|
|||||
|
דינוזאור - סיפור מקורי קצר
דורון כהן |
|||||
|
|
|||||
| לקראת צאת הגליון השישי של חלומות באספמיה, אנו מביאים לכם סיפור חדש מתוך הגיליון. | |||||
| הקדמה מאת ניר יניב _________________________________________________________ בדומה לחלק מהסיפורים שהופיעו כאן בעבר, גם הסיפור הזה נכתב במהלך שמירה צה"לית מן המניין. בניגוד להם, הדבר היה לפני כשש-עשרה שנים. מאז עבר הסיפור גלגולים רבים, והנה הוא מופיע כאן. גם המחבר, כך נראה לי, עבר גלגול או שניים. דורון הוא, כך אמר לי, בעל טעם מוסיקלי מגוון, ובביתו חיים בצוותא ובאושר הבי-ג'יז לצד ויואלדי. שמחתי מאד למשמע ידיעה זו, כמובן, שכן עד אז קינן בי חשש כבד לבריאותו של המלחין הנודע. דינוזאור _________________________________________________________ אני תופס את עצמי בוהה בלוח המכשירים כמו תינוק המביט בעיניים בורקות בטלוויזיה בפעם הראשונה. אנחנו עומדים להגיע בעוד פחות מעשרים דקות, מוחי צועק לי מאי-שם שכדאי לשים לב לאור המהבהב מולי, ובכל זאת אני מרשה לעצמי עוד הרהור אחד אחרון, אטי, וקצת מתחרט על כל הדברים שהובילו אותי למשימה הזאת. אל שיגור ה"הורייזן" לחקר היעלמות הדינוזאורים. הראשון מתוך ארבעה מתוכננים. צעקתו של רוברט, שפתאום נראית לי כבוקעת ממרחקים, גורמת לי להרים שמאלית כבדה ולהשתיק איזה זמזם שמספק רעשי רקע כבר קרוב לדקה. עדיין איני מטריח את עצמי לבדוק מה בדיוק השתקתי ולמה הנורה הארורה ממשיכה להבהב. נביחתו הבלתי נסבלת מסבה את תשומת לבי לכך שזו הפעם הראשונה שמישהו מאתנו מדבר זה רבע שעה לפחות. פתאום אני נזכר כי כל האינטראקציות האחרונות בינינו היו בטונים צורמים ובמשפטים בהם המילים נרקקו יותר מאשר נאמרו. פתאום אני מפרש את השתיקה האחרונה כהשלמה מאונס: אני כאן, אתה שם והוא גם כן. ככה זה וזהו. "אתה עיוור?" הוא צורח שוב, הפעם קרוב מדי. "אתה לא רואה שתיבה 13 השתחררה?" אני פולט כתשובה משהו ארסי ומצטער עליו מיד. מייק מפנה אלי את מבטו מהצד, מופתע. רוברט נותר עומד ותוקע בי מבט שאת פשרו אוכל רק לנחש, כשבזגוגיות משקפיו מתעקשת הנורה להתריע. "סליחה, זה לא היה במקום", התנצלתי בשקט. "אתה תלך עכשיו ותחזק את התיבות, סאם", הוא עונה באיפוק מאומץ. "יש שם ציוד בשווי מיליונים. זה יהיה נס אם לא נשבר שם משהו אחרי הטלטול מלפני רבע שעה". אני קם ויוצא מחדר הבקרה. מחוץ לפתח אני מתמהמה, נזכר בזמזם שכיביתי ומורה למייק לבדוק את לחץ האוויר בתא 8& פשוט לא ייאמן. החוק הראשון של מרפי מרחף מעל ה"טיסה" כמו ענן שחור, פושט ולובש צורה והופך את המכונה הזאת לסיר לחץ המסיע שלושה אנשים על סף רתיחה ששכחו איך לעבוד ביחד. אני עושה את דרכי לעבר תא המטען בתחושת כעס מהולה בבלבול, כשקול סינתטי מהדהד בין המחיצות המתכתיות ומודיע על 12 דקות להגעה. היו שפקפקו ביכולתה של ההורייזן לצלוח בשלום שישים ושישה מיליון שנה. אחרי הכל, מסעה הארוך ביותר לעבר עד היום היה אל תקופת האבן התיכונה. הוא היה מוצלח מאוד, כמו כל השיגורים שקדמו לו, אבל ההחלטה לשגר צוות אל הקרטיקון המאוחר הרימה לא מעט גבות. מעולם לא חסרו מקטרגים לפרויקט הזה, ואפילו עם הצלחות כאלה לא נדמו קולות המקוננים על כספי משלם המיסים והמטילים ספק מוסרי בכל העניין. בתא המטען אני מוצא שתיבה 13 רופפת לגמרי. כך, אפילו בתוך מכונה הנחשבת לאחת ההמצאות הגדולות ביותר של המין האנושי, הכל מסתכם בכמה ברגים מחוזקים. מכונה חסינת תקלות המסוגלת להעביר אנשים וציוד בבטחה לכל תקופה ולהחזירם בשלום& הכל תאורטי, כמובן. ההורייזן מסוגלת למסע אל העתיד על הנייר בלבד. כל מסעותיה עד היום היו לעבר, ולו רק בשל אי נכונותם של המדענים להתחייב על מידת יציבותו של הקורבזיום 4 שאמור להיווצר בכמויות גדולות כתוצר לוואי במסע אל העתיד& זוהי סוגיה נוספת האמורה להיפתר בפיל הלבן הקרוי "הורייזן B", עליו עמלים האלים ביוסטון כבר קרוב לעשר שנים. בין שאר תכונות אגדתיות, הדגם העתידי יאפשר סוף סוף משימות לא מאוישות ורמת דיוק של שלוש שנים לכל הפחות. עד היום הוכתרו שתיים-עשרה משימות מאוישות לעבר בהצלחה שהפתיעה אפילו את מתכנני הפרויקט. פתאום כולם שואפים להיות היסטוריונים או ארכיאולוגים, בתקווה שנאסא תגייס אותם לשורותיה כיועצים או אף כחוקרים פעילים באחד מצוותי ההורייזן. טכנולוגיות העתיד אכן הקימו לתחייה את מדעי העבר. אני מעיף מבט סביב בחיוך מריר. בתיבות האלה נמצא כל ציוד מדידה, דגימה והקלטה שניתן להעלות על הדעת. יש כאן מכשירים שמדדו את עצמת הרעש בסין ב1557-, הקליטו את זעקות הגלדיאטורים בקולוסיאום וצילמו את נפולאון. כאן נמצאת התגשמות חלומם של דורות רבים ופנטזיות של מיליונים. וכאן נמצא אני, מחזק ארגזים. "שבע דקות להגעה". אני מסיים את הבדיקות וממהר בחזרה לתא הבקרה. מבטו של רוברט יורה אלי קרניים מרוכזות דרך עדשות משקפיים שהן לא פחות מנשק. "עכשיו הכל בסדר", אני מרגיע אותו, וחוסך מעצמי שאלה שהיתה מעלה לי את לחץ הדם. "צדקת בקשר לתא 8", מצפצף אלי מייק ממקומו. "אבל הצלחתי לתקן את זה מכאן". אני מהנהן ומתיישב, מתאפק שלא לצחוק. מייקל היל מוכר לי לא מאתמול, אך הוא עדיין נשמע לי כאדם שגיל ההתבגרות פסח על מיתרי קולו. האיש הוא זואולוג מדופלם, אבל פני התינוק שלו ובדיחותיו האינפנטיליות מעוררות מעין אנטגוניזם מיידי אצל כל מי שלא מכיר אותו היטב. "אז מה המצב כרגע?" שואל גבו של רוברט ומנימת קולו בלבד אני יודע שהוא פונה אלי. "כל הציוד נראה תקין, ובכל זאת כדאי לבצע בדיקה כוללת אחרי הנחיתה". בדיוק ברגעים כאלה חסרה יותר מכל התקשורת עם יוסטון. זו תתחדש רק כשעה לאחר ההגעה, ועד אז אנחנו לבד. לאחר שתי דקות נוספות כבר ברור כי נקודת הנחיתה הסופית תסטה בכמה מאות מטרים לפחות מזו המתוכננת, בקצה הצפון מזרחי של חצי האי יוקטן. "שרק לא נצלול במפרץ מקסיקו", מנסה מייק להצחיק. רוברט ממלמל לעצמו משהו עם סימן קריאה בסופו, ואני נשען לאחור בכיסאי ונושם עמוק. לאחר ההגעה עוברות עלינו כארבעים דקות בהכנות ליציאה: בדיקות חוזרות ונשנות של הציוד בתיבות, כיול מכשירי מדידה, וידוא תקינות חליפות-מגן, מכלי-חמצן, קסדות, נשק. בניגוד למשימות קודמות, היציאה אל השטח תיעשה במיגון מלא עד שיתקבלו תוצאותיהן של מדידות התנאים החיצוניים. כל הידוע לנו כעת הוא שהשעה היא 13:22, הטמפרטורה בחוץ היא 8 מעלות צלסיוס, הרוחות העזות מטאטאות את השטח במשבים של עד 70 קילומטרים לשעה וסוחפות את חלקיקיו של חומר מסוים שמחשבי ההורייזן לא מצליחים לזהות. המכ"ם מראה את נוכחותו של אורגניזם מת גדול מאוד במרחק של ארבע מאות חמישים מטר מאתנו, ומאות אחרים שגודלם אינו עולה על 40 סנטימטרים הפזורים סביבנו בכל מקום, כולם מתים או גוססים. מיודעים בשלל הנתונים המרנינים האלה ומתוסכלים מהמעט שיכולנו לראות דרך החלון היחיד של ההורייזן, אנו פותחים את הדלת. ציפיתי לאור יום בוהק ומסנוור שיציף אותנו מבחוץ וישטוף את הקור הניאוני האפל של המכונה, אך גל צמרמורת עובר בי כשעיניי רואות את ההפך הגמור: בחוץ שולט אפור כבוי רווי בכחול חיוור ומוכתם בגוונים חומים מכוערים. מתוך דחף בלתי נשלט אני נרתע לאחור, כמו ממאן לצאת מחיקה המואר, החמים והמוכר של ההורייזן. אני מביט במייק וברוברט, ולרגע קט איני מבדיל ביניהם. שלושתנו לבושים בחליפות הרמטיות זהות, ופניהם של שותפיי מוסתרות באפלולית קסדותיהם. ואולי מוטב כך. אנו מתמהמהים בפתח לרגע ארוך. עומדים, כבדים, כורעים תחת שלל הציוד האלקטרוני שעלינו ותחת השתיקה הנוראה הזאת שגם הרוח שצורחת בחוץ לא תוכל להרים. רוברט פוסע החוצה ראשון ואני אחריו, יורד במורד הכבש המתכתי, מתחיל סיור היכרות ראשוני עם עולם הבלהה הזה. עם קבלת הפנים הנוראה של הקרטיקון. המראה סביבנו הוא לא פחות ממריחות אבק אקספרסיוניסטיות על רקע שמיים קודרים שכמותם לא ראיתי מימיי, והרוח העזה מציירת ביד אומן מוטרף צורות באוויר וביבשה, מתעתעת בנו. בשמיים, בתוך האפור, מופיעים בתדירות מפחידה הבזקיהם של ברקים נסתרים. הרחק משם אני מדמה לרגע רכס הרים אימתני וכהה, אך מיד ההרים מתרוממים, מתהפכים ומתפזרים לענן חול חולף. לשווא אני מנסה למצוא אופק או שמש. שמש, שאין לי ספק שהיא זוהרת בחדווה אי שם גבוה מעל לרבדים אין סופיים של אבק וטינופת קוסמית, אבל כאן למטה היא מותירה שריד מעומעם ונלעג לאור יום, ולא מותירה אפילו תקווה לקיומם של צללים. אני ניעור בבת אחת מתצפיותיי בבהלה קטנה, כאשר רגלי השמאלית, הראשונה שעזבה את הכבש, שוקעת עד קרסולה בבוץ רך. רוברט עומד לפניי, שתי רגליו טובלות גם הן בעיסה ירקרקה והוא מביט על הקרקע סביבו בעצבנות. ודווקא מייק, בקולו הילדותי הצורם, מנתץ את השתיקה בהצהרה כמעט חגיגית: "צדקתי! נחתנו בים!" אני מחייך לעצמי מעצם הגיחוך שבעניין, אבל מבט נוסף רק ממחיש את הפארסה: ההורייזן ניצבת בתוך מים רדודים מאוד. סביבנו מוטלים דגים מתים מכל גודל ומין, לכודים בבוץ ובשלוליות ענק. באופן מוזר זו נראית נקודת נחיתה הולמת למסע כמו שלנו. מרק מהביל של אצות מתות ויצורים ימיים גוססים משתרע לכל הכיוונים ומעיד על ים או נהר מיובש. בראשי החלו לצוץ בזו אחר זו כל התאוריות שאני יודע על הכחדות הדינוזאורים. כל השואות והאסונות והקטסטרופות העולמיות עליהן קראתי לבשו צורה בִּן רגע: כולן ביחד, עכשיו, כאן, ובכל העולם. רוברט מביט סביב ללא מילה כמה רגעים, ואז מרים את ידו ומצביע לכיוון צורה כהה במרחק, גוש אותו הרוח לא מצליחה לפורר. "זה כנראה מה שקלט המכ"ם", הוא אומר בקולו של מי שלא אכפת לו כבר מכלום. "מייק, תציב כאן את ה-E.M.T ודווח. פקח שבע עיניים. בוא סאם", הוא אומר, וכבר מדשדש לכיוון הדבר ההוא במרחק. מייק נשאר ליד ההורייזן להציב את חצובת הE.M.T- ואני מתחיל ללכת אחרי רוברט. הוא נראה שפוף, מיואש, משרך רגליו במים כמו נחוש בדעתו להקשות על עצמו בכל מחיר ולהמאיס גם את מה שעוד יפה ומרתק במשימה הזאת. אין ספק, הוא משתוקק לחזור הביתה עוד בטרם ראה דינוזאור עלוב אחד. מעבר לכתפו, אט-אט, מתחדדים קווי המתאר של הגוש המפלצתי. הרוח היא אויב המתעקש לעכב אותנו במשבים עזים ולהסתיר את היעד במסכים של חול. אבל מקץ כעשר דקות אני רואה דינוזאור בשר ודם. לא ציור, לא גיבוב של פיקסלים על מסך, לא הולוגרמה ולא בובת פיברגלס. זה הדבר האמיתי, והצחנה האופפת אותו עזה כל כך שהיא מצליחה לחדור את הרוח ואת המסננים בקסדה. "לפי הריח הדבר הזה מת כבר כמה שעות טובות", אומר רוברט. "מה דעתך, אדוני הפליאונטולוג?" אני מתעלם מהטון הלגלגני של שאלתו. "זה בהחלט נראה ומריח כך". "פלסיוזאור?" "כן, זה זן ימי. יכול להיות מקרופלטה". אנחנו סובבים אותו בזהירות. הענק שקוע במים ומשתרע לאורך של כשישה-עשר מטרים. גופו הוא גליל פחוס המתהדר בארבעה סנפירים ענקיים. אני מביט בעורו הסדוק והמיובש מבעד לשכבות האבק הנערמות על בשרו. בחלק חשוף אני מזהה מעין חברבורות ירקרקות או אולי חומות על רקע אפור - גם הצבעים החליטו למות ביום הזה. צווארו הארוך נמתח לפניו; כמעט ארבעה מטרים של צוואר העבה אך במעט מחדקו של פיל, הנגמרים בראש שיותר מכל דומה לראש נחש גדול במיוחד. עיניו הכבויות של היצור בוהות מבעד לעפעפיים סגורים למחצה ואישונים פעורים לרווחה. קצה לשונו החיוורת משתרבבת מבעד לשורת שיניים חדות, כל כולו משדר מוות. ובכל זאת אני מזהה בפניו איזו מין הבעה מטומטמת הגורמת לי לחייך. "בתנאים רגילים פגר כזה מושך אליו טורפים מכל הסוגים", אני אומר לרוברט. "אבל פרט לאיזה פצע גדול שנראה כמו נגיסה ליד בסיס הצוואר, הפציינט הזה נראה שלם לגמרי. אולי הוא לא מת לפני זמן רב כמו שחשבנו& " "ובכל זאת, קח את הדגימות שלך ונסתלק מפה מהר, לפני שיגיעו כמה קרנוזאורים רעבים. מייק, מה המצב אצלך?" תשובתו של מייק מנסרת את אוזני בקשר: "הכל תקין. עוד שתי דקות יהיו לי מדידות ראשונות". רוברט מביט בשעונו. "טוב. אחרי שתדווח, חזור להורייזן וחכה לקשר מיוסטון". בעוד רוברט מתעד במצלמת קסדתו את הפלסיוזאור הנרקב ואת סביבתו, אני עסוק בלקיחת שלל דגימות מגופו. בינתיים הרוח נרגעת מעט, האבק שוקע לאטו ומגלה לנו קו חוף כמאה וחמישים מטר ממזרח. אנחנו סוגרים את רוב המרחק הזה כאשר מייק מתחיל לדווח: "אתם שם? ה-E.M.T מתחיל לפלוט עכשיו נתונים". "אנחנו כאן", אני עונה לו. "מתקרבים לחוף. יש שם כמה גבעות, ואם הרוח תמשיך להירגע אולי נוכל לצפות יותר טוב". בעודי מדבר, מאחורי הגבעות מתגלה הר שחור, שממורדותיו מזדקרים גזעי עצים שרופים. "תראו, משהו לא נחמד קרה כאן", ממשיך מייק לצפצף. "החומר הזה שמרחף באטמוספירה וחוסם את השמש הגיע ללא ספק מהחלל". "אז... צדקנו בקשר לפגיעת המטאור?" אני מתאמץ לשאול, ושומע את עצמי מתנשף בקסדה בעודי מטפס אל קו החוף הגבוה. הוא עונה לי משהו, אך אני קולט רק את המילה "קרינה", כי באותו רגע רגלי פוגעת באבן ואני מועד ונופל. רוברט מתקרב אליי, ולאחר התמהמהות ארוכה מדי מושיט לי את ידו. אני מצליח לקום לבד ובודק את שלמות החליפה. "מה קורה שם?" צועק לי מייק באוזן. "כלום, רק נפלתי. מה אמרת על קרינה?" "זה רדיואקטיבי", הוא עונה. "מה רדיואקטיבי?" אני שואל ורואה כי לא היתה זאת אבן. "החומר הזה. הכל נגוע בקרינה הזאת ומזוהם בכל מיני בקטריות". "הכל?" שואל רוברט מאחורי גבי, ומביט איך אני חופר באצבעותי סביב העצם הקשיח והמוארך שהפיל אותי, רובו קבור בחול. "הכל, הכל! גם הרכב האטמוספירה שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים", ממשיך מייק לקרוא מהפלט. "לפי מה שכתוב כאן, האוויר דל בחמצן ורווי באדי גופרית, חנקן ואמוניה!" איני טורח לענות לו, רק תחושה מחניקה ונוראה שמשהו התקלקל כאן בגדול מדרבנת אותי לחפור כאחוז טירוף בקצב מתגבר. "זה עולם מת!" צורח מייק. "ה-E.M.T סרק ברדיוס של שש מאות קילומטרים ומצא רק אורגניזמים מתים!" רוברט מתכופף לידי ועוזר לי לחפור, מייק ממשיך לדווח. "& בדיקת הדגימה שלקחתי מהמים מראה ש& ". "שמה?" רוברט מדרבן אותו במקומי. "אני לא מבין", משיב מייק בקול שבור. "יש במים מרכיב מסויים בכמות ש... ממשיכה לגדול כל הזמן, כמו דליפה. ה-E.M.T מזהה אותו כ... קורבזיום 4?" רוברט עוזר לי למשוך אותו החוצה. אני מייצב בידיי את השלט החלוד, ובקול רוטט קורא בשקט, כמעט בלחש: "הדיג באזור זה אסור בהחלט. מנהלת מחוז לוך-נס". הרוח והשתיקה שבות למשול, ובתוך האגם החרב שוב מיטשטשים קווי המתאר של הגוש המפלצתי. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |