|
|
||||
|
'הבוגד ממנדגן' - פרק מתוך ספר פנטסיה מקורי חדש.
רז קולר |
|||||
|
|
|||||
| הבוגד ממנדגן הוא הספר הראשון בסדרת מדע-בדיוני ישראלית-מקורית, היינץ' האט, המגוללת את סיפורם של שלושה חברים היוצאים בעקבות חברם שנעלם לפני שנים רבות. ביחד הם עוברים שורה של הרפתקאות המציבות במבחן את אהבתם, חברותם ואומץ ליבם. | |||||
| הסדרה המקורית היא פרי עטו של רז קולר, סופר צעיר כבן עשרים, יליד צפת, המתגורר כיום בראשון לציון. הבוגד ממנדגן הוא ספרו הראשון.מתוך הספר: פרק ט' - ההתחלהחמש-עשרה שנה עברו מהפעם האחרונה בה ראו עיניהם את הנוף המוזר הזה. חמש-עשרה שנים בהם כל השלושה ניסו כמיטב יכולתם לשכוח. הם ניסו לשכוח כי מוחם פשוט לא יכול היה להכניס הגיון באירועי אותו הלילה. חמש-עשרה שנה, והנה הם שוב כאן, עומדים בדיוק על אותו החוף, השמיים חומים- אדומים, החול כחלחל- ירקרק. שוב הם ניקו את עצמם מהחול, בדיוק כפי שעשו כשהיו בני שבע-עשרה, אבל הפעם היה שינוי אחד משמעותי ביותר: עומרי הכניס את שני הקריסטלים לתוך הספר, ואת הספר לתיקו. 'אני מרגיש כאילו זה קרה רק אתמול.' אמר רונן כששלושת החברים הביטו בשטח שממולם. לבבותיהם פעמו בחוזקה ורעד עבר בגופם למראה שטח החול שלא נגמר, לא משנה לאיזה כיוון מסתכלים, ומולם באופק עדיין עמדו הדברים הלבנים שנראים כמו מבנים. 'טוב.' אמר עומרי לאחר שעמדו בדממה במשך חמש דקות תמימות, 'אני חושב שכדאי שנתארגן לפני שאנחנו יוצאים לדרך.' רונן ונופר הביטו בו, 'נופר, בואי נתחיל עם האספקה שהבאת.' היא הורידה את התיק מעל גבה, הוציאה שתי מימיות מותן צבאיות ומסרה אחת לעומרי ואחת לרונן. 'יש לנו אספקת מים של יום אחד בלבד.' היא אמרה בקול חמור, 'יום וחצי אם נשתה באמת בחסכנות. אחרי זה נהיה חייבים למצוא מקור מים.' 'אם עדיין נישאר כאן.' מיהר רונן להוסיף. 'טוב, אני בטוח שלא משנה מה החיים כאן, הם ודאי שותים מים, נכון?' אמר עומרי כשהוא מנסה לחייך. 'יש לנו גם אספקת אוכל ליום, מקסימום יומיים.' אמרה נופר. 'מה הבאת?' שאל עומרי. 'בעיקר סנדביצ'ים, כמה פירות. לא דברים רציניים.' 'בסדר, אני בטוח שנמצא פה משהו לאכול ולשתות בכל מקרה.' אמר עומרי. 'ולמה אתה כל כך בטוח?' שאל רונן. 'כי אנחנו יודעים שאורי היה חייב לאכול ולשתות כדי לשרוד, נכון?' רונן לא הגיב, אך הוא הביט בעומרי במבט חמור. 'טוב, בואו נזוז.' אמרה נופר לאחר מספר שניות של דממה. 'רגע.' אמר רונן כשהוא פותח את מעילו ושולף שני אקדחים. הוא מסר אקדח לעומרי ואקדח לנופר. 'בכל אחד יש מחסנית של עשרים וארבעה כדורים. אם תצטרכו עוד תגידו לי.' עומרי ונופר בחנו את נשקיהם ודחפו אותם בחגורות המכנסיים שלהם. 'טוב, אז זזנו?' אמרה נופר. עומרי הביט על רונן. 'זזנו.' אמר רונן והחל ללכת קדימה כשמזוודת הגיטרה שלו תלוייה על גבו. עומרי הלך אחריהם והם החלו להתקדם לכיוון המבנים שבאופק. הייתה זו הליכה קשה על החול. החול היה עמוק ורגליהם שקעו. הם הלכו במשך רבע שעה, שותקים שתיקות מהורהרות וחושבים על העבר. עומרי ונופר הורידו מעליהם את החולצות הארוכות שהיו לגופם, וקשרו אותם מסביב למותניהם. ידו הימנית של רונן הייתה בתנוחה מתמדת על קת אקדחו, כשכל מספר שניות הוא סורק את השמיים בעיניו. בשלב מסוים הצטברה זיעת עצבנות בכף ידו ועל קת האקדח והוא פחד שברגע שיצטרך אותו האקדח יחליק, לכן החל למחות את ידו במעילו מפעם לפעם. עומרי גם כן סרק את השמיים מדי פעם, אך לא באותה תדירות שבה רונן עשה זאת. הכפר שמולם התקרב וכעת ניתן היה לראות כמעט בבירור את המבנים. עומרי העריך שנותרה להם עוד כחצי שעה של הליכה. השער כבר בטח סגור. הוא חשב וצמרמורת עברה בגופו. 'רונן, לא חם לך עם המעיל הזה?' שאלה נופר. 'לא.' אמר רונן כשעיניו מכוונות לשמיים האדומים. 'איך לא? מעיל כל כך עבה...' אמרה נופר. 'לא יודע. פשוט לא חם לי. למעשה נעים לי.' אמר רונן. 'מה אתה לובש מתחת לזה?' שאלה נופר. 'חולצה ארוכה. למה?' שאל רונן. 'ובכן, תביט עלינו. אני ועומרי בחולצות קצרות, אתה במעיל גשם שחור ולכולנו נעים.' אמרה נופר. 'אז?' שאל רונן. 'אז זה כאילו ש...' 'אין טמפרטורה.' אמר עומרי. 'כן... בדיוק.' אמרה נופר, 'זאת הגדרה בכלל לא רעה.' הם המשיכו ללכת עוד מספר דקות בשקט ואז רונן שאל, 'מה נעשה כשנגיע לכפר?' 'מה זאת אומרת?' שאל עומרי. נשימתו החלה להיות כבדה מההליכה המייגעת על החול. היה נדמה שהחול נהיה עמוק יותר ויותר. 'זאת אומרת, אנחנו מגיעים למבנים ואז מה? מה אנחנו עושים?' שאל רונן. 'אנחנו מוצאים מישהו ושואלים אותו אם הוא ראה את אורי. אם אלה באמת מבנים, אולי חיים שם אנשים.' אמר עומרי. 'ואיך הוא אמור לדעת מי זה אורי?' שאל רונן. עומרי שלח את ידו הימנית לכיס המכנסיים שלו ושלף תמונה ישנה אשר החלה לשנות מעט את צבעיה כתגובה לשנים שחלפו. הייתה זו תמונה של אורי מלפני חמש-עשרה שנה. הוא מסר את התמונה לרונן. 'מצאתי את התמונה הזאת בארון הקיר שלי לפני שיצאתי.' אמר עומרי. רונן בהה בתמונה. 'אתם יודעים משהו?' הוא אמר, 'לא ממש זכרתי איך אורי נראה עד עכשיו.' 'תראה רגע.' ביקשה נופר כשהיא שולחת את ידה. רונן מסר לידה את התמונה, ולאחר שבחנה אותה היא אמרה, 'עכשיו שאתה אומר את זה ואני רואה את התמונה, גם אני לא.' 'אני כן זכרתי אותו. הוא הדבר הראשון שזכרתי.' אמר עומרי. 'למה זה?' שאלה נופר כשהיא מוסרת לעומרי את התמונה. הוא הכניס אותה בחזרה לכיסו. 'כי הוא קרא לי. הוא ביקש עזרה.' אמר עומרי. 'שקט!' קרא לפתע רונן כשהוא נעצר ועוצר בכך את עומרי ונופר. על פניו היה מבט של דריכות שעומרי מעולם לא ראה. 'מה קרה?' שאלה נופר. 'ששש!' אמר רונן כשהוא מקשיב. לפתע נשמע רחש בחול. רונן שלף את אקדחו ביד רועדת וכיוון אותו אל עבר החול. 'שמעתם את זה?' הוא לחש. 'שמענו את מה?' שאלה נופר את אחיה, ואז שוב נשמע הרחש. 'את זה!' אמר רונן כשהוא מביט בחול כאדם המביט בשד. 'כן.' אמר עומרי בקול מודאג. גם הוא כעת חקר את החול בעיניו. הרחש שוב נשמע מכיוון רגליהם, ואז הם הבחינו בזנב קטן של נחש המתפתל לתך החול.רונן נשם לרווחה והוריד את ידו מטה. עומרי השמיע צחוק קל של הקלה. 'אתה רואה, מוריסון? ' אמר עומרי כשהוא כורך את ידו סביב צווארו של חברו, 'אתה סתם נלחץ. זה סתם נחש קט...' אך לפני שהספיק לגמור את המשפט, משהו ענק התפרץ מתוך החול בבת אחת כשהוא מפיל בתנופתו את השלושה לאחור. נדרשו להם כמה שניות כדי לנקות את פניהם מהחול שניתז לכל עבר ולהביט בדבר שעמד מולם. היה זה נחש אשר הזדקף לגובה של כארבעה מטרים ורוחבו מטר וחצי. צבעו היה שחור לגמרי, עיניו ירוקות והייתה לו שורה של דוקרנים סגולים קצרים וחדים למראה על ראשו וגבו. הוא פער את פיו וחשף שתי לשונות כתומות אשר כל אחת מהן התפצלה לעוד שתיים, וארבעה ניבים ענקיים נוטפי ארס. הנחש הניח את גופו האדיר מסביב לשלושה בחבטה גדולה אשר העיפה כמות גדולה של חול לאוויר, והחל להוריד לעברם את ראשו. עומרי ונופר הביטו בנחש מבלי להגיב, שקועים בהלם, חיוורים כסיד. לפתע רונן החל לצרוח, הרים את אקדחו לעבר הנחש והחל לירות שוב ושוב. הוא ירה עשר יריות כשחמש מהן פוגעות בגופו של הנחש ועוד שתיים בראשו. שלוש היריות הנוספות החטיאו את היצור לגמרי. דם ירוק ניתז מגופו של הנחש ונחת על כל השלושה, והנחש קרס על החול. ברגע שראשו של הנחש נגע בחול, הם קמו במהירות והביטו ביצור בפנים חיוורות ומוכתמות בדם ירוק, ונשימתם נעתקה. רונן עדיין כיוון את אקדחו אל הנחש. הדם הירוק המשיך לנזול מגופת הנחש כשהוא מכתים את החול, עיניו נותרו פקוחות ופיו פעור. ריח ריקבון חומצתי עלה מפצעיו. הוא השמיע קולות גסיסה משונים מדי פעם, ובכל פעם שעשה זאת קפץ רונן ממקומו כשהוא עוצר את עצמו מלירות כדי לא לבזבז תחמושת. פניו היו מוכות אימה. זיעה נטפה מהם ודמעות מילאו את עיניו. לבסוף הוא הוריד את האקדח ביד רועדת והשפיל את מבטו.'אתה יודע מוטנר...' הוא אמר כשהוא מעביר את מבטו לעומרי, 'הנחש הזה לא היה כל כך קטן.' עומרי הביט בפניו של רונן אשר החלו להיראות קצת יותר טוב כעת כשהוא היה בטוח כי היצור מת, ואמר בקול שקט, 'טוב, גם לי מותר לטעות מדי פעם.' פתאום נופר החלה לצחוק. עומרי ורונן הביטו בה המומים. בהתחלה צחוקה היה רך ושקט ובא בהתקפות קצרות, אך עד מהרה הוא התגבר עד שנהיה לצחוק מתגלגל. היא פשוט עמדה שם וצחקה בקולי קולות. עומרי הביט ברונן ואז החל לצחוק גם כן. רונן הצטרף אליו. וכך שלושתם עמדו ליד גופת הנחש הענק, מכוסים בדם ירוק וצוחקים במשך חמש דקות תמימות. כשהחלו להירגע סוף סוף, שלפה נופר מתיקה מטפחת גדולה ולבנה והחלה למחות את הדם מעל פניה. המטפחת הוכתמה בכתמים ירוקים. היא העבירה את המטפחת לרונן. 'איזה סירחון...' אמר רונן כשהוא מנגב מעצמו את הדם. 'לא ידעתי שאתה כזה לוחם.' אמרה נופר כשחיוך על פניה. 'גם אני לא.' אמר רונן. 'לא אמרתי לכם שיהיה פה כיף?' אמר עומרי כשהמטפחת עברה אליו והוא החל לנקות את פניו, ושוב השלושה צחקו. רחש בחול שמאחורי גבם הפסיק את צחוקם באחת. שלושתם הסתובבו יחד כשהם שולפים את אקדחיהם ומכוונים אותם אל החול. הם לא ראו דבר. 'בואו נמשיך ללכת.' אמר רונן, 'לפני שהחברים שלו יבואו להלוויה.' קולו היה חמור מאוד כמו גם הבעת פניו. עומרי זרק את הממחטה (אשר כעת הייתה ירוקה לגמרי) על פגר הנחש והם המשיכו את דרכם אל המבנים הלבנים. * * *ההליכה אל המבנים נמשכה כחמישים דקות. שלושת החברים הגיעו ליעדם כשהם ספוגי זיעה, כבדי נשימה, ומסריחים מעט מדמו של הנחש. למבנים שאליהם הגיעו אי אפשר היה לקרוא 'כפר' פשוט מכיוון שלא היו שם יותר משישה מבנים. 'מחנה' הייתה המילה שעלתה לנופר בראשה. צורתם של המבנים הייתה משונה. זה נראה כאילו מישהו פשוט הביא למקום שישה סלעים ענקיים ולבנים וחצב בהם חור. המבנים הגיעו לגובה של כארבעה מטרים כל אחד והתעקלו והתעקמו במקומות לא הגיוניים. המבנים סודרו בשתי שורות מקבילות, שלושה מבנים בכל שורה. במרכזו של כל מבנה הייתה דלת עץ גדולה ושני חלונות מעליה. אחד משמאל הדלת, והשני מעל לחלון הראשון ומימין לדלת. שלושת החברים נעמדו במרכז המקום אשר נראה נטוש. אף נפש חיה לא נראתה באזור וכל החלונות והדלתות היו סגורים וחתומים. הם סקרו את הסביבה, אך לכל מקום שהביטו עדיין ראו רק חול וחול. מדבר שומם לכל עבר. 'אין פה יותר מדי יצורים חיים.' אמר רונן. 'אולי הבתים האלה נטושים.' אמרה נופר, 'יכול להיות שהמקום הזה לא תמיד היה מדבר ופעם חיו כאן אנשים.' 'אז איפה הם עכשיו?' שאל עומרי. 'אולי קרה כאן משהו שגרם לכל המקום להפוך למדבר.' אמרה נופר, 'איזו שואה כלשהי.' 'שואה גרעינית?' שאל רונן. 'אולי, לך תדע.' 'אם היה כאן כזה דבר, אז יש סיכוי טוב מאוד שאנחנו נחשפים עכשיו לקרינה רדיואקטיבית.' אמר רונן. 'נהדר...' אמר עומרי. 'עומרי, אני לא יודעת עד כמה כדאי לנו להמשיך ללכת.' אמרה נופר. עומרי הביט בה עם חשש בעיניו. 'מה זאת אומרת?' 'תביט סביבך. אין פה שום דבר מלבד מדבר עוד קילומטרים רבים. אל תשכח שיש לנו הספקה מוגבלת של מים ואוכל, ואנחנו נצטרך גם לחזור את כל הדרך שאנחנו עושים.' עומרי הביט סביבו ביאוש. הייתה נקודה בדבריה. 'אני עם נופר.' אמר רונן, 'אני חושב שאנחנו יכולים לחזור. אין פה שום דבר.'עומרי הביט במבנים שהקיפו אותם. 'רק רגע.' הוא אמר, 'אני רוצה לראות מה יש בתוך אחד מהמבנים האלו.' הוא התקרב לבניין האמצעי בשורה המערבית ושלח את ידו לידית. 'רגע.' אמר רונן. עומרי סובב את ראשו. 'אולי כדאי שנדפוק קודם?' עומרי הביט בנופר. 'יש היגיון במה שהוא אומר. אתה יודע, אם בכל זאת מישהו גר שם.' היא אמרה. עומרי הביט על הדלת. הוא הרים את ידו לנקישה והיסס. 'נו? למה אתה לא דופק?' שאל רונן לאחר מספר שניות. זיעה נטפה ממצחו, אך עיניו הראו בפעם הראשונה סקרנות. 'אני מפחד. אנחנו לא יודעים מה חי שם.' אמר עומרי כשהוא מוריד את ידו. 'טוב, יש דלתות וחלונות, אז אני נוטה להאמין שזה לא הנחש ההוא.' אמר רונן. 'זה צריך להיות יצור אינטליגנטי כדי לבנות ולגור במבנה כזה.' אמרה נופר. 'טוב, גם אנחנו נחשבים לאינטליגנטים ובכל יש כמה אנשים שלעולם אני לא אדפוק להם על הדלת...' אמר עומרי. הוא שלח שוב את ידו אל הדלת, משך אותה מעט לאחור ו... 'רגע!' אמר רונן כמעט בצעקה כשהוא מקפיץ מבהלה את עומרי ונופר. 'מה עכשיו?' שאל עומרי בחוסר סבלנות. 'אנחנו לא מכירים את המנהגים של המקום הזה., אמר רונן, 'אולי אצלם דפיקה על הדלת זה עלבון ומישהו יצא אליך עם איזה נשק או משהו!' עומרי הביט ברונן ברוגז. 'אתה יודע מה, תדפוק אתה!' הוא אמר וחזר לעמוד עם שני חבריו. 'אוי, באמת!' אמרה נופר כשהיא מתקרבת אל הדלת בהליכה מהירה. כשנעמדה מול הדלת היא פנתה אל עומרי ורונן ואמרה, 'אתם כאלה תינוקות, תמיד אני צריכה לעשות הכל!' ואז הסתובבה לדלת כשידה באוויר ומוכנה לנקוש, כשהדלת נפתחה. נופר צרחה בבהלה כשהיא מועדת לאחור ולבסוף נופלת על ישבנה. גם עומרי ורונן קפצו ממקומם. השלושה התבוננו בפיות פעורים ולבבות הולמים באדם עטוף בבגדים מקסיקנים מסורתיים ולראשו כובע סומבררו גדול שיצא מבעד לדלת. הוא יצא בראש מושפל כשהכובע מסתיר את פניו. מבלי להביט כלל אל החברים או סביבו הוא פשוט התיישב לרגלי ביתו, נשען על הקיר והתחיל לנמנם. נופר קמה על רגליה במהירות ונסוגה בחזרה אל עומרי ורונן. שלושת החברים הביטו באדם ואז זה בזה כשהם לא יודעים איך להגיב. 'מה אתם חושבים שאנחנו צריכים לעשות?' לחש רונן. 'מישהו צריך ללכת לדבר איתו.' לחשה נופר. 'את מתנדבת לעבודה?' לחש עומרי. 'אני התנדבתי לדפוק. אולי אחד מכם, גברים, יעשה משהו?' 'מה אתה אומר, מוריסון? אתה מוכן להראות לאחותך את גבריותך?' 'הי, היא אחותי, אני לא צריך להרשים אותה...' 'טוב, אז כנראה שזה יהיה אני...' אמר עומרי, 'מעניין שאף אחד לא מציע לחזור הביתה עכשיו.' הוא התקדם בצעדים איטיים ושקטים אל עבר האדם הישן עד אשר עמד מולו. 'הממ... סליחה...' הוא מלמל בחוסר ביטחון. האדם לא הגיב. 'סליחה.' הוא אמר שוב, הפעם בקול רם יותר. שוב אין תגובה. 'סלי...' 'רגע, איך אנחנו כל כך בטוחים שהוא בכלל מבין עברית? סביר להניח שהוא לא מבין!' אמר רונן ממקומו. 'אתם חדשים פה, נכון?' אמר האדם. עומרי נרתע שני צעדים לאחור. האדם הוריד את כובעו והרים את ראשו, והשלושה נדהמו לראות שהוא כלל לא אדם. צבע עורו היה כחול, שפתיו גדולות ושמנות, עיניו בלטו בצבעם הירקרק. ורידים ונימים שמנים קישטו את צווארו בצבעם הסגול. שלושת החברים בהו ביצור כשפיותיהם פעורים. 'מה אתם כל כך המומים?' הוא שאל כשחיוך על פניו. קולו היה אנושי ונעים והוא דיבר עברית נקייה ללא כל מבטא זר. 'אנחנו...' ניסתה נופר לדבר, 'לא חשבנו...' 'שאני אבין אתכם? שאני אדבר את השפה שלכם?' אמר היצור והחיוך התפשט על פניו. נופר הנהנה. 'ובכן, האמת היא שאני לא.' אמר היצור. 'מה... מה זאת אומרת?' שאלה נופר, 'אנחנו... הרי מדברים איתך...' 'זה לא קשור. זה לא חשוב איזו שפה תדברו' אמר היצור כשהוא קם על רגליו. גובהו היה מטר ושבעים. 'כאן כל החוצניים מבינים זה את זה, לא משנה באיזו שפה אתם מדברים. ' חיוכו היה נעים כמו קולו. הוא השרה תחושת ביטחון בשלושה והפחד החל לעלם ביחד עם ההלם. 'אני רוֹשגוֹד.' אמר היצור כשהוא שולח את ידו לעומרי. עומרי הביט בחשדנות ביד הכחולה המושטת אליו, אך לאחר מספר שניות לחץ אותה. 'אני עומרי.' 'נופר.' אמרה נופר כשהיא לוחצת את ידו של רושגוד. 'רונן.' הציג עצמו רונן. 'לחיצת היד נהוגה גם אצלכם?' שאל עומרי. 'לא.' חייך רושגוד, 'אבל ידעתי שזה נהוג אצלכם. אתם בני אדם, נכון?' 'כן.' אמר עומרי, 'איך אתה יודע?' 'ראיתי פה כבר כמוכם.' צחק רושגוד. הוא נראה ממש נלהב מאורחיו החדשים. 'תרגישו בבית! הרוּפָנים מתים על בני אדם. הי, אני אפילו קיבלתי את הבגדים האלו מבן אדם.' הוא הצביע על הבגדים שלגופו, 'בחור טוב, חבר טוב שלי.' כעת הוא החזיר את מבטו אליהם וחיוכו התרחב, 'אולי תיכנסו אלי, תאכלו משהו?' 'לא תודה.' אמר עומרי, 'אנחנו רק עוברים פה. אנחנו מחפשים מישהו.' 'באמת? תאמרו לי את מי, אולי שמעתי עליו.' אמר רושגוד. 'בן אדם בשם 'אורי'.' אמר רונן. 'אורי? לא, אני מצטער. בחיים לא שמעתי עליו.' 'אולי ראית אותו פעם ואתה לא יודע את שמו.' אמר עומרי, 'הנה אני אראה לך תמונה.' 'בבקשה, בבקשה.' אמר רושגוד. עומרי הכניס את ידו אל כיסו ושלף את התמונה. הוא הראה אותה לרושגוד. ברגע שעיניו של רושגוד נפלו על התמונה, חיוכו נמוג מפניו. הרופן הביט בעומרי. 'למה אתם מחפשים את רוֹלַן?' הוא שאל בקול כבד ורציני. לפתע כל החלונות שמסביבם נפתחו בטריקה ורופנים הלבושים בבדים סגולים ולבנים במין סגנון מזרחי, בהו באימה בשלושת החברים דרך עיניהם הירקרקות. ידו של רונן נשלחה לקת אקדחו. 'אני מעולם לא ראיתי אותו.' אמר רושגוד והחזיר לעומרי את התמונה. 'תלכו מפה!', צעקה אישה רופנית מאחד החלונות. מתחתיה בצבצו שני ילדים רופנים קטנים. 'מה אתם מנסים לעשות לנו?!' צעק רופן אחר מחלון אחר. אז כל הרופנים בחלונות החלו לצעוק כל מיני דברים אשר נבלעו אחד בתוך השני והחברים לא הבינו. שלושת החברים עמדו בין השורות כשידיהם על קתות האקדחים שלהם. 'אז מה עושים?' שאל רונן. 'אני לא יודע. אין לנו בדיוק לאן ללכת, הכל מסביב זה מדבר.' אמר עומרי. 'אתם צריכים את הג'ונגל.' אמר רושגוד כשהוא שב ומתיישב לרגלי ביתו, 'פשוט לכו צפונה מפה, ותגיעו בסוף. השמועות אומרות שרולן שם'. 'אתה מכיר אותו?' שאל עומרי. 'אני מציע לכם להסתלק מכאן עכשיו.' אמר רושגוד. 'אבל אתה מכיר אותו? ראית אותו בחיים?!', צעק עומרי אשר ניסה לגבור בקולו על הצעקות שמסביבו. לפתע מקל עף מאחד החלונות ופגע לנופר בראשה. 'מנוולים!' צעק רונן ושלף את אקדחו. בשנייה שעשה זאת שקט השתרר מסביבם ודברים הנראים כמו מקלות עץ עטופים במעין חוטי מתכת כחולים וזוהרים נשלפו מבעד לחלונות. כשזה קרה, גם עומרי ונופר שלפו את נשקיהם. 'מה הדברים האלו?' שאל רונן. 'אין לי מושג. אבל אני בטוח שזה עושה משהו שאנחנו לא נאהב.' אמר עומרי. 'לכו מפה, עכשיו! עכשיו!' צעק רושגוד. עומרי החל ללכת כשהוא שומר את אקדחו שלוף. רונן ונופר עקבו אחריו. הם שמרו על נשקיהם שלופים עד אשר היה במרחק של עשרה מטרים מהמבנים. כל החלונות נסגרו שוב, ורושגוד נעלם ממקומו. המקום נראה נטוש שוב כפי שנראה כשהם רק הגיעו. עומרי, רונן ונופר הכניסו את האקדחים לחגורותיהם והחלו ללכת לכיוון צפון. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |