|
|
|
|
|
|
|
לכי ילדה אבודה - ביקורת סרט
ליאה |
|||||
|
|
|||||
| במקום כל שהוא בעולם, בתקופה כל שהיא, בטח יצא סרט מצוייר באורך מלא שהינו טוב יותר מ"המסע המופלא של צ'יהירו". כותבת מאמר זה פשוט עוד לא נתקלה בו. | |||||
| _________________________________________________________'המסע המופלא' (במקור - Sen to Chihiro no kamikakushi / שם אנגלי Spirited Away) סרטו של הייאו מיאזאקי, ארה"ב / יפאן, 2001, צבע - 125ד'. כמה תובנות צריכות לבסס את עצמן בראשכם לפני שתיגשו לראות את "המסע המופלא", במיוחד אם זה סרט האנימה (אנימציה יפאנית) הראשון שאתם רואים, אבל לא רק. הראשונה, שמדובר בסרט מוזר. פשוט כך. ובעוד בסרטי אנימציה, במיוחד כאלו שנכתבו לילדים, הרגילו את הצופים שעד סוף הסרט הכל בא על פתרונו, הרי שדברים רבים ב"המסע המופלא" נשארים ללא כל הסבר. לא ניתן להגדיר את סוף הסרט "סוף פתוח" כי הוא אינו כזה, אבל יש בו עוד סימני שאלה התלויים באוויר. אפשר ורצוי לצפות בסרט צפייה שנייה ושלישית, ורביעית. אפשר לפרש סצנות שונות בעשרות פרשנויות שונות. אבל הסרט הזה, כסרט מוזר בפני עצמו, מאשש את החשד שעלה כבר ב"הנסיכה מונונוקי", סרטו הקודם של מיאזאקי: כשזה ביפנית, לא חייבים להבין הכל. דמויות יכולות להיות פשוט מוזרות, בלי שום מניע, וזה בסדר גמור. אירועים שלמים יכולים להיות סתומים לחלוטין, והם לא יפריעו להנאתכם מהעלילה - להיפך. הבעיה הקשה ביותר היא להשתחרר מהמחסום שהציבה בפנינו ילדותינו, בסיוע פעיל של סרטי דיסני עליהם גדלנו - המחסום הדורש שסרט לילדים יהיה ברור עד לפרט האחרון. ולמה, בעצם? המבוגרים הם אלו שמנתחים הכל. הילדים יכולים פשוט ליהנות - ואם יהיה חשוב להם להבין, הם יבינו לבד. אל המסקנה הזאת הגעתי אחרי צפייה שלישית בסרט, והיא אוששה, בפעם המי יודע כמה (אך הראשונה בקולנוע), כשיצאנו אני וידידתי מהאולם כשחיוך על פנינו, וראינו בדיוק את אותו החיוך על פני הילדים שישבו סביבנו. הייאו מיאזאקי, יוצר הסרט, הגיע למסקנה זו הרבה לפניי. לא חייבים להאכיל הכל בכפית. התובנה השנייה, היא שהמדובר בסרט מעולה. אולי לא תוכלו להגדיר את הסרט, ללא כל ספק, כ"סרט האנימציה הטוב ביותר שאי פעם זכו עינייכם לשזוף", אבל אם אתם מחובבי הז'אנר, הסיכוי שתתאכזבו שואף לאפס. לאחר הקדמה מייגעת זו, הגיע הזמן לסרט עצמו. שמה של הגיבורה הוא צ'יהירו, כפי שמשתמע משם הסרט במקור. בעוד שמו הרשמי של Spirited Away בארצנו היה "המסע המופלא של צ'יהירו", אולפני הקולנוע פשוט קוראים לו היום "המסע המופלא", וחבל. צ'יהירו היא ילדה בת עשר במכנסונים אדומים קצרים, תסרוקת פרועה במקצת וחולצה לבנה מפוספסת בירוק. כאן המקום לעצור אולי שוב ולציין שאחד הדברים היפים בגיבורותיו של מיאזאקי זה שהן אינן יפהפיות קלאסיות, דוגמת אותן בנות המופיעות בקביעות אצל דיסני, אך גם האנימה חוטאת בשימוש בהן: גיבורות שהינן התגלמות היופי, בעלות ריסים ארוכים, שיער גולש, מבנה גוף דקיק ומעוצב במקומות הנכונים, שפתיים מלאות ובגדים מחמיאים - משמלות צמודות וצבעוניות ועד לזוג צדפות. צ'יהירו, כמו קיקי, גם היא ילדונת פשוטת מראה במובן מסוים, אם כי יש משהו בדמותה ששובה את העין. זאת, כמובן, עד שהיא פותחת את הפה ומתברר שהיא מתאימה בדיוק לדמות האחות הקטנה והמעצבנת. בתחילת הסרט, הוריה של צ'יהירו עוברים דירה, לעיר אחרת, ובפיה של ביתם רק תלונות. לא רוצה, לא מתחשק לי, התקמט לי הזר-פרחים, אני עייפה, רוצה הביתה. מצד אחד, ילדה מפונקת טיפוסית. מצד שני, אי אפשר שלא להזדהות עם הקטנטונת. בתור אחת שכבר כשהייתה פעוטה, ארזו הוריה מדי שנתיים-שלוש את כל מטלטליהם והעבירו אותה על פני המדינה וגם קצת על פני העולם, תנו לי לספר לכם, זה לא עסק קל. לפגוש מחדש כל פעם חברים חדשים, להסתגל לבית הספר, לבית החדש... אבל בואו נגיד שעד סוף הסרט צ'יהירו תגלה שזו הבעיה האחרונה שלה. אביה של צ'יהירו, שיכולת הכיוון שלו שואפת לאפס, לוקח את הפנייה הלא נכונה והשלושה מגיעים לעיר תיירותית-למראה ומשונה, שנראה כאילו לא חי בה איש - זאת למרות המסעדות הפתוחות והאוכל הנח על השולחנות. בעוד לצ'יהירו, כמו כל גיבורה מצוירת עם מעט שכל בראשה, כבר ברור שמשהו כאן לא בסדר, והיא מסרבת לטעום מהאוכל על השולחנות, הרי שהוריה מתיישבים, בטוחים בכרטיס האשראי שלהם ובתרבותיות הסביבה, ואוכלים בהנאה. כמה רגעים מאוחר יותר, כשצ'הירו חוזרת מטיול קטן בסביבה המשונה, היא מגלה שהוריה הפכו לחזירים. כמו כל ילדה בת עשר, היא בורחת בצרחות, מתיישבת על האדמה ומנסה לשכנע את עצמה שהיא חולמת. בעוד גופה הופך לשקוף כתוצאה מהנוכחות בעולם שאינו עולמה, מישהו אחר תופס יוזמה: ילד בעל כוחות מסתוריים בשם האקו, כבן גילה של צ'יהירו, המתגלה כידידה הראשון בעולם הזר. למרות כישלונה של צ'יהירו לפעול על פי הוראותיו, הרבה מזל מביא אותה לבסוף ליו-באבה, שליטת הארץ. יו-באבה, המכשפה הרעה הטיפוסית, היא יצור גמדי בעל פנים עצומות בגודלן, איפור כבד, תכשיטים בכל מקום וסיגריה הנתונה בידה באופן קבוע. עוד לפני שהיא פתחה את פיה, היה ברור שאם רק הייתי צעירה בכמה שנים, היתה דמות זו מלווה את סיוטיי באופן קבוע. מכאן, התמונה מתחילה אט אט להתברר: יו-באבה מנהלת מרחצאות, מכון עיסוי וג'קוזי חופשי לאלים. היא גם הופכת בני אדם לחזירים שמנים ומגישה אותם לאותם אלים על צלחת, רק שיהיו מרוצים, ואין לה שום בעיה לעשות את זה גם לצ'יהירו. אלא שיו-באבה לקחה עליה נדר להעסיק כל מי שיבקש ממנה עבודה, וצ'יהירו, בזכות הדרכתם של האקו וידידיו, יודעת לעשות בדיוק את זה. אבל אין מדובר בחוזה ללא מחיר - יו-באבה, כדי למנוע מעובדיה לעזוב את את עבודתם, גונבת מהם את שמם האמיתי ומעניקה להם שם חדש, שישכיח מהם אט-אט את שמם הישן ואת מקומם האמיתי. וכך מתחילה שיגרת היום, אם אפשר לקרוא לה כך. צ'יהירו ששמה הפף לסן, רוכשת כמה ידידים חדשים: קמאג'י, עכביש עצום בעל פנים אנושיות. לין, אישה צעירה, צינית ולמודת ניסיון חיים העובדת במרחצאות. יצורים קטנים, שחורים וצייצניים - מוטיב חוזר בסרטיו של מיאזאקי. יצור משונה בעל גוף שקוף-למחצה ומעין מסכה על פניו, שמתחנף לצ'יהירו בכל דרך אפשרית. צ'יהירו עצמה מתבגרת, מפעילה יצירתיות, חשיבה עצמאית ויוזמה, ונאחזת כל אותו הזמן בתקווה להציל את הוריה ובשמה האמיתי. כדורותי בארץ עוץ, כאליס בארץ הפלאות, צ'יהירו מגששת סביבה בעולם הזר והמטורף, מחפשת אחרי בני ברית, מנסה להבין את החוקים ומשתמשת בהרבה אינטואיציה. האם זה מחזיר את הוריה לצורתם המקורית ואת כולם הביתה, בסופו של דבר? נו, באמת. זה בכל זאת סרט לילדים. אבל מלבד הסיפור המעניין, "המסע המופלא" מציג גם דמויות אמינות ומורכבות, חיות דמיוניות מקסימות, יצורים מדהימים ואקזוטיים, נופים יפהפיים - שילוב של עולם פנטסיה ועולם המציאות, והטוב ביותר, פסקול מופלא, התפור לסרט ככפפה ליד. "המסע המופלא" אינו רק סרט: הוא תופעה תרבותית. סרטים מצוירים לילדים או לכל המשפחה, המתייחסים להתבגרות, יש בשפע. גם מיאזאקי עצמו יצר בעבר שני סרטים מצויינים מז'אנר זה: "שירות המשלוחים של קיקי", שכבר הוזכר קודם, ו"השכן שלי, טוטורו". סרטים מצוירים שקהל היעד שלהם אינו ילדים (כמו "הנסיכה מונונוקי", למשל) אינם ז'אנר ידוע אצלנו, אבל בהחלט נפוץ ביפן. סרטים רבים התיימרו לשלב בין השניים, ומעטים הצליחו. סרט זה אינו מתיימר להיות כזה: הוא מגדיר עצמו כסרט לילדים. אך עם זאת, הוא מנופף בדגל המדיר מאוד של - "תנו לילדים לחשוב לבד." תנו לילדים לחשוב לבד, חברים. הם הרבה יותר חכמים ממה שאנחנו חושבים. כולם, כמו צ'יהירו, לומדים בסוף את ערכה של ההתבגרות. חלקם, כמו צ'יהירו, כמו רבים מאיתנו, חוזרים בסוף להיות שוב, לנצח, ילדים. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |