|
|
|
|
|
|
|
האישה בסגול - ביקורת קומיקס
ליאה |
|||||
|
|
|||||
| אישה צעירה, מלאת חזון, אומץ, תעוזה, נכונות, נחישות ורצון להוכיח את עצמה, שחלמה כל חייה להיות גיבורה, לשנות משהו, זוכה סוף סוף בסיכוי אמיתי להגשמת חלומותיה כשהיא מקבלת לידיה כוח עצום, ויוצאת להגן על עולמה. נשמע מוכר? זה לא הסיפור ב"מיסטיק". | |||||
| (אזהרה: הכתבה מכילה ספויילרים מסוימים לחוברות הקומיקס). _________________________________________________________ ג'יזל ווילארד, אישה צעירה בשנות העשרים שלה, גדלה וחיה על פני עולם הקרוי סיירס. סיירס הוא עולם מופלא, אולי המגוון ביותר בכל עולמות קרוסג'ן. עולם שבו הקסם שולט בכל ועל פניו נראה שהעולם מצוי בטירוף מוחלט. כשאתם קמים בבוקר, פיות קטנות מסדרות את שיערכם. הטלפונים הם סטנדרטיים לחלוטין, עם חוגה, אבל החדשות מועברות בכדור-קריסטל קטן. ארוחת הצהריים שלכם נישאת אליכם על מגשים בעלי כנפיים, וחיות עם קשקשים ופרווה, בעלות שמות משונים, מתרוצצות ברחובות ורודפות זו את זו. בימים יפים יוצאים אנשים לטוס בכדורים פורחים וילדים רוכבים על סקייטבורדים מכונפים. דוכני נקניקיות מציעים בעצמם את מרכולתם ומזרקות מים שיצרו לפני רגע צורה של בחורה יפה הופכות לשדים מכונפים אימתניים. לצד כלי נשק וגנרלים במדים המזכירים את אלו של צה"ל, נישאים אנשים על שטיחים מעופפים, דרקונים ומוניות קסומות, וגם בפודים שמזכירים קצת את "מלחמת הכוכבים". בניינים שלמים תלויים באוויר, ילדים עם שיני ערפד מציעים לכם לשחק איתם. וכל זה, כמובן, רק באחת הארצות שבאותו עולם - הארצות האחרות שונות לחלוטין. הנוף בסיירס נע בין ארכיטקטורה יפהפייה בת ימי הרנסנס להרמונים דמויי המזרח, ועד לשממות פראיות של מדבר הסהרה, והמבנים האפלים ומעוררי היראה של ימי הביניים. הסדר היחיד בכל אותה תערובת משונה נובע מהחלוקה לאזורי שליטה ולסוגי קסם. שבעת גילדות הקוסמים המרכזיות מכוננות מעין מועצת נבחרים השולטת יחד בעולם. "מלכת השדים יצאה מהלימבו, לטאות ענקיות יוצרות טירוף, ראשי העולם הפכו למפלצות, וכל זה בגלל שישנתי עד מאוחר?" (מתוך האוגדן השלישי, "מצור של קשקשים") _________________________________________________________ ג'יזל ווילארד שייכת, מעצם לידתה, לגילדת הקוסמים הקרויה נאבחו (כן, כמו שבט האינדיאנים שהיה קיים בצפון אמריקה, או הזרם האומנותי המוכר שמשמעותו "חדש"). היא נולדה למשפחה מכובדת מאוד שבמשך שנים רבות שימשה בתפקידים הגבוהים בגילדה. אחותה הגדולה, ג'נביב, השקיעה את כל חייה בקסם, בלימודים ובצבירת כוח, כדי להגיע למעמד של ראש גילדת הנאבחו. לג'יזל לא ממש אכפת מכל זה. בעוד כל חובב פנטסיה היה מזיל דמעות אושר לו ניתן היה לו לבלות ולו שעה בעולם שבו פיות יוצאות מקלפי המשחק והשומר בכניסה לבית הדירות שלכם פותח מעלית קסומה, ג'יזל מתעבת קסם, ומעדיפה להעביר את ימיה בשעשועים, במסיבות מפוארות בעיר הגדולה, ובברים קטנים ומפוקפקים עם חבריה המפוקפקים אף יותר. היא גם לא עובדת (לא שזה משנה - הוריהן של האחיות, שנהרגו בתאונת קסמים, הורישו להן הון), לא קמה לפני אחת בצהריים, מתלבשת בצורה שאנה ניקול סמית' היתה מקנאה בה ומעולם לא מנקה את דירתה. ג'נביב, שגידלה את אחותה הקטנה מאז מות הוריהם, צופה מהצד ומצקצקת בלשונה בקביעות. אבל ג'יזל היא כבר בחורה גדולה ואי אפשר להכריח אותה לחיות כמו שצריך. לג'נביב יש ממילא עניינים יותר חשובים - למחרת היום עומד להתקיים "טקס ההעברה", שיכתיר אותה לראש גילדת הנאבחו החדשה. בטקס זה, עוברת רוחו הנצחית של אחד ממנהיגי הנאבחו הקדומים, השוכנת בקביעות בגופו של ראש הגילדה, אל ראש הגילדה החדש. ג'נביב גוררת את אחותה ממסיבה רועשת, ומתחננת בפניה שתלך לישון ותגיע בזמן מחר ("ותלבשי את גלימות הגילדה שלך, לא משהו זנותי כמו מה שאת לובשת עכשיו... את הולכת לקתדרלה, לא לנשף ריקודים..."). ג'יזל עוד מתכוונת להתעלם בעיקשות ולחזור למסיבה, אלא שאז קופץ עליה סקווירט קטן, חיה פרוותית בת סיירס שנראית כמו תערובת של חתול, ארנב וסנאי, והורס את התלבושת שלה. היא נאנחת בהשלמה וחוזרת הביתה כשהיצור המוזר, שעיניו כתומות שלא כמו אצל סקווירטים רגילים, מתלווה אליה. "אתה תמיד חושב על הגרוע ביותר." "כי זה תמיד הגרוע ביותר!" (מתוך האוגדן הראשון, "טקס ההעברה") _________________________________________________________ יום המחרת. ג'יזל, באופן מעורר הערצה, מגיעה בזמן, ואפילו מספיקה להשלים עם אחותה ולאחל לה בהצלחה. ראשי הגילדות האחרות ((Tantric, Enchantress, Dark Magi, Djinn, Shaman, Astral מתכנסים כולם. ג'נביב עומדת בגלימות הטקסיות שלה ומדקלמת את לחשי הכישוף בצורה מושלמת. בינתיים, קוסם משונה בעל כובע מחודד ניגש אל ג'יזל כדי ללחוץ את ידה. "כל הכבוד," הוא אומר. "את בטח מאוד גאה," ונעלם מיד. ג'יזל המופתעת מגלה סימן משונה שנותר על כף ידה, בוער בחום. סימן עגול, אדום וצהוב... לפתע, באמצע הטקס, ממריאה הרוח הנצחית של גילדת הנאבחו, ובמקום להיכנס אל תוך ג'נביב, מתקדמת לעבר ג'יזל. ג'יזל, שחושבת רק על היד הבוערת שלה, ממהרת החוצה כדי לשפוך עליה קצת מים ומושכת הרבה תשומת לב. ראשי הגילדות חסרי האונים יכולים רק לבהות בתדהמה כשגם הרוחות הנצחיות שלהם, שלא היו אמורות ללכת לשום מקום, בטח שלא עכשיו, יוצאות מתוכם. כל אותן רוחות עפות אל ג'יזל ומזנקות לתוכה, תוך כדי שהן קורעות את הגלימות הטקסיות שלה והופכות אותן למין בגד חסר צורה, הבגד בו הוצגה לראשונה בפרסומות של קרוסג'ן. כאן נגמר החלק הראשון של הסיפור. "זה בטח סיפור מרתק, ההוא שמסביר איך הופעת בסמטה כזו, באמצע הלילה, וכשאת לובשת סגנון אופנה כל כך... מעניין." (מתוך האוגדן הראשון, "טקס ההעברה") _________________________________________________________ כבר הבנתם שג'יזל היא אולי האדם האחרון שהיה מתאים לקבל את החותם, ואולי גם המתאימה פחות מכל נושאי החותם בחוברות האחרות של קרוסג'ן. בדומה לפיטר פארקר של מרוול, האינסטינקט הראשון שלה הוא לדאוג לעצמה. כרגע, היא מוצאת את עצמה בגלימות קרועות ליד המזרקה שמחוץ לכנסיית הנאבחו, כשלידה סקווירט שמסתבר, יודע לדבר, ועל ידה סימן משונה. היא רוצה רק לחזור הביתה, לצאת מהבד המשונה ולישון קצת. לברוח מהכל, ואולי בבוקר הבא להבין מה קורה כאן. אבל אין לה זמן - מהר מאוד מבינים מנהיגי הגילדה האחרים איפה נמצאות הרוחות הנצחיות שלהם, ושולחים כל מפלצת שהם יכולים להעלות על דעתם אחרי ג'יזל, שנאלצת ללמוד מהר איך להשתמש בכוחות החדשים שלה. הקולות הרבים בתוך ראשה - הרוחות הנצחיות, המבולבלות כמעט כמוה בקשר למה בדיוק קרה ואיך, לא עוזרות במיוחד בבעיה העיקרית, מה גם שג'יזל נראית די מטופשת כשהיא עומדת באמצע הרחוב ומדברת לקולות שרק היא יכולה לשמוע. כך אגב, היא גם פוגשת את טיירי צ'בליר, אמן רחוב שעוד יהיה לו תפקיד חשוב בהמשך, ואת דארו, איש עשיר ומסתורי המופיע משום מקום כדי לסייע לה לקום על רגליה, אחרי שהיא נמלטת מאדוני הגילדות. התהייה הראשונה של שניהם, אותה הם מביעים בהיסוס מסוים, היא מה לעזאזל ג'יזל לובשת. "כן, היי. נחמד לדבר עם בחור שמת כבר כמה מאות שנים." (מתוך האוגדן הראשון, "טקס ההעברה") _________________________________________________________ הרוחות הנצחיות נשארות עם ג'יזל. אחרת סביר להניח, לא היה כאן סיפור; בעוד בעולמות האחרים של קרוסג'ן, הקסם שמעניק החותם לנושאיו הוא מספיק דיו כדי להפוך אותם למעניינים ולרכז את הסיפור סביבם, בסיירס הוא היה עלול להיחשב לקסם רגיל לחלוטין. בעולם בו אנשים עפים כשאין להם כוח ללכת, לפרקונים משמשים כפקידים בבנק (וכדאי מאוד שתזכרו את המשאלה הסודית שלכם, או שלפחות תדעו לדבר איתם במבטא אירי), תולעים בתוך בקבוקי הוודקה שלכם משמשים כאנשי סודכם וסמים הם אבק-פיות, מה הוא סימן משונה אחד על היד? אבל הסימן של ג'יזל משך אליו גם את הרוחות הנצחיות. מלבד הדרכה, אוזן קשבת ועצה (כשנוח להן), מספקות אותן רוחות לג'יזל כוח גולמי, חזק באופן שלא ישוער. את האוגדן הראשון היא חותמת בהשתלטות על הירח, מקום המפגש העתיק של מנהיגי הגילדה. אף אחד לא ממש מרוצה מהסידור הזה - לא ג'יזל, שממש לא ביקשה את כל זה (וגם לא ישנה כבר כל כך טוב בלילה - בכל פעם שרשע חדש מאיים על סיירס, יש לה חלומות נבואיים), ובטח לא הרוחות, שנעקרו מהאנשים המוכשרים, בני הגילדה שלהם, אותם בחרו כדי לשמש להם ככלים. למעשה, מלבד אלן ל'קבלייר, הרוח הנצחית של גילדת הנאבחו, שחש אחריות אבהית לאותה ילדונת חסרת תקנה, אשר בלילה ויום הפכה שלא באשמתה את כל העולם המוכר לאויבה, כולם מחרימים את ג'יזל בשלב כזה או אחר. אבל הסובלים העיקריים מהמצב החדש הם מנהיגי הגילדות. בשבילם זו בעיה רצינית: תפקידם מערב הרבה פוליטיקה, איזון, הסכמים עדינים ושמירה על הסטטוס קוו. אם יתגלה שהם אינם נהנים עוד מהדרכתן של הרוחות, זה יהיה רע מאוד בשבילם - ורע מאוד בשביל סיירס. כאוס עלול להיווצר. אי לכך, מגיעים ג'יזל ואדוני הגילדות, אחרי הרבה חילופי מהלומות (לא מילולית, ברברים שכמותכם, הם משתמשים בקסם), להסכמה מסוימת; אלו ישמרו על מעמדם וזו לא תגלה לאף אחד שהרוחות שלהם כבר לא אצלם. ג'יזל וג'נביב משלימות שוב, ג'יזל משנה סופית את הבגדים שלה למשהו יותר מהוגן ויותר ייצוגי, והחיים ממשיכים... בערך. "נראה שהגענו למקום הנכון." "טוב, זה תלוי. אם המקום הפרטי של ששת המכשפים החזקים ביותר על הכוכב, שכולם להזכירך, רוצים אותך מתה, הוא מה שאת מגדירה 'המקום הנכון'... אז כן, אנחנו כאן." "שתוק, סקיטר." "את יודעת, אני באמת לא זוכר את עצמי מסכים לשם הזה. מה עם משהו קצת יותר גברי? כמו רקס. או דרק. אני אוהב את דרק." "שתוק, סקיטר." (מתוך האוגדן הראשון, "טקס ההעברה"). _________________________________________________________ הרבה צחוק יש בסיפור הזה. שום דבר לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. בספר הציורים של טיירי מופיעים לפתע האמנים שאחראים ל"מיסטיק". ג'יזל וסקיטר ניחנים שניהם בחוש הומור מעוות מעט וכך גם שאר היצורים בסביבה (שלא לומר, חפצים כמו מתקן הברביקיו). לדוגמה, באוגדן הראשון, בעוד ג'יזל נמלטת מאדוני הגילדות, מעביר עליה סקיטר ביקורת. "לא התקלחת כבר יומיים. בכנות, את קצת... את יודעת, מסריחה." ג'יזל עונה, "עצות היגייניות מזה שהשתין על השטיח שלי. אני כל כך מודה לך." באוגדן השלישי, אחרי שג'יזל מתעוררת, כרגיל, רק בסביבות אחת בצהריים, סקיטר מציין בעצבים, "הגיע הזמן, היפהפייה הנרדמת. התחלתי לחשוב שאיאלץ להוציא את עצמי לטיול... תגידי לי, בבקשה, איך אני אמור להחזיק את הרצועה של עצמי?!". באוגדן הרביעי, מפתיע טיירי את ג'נביב כשהיא יוצאת באמצע הלילה מהמטבח, בכותונת לילה, מסכת פנים ירוקה ומזוויעה, וכוס גלידה. היא ממהרת לתקן את כל זה בעזרת קסם. "לעזאזל," היא רוטנת. "לא התכוונתי להעלים גם את הגלידה...". מעולם לא ראיתם קומיקס שלוקח את עצמו פחות ברצינות - וזה מצוין, בהתחשב בכך שההגדרות משתנות כל הזמן ואי אפשר לחלוטין להבין מה שייך למי. למעשה, נראה שלפחות בארץ הנאבחו, אף אחד לא ממש עובד, אבל אולי זה רק הדמיון שלי. עולם מושלם? גם כותבי וציירי הסיפור מעדיפים לקחת את עצמם ברצינות מועטה ככל האפשר, ומנצלים כל הזדמנות כדי לדחוף ל"מיסטיק" בדיחות פנימיות. למשל, בבר בו מבקרים בקביעות ג'יזל וטיירי, נהנים ממשקה שבעת הגמדים של שלגייה כמו גם גנדלף, באטמן, דוקטור סטריינג' והצרעה הירוקה (או אנשים שנראים ממש כמותם), שלישיית גיבורי פנטסיה שנראו מוכרים, אבל לא הצלחתי לזהות, הארי פוטר, ו-לא תאמינו- סופר שלומפר. כן כן. "זה רק הקהל הרגיל," מציין המוזג, שלא נחשוב חס וחלילה שמשהו מוזר כאן. וכל זה מצוייר ביד אמן, בצבעים מרהיבים. "אני רוצה שתעשו משהו בשבילי. משהו מאוד חשוב. אני הולכת לשלוח אתכם לפגוש אישה בשם ג'יזל. אתם תאהבו אותה. סיפרו לי שהיא יפה. כשאתם מספיק קרובים, אני רוצה ש... טוב, פשוט תעשו מה שאתם עושים, בסדר?" (מתוך האוגדן השני, "מלכת השדים") _________________________________________________________ בסופו של דבר, גם אם הרושם שקיבלתם עד כאן מוטעה, יום בחייה של ג'יזל אינה נראה כמו פרק ב"אלי מקביל". החוברות מציגות הרבה אקשן, סכנות, איומים, יריבות בין אחיות, פוליטיקה ותככים, נהגי מוניות לא נחמדים, ראשי גילדות פרנואידיים ועסקים של העולם התחתון - כשראש המאפיה מגדל בגנו ראשים מדברים וקוצץ אותם בהנאה כל פעם שהם עושים את זה יותר מדי לטעמו ("בדרך כלל, כשמישהו פוגע בעסק שלי, אני גורם להם לאכול את המשפחות שלהם," הוא מתוודה בפני מישהו שאכזב אותו). ליד המזח מסתובבים קבצנים ופושעים, שדים נושאי סכינים מתרוצצים ברחובות בלילה בדרכם למשימות סודיות, אקדחים רגילים למראה יורים מעין כדורי-שדונים קטנים שגורמים לכם לחיות את כל הפחדים שלכם שוב ושוב, ובאמצע כל זאת, עומדת אישה צעירה ומבולבלת מאוד, שלא כל כך יודעת מה היא רוצה מהחיים - אבל בעיקר לא מבינה מה החיים רוצים ממנה. "למה כולם מסתכלים עליי? אני רק סיידקיק חמוד ומפונק עם שלפוחית קטנה." "אה-הא". (מתוך האוגדן השני, "מלכת השדים") _________________________________________________________ עוד דבר הקיים כאן הוא מסתורין. דמויות רבות אפופות בו, וסקיטר למשל, ממש טובל בו - הוא מסוגל להופיע למשל, בכל מקום בו ג'יזל נמצאת, גם אם היא קבורה תחת כמה קירות שהתמוטטו עליה ואין לידה כלל מקום לסקווירט. הוא יודע בכל זמן היכן נמצאת אדוניתו הקטנה ומעניק תמיד עצות קצת מחשידות, שלמרות שהן טובות ביסודן, ניכר שהן באות מידע נרחב יותר מזה שיש לג'יזל על הסימן המשונה שהופיע על כף ידה. ג'יזל עצמה מותקפת מכל כך הרבה כיוונים בזמן נתון, שהיא בכלל כבר לא טורחת לשאול שאלות ולחקור את זהות התוקף. באחד הבקרים, ג'נביב עומדת בפני ניסיון רצח על ידי מתנקש משנה-צורה בקתדרלה שלה עצמה, ובמקרה אחר מתברר שידידיה הישנים של ג'יזל מעורבים בפרשייה מפוקפקת, וג'יזל נאלצת לעזור למשטרה למצוא הוכחות נגדם כדי לשמור על שמה הטוב של אחותה. מדי פעם נראה גם שמשהו מוליך את ג'יזל עצמה - היא משתכנעת מהר מדי במקרים מסוימים, לא נשמעת כמו עצמה בכלל במקרים אחרים. עד היום, היא לא יודעת מה או מי היה הקוסם שלחץ את ידה או איך הרוחות הנצחיות הגיעו לתוכה - וגם הן, למרות התסכול, ויתרו על החיפוש הזה, זה מכבר. "חכי רגע... אמרת שיש נושאי-חותם אחרים?" (מתוך האוגדן הרביעי, "בחוץ כל הלילה") _________________________________________________________ זה כמובן, המסתורין הגדול ביותר - איך כל זה מתחבר לתמונה הגדולה? איך ג'יזל קשורה לספי מ"מרידיאן", לסאם מ"סיג'יל", לאית'ן מ"צאצא", למורדאת' מ"סוג'ארן" ולכל השאר? למען האמת, לא נראה שלמישהו יש מושג. יקום קרוסג'ן בצורתו הנוכחית, שלא כמו חוברות קומיקס אחרות שממשיכות וממשיכות וממשיכות, תוכנן להסתיים בערך תוך חמש עשרה שנים מהיווצרותו. לאחר פרק זמן זה, טוענים היוצרים שהם יאפסו הכל ויתחילו שוב, עם סדרות חדשות, דמויות חדשות ועלילות חדשות לגמרי. קשה להאמין עם זאת, שיהיה להם את האומץ, אבל חייבים להודות שהם כבר סיבכו את עצמם מעל הראש. "מיסטיק" היא בינתיים הסדרה היחידה (מלבד שתי חוברות בודדות של Chronicles , הכוללות סיפורים צדדיים מעולמות שונים), וכבר שם נרמז ובגדול שיש כאן תכנון עצום, ושהכל יסתיים בבום. איך יקשרו היוצרים בין כל החוברות בלי לאלץ אותנו לקנות את הסדרות כולן? (דבר שיעורר עליהם את חמת המעריצים, ששונאים סיפורים שקופצים מעולם לעולם גם ככה?) מה הקטע עם החייזרים מ- Negation , איך הם מתקשרים לאינגרה מ"The First", ולמה הנזיר הלוחם מ- The Path נושא את הסימן דווקא על הגב שלו, מכל המקומות האפשריים?! אם יש תשובות לשאלות אלו, הן לא ניתנות ב"מיסטיק", וכרגע, זה לא מפריע במיוחד. העולם הזה מספיק מסקרן כדי להסיח את הדעת לחלוטין מהשאלה הגדולה באמת. "משהו מתקרב, לא? בקרוב, אני חושב... בקרוב, אני מושיט את ידי אל המישור שמעבר ונוגע בצל בתוך צל. משהו מחכה שם, כורע בחשכה... משהו מרושע. אבל מה? ולאיזו מטרה? ומי יגן עלינו כנגד-" "אהמ... מאסטר מונדרו... למי אתה מדבר?" "לעצמי." "אה. כמובן." (מתוך האוגדן השני, מלכת השדים) _________________________________________________________ "מיסטיק" מצטיינת בדמויות המשנה - אדוני הגילדות והרוחות שלהם (או, יותר נכון, שלהם לשעבר), ומציגה דינאמיקה קבוצתית ייחודית למדי. בין גילדת הנאבחו לגילדת הקסם השחור שוררת איבה עתיקת יומין, אבל אף אחד לא באמת מחבב את גילדת הקסם השחור ואת ראש הגילדה, מאגוס. מודרו, ראש הגילדה האסטרלית, שעוד היה חסר אונים למדי, ככל הנראה אף לפני שאיבד את הרוח הנצחית שלו, נחשב ללא אמין למדי ובדרך כלל כדי לשכנע אותו בצדקת האחרים, כל מה שצריך זה מעט פיתוי מושואה, ראש גילדת הטנטריק, שמאמינים בטהרת הגוף ובלבוש מועט ככל האפשר ("המראה שלהם היה צריך לשקף טון סקסי," מתוודה רון מרץ, אחד הכותבים). יינמה מגילדת ה-enchantress היא ההיפך הגמור - היא שולטת בגילדה של נשים בלבד, המכוסה כולה תמיד בבדים ("המחשבה כאן היתה על טיבט, עם אלמנטים סיניים ויפניים" אומר מרץ) ובטוחה שכל העולם רוצה לרמות אותה. אטאיה הוא ראש גילדת הד'זין (ג'יני, בשינויים קלים) שקסמיו נראים מבוססים במידה זו או אחרת על "אלאדין" ו"אלף לילה ולילה", וזאי הוא ראש גילדת השאמאן, שמעולם לא ראינו את פניו, המכוסים במסכה עשויה גולגולת חיה זו או אחרת. כל אלו - וגם ג'נביב כמובן, לא מצליחים להסכים על הרבה דברים. בראשה של ג'יזל, בין הרוחות הנצחיות, הבוגרות והמנוסות יותר, המצב קצת יותר טוב. ועדיין, מאגוס, רוח גילדת הקסם השחור (ניתן להניח שכל ראשי הגילדה נקראים מאגוס) מנצל את זמנו במקרי חירום, כשהשאר מנסים לעזור לג'יזל, להעברת ביקורת והערות עוקצניות, דוגמת "ומה תציע גילדת הטנטריק? לנשק את האוייב? ואולי חיבוק קבוצתי גדול?", או כדי להודיע לג'יזל שהוא ממש לא שמח להיות שם, רק שתדע. "באמת, ג'יזל! את לא יכולה לשאוב את החיים מכל תמהוני שאת פוגשת! זה לא מתאים לליידי!" (מתוך האוגדן הרביעי, "בחוץ כל הלילה") _________________________________________________________ קצת על האמנות. אחד הציירים והמעצבים האומנותיים של מיסטיק, ברנדון פיטרסון, הוא חובב גדול של אמנות הנאבחו, והשפעת הזרם האומנותי ניכרת מאוד ב"מיסטיק" - הגולגלות המופיעות מאחורי ג'יזל בכריכת החוברת הראשונה שראתה אור בסדרה, הקווים המקושטים התוחמים את התמונות מדי פעם, האלמנטים הקטנים והפרטים הרבים, הנשים בעלות השיער הארוך והגולש, ובמיוחדת הקשתות העגולות הרבות המעטרות את רוב הכריכות של הסדרה, המעוטרות בפרחים. פיטרסון מציין שהחליט לעצב את הרקעים והסביבה באזורי השליטה של גילדת הנאבחו בהשראת פאריס של שנת 1920. "משם כל החתיכות נפלו למקום די בקלות," הוא מתוודה. חוברת קומיקס המצדיעה לזרם אומנותי הוא בהחלט שינוי מרענן. גם האינקר ג'ון דל, שבא משנים רבות של עבודה ב"ליגת הצדק" שלDC מצא את דרכו אל "מיסטיק". "זה היה פיצוץ," הוא אומר. "אלו היו כל התותחים הגדולים של DC, וזה היה כאילו הם אמרו 'הנה כל הצעצועים שיש לנו - לך לשחק איתם.' ותנו לי לספר לכם, זה יכול להרוג אמן. קרו שם כל כך הרבה דברים בבת אחת שהיה לי קשה אפילו לראות את העמודים לפעמים." . "אני חושב שאם קרוס-ג'ן היו אומרים לי מיד שהם רוצים שאני אעבוד על קומיקס של קסם ומיסטיקה, לא הייתי הולך על זה ישר. הייתי במיינסטרים," הוא מתוודה. "אבל אני חושב שסופר-גיבורים זה דברים שאתה אוהב כילד. 'מיסטיק' היא קצת יותר למבוגרים." דל מציין את מקור ההשפעה שלו כאלפונסו מוצ'ה (על שמו קרוי היצור דמוי כלב של צייר הרחוב טיירי), אמן בזרם הנאבחו מתחילת 1900, ומספר שהאפקטים המיוחדים שלו העניקו לג'יזל תחושה של מקום, גם אם היא לא ממש ביססה את עצמה בתפקיד החדש שלה עדיין. אנדרו קרוסלי, אמן הצבע של "מיסטיק", מציין גם את הקסמים, בייחוד את אלו של ג'יזל, הנובעים מהחותם שלה (שאיבת חיים, למשל), כהתלבטות הרבה ביותר שלו בהתחלה. לבסוף, הוא ביקש מפיטרסון להפסיק לצייר אותם, ופשוט יצר אותם מיידית מהמחשב. "אהבתי כשהייתי ילד את הספרים של TSR," הוא מספר. "קסם ואבירים וחרבות וכישוף ודרקונים... אני מנסה להבין למה נעשה שימוש בכישוף מסוים, מה הוא עושה, איזה אפקט יש לו." "מאז שהדבר הזה הופיע על כף ידי, החיים היו מהומה אחת גדולה. ראשי גילדות, שדים, רוחות נצחיות, מה שלא תרצה. אני ממש שמחה להתרחק מכל הקסם, לפחות לזמן מועט." "מלבד הסקווירט המדבר, שאת מעריצה." "מלבד הסקווירט המדבר, שאני סובלת בלית ברירה." (מתוך האוגדן השני, "מלכת השדים"). _________________________________________________________ "מיסטיק" אינה חוברת שמדברת על התבגרות במובן הרגיל שלה. ג'יזל היא בייסודה ילדה טובה, שכבר מזמן חיה לבדה בסגנון החיים שמתאים לה. מבחינתה, הרוחות הנצחיות והסימן המוזר על כף ידה יכולים לחזור למקום שממנו באו בכל רגע. היא מתעקשת לדחות עד כמה שניתן את השינוי ההכרחי כתוצאה מהכוח הרב שנפל בחיקה והאחריות הרבה שנחתה על כתפיה. הדירה שלה עדיין נראית כאילו עברה שם סופת הוריקן. במקום לשטוף כלים ולנקות אבק, היא מעדיפה לבלות בחברתם של גברים מפוקפקים. למרות ההפצרותיה של ג'נביב, היא מתעקשת שלא להשקיע מחשבה בלימודי הקסם, להתעלם לחלוטין מהבעיה ולהשתמש בקסם רק כדי להחליף בגדים. בסופו של דבר, באה ההתעוררות המכאיבה, הידיעה שהיא חייבת להשתנות. וגם אז יש לג'יזל דרך ארוכה ללכת. מעניין לציין שרון מרץ, אחד מהכותבים של "מיסטיק", הודה שבמקור הוא ושני כותבים אחרים, מארק אלסי וג'ינה ווילה, כשתכננו את עולם קרוס-ג'ן, התכוונו לתת את הכוח הרב של החותם לג'נביב. המקור היה, באמת, אישה צעירה ושאפתנית, שלמדה כל חייה, ושמקבלת לידה כוח עצום. לאחר מחשבה, הגיע מרץ למסקנה שיהיה הרבה יותר מעניין לטפל במישהו שלא רצה את כל הכוח הזה. "קל לפתח דמות מלאת תחושה חובה ומהוגנת ובטוחה בעצמה לגיבורה. עם ג'יזל, יש לנו בסיס רחב להתבגרות של הדמות." אין רע בלי טוב. בדיוק מסיבה זו אנשים מסויימים עלולים למצוא את "מיסטיק" מייגעת - לא בגלל היעדר אקשן, עלילה, הומור - כאלו יש בשפע - אלא בגלל הגיבורה הראשית עצמה. מדובר באישה צעירה שהיא רוב הזמן מפונקת, עצלנית, ולא מעניקה מחשבה שניה לדבר. קל מאוד להפיל אותה בפח, ולעיתים קרובות עולה בקורא הרצון לצעוק עליה משהו כמו "לבחור הזה יש "כוונות נסתרות" מודבק על המצח שלו!" (סקיטר, מהאוגדן השלישי). "אז מה עכשיו, הו מגינה קסומה של סיירס?" "אחרי זה? אני חושבת שמגיעה לי אמבטיה." "למען האמת, דיברתי יותר על הטווח הרחוק. את יודעת, התוכנית הכללית וכל זה." "אה, בסדר. אמבטיה ארוכה." (מתוך האוגדן השני, "מלכת השדים") _________________________________________________________ ועכשיו הצד הפרקטי. את "מיסטיק" ניתן לרכוש באתר הבית של קרוסג'ן, קישור אליו תוכלו למצוא בצד ימין למעלה , או במחיר שיוצא זול בהרבה אחרי משלוח, מסטודיו קומיקום, באתר הבית שלהם שגם כתובתו מופיעה באגף הקישורים בצידו הימני העליון של העמוד. (זה גם המקום להמליץ על הקומיקס פרי עטם של סטודיו קומיקום, "ארינאה"). ל"מיסטיק" יצאו עד היום ארבעה אוגדנים הכוללים בין שבע לעשר חוברות כל אחד, כולל החוברות Crossgen Chronicles המתייחסות ל"מיסטיק". מומלץ לקנות את האוגדנים ולא את החוברות הנפרדות, כיוון שהם זולים יותר, קלים יותר להשגה וכוללים תוספות מעניינות רבות, כמו פוסטרים נפרדים של הכריכות היפהפיות השונות, ראיונות עם האמנים והכותבים, תולדות קרוסג'ן, ציורים שנתרמו למערכת קרוסג'ן ע"י אמנים מוכרים וסודות קטנים לחוברות הבאות. אחת הבעיות הבולטות של קומיקס ישן הוא למשוך קוראים חדשים - כמה זמן, בממוצע, יקח לכם להסביר למישהו מה קרה עד היום ב"אקס מן"? אף אחד לא רוצה להכניס את עצמו למרכז העלילה שנים ארוכות (עשרות שנים, לעיתים) לאחר שהחלה, ואת החוברות הקודמות תמיד קשה מאוד להשיג. הדבר הטוב ביותר ב"מיסטיק", הוא שמדובר בסדרה שהחלה לא מזמן, והקוראים יכולים לחיות ולחוות אותה בעת שהיא מתרחשת. ו"מיסטיק" היא בהחלט מקום טוב להתחיל. "תגיד פרנסיס, היה לך מושג...", "שאחותה של ראש הגילדה יכולה לעשות כאלו דברים? לא. כנראה שהייתי עסוק בלהסתכל על הרגליים שלה, כמו כל השאר." (מתוך האוגדן השלישי, "מצור של קשקשים") | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |