|
|||||
|
הניצוץ של קובריק - ביקורת סרט
גולן ארביב |
|||||
|
|
|||||
| במאמר ראשון ב-ISF מביא לנו גולן ארביב את סטנלי קובריק - מהגדולים שבבימאי הקולנוע בני זמנינו, ומי שביים כמה מסרטי המדע הבדיוני הגדולים בכל הזמנים, ואת סרטו 'הניצוץ'. אנו מברכים את גולן על הצטרפותו לצוות האתר ומקווים לראות עוד מאמרים פרי עטו בזמן הקרוב. | |||||
| 'הניצוץ' (The Shining) סרטו של סטנלי קובריק (בימוי ותסריט) מבוסס על רב המכר "הניצוץ" מאת סטיבן קינג (בעברית בהוצאת מודן) ג'ק ניקולסון, שלי דובאל, דני לויד בריטניה 1980, צבע 156ד' סטנלי קובריק נולד בשנת 1928 ברובע ברונקס בניו-יורק, למשפחה יהודית-אמריקאית מהמעמד הבינוני ממוצא מרכז אירופאי. אביו היה רופא ידועשהנחיל לו את האהבה לשחמט. בגיל 13 קיבל במתנה מאביו מצלמת "גראפלקס" והחל לעסוק בצילום. במהלך לימודיו בתיכון היה לצלם הרשמי של בית-הספר. עקב ממוצע ציונים נמוך הוא לא התקבל ללימודים בקולג', וכך - בגיל 16 הוא נשכר לעבוד כצלם במגאזין "Look". הוא עבד שם במשך 4 שנים, שבמהלכן סייר ברחבי ארה"ב ויצא גם למשימות צילום באירופה. במהלך עבודתו כצלם התחיל להתעניין בקולנוע. הוא נהג לבלות שעות רבות במוזיאון לאומנות מודרנית בניו- יורק בצפייה בסרטים, והתוודע שם לסרטיהם של מקס אופולס ואורסון וולס, יוצרים שישפיעו עליו בהמשך דרכו. באותה עת הוא התוודע גם לכתביהם התיאורטיים של אייזנשטיין ופודובקין, והצטרף כסטודנט שלא מן המניין לקורסים באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. שלוש אהבות נעוריו- השחמט, הצילום וגם מוסיקת הג'ז- השפיעו בעתיד על עיצובו כבמאי קולנוע. המפגש עם אלכסנדר סינגר (חבר כיתה לשעבר), שעבד בחברה שהפיקה יומני קולנוע, הוביל לבימוי סרטו התיעודי הקצר הראשון, "יום-הקרב", ב- 1951. לאחר סרט קצר נוסף ("הכומר המעופף", 1951) גייס קובריק 9,000 דולר מבני משפחה ומחברים וביים את סרטו העלילתי הארוך הראשון- "פחד ותשוקה" בשנת 1953. את סרטו העלילתי הארוך השני, "נשיקת רוצח" (1954), ביים על-פי תסריט של אחד מחבריו המשוררים מהגריניץ' וילג', הוארד סאקלר. הפעם ההפקה הייתה עשירה יותר, 40 אלף דולר, שאת רובם השקיע קרוב משפחה, רוקח מהברונקס. במהלך אותה תקופה (1952- 1954) שימש גם קובריק כבמאי צוות שני בסדרת הטלוויזיה "אומבינוס" בפרקים שהוקדשו לאברהם לינקולן. מפגש עם ג'יימס ב. האריס, בנו של בעל חברת הפצה לסרטי קולנוע וטלוויזיה, הצמיח תנופת יצירה. האריס הפיק למענו את "ההרג", "שבילי תהילה" ו"לוליטה". משנת 1961, חי קובריק בבריטניה. הוא נישא ל-3 נשים ויש לו 3 בנות. קובריק הלך לעולמו ב- 7 במרץ 1999 בביתו שבמחוז הרטפורדשייר כשהוא בן 70, חודשים ספורים בטרם הפצת סרטו האחרון "עיניים עצומות לרווחה" בכיכובם של טום קרוז וניקול קידמן. באותו הזמן עבד גם על התסריט לפרוייקט הבא שלו "אינטיליגנציה מלאכותית", שלבסוף הגיע אל הבד בבימויו של ידידו סטיבן שפילברג. סרטיו של סטנלי קובריק מציירים תמונת עולם בעייתית - התמונה יפה אך העולם מכוער ומאיים. לעומת היופי המוקפד שבארגון הויזואלי והקולי, מסתמן כיעור מוקפד בעיצוב דמותו של האדם. ניראה כי הקו המחבר בין הדמויות והסיטואציות בסרטיו של קובריק הינו- מאבקים המתאפיינים באכזריות סמויה שמחלחלת או באלימות מתפרצת. האחרונה מזוהה במיוחד עם ה"תפוז המכני". בסרטים אחרים של קובריק, העדשה הנרטיבית ממוקדת יותר בפנים האנושיים, רק כדי לחשוף בהם את העווית של הכאב והטירוף. גורדון בנקס, במאמרו- "הפסיכופטים של קובריק" טוען כי החברה וטבע האדם הנשקפים ביצירתו של סטנלי קובריק לעולם "מופרעים נפשית" באופן מסוים. בנקס רושם קווים (קליניים) לאופי הפסיכוטי: חוסר אחריות והיעדר יכולת לחוש אשמה או חרטה; שקרנות ומניפולטיביות; חוסר היכולת לחוש אהבה וליצור קשר רגשי הדדי. יש לזכור כי קובריק עשה את סרטיו הידועים ביותר "2001 אודיסאה בחלל" ( 1968) ו"תפוז מכני" (1971), בתקופה שבה הדיון בקולנוע באמנות הגיע לאחד משיאיו הנלהבים והקריטיים ביותר. הניסיון לחבר בין מרכיבים "גבוהים" ו"נמוכים" היה לאחת הסוגיות שהניעו את התיאוריה הקולנועית באותן שנים. קובריק היה לאחד מחביבי התיאוריה שביקשה להפקיע את הקולנוע מתחום התרבות הפופולרית הסתמית, ולחשוף את המנגנונים האידיאולוגיים והניסיוניים שהניעו אותה. קובריק נתפס כמי שצמח מתוך הקולנוע האמריקאי, אבל חתר גם באופן שבו עשה את סרטיו וגם בדרך שבנה את המיתוס שלו כבמאי אקסצנטרי וייחודי. הציפייה הארוכה לכל אחד מסרטיו, שרק הלכה והתארכה עם השנים, עטפה את הקולנוע שלו בהילה רומנטית, והזמן הרב שהקדיש לעשייתו של כל סרט העמיק את המיתוס שלו כיוצר שחותר לשלמות בכול מחיר. והיו כמובן גם הגינונים, ההימנעות שלו מכל מגע עם התקשורת, הפחד שלו מטיסה, שגרם לו לא לעזוב עוד את בריטניה לאחר שהיגר אליה בשנות ה-60, והיחס הקשה שלו לשותפיו ליצירה - במיוחד השחקנים, שכמה מהם הודו שנזקקו לזמן רב כדי להתאושש מהחוויה הלא תמיד נעימה שחוו איתו. שלי דובאל, למשל הודתה במפורש בטראומה שחוותה כשכיכבה ב- 1980 ב"הניצוץ", לצידו של ג'ק ניקולסון. ועברו כמה שנים טובות עד שהיא הייתה מסוגלת להופיע פעם נוספת מול המצלמות. שני הסרטים "2001 אודיסאה בחלל" וה"תפוז המכני" יצאו בשיאה של התקופה שבה הקולנוע נהפך לאומנות המובילה בקרב אינטלקטואליים צעירים ולימודי הקולנוע השתרשו באקדמיה והיו לסמל המיידי, הישיר והאופנתי ביותר של המהפך הזה. הם היו הטקסט שמולו בדק הקולנוע המודרני את המהמורות האסתטיות והאידיאולוגיות שנקרו בדרכו מאז מלחמת העולם השנייה. סטנלי קובריק המנוח, היה במאי שפנה אל הצופים להרגיש דרך הראש והכריח אותם לחשוב- לרוב על דברים לא נעימים. ניתוח של "הניצוץ", יראה כמה מהקווים האופיניים לעבודתו של קובריק. "הניצוץ" (1980) עוסק במשפחה אמריקאית במשבר. למעשה קיימים עימותים בין האב לבנו על רקע אירועים ורוחות מן העבר, שהבן מנסה לדחותם ולהזהיר מפניהם ואילו האב מזדהה עימם ונכנע ליצריו הפרימיטיביים. את התסריט ל"ניצוץ" כתב קובריק בשיתוף עם הסופרת, המבקרת והפרופסורית לספרות, דיאן ג'ונסון, שהתמחתה בז'אנר הגותי, על-פי רומן רב-מכר מאת סטיבן קינג, שנחשב לפופלרי מבין סופרי האימה האמריקנים. קינג עצמו, יש לציין, מאד לא אהב את הטיפול הקולנועי שקובריק העניק לספרו, והעדיף את סידרת הטלוויזיה שנעשתה עפ"י הספר בסוף שנות התשעים. "הניצוץ" הוא סרט ז'אנר שאינו נשמע לחוקי הז'אנר. למרות שנמצאים בו אלמנטים אופייניים לז'אנר הגותי ולמה שמכונים ה"סלשר פילמס". העובדה שקובריק פנה לעסוק בז'אנר "נחות", ובאותה עת לא לגמרי אימץ את חוקיו, ניכרה במבוכה המסוימת שהביקורת הפגינה כלפי הסרט עם יציאתו הראשונה אל המסכים. הסרט עוסק במשפחה אמריקאית בת שלוש נפשות: ג'ק טורנס (ג'ק ניקולסון), מורה לשעבר וסופר המתכנן לכתוב רומן, רעייתו ונדי (שלי דובאל), ובנם דני (דני לויד). כבר בהתחלה מסתבר לנו שדני ניחן בסגולה על טבעית המכונה- "ניצוץ", המאפשרת לו לראות אירועים מהעבר ומהעתיד וגם ליצור קשר טלפתי עם אנשים אחרים בעלי תכונה זהה. כשרונו המיוחד של דני בא לידי ביטוי באמצעות "חברו" הדמיוני, טוני, שלטענתו שוכן בתוך פיו. ג'ק מקבל על עצמו משרה חדשה, לשמש כמשגיח המלון המהודר והמבודד בקולרדו "אוברלוק", בתקופת החורף הארוכה, כשהמקום שובת מכל פעילות. כמובן ששמו של המלון- 'Over look' הוא בעל משמעויות שונות- גם משקיף על, גם מתעלם, וגם צפייה אל מעבר. כל המשמעויות השונות מתקשרות להתרחשויות בסרט. בראיון הקבלה שנערך לג'ק בתחילת הסרט, הוסבר לו כי המלון מתפנה מעובדיו ומאורחיו בתקופת השלגים, עת בה הגישה אליו בלתי אפשרית. המראיין מספר לו גם על מקרה שאירע במלון לפני שנים אחדות, כאשר משגיח קודם- צ'רלס גריידי נתקף טירוף מחמת הבדידות, רצח את רעייתו ואת בנותיו התאומות והתאבד לבסוף. ג'ק מתייחס למקרה בביטול וטוען שהבדידות היא משאת נפשו כי הוא זקוק לה לצורך כתיבת ספרו. עוד הוא מסביר ואומר שבת זוגו היא חובבת מושבעת של ספרי אימה. כמובן שדי מהר מסתבר לנו שהמלון רדוף רוחות מן העבר והאירועים שאירעו בו ישובו להטריד את יושביו החדשים. מה עוד שהטירוף מבצבץ מהדמות שמגלם ניקולסון כבר בהתחלה, והפרנויה והשיגעון ישתלטו עליו כליל בהמשך (עוד מתברר, שהוא גם אלכוהוליסט לשעבר וכבר היה אירוע שבו הוא פגע פיסית בבנו). רבים מהאלמנטים של הז'אנר הגותי אכן קיימים בסרט- הבית המפואר המבודד או החדר הנעול שהכניסה אליו אסורה. כשבני המשפחה עורכים סיור מודרך במלון הם פוגשים בשף השחור של בית המלון-דיק הולוראן, שניחן גם הוא באותה תכונת "ניצוץ". הולוראן מזהיר את דני שלא להיכנס לחדר 237, החדר שבו גריידי רצח את משפחתו. אך קובריק אינו משתמש בקונבנציות חזותיות ונרטיביות של סרטי האימה. האירועים מתרחשים ברובם באור מלא, ואין כמעט סצינות "הפחדה" סטריאוטיפיות (אולי מלבד הסצינה שבה ג'ק מחסל את הולוראן במכת גרזן). קובריק בדרכו הוא במאי קר ושקול המביט בהתרחשויות מבעד לחיץ אינטלקטואלי. המבקרת פאולין קייל טענה בזמנו, שהסרט אינו מפחיד בגלל המרחק שקובריק יוצר בינו לבין האירועים. כלומר , גם כשקובריק עוסק בכאוס, הרי שמדובר בכאוס מסודר ומחושב היטב. הפרשנויות הרבות לסרט ביקשו לגלות בו משמעויות פוליטיות וחברתיות. העובדה שהמלון נבנה על אתר קבורה אינדיאני, והעובדה שהוא שימש כמקום מפלט לאנשי החברה הגבוהה, מקום כינוס לחוג הסילון (עוד בטרם שהמושג נכנס לשפה, כדברי מנהל המקום), ואפילו ביקרו בו נשיאים אמריקאים, פורשו כאלגוריה על הפוליטיקה הגזענית של אמריקה. הטענה שעלתה הייתה כי המלון הוא סמל לאמריקה הנרדפת על-ידי עברה הגזעני והרצחני. ג'ק מתמנה להשגיח על אותו חלום אמריקאי, וסופו שהוא נבלע לתוכו. ג'ק מוציא אל הפועל את כל האלמנטים האלימים הטמונים בהיסטוריה האמריקאית, המאוזכרים הן בראשיתו של הסרט - במיקומו הבעייתי של המלון, והן בסיפור על פרשיית שיירת החלוצים שנתקעה בהרים הסמוכים ואנשיה ניזונו מבשר אדם. אחד הדימויים המרכזיים ב"הניצוץ" הוא המבוך, אשר באופן סימבולי מעיד על מבוכים ממשיים ונפשיים כאחד. מחוץ למלון מצוי מבוך של שיחים ירוקים שבו מתרחשת סצנת השיא של הסרט, ופנים המלון מצטייר כמבוך של מסדרונות. דימוי המבוך מוצא ביטוי גם בדוגמאות השטחים המכסים את הרצפות. קובריק, כדרכו, מעניק לדימוי זה עוצמה וירטואוזית הן בצילומי הטרקינג הארוכים העוקבים אחר דני המסייר במסדרונות על תלת אופן (קובריק, שנודע כמי שאימץ את הטכניקות החדישות ביותר במצלמת הסטידיקאם), והן בסצינת המרדף לקראת סיום הסרט, כאשר האב אחוז האמוק יוצא לצוד את בנו בתוך המבוך המכוסה שלג. מוטיב נוסף שעולה בסרט "הניצוץ" הוא הדואליות. מוטיב זה, שמקורותיו בספרות הרומנטית הגרמנית, עשה את דרכו לקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני. מהקולנוע האקספרסיוניסטי הגיעו הכפילים לסרטי האימה האמריקאיים. קובריק, שציין את השפעותיו של פרויד (במיוחד במאמרו מ- The uncanny", 1919), בנה בדומה לאקספרסיוניסטים הגרמניים עולם של כפילויות והשתקפויות, המסמלות את כוחות האופל הפורצים ממבוכי הנפש והתת מודע ומעוותים את המציאות. הכניסה למלון היא כניסה לעולם של מראות, מקום שבו אירע רצח נורא והוא ישוב על עצמו בהשתקפות מזוויעה. טוני, כפילו הדמיוני של דני, מאפשר לו לבוא ולשחק עמו "לנצח ולנצח" רגע לפני שהאב מגיע לדלת חדרם עם הגרזן, דני חוזר במעין מנטרה על המילה redrum , האנאגרם של murder. הוא רושם את המילה "רצח" במהופך על דלת החדר, והאם מגלה אותה בהשתקפות במראה. אפילו למבוך יש דגם מוקטן בתוך המלון, בסצינה שבה ג'ק מתבונן במודל המבוך המיניאטורי מצולם מלמעלה ומתגלות בתוכו שתי דמויות זעירות, השתקפותם של ונדי ודני המסיירים באותה עת במבוך שבחוץ ובעצם לכודים במבטו של האב. גריידי, האב הרוצח, מתוודע לג'ק בבאר של המלון. גריידי מופיע בדמות באטלר (כפילות) בנוסח בריטי, המשרת קהל לקוחות בשנות ה- 20 של המאה (אנו לא מקבלים הסבר הגיוני מדוע חזיונותיו של ג'ק מתרחשים דווקא בשנות ה-20 בעוד שמעשה הרצח של גריידי התרחש בשנות ה-70). גריידי הופך להיות מודל של הזדהות עבור ג'ק, וגם לדמות האב המנחה אותו במסעו הרצחני. בדומה ל"ד"ר ג'קיל ומר הייד", בסופו של דבר משתלט הכפיל הרצחני כליל על ג'ק והאיש הופך למפלצת. בשליש האחרון של הסרט משפחת טורנס הופכת לשיקוף מעוות של המשפחה הגרעינית האמריקאית. משפחה שבה האם מתגוננת במחבט בייסבול ובסכין מטבח והאב מתרוצץ עם גרזן כבאים. ג'ק, המציג עצמו כזאב הגדול והרע שבא ללכוד את החזרזירים, מנפץ את הדלת ומכריז Wendy I`m home , פרודיה שחורה על המשפחה האמריקאית הסוריאליסטית של סרטי "הרואד-ראנר", שאחד מהם נראה בסצינה הראשונה שבמהלכה אנו מתוודעים לראשונה לוונדי ולדני. בסיום, לאחר שוונדי ובנה נמלטים מהסיוט, אנו שבים לדמותו הקפואה של ג'ק בתוך המבוך, אבל ה"הקפאה" היא כפולה, כי היא התמונה הבאה היא דמותו המחייכת של ג'ק (או אולי בעצם כפיל מהעבר) בתוך צילום התלוי על קיר המלון שבו הוא נראה לכוד לנצח בקרב קהל חוגגים במלון בארבעה ביולי של שנת 1921. קובריק שנודע כבמאי סרטי מדע בדיוני, ידע עוד בתחילת הקריירה שלו, בטרילוגיה העתידנית המפורסמת, "ד"ר סטריינג'לאב","2001 האודיסאה בחלל" ו"התפוז המכני" , (כל אחד מהם ראוי למאמר נפרד בעתיד) לייצר סרטים שיפעלו במספר מישורים (שכליים ורגשיים דרך המבע הייחודי לאומנות הקולנוע) ובמספר רבדים כך שניתן להבינם כפשוטם - מה שמסביר את הצלחתם הקופתית, אך גם לחפור בהם ולמצוא אוצרות למחקר מעמיק יותר ומעניין. אסיים בנימה אישית, קובריק היה ועודנו, עבורי, האב הרוחני בכל מה שקשור לקולנוע כמו שניטשה הוא האב הרוחני שלי בכל הקשור לפילוסופיה. על החיבור ביניהם במאמר הבא. עריכה: רני גרף | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |