמת היא שלקרוא את הפולקלור היהודי היה פשוט מרתק. כל סיפור שקראתי - כל אחד ואחד - התבסס על הרעיון שמישהו שבר את הברית שלו עם אלוהים ואז כל העולם הסובב אותו מתרסק עד שהוא חוזר חזרה, מתקן את שבועתו המקורית ואז הכל חוזר לקדמותו. פולקלור רוסי לעומתו הוא בדיוק כמו פולקלור אירופאי מערבי, בהבדל אחד - בסוף הכל הולך לעזאזל. הנסיך הורג את הדרקון, מציל את הנסיכה, הם מתחתנים - אבל במקום לחיות באושר ועושר, מסתבר שהיא מרשעת לא קטנה ומנסה להרוג אותו. ב"אלווין מייקר" כתבתי גרסה שלי להיסטוריה האמריקנית. באותה תקופה אנשים האמינו שקסם עובד - שאם תחרוט פנטגרם על האסם שלך, זה יגן עליו משריפה. אני כתבתי כאילו שהקסם באמת עובד. מי שמכיר את ההיסטוריה מבין את הרעיון, אבל יש כאלו שלא מכירים את ההיסטוריה וחושבים שזה אמיתי. כבר קיבלתי מכתבים מאנשים שטענו בפני שזה לא בסדר שלא כתבתי על הסבא רבא-רבא שלהם שריפא אנשים. רוב סופרי המדע בידיוני מתבססים ביצירתם על מציאות הגיונית מסוימת המוכחת מדעית, או על רעיונות מדעיים מוכחים. אני יודע יש כאלו שכותבים ככה, אבל אני עובד הפוך - אני קודם ממציא משהו ואז ממציא את התירוצים המדעיים שמאפשרים לו להתקיים ולפעול בדרך בה הוא פועל. אני תמיד מתחיל עם הדמויות, הנפשות הפועלות בסיפור. אני לא זוכר אף סיפור אותו התחלתי מהמדע, אמיתי או בדיוני, והמשכתי הלאה. רוב סופרי המד"ב לא כותבים לשם ה"מדע" - יש מי שכן - אבל רובינו מנסים לקחת רעיון או מצב בן ימינו ולהגזים אותו, להבהיר אותו. מה שסופרים "ספרותיים" עושים באמצעות סימנים, אנחנו עושים, באופן הרבה יותר ברור, באמצעות הגזמה. קחו למשל את אורסולה לה-גווין. היא החליטה לבחון את האפליה המינית ואת תפקידי המינים, אז היא המציאה גזע אנושי בו לא ניתן להבחין בין זכר לנקבה, וזה מאפשר מבט מאוד מעניין לתוך החברה האנושית. אבל היא לא התחילה ב"כיצד ניתן באופן מדעי...?" היא התחילה ב"איך אוכל ליצור אנושות בה האפליה המינית וההבדלה בין תפקידי המינים פשוט לא יוכלו להתקיים?". לגבי מציאות הגיונית, האמת היא, שהגיון הוא אחד הכלים בו אנו משתמשים כדי לתרץ את מה שאנו מאמינים בו מבחינה אינטואיטיבית. אנחנו לא מסיקים מסקנות על בסיס הגיון - אנחנו מסיקים מסקנה ואז מוצאים את ההיגיון שמאחוריה. אנחנו לא מאמינים במשהו כי הוא הגיוני, אנחנו מתכחשים לו אם אנחנו מוצאים סיבה הגיונית לפסול אותו. כאשר אתה כותב, האם אתה יודע את הסוף מראש או שאתה זורם עם זה? היו מעט מאוד סיפורים - דוג-ווקר הוא דוגמא אחת - בהם זרמתי עם הסיפור. בכל שאר סיפורי תמיד ידעתי מה יהיה הסוף. אני מאמין שאתה חייב לדעת את הסוף כי עד שאתה לא יודע את הסוף אתה לא באמת יודע איך אתה מתחיל. במקרה כזה בד"כ תסיים בקלישאה או שהסוף שלך יהיה מבלבל. הסיבה היא שהפתיחה מבטיחה דברים ונושאים שיטופלו ויפתרו בסוף. בכל פעם שהתאכזבתם מסיומו של ספר זה בגלל שהסוף לא נתן מענה מתאים למה שהובטח בהתחלה. כתבת הרבה על ילדים, אבל הם לא מתנהגים כמו ילדים - הם מנהיגים, הם גאונים. ילדים מתנהגים כמו ילדים, ילדים חכמים מתנהגים כמו ילדים חכמים. כשאני הייתי ילד, לא הצלחתי לעשות חמש כפיפות בטן - מהבחינה הזו לא התנהגתי כמו ילד. אבל היו לי כישורים אחרים שלא היו לילדים האחרים. כך שילדים מאוד שונים אחד מהשני. הילדים במשחק של אנדר לא מתנהגים כמו ילדים נורמאליים כי הכניסו אותם לבית הספר ללחימה, עם עוד מאות ילדים גאונים כמוהם, ושיסו אותם אחד בשני באמצעות משחקי מלחמה - הם בהכרח לא ילדים נורמאליים. בקשר לשפה בה הם משתמשים - האמת שכשכתבתי את הספר השתמשתי בשפה בה השתמש בני בן ה-5 כדי "לדובב" את אנדר כשהוא בן 5. כך שכשאנשים אומרים לי "אין ילד בן חמש שמדבר ככה אני עונה "אני מצטער על הילד שלך אבל שלי כן". מנקודת מבט אחרת צריך להבין שבשביל מבוגר, ילד בן 6 הוא ילד, הוא לא יודע להתבטא כמו מבוגר, הוא קטן פיסית. אבל בשביל ילד אחר בן אותה שכבת גיל הוא מדבר ומצטייר כמו מבוגר. כשאני כותב מנקודת מבטו של ילד בן 6, חשוב לזכור את זה. בעצם אני מתרגם את הילדים לשפה של מבוגרים - כדי שמבוגרים יוכלו להבין ולראות את נקודת המבט של הילד. בעצם כשאתה מתרגם מחשבות של כל אחד, אתה עושה את זה לשפה פשוטה, במקרה של ילד זו עדיין שפה פשוטה, כדי לעשות זאת ברור לכל קורא, גם למבוגרים. האם אי פעם ניסית לכתוב לילדים? לכתוב ספר ילדים? לא ואיני מתכוון לעשות זאת. לא כי אני לא רוצה אלא כי זה נורא קשה. עדיף לכתוב למבוגרים ולראות אם ילדים גם אוהבים את זה. את "המשחק של אנדר" קראו המון צעירים ובני עשרה, אבל קיבלתי גם מכתבים מהרבה ילדים, בני 7, 8 ו-9, ולא ילדים גאונים, אלא דווקא ילדים שהיו להם בעיות בבית הספר ומישהו חשב שהספר יעזור להם, וזה עזר (כמובן שמאלו שלהם הספר לא עזר, לא שמעתי), אז הם כתבו לי מכתב. אבל באופן כללי אני לא מתאים את ספרי לילדים. יש רק יוצא דופן אחד - כשכתבתי את "המשחק של אנדר" כתבתי בהתחלה את הילדים כמו שהם מדברים באמת - והשפה כללה הרבה גסויות ולכלוך - ואז חשבתי שאני רוצה שבני יוכל לקרוא את הספר אבל אני לא רוצה שהוא ילמד את השפה הזו ממני. ולכן "ניקיתי" את השפה. השארתי מספר בדיחות על פלוצים, וכמובן שיש הורים שמתלוננים על זה, אבל ילדים אוהבים בדיחות כאלו, וזה לא ממש גס. זה היה הויתור היחיד. שני הספרים האחרונים בסדרת אנדר ("צילו של ההגמון" ו"בובות צללים") היו יותר בגדר מותחנים פוליטיים מאשר ספרי מד"ב. האם הספר הבא בסדרה יחזור להיות בתחום המדע הבידיוני? מה שחשוב להבין זה שהסיבה היחידה שמותחנים פוליטיים נקראים כך היא שזה מוכר טוב יותר. למעשה זהו מדע בידיוני. טום קלנסי כותב מד"ב. לדעתי הספרים שלי הם עדיין מד"ב כיוון שהם מתרחשים כל כך רחוק בעתיד והם כל כך מנותקים מההווה, שהעלילה היא חסרת היגיון במונחים של היום. מי שמחפש מותחן פוליטי מחפש גם את הפירוט ורמת הדיוק בפרטים, בעיקר של הפלטפורמות הצבאיות המשתתפות, ובזה מתעסק טום קלנסי. אותי זה לא מעניין. מה שאני מתרכז בו, ומוצא כנושא פשוט מרתק, הוא הדרך בה אומות מתייחסות אחת לשנייה, הדרך בה ממשלות מתפקדות ומנהלות אומות. מה שהמדע הבדיוני התעסק בו עד היום בצורה גרועה, ושטום קלנסי מתעסק בו בצורה לא כל כך טובה, הוא מה שמניע אומה לצאת למלחמה. איך הכוחות הפוליטיים משפיעים על אינדיבידואליים. איך קם עם ומחליט לכפות מאבק פיזי מזוין על עם אחר. מה שאני ניסיתי לראות זה מה היו מדינות עושות עם היו להם את הגאונים הצבאיים הללו, שהם מצרך אסטרטגי, ממש כמו חימוש גרעיני. הסיפור אולי נראה בדיוני אבל הוא בעצם מתרחש היום, פשוט שיניתי כמה פרטים קטנים, עיצבתי מחדש את מאזן הכוחות, תוך שאני מתבסס על ארה"ב בדלנית, שזה בעצם המצב הבסיסי שלה. כולם מתייחסים לארה"ב כאל מושיע, אבל האמת היא שאנחנו לא טובים בזה, אנחנו לא אוהבים לעשות את זה, אבל יש לנו מחויבות מוסרית לעשות את זה - אם יש לך את הכוח הצבאי והיכולת להתערב ולהציל אנשים ממה שקרה ברואנדה, אז מה זה אומר עליך עם אתה לא מתערב ופשוט מניח לזה לקרות. אני חושב שזה מביש שלא התערבנו בבוסניה כש-10,000 מוסלמים נטבחו, והתערבנו רק כשזה היה נוח לנשיא מסוים מבחינה פוליטית, כשהוא עמד בפני הדחה. בסופו של דבר, מכיוון שהתמורות המתרחשות בסיפור, ומרכזי הכובד עליהם הוא מתבסס, כל כך שונים מהמציאות וכל כך לא אפשריים במסגרתה, הסיפור הוא הרבה יותר מדע בדיוני מאשר מותחן פוליטי. מהיכן היה עלה הרעיון לכתוב את "המשחק של אנדר" שוב, הפעם מנקודת מבטו של בין? האמת שזה התחיל כפרוייקט ציני, מתוך ניסיון לגרום לסופרים אחרים לכתוב על שאר הילדים בבית הספר ללחימה. הבעיה הייתה שכיוון שהמו"ל שלי לא היה מוכן לשלם את הסכום, שהיה מספק את מי שאני הסכמתי שיכתוב את הסיפורים, לא היה מי שיכתוב אותם. אני התחלתי לכתוב את הסיפור על בין כשהרעיון היה לספר בודד, אבל מהר מאוד התאהבתי בבין, באחות קרלוטה ובחייהם ברוטרדאם, אשיל הפך לנבל המושלם, ולקח לי שני ספרים להרוג אותו, וכך התפתח הסיפור. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |