|
|||||
|
כל השאר זה 'יוליסס' - סיפור מקורי חדש
חגי אברבוך |
|||||
|
|
|||||
| לקראת צאתו לאור של הגליון החדש, השביעי במספר של חלומות באספמיה, המגזין הישראלי למדע בדיוני ולפנטסיה, אנו מביאים לכם כהרגלינו סיפור מקורי חדש מתוך הגליון. | |||||
הספרים הונחו על המדף בסדר מופתי, נוצצים בכריכות חדשות. "את כל זה אתם רוצים לשרוף?" שאל רפאל. הוא נראה כאילו התעורר זה עתה ופיהוקים רחבים קטעו מדי פעם את דבריו. לא שהוא דיבר הרבה. לא היה הרבה מה לומר. שני הקצינים במדיהם המגוהצים הביטו בו בשמץ רחמים מוסווה היטב. הם ידעו מה עומד לקרות. הם הבינו היטב את העיגולים השחורים סביב עיניו ופיענחו את הדריכות שהפיהוקים ניסו להסוות. אחד מהם הביט סביב בשעמום מדומה על החדר הקטן, וידו הזדחלה חרש אל הסכין הזעירה שהתחבאה בין קפלי חגורתו. "לפחות תרצו לשתות קפה?" הציע רפאל וחלף לפתע ביניהם. הקצינים לא נעו, אך זה שידו כמעט ולפתה את הסכין הרפה ממנה. מן המטבח הסמוך עלה קול מים מבעבעים אל כוסות. "כמה סוכר?" שאל רפאל מן המטבח. מבט מהיר חלף ביניהם. עכשיו? עוד רגע. "לא היינו רוצים להתעכב", השיב אחד והנהן אל חברו. הלה התייצב בסמוך למדף הספרים ונגע בתנוך אוזנו. אבוקת אור דקיקה בקעה מעינו הימנית והציפה את המדף באור אדמדם. כעבור רגע כבה האור. הוא נפנה מן המדף, כמעט מאוכזב. "שום דבר", לחש לחברו, "אפילו לא מסך-הגנה פשוט". "לא, שום דבר", השיב רפאל בחביבות והופיע בפתח עם זוג כוסות מהבילות. הקצין קפא על עומדו. "שמעתי שאחד האנשים שלכם התאדה אתמול שני בלוקים מכאן. מסך-מיינן, לא רק על הספרים עצמם אלא על כל הדירה. הממזר הפך לענן חלקיקים ברגע שהניח את ידו על דלת הכניסה. לדעתי יותר מנומס לדפוק קודם בדלת, כפי שעשיתם אתם. שמתי כפית סוכר לכל אחד מכם". "כדאי שנגמור את זה מהר", השיב הקצין. הוא לא שלח ידו אל הכוס שהושטה אליו. לפני שבועיים הורעלו שלושה קצינים ברחוב הסמוך במהלך פעילות. במקום זאת שלף מבער קטן. "כדאי שתתרחק קצת", הציע לרפאל בעדינות, "זה לא ייקח יותר מדקה". רפאל הנהן בעצב. הוא שב אל המטבח, הניח את הכוסות על השולחן הקטן ובהה באור הזריחה ששטף בעד החלון הקטן ונגע ברכות חמימה בידיו. מן החדר הסמוך שמע את לחש הגז שקדם תמיד להפעלת המבערים הקטנים האלו. מאוד נקודתיים, חשב. הוא היה נוכח בשריפה מסוג זה אצל כמה מחבריו: הכל נותר אחר כך כרגיל. וילונות לא עלו באש, חפצים אישיים נותרו במקומם. מבחינה זו, המשטרה היתה מאופקת מאוד, ובודאי יחסית למה שכמה מהמתנגדים היותר אקטיביים עשו להם. אני אצטרך לעבור דירה, חשב כשרוקן את הכוסות ושטף אותן. אחד הקצינים נכנס למטבח. "זה נגמר", אמר. "רק נטהר את האוויר ונלך. אני מצטער על ההשקעה הכספית שלך". "ספרי האמנות היו הכי יקרים", אמר רפאל. "אני לא ממש מצליח להבין אתכם", אמר הקצין אחרי שתיקה קלה. "החוק נגד קניית ספרים מודפסים הגיוני מאוד, שלא לדבר על אלה שמדפיסים אותם - על אלה אני בכלל לא רוצה לחשוב". הוא הצטמרר. "תבין", המשיך, "הכל נמצא על הרשת, מוכן ומזומן לקניה. כל מה שאתה רוצה לקרוא יכול להופיע על הצג שלך. הבזבוז הזה של נייר..." "...ויערות הגשם. כן, כן", אמר רפאל. "אני מבין שאין טעם לשאול אותך ממי קנית?" רפאל הניד בראשו וחייך. "אתה יודע איך זה. אתה מזמין את החומר באתרים לא חוקיים וכעבור כמה ימים אתה שומע טפיחה קלה על הדלת, השכם בבוקר, ושם מונחים הספרים שהזמנת. מה שאני לא מבין זה למה אתם שורפים אותם. הנייר אומנם לא חוקי אבל הוא בכל זאת כבר קיים. לפחות יכולתם למחזר אותו ולמצוא לו שימוש". "אין לו שימוש", אמר הקצין, "חוץ מלספק ספרים מודפסים לאנשים שיש להם סנטימנטים לעברות מסוג זה. אנשים שכל כך שקועים בצרכים האישיים שלהם עד שהם אינם מוכנים להתחשב בהשפעתם על הכלל". הוא התחיל להתחמם. "רק לפני עשר שנים, יערות הגשם היו בסכנת היעלמות מוחלטת. עשר שנים! בחוץ אנשים נוטעים עצים חדשים מדי יום, ואתה והחברים שלך כאן -" "חלק מהספרים ששרפתם עכשיו הודפסו על נייר נטול עץ", אמר רפאל. הקצין הביט בו, נדהם. "כמה מהם?" "אחד או שניים". הקצין הביט בו בשקט. רפאל המתין. ספרים מנייר נטול עץ היו אמנם מצרך חוקי, אך כעת, כשהספרים הרגילים הוצאו מהחוק וכל חומר הקריאה היה על הרשת, הם נעשו נדירים ויקרים כל כך שהנוהג היה לשים אותם בכספות. מלבד זאת, הדירה לא נראתה כמו מקום של מישהו שיכול היה להרשות לעצמו ספרים כאלה. "חבל", אמר לבסוף הקצין בשלווה מופרזת. רפאל נשם לרווחה. הקצין לא האמין לו. לרגע היתה השיחה ביניהם רגועה מדי; כעת שבה החשדנות. הוא בוחן אותי שוב, חשב רפאל, מנסה להבין למה שיקרתי. "אני מודה שהפתעתם אותי", אמר כבדרך אגב. "חשבתי שהייתי זהיר". "המודיעין שלנו יעיל", משך הקצין בכתפיו והתרווח. הוא כבר מתחיל לפחד, חשב רפאל. "אנחנו עוקבים אחרי הזמנות לא-חוקיות ויש לנו רשימה של אתרים, אם כי לא מלאה. אני מתאר לעצמי שבכל מקרה אתה יודע יותר ממה שתהיה מוכן לגלות", רפאל הנהן. זה היה ברור מאליו. הוא פנה שוב אל הכיור ורגלו נכשלה מבלי משים ברגל השולחן. השולחן רעד רגע ומשהו נפל מאחוריו בקול טפיחה. הקצין פנה במהירות ושלף את אקדחו. "שלא תעז לזוז", אמר. הוא בעט בשולחן וחשף ספר עב-כרס, מאובק למראה. "נו, באמת", הוא הביט ברפאל. "לפחות את זה רציתי לשמור לעצמי", התנצל רפאל. "מלחמה ושלום, חלק ראשון, אתה יודע". "אני יודע מה אני רואה, ואני רואה הרבה דפים", אמר הקצין אך קולו נותר מנומס, "מייק!" הקצין השני נכנס למטבח. הוא הביט סביבו במהירות, הבין את המצב, והרים את הספר. "זה הכל?" "כדאי שנשאל את הבחור הזה כאן", הנימוס נעלם מקולו של הקצין כשפנה שוב אל רפאל. "זה הכל", אמר רפאל אבל קולו הסגיר מעט חרדה. הוא נשען על המקרר בשמץ אדישות. משהו נפל מאחורי המקרר. "בבקשה", אמר הקצין. רפאל נאנח. מייק הזיז את המקרר ושלף מאחוריו ספר עב-כרס נוסף. "מלחמה ושלום, חלק שני", אמר רפאל. "אני יכול לבקש מכם משהו? רשמתי בשני הכרכים כמה הערות. אני יכול להקליד אותן אצלי במחשב? זה די חשוב לי. אם תתנו לי לרגע את הספרים -" הם החליפו ביניהם מבטים. אין סיכוי, חשב רפאל. חשד וחוסר-אמון בונים צעד אחר צעד, הסביר פעם לידיד; וכמו שאתה יכול לסמוך על מי שמאמין לך, כך אתה יכול לחזות כל צעד של מי שבטוח שאתה משקר. "תעמוד מחוץ למטבח", הורה לו באקדחו הקצין. רפאל ציית. "נשרוף אותם?" שאל מייק. "משהו חשוד כאן", אמר הקצין השני. "תן לי להעיף בהם מבט לרגע". מייק העביר אליו את שני הכרכים. הקצין פתח את אחד הספרים באופן אקראי. למה שני ספרים? שאל אותו ידיד את רפאל, אחד לא מספיק? ליתר בטחון, השיב לו רפאל. כולם שמעו את ה'קליק'. זה היה החסרון היחיד מבחינתו. לפחות זה עובד מהר, חשב רפאל. מעגל חשמלי נסגר כשנפתח הספר. האריח מעל משקוף-הפתח נע הצידה במהירות ותת-מקלע אוטומטי עם משתיק קול החל יורה בצרורות אל פנים המטבח. מהספרים עצמם לא נותר כמובן דבר. כמעט כל הכוסות נשברו, גם החלונות. כדי-החרס הקטנים על אדן החלון, שעוד אתמול הניח בהם רפאל ורדים, התנפצו לרסיסים. חבל, הביט רפאל בעצב סביבו, חבל על כל זה. הוא המתין בסבלנות שכל הירי ייגמר. זה בעצם חסרון נוסף, חשב. ברגע שהמתקן מופעל אי אפשר להפסיק אותו עד שנגמרים הכדורים. זה גם קצת בזבזני, אם חושבים על זה. אבל בכל זאת זה עניין חד פעמי. הוא שב לחדרו שריחות גז ומטהר אויר התערבבו בו. הוא טלפן לסלולרי של תום. "איפה אתה עכשיו?" שאל. תום מסר לו את הכתובת. שלוש שעות טיסה, חשב רפאל. "יש לנו עוד מאתיים הזמנות נוספות", אמר לו תום. "אתה יכול לדאוג להן?" "לא ממש. המשטרה ערכה אצלי ביקור הבוקר". תום שרק בהתפעלות. "הם מהירים. כמה?" "שני שוטרים". "מה מצבם?" "המתקן שלך פעל ביעילות. אבל פחדתי קצת... אתה יודע... שאחד מהם יחליט פתאום סתם כך לדפדף, ואני שם בתוך המטבח -" "רפאל", אמר תום, "הם אף פעם לא יפתחו ספר מתוך סקרנות. רק מתוך חשד. לא הסברתי לך את זה?" "הסברת". "ואני צודק?" רפאל חייך. "כמו תמיד". "אז אתה עובר דירה?" שאל תום כעבור רגע של שתיקה. "אולי אגור אצלך ביומיים הקרובים?" הציע רפאל. "אין בעיה. אני גם אדאג להזמנות". "אנחנו שולחים משהו מיוחד?" הסתקרן רפאל. "הפעם זה באמת יוצא דופן", התפעל תום, "יש כמה רומנים רומנטיים, אבל כל השאר זה 'יוליסס', היית מאמין?" רפאל הזמין כרטיס טיסה. הוא גם הזמין בגדים בחנות ליד נמל-התעופה. מן המדף השרוף עלו אדים נטולי-ריח. מן הספרים עצמם לא נותר כמובן דבר. הוא פתח את המחשב הנייד וחשב רגע. לבסוף בחר את 'יריד ההבלים' . הוא שילם באחד מכרטיסי האשראי והאותיות הרכות החלו רצות מול עיניו עד שצפצוף קל הודיע לו שהקובץ כולו ירד. לפחות יהיה משהו לקרוא בטיסה, חשב, למרות שזה לא אותו הדבר. ניחוח הדפים החדשים, הדפדוף, הידיעה כמה עמוק אתה נמצא בספר. הוא נאנח. לא הרבה אנשים זוכרים את התחושה הזו. מאתיים הזמנות, אמר תום. מה זה כבר מאתיים? אבל היו עוד חברות לא חוקיות בעולם; אנשים המתרוצצים ממקום למקום, חיים מרגע לרגע, יצרני נייר, מדפיסים, כורכים, מגיהים, שליחים הנושאים ספרים, ואנשים כמוהו וכמו תום המנהלים את כל זה. הוא נכנס שוב למטבח ופסע בזהירות סביב שלוליות הדם. הוא נטל את הכוס החביבה עליו, אשר למרבה המזל נותרה שלמה. בפתח הביט שוב לאחור בעצב. חבל עליהם, חשב. הם דווקא כן דפקו בדלת. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |