|
|||||
|
אי שם בשמי התכלת - ביקורת קומיקס
ליאה |
|||||
|
|
|||||
| למרות שלא נראה שיש איזה ישראלי בין הכשרונות שמאחורי "מרידיאן", אחד הכותרים היותר פופולריים של חברת קרוסג'ן, ליאה לא קונה את זה כל כך בקלות. שמות כמו ספי, אילן ומירה לא באים מהשראה פתאומית. נערות מתחסדות ותמימות שמסוגלות לעוף? זה כבר סיפור אחר. | |||||
כבר מזמן שלא היתה עדנה בקומיקס למין הנשי כמו בחברת קרוס-ג'ן. אם לא מספיקות כל אותן בחורות המככבות כגיבורות האמיתיות, התיימרו כעת אנשי קרוס-ג'ן, ובמיוחד ברברה קסל, המוח שמאחורי "מרידיאן", ליצור קומיקס לבנות הנעורים. קסל טענה שזהו פלח שוק לא מנוצל, ובדיוק מה שהיא היתה רוצה לקרוא כשהייתה ילדה. הקומיקס בפירוש נועד למין הנשי - ולנשים צעירות. לרוע המזל, יש כאן שתי מטרות שונות. ברברה קסל, בימי ילדותה, חיה לה בעידן תמים ועדין-נפש. לא היו מאתיים ערוצים בטלוויזיה, דוגמניות לבשו קצת יותר ופוליטיקאים לא היו מושחתים. אולי זה באמת הקומיקס שהיה חסר לה אז. אבל בעולם הציני של היום, כשהרומנטיקה נעלמה והתיכוניסטיות הממוצעות צופות ב"באפי" במקרה הטוב וב"קלולס" במקרה הרע, האם באמת יש מקום לקומיקס כמו "מרידיאן"? העולם הוא דמטריה, שפעם היה כולו ממלכה משגשגת. כיום, החיים הטובים באמת הם רק על איים המרחפים מעל פני האוקיינוס בעזרת גבישים הנחצבים במיוחד לשם כך. שמה של הגיבורה שלנו הוא ספי. נערה בלונדינית עם עיניים ירוקות, בת שש-עשרה. ילדת טבע, לבושה רק בשמלות קצרצרות שמדי פעם, כשהרוח נושבת, גם חושפות טפח מתחתוניה. השיער תמיד פרוע, הרגליים תמיד יחפות, וכמובן שהיא מעולם לא התאפרה. ספי היא בתו של טורוס, שליט האי המרחף מרידיאן, (אם כי מה הצורך בשליט, באי שכולם עובדים בו באושר כבקן נמלים, ושהשלום והאחווה שוררים בו כבין ביבי לשטרית, זאת לא ברור), ואמורה לרשת את השלטון כשימות. היא יתומה מאם, אך למרות זאת חייה מאושרים ופשוטים עד כדי גיחוך. בני מרידיאן, האי בו ספי נולדה וחיה כל ימיה, הם בוני ספינות במקצועם, שכמעט וסוגדים לשמיים. ספי מבלה את כל ימיה בחוץ, ברוח החופשית, לומדת להטיס ספינות אוויר, חולמת בהקיץ על איש צעיר בשם ג'אד, מטיילת וחוקרת את סביבתה, ומתחבבת על כולם, אלא מה? כמובן שיש רשע בסיפור, והוא, כדרכם של רשעים, לובש רק אדום ושחור, מסתובב כשחיוך מסתורי על פניו ומבט זדוני בעיניו, וכולם פוחדים ממנו. כמה טוב שיש מקומות בהם העולם עודנו ברור כשמש וצלול כמים. אותו רשע מרושע הוא אילן, אחיו של טורוס ושליט אי מרחף אחר, קאדאדור. בערב בהיר אחד הוא מגיע לבקר את אחיו במרידיאן. כשהשניים יושבים לבדם על המרפסת, מציע אילן, בפעם האלף, איחוד בין האיים. טורוס מתנגד שוב - אנשי מרידיאן הפשוטים לא מתאימים לחיות יחד עם אנשי קאדאדור, העוסקים במסחר וחיים בטירות גבוהות ושבילים מרוצפים. בעוד אילן מנסה לשכנע אותו, ציפור דמוית בז יורדת לעברם, ולפתע עיניה זוהרות... טורוס ואילן מקבלים שניהם את החותם המוכר של קרוסג'ן, הסמל האדום והצהוב: טורוס על החזה, אילן על הצוואר. לרגע נדמה שסוף סוף זה קרה: לקרוס-ג'ן נגמרו המקומות לשים בהם חותם בצורה אסתטית, מבלי לפלוש לאיבריהם המוצנעים של הגיבורים, ולכן בפרץ של חוסר השראה הציבו את החותם של טורוס בדיוק במקום בו נמצא החותם של סאם מ"סיג'יל". לרוע המזל, מצבו הבריאותי של טורוס קשה, וליבו לא מסוגל לשאת את ההלם. הוא עובר דום לב ומת במקום. ספי ושאר אנשי הבית פורצים אל המרפסת, וספי הבוכייה מחבקת את אביה כשנשמתו נעלמת. כשהיא מרימה את ראשה, הסימן המוזר נמצא על מצחה. בעוד ספי עסוקה באבלה ומנסה להתמודד עם האובדן הנורא ועם היותה יתומה מאב ומאם, אילן מנצל את המצב. מוחו החריף מבין במהרה שהסימן שלו מעניק לו כוח מסוים, ושלספי, סביר להניח, יהיה כוח זהה, או לפחות דומה. אל חדר השינה שלה הוא מפנה שליח נאמן כשפגיון בידו, וממהר להתפרץ פנימה ולהרוג את הפושע לפני שספי תיפגע. כשהיא מבולבלת והמומה מכך שאחד מאנשי ביתה יוכל לפגוע בה, אילן מסביר לספי שיש כאן מזימה גדולה מזו הנראית לעין, ושהאדם ששלח משרת כדי להתנקש בחייה יעשה זאת שוב. למעשה, הוא טוען, המקום היחיד בו היא תהיה בטוחה כעת הוא הרחק ממרידיאן. הוא לוקח אותה איתו לקאדאדור, ושורף את הבית מאחוריהם בכוחותיו החדשים. בעוד ספי מבלה את זמנה בקאדאדור הגלותית והזרה, שולח אילן את כוחותיו לעשות מה שתמיד רצה, להשתלט על מרידיאן, בה בעת שהוא מסביר לכל מי שטורח להקשיב שהוא בסך הכל שומר על נכסיה של ספי. בינתיים, הוא מסביר לספי את המעט שהבין על הכוח של שניהם, אלא שמתברר שבעוד כוחו שלו מתמקד בהריסה, ספי מסוגלת בעיקר ליצור, להשלים את החסר, לתקן. ככל שהזמן עובר, ספי, שאינה מטומטמת כל כך (גם אם היא בהחלט נראית כך), מתחילה להבין שאילן לא בחור נחמד במיוחד, שאנשי האי שלה לא חיים בשלווה עם אנשי קאדאדור אלא מצויים במלחמה נוראה, ושאילן לא מתכוון להניח לה ללכת. כל מה שהיא זקוקה לו היא דחיפה קטנה מהמוזה של גיאטן: זקנה נמוכה ומשונה, בעלת עיניים כתומות, היודעת כל מה שיש לדעת על ספי, אילן, עברם, עתידם והסימן המסתורי שלהם. אותה הדחיפה מגלה לה שאילן שומר תמונה של אמה המנוחה, אידריה, תלויה סביב צווארו. כשהיא חוקרת אותו, הוא מתוודה על כך שאהב את אידריה ורצה שתינשא לו. מלודרמה משפחתית קורעת לב! ספי ההמומה בורחת משם, עולה על ספינת אוויר ויוצאת לכיוון מרידיאן. אלא שכוחות קאדאדור שרודפים אחריה עושים טעות איומה וגורמים לכך שהיא נופלת מספינתה הקטנה. כאן מתחילה ההרפתקה הגדולה, השביל הארוך ביותר, המסע המופלא הביתה, הדרך האפלה מכל. ספי נופלת אל הקרקע - נפילה שהיתה אמורה להרוג אותה. כמובן שבדרך מסתורית היא יוצאת בריאה ושלמה. מרגע זה ואילך מתחילה ספי בתהליך איטי של התאוששות, התבגרות, למידה לעשות שימוש חכם בכוחותיה, עשיית בריתות עם אלו שניתן לבטוח בהם, הבנה מפוכחת במי אסור לה לבטוח, וקבלת החשיבות שבנעילת נעליים. כל מסע הגילוי העצמי הזה, דרך ערי כורים הומות (שכן, כפי שציינתי, רוב האיים המרחפים זקוקים למחצב מיוחד כדי לשמור על תכונתם זו), אדמות מתות (העולם דמטריה הוא עולם בו רוב הקרקעות הנמוכות חסרות חיים ומלאות יצורים מפלצתיים), ומושבות של חוטבי עצים (שם ספי המומה לגלות שהעצים שבהם אנשי מרידיאן משתמשים לבניית הספינות, בהן הם מתגאים כל כך, אינם צצים מהאוויר!). כל המסע הזה, המצוייר היטב ע"י האמנים עתירי הדמיון של "מרידיאן", היה עשוי להיות מרתק. אלא שעוד לפני שהמסע מתחיל מבין היטב הקורא את אותה היכולת של ספי, הכוח החשוב כל כך לסיפור, המתנה המסתורית והבלתי ניתנת להחזרה שירשה מאביה: התמימות המתחסדת והמעצבנת כל כך שלה. למה, על מה חשבתם? ספי מלווה את הסיפור לכל אורכו בקריינות הנודניקית. היא מספרת מדי פעם על הלקחים שלימד אותה אביה (להיות ילדה טובה, לעזור לזולת, לעבור תמיד במעבר חצייה וכו'), על כמה שהיא אוהבת את מרידיאן (כל משפט שני מתחיל במילים "אצלנו, במרידיאן..."), על רגשותיה כלפי סביבתה (הו, כמה שהאנשים כאן נחמדים! רגע, למה הם אוסרים אותי?), ועל כמה שאנשים לא מסוגלים להודות לטבע ולהבין באמת את האדמה והעצים ומגוון צבעי הרוח הקסומים. הבעייתיות של הסיפור היא שאין באמת נערות כמו ספי, שכמה שבועות אחרי מות אביהם האהוב כבר עולות מחדש על הדרך הביתה ויודעות בדיוק מה לעשות. אין נערות כל כך רודפות-טוב וחובבות שלום, צדק ואחווה. אין נערות כל כך חסרות חוש הומור. אין נערות שמיד עם הגיען למקום חדש, בלי לחשוד באיש, יצילו את כל סביבתן מכיליון בלי לבקש תמורה או אפילו לחשוד שינסו לנצל את כוחן. אין נערות שכל הציפורים, הפרפרים, האנשים, העצים והאדמה אוהבים אותן. ספי היתה יכולה, מבחינה זו, להיות הגיבורה האולטימטיבית של דיסני - היא שילוב של פוקהונטס, שלגייה וסינדרלה, אם לאחת מכל אלו היה שיער בלונדיני. גרוע יותר, ספי ואנשי מרידיאן שעזבה מאחוריה הם עסקת חבילה, כנראה. מדי פעם, אנו נחשפים לאותם אנשים טובים ופשוטים שנטשו ביגונם את האי מרידיאן מאחוריהם, לרחמיהם של חיילי קאדאדור (ואין להם כאלו, למקרה שתהיתם) ופנו לחפש להם בית חדש. אנשים אלו - כאמור, טובים ופשוטים, ישרים כסרגל - משמימים ומשעממים בדיוק כמו ספי. מדי פעם נאלץ הקורא לתהות למה לכל הרוחות הם צריכים לעניין אותו. האקשן בסיפור גם הוא מוגבל למדי, ורובו נזקף לזכותו של אילן - שכן, כוחותיה של ספי אינם מסוגלים להרוס, אלא רק לדחוף, לתקן, וכמובן לעוף - מתנה חשובה ביותר בשמי דמטריה, אלא שספי מתעקשת להשתמש בה בעיקר במקרי חירום ומבטלת כל השוואה נוסטלגית שהיתה עשויה להיעשות לפיטר פן. בנקודה זו ברור כבר שנקודת ההשקפה הצינית, אינה מתאימה כדי ליהנות באמת מסיפור כה תמים, אגדתי ומתוק. בנות-עשרה הן אכן קהל היעד המוגדר של "מרידיאן" - אם כי הקומיקס הזה צריך להיות מיועד בעיקר לילדים, כמו כל אגדה אחרת. שהרי מרידיאן הוא אכן מעשייה מהסוג הישן והטוב, רק שהפעם הוא מופיע בקומיקס, וזה כשלעצמו אינו דבר רע. ילדים בארה"ב, למשל, יכולים להגיש בוק-ריפורט על "מרידיאן" בדיוק כפי שהם יכולים לעשות זאת על ספרים. מרידיאן הוא קומיקס עם מסרים חינוכיים, טוב בהרבה מספרי הזבלונים שהיו פופולריים בזמנם בארה"ב, דוגמת "צמרמורת" ו"חלומות נעורים". קומיקס יצירתי כל כך הוא בהחלט דרך מצוינת, מעשירה וחינוכית לגרום לילדים לקרוא. בשבילנו, הגדולים? לקרוס-ג'ן יש עוד 13 כותרים. מה בכל זאת נקודות האור בסיפור, האלמנטים המתאימים לבוגרים, הדברים שגרמו לי לצלוח שני אוגדנים בסופשבוע אחד? קודם כל, העובדה שהכותר הרץ קרוי "מרידיאן" ולא "ספי". אין להכחיש שהסיפור מתרכז בספי ובהתבגרותה, אבל בעולם זה יש שני נושאי-חותם, ספי ואילן. אילן הוא דמות מעניינת בהרבה מאחייניתו. הוא שאפתן, מרושע, למוד ניסיון-חיים ושנון. דרכו נכנסת למשחק שחקנית נוספת, רישה. לכאורה בת דמטריה רגילה, שבמהרה תהפוך להרבה יותר מכך. בעוד ספי עושה את דרכה דרך היבשת, סמוכה ובטוחה שהיא מגבשת לה בני-ברית חזקים שאילן לא יוכל להם, הוא כבר חושב הרבה יותר גבוה - למקום ממנו בא החותם שלו, ולאנשים המסתוריים שכפי הנראה יודעים עליו יותר ממה שהם מוכנים לחשוף. בכלל, את קאדאדור עוטף ערפל של תעלומות, הקשור גם איכשהו למותם של הוריה של ספי, ולאחד מאנשי מרידיאן שנשלח לגלות בקאדאדור. אילן עצמו דמות הרבה פחות שטוחה מספי - למעשה, נראה שבדרכו שלו הוא אוהב את אחייניתו הסוררת, ושמה שבאמת רצה היה לאחד את קאדאדור ומרידיאן תחת שליטתו, ולהוריש לה אותם כשימות. ואיך אפשר בלי להגיד מילה על האומנות. כשלעצמה, היא טובה. הציורים מקצועיים, מלאים ומפורטים, כמו בכל קרוס-ג'ן ממוצע. הרקעים נפלאים, הכריכות מסקרנות, כל ריבוע מלא בפרטים קטנים ותיאורי הנוף מדברים בעד עצמם. אלא שאלמלא הסימן על מצחה של ספי, סביר להניח שלא ניתן היה לזהות אותה בין חוברת לחוברת. נראה שהיתה איזו מחלוקת בין האמנים על הדרך הנכונה לצייר ולצבוע את פניה. בתחילה, ניכר היה שספי לא מתאפרת דבר שהתבטא בעיקר דרך שפתיים בלתי מודגשות. אחר כך הודגשו השפתיים, השיער נמשך לאחור והגבות הפכו לקווים מחמיאים, ואז חזר שוב הכל להיות כמו בהתחלה. לעיתים שפתיה של ספי אדומות, לעיתים הן ורודות. היא מעולם לא חייכה את אותו החיוך פעמיים (וחיוכה מזכיר בצורה מחשידה ביותר נערה בת גילה ממרידיאן), פיה משתנה מסטנדרטי לקטן לבעל שפתיים מלאות, ושיערה לעיתים חלק, לעיתים מתולתל ולעיתים גלי. יש גבול לחופש האומנותי. מדובר, אמנם, בפרט שולי, וסביר להניח שאם תקראו חוברת בחודש, (כפי שהחוברות של מרידיאן ושל כל כותר אחר של קרוס-ג'ן יוצאות), או אם אינכם שמים לב לפרטים, או אם אתם מסוגלים לתת לאמן הרבה קרדיט ולהניח ששינויי המראה נובעים משינויי האופי העוברים על ספי, השינוי יהיה בלתי מורגש. אבל אם קניתם אוגדן, תבחינו בבירור בשינוי החד וייתכן מאוד שהוא יפריע לכם. בסופו של דבר, "מרידיאן" הוא קומיקס מצוין - אלא שהוא נועד בעיקר לתמימים, לחובבי אגדות, לילדים בנפשם, ולמעריצים מושבעים של דיסני, כאלו המסוגלים לדמיין עלילה דיסנית ממוצעת הנפרשת על גבי מאות עמודים. וספי?, בסוף האוגדן השני, היא עוד ריחפה לה אי שם בשמי התכלת של דמטריה, הבעה נחושה בעיניה וצוות פרחחים מקומיים שאספה מכמה ערי-אדמה מתלווה אליה. היא עוד תמצא את הדרך הביתה. תסמכו עליה. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |