|
|||||
|
עת השינוי - פרק מתוך ספר
רוברט ג'ורדן עברית צפריר גרוסמן |
|||||
|
|
|||||
| בשבוע שעבר הבאנו לכם את הפרק הראשון מתוך החלק ה-19 במחזור כישור הזמן של רוברט ג'ורדן. היום אנו מפרסמים את הפרק הראשון מתוך הכרך ה-20 בסדרה המונומנטאלית. הפרקים מובאים לכם באדיבות הוצאת אופוס, המוציאה לאור סדרת ספרי מדע בדיוני ופנטסיה בשפה העברית. | |||||
| פרק 1, נושא המשא ומתן _________________________________________________________ שמש הבוקר הייתה נישאה מעל קו האופק, משאירה את הצד הקרוב יותר של טאר וולון עטוף בצללים, אבל השלג שכיסה את הכול בהק באור. העיר עצמה נראתה קורנת מאחורי חומותיה הלבנות נושאות הדגלים, אך לאֶגְווִין, יושבת על סוסה על גדת הנהר מעל העיר, היא נראתה רחוקה מכפי שהייתה. הארינין התרחב בנקודה זאת לרוחב של שני מילים, והאלינדרל ארינין ואוסנדרל ארינין, זורמים משני צדי האי, היו צרים במחצית מרוחב זה, כך שטאר וולון נראתה יושבת בתוך אגם ענקי. הגישה אליה הייתה אפשרית רק דרך הגשרים העצומים שהתנשאו מעל המים, כך שספינות יכלו לשוט מתחתם בקלות. המגדל הלבן, עמוד עבה ולבן כמו עצם, אשר התנשא לגובה עצום וכמעט בלתי אפשרי מלב העיר, מילא את לבה בגעגועים הביתה. לא לשני נהרות, אלא למגדל. זה היה ביתה עכשיו. ענן עשן לכד את עינה, קו שחור ודקיק אשר עלה מהגדה השנייה, ופניה קדרו. דַאישַר רקע בפרסתו בשלג, אבל ליטוף על צווארו הספיק כדי להרגיע אותו. הרבה יותר מכך נזקק כדי להרגיע את הרוכבת שלו. געגועים הביתה היו חלק קטן מאוד מדאגותיה. זעיר, יחסית לשאר הדאגות. היא נאנחה, הניחה את המושכות על האוכף והרימה את המשקפת המצופה פליז. גלימתה נפלה אחורנית, חושפת כתף אחת, אבל היא התעלמה מהקור אשר הקפיא את נשימתה, והניחה את ידה העטויה כפפה מעל למשקפת כדי לסוכך על העדשה מפני קרני השמש. חומות העיר זינקו אליה. היא התמקדה בזרועות המעוקלות של הנמל הצפוני, אשר יצא מהעיר אל המים בצפון. אנשים נעו על הביצורים שהקיפו את הנמל, אבל היא לא הייתה מסוגלת להבדיל בין גברים לנשים מהמרחק הזה. למרות זאת היא שמחה שלא לבשה את האפודה בעלת שבעת הפסים, ושפניה היו מוסתרות בברדס, במקרה שלמישהו יש משקפת משוכללת משלה. הכניסה הרחבה לנמל המלאכותי הייתה חסומה בשרשרת ברזל מתוחה בגובה כמה מטרים מעל פני המים. נקודות זעירות על המים, ציפורים העטות על דגים, סיפקו את קנה המידה לשרשרת. כל חוליה הייתה ברוחב טפח ודרשה כוח של שני אנשים כדי להרימה. סירת משוטים קטנה יכלה להתחמק תחת השרשרת, אבל אף כלי שיט בגודל אחר לא ייכנס בלי רשותו של המגדל הלבן. השרשרת נועדה להרחיק אויבים, כמובן. "הנה הן, אימא", הלורד גַארֵת מלמל, והיא הורידה את המשקפת. הגנרל שלה היה אדם חסון, עוטה תחת מעילו הפשוט והחום שריון נטול קישוטים או עיטורים. פניו היו קשוחות ומקומטות מבעד לקסדתו, והשנים העניקו לו מין נוחות מרגיעה. כל מה שהיית צריך לעשות זה רק להסתכל בגארת ברין כדי לדעת שאם בור האבדון ייפתח לפניו, הוא ידחיק את פחדו וימשיך להתנהג כרגיל. ואנשים אחרים ילכו בעקבותיו. הוא הוכיח את עצמו בשדות הקרב, ומי שהלך אחריו ידע שהוא בצד המנצח. עיניה עברו אל כפפותיו, המצביעות לעבר מעלה הנהר. בדיוק התגלו לעיניה מעבר לעיקול הנהר חמש, שש - לא, שבע ספינות נהר. כלי שיט גדולים כאלו כבר נראו בנהר; כל אחת מהן בעלת שלושה תרנים, מפרשיהן המשולשים מתוחים, וההגאים חוצים בחדות את המים הכחולים-ירוקים כדי להוסיף עוד מהירות. הספינות האלו מיהרו, משתוקקות להגיע לטאר וולון מהר ככל האפשר! הנהר היה עמוק מספיק כדי שספינות יוכלו לשוט במרחק צעקה מהחוף במקומות מסוימים, אבל ספינות אלו שטו בטור באמצע הארינין, כאילו ההגאי יכול ללכוד בעצמו את הרוח. ספנים הנאחזים בתרנים הסתכלו בגדה. למעשה, לא היה להם ממה לפחד כל עוד אינם במרחק טווח הקשת. למען האמת, מהמקום שבו היא עמדה עם סוסה, היא יכלה להבעיר כל אחת מהספינות, או פשוט לחורר את בטן הספינה ולתת לה לטבוע. עבודה שתימשך רגעים מעטים. אך אם היא תעשה כך, מי שיהיה על הסיפון יטבע. הזרמים היו חזקים, המים קרים כמו קרח, והשחייה לחוף ארוכה. אבל גם אם אחד מהם ימות, זה יהפוך לנשק את הכוח האחד שבו השתמשה. היא ניסתה לחיות את חייה כאילו היא קשורה לשלוש השבועות, והשבועות הגנו על הספינות האלו מפניה ומפני האחיות האחרות. אחות שנשבעה על מוט השבועות לא תוכל אפילו לשלח את החוטים האלו או ליצור אותם, עד שתשכנע את עצמה שספינות אלה היוו לגביה סכנה מיידית. אבל נראה שהקברניטים וצוותי הספינות לא האמינו בכך. כאשר ספינות הנהר התקרבו, הפכו הצעקות לקולות דקים מהמרחק. צופי התרנים הצביעו לכיוונה ולכיוון גארת, ולאחר כמה רגעים התברר שהם חשבו שאלה אאס סדאי והעוצר שלה. או לפחות, הקברניטים לא היו מוכנים לקחת את הסיכון שהיא לא. לאחר רגע הואץ קצב חתירת המשוטים. רק במקצת, אבל החותרים התאמצו בשביל להגיע לקצב זה. אישה על הסיפון הקדמי בספינה המובילה, כנראה הקברניט, נפנפה בידיה כאילו דורשת עוד מאמץ, וקומץ אנשים החלו לרוץ לאורך הסיפון, מחזקים את החבל הזה או משחררים את החבל ההוא כדי לשנות את זווית המפרשים, אך אגווין לא הבחינה בכל שינוי. אנשים אחרים על הסיפון היו צמודים למעקים, כמה מהם מרימים את משקפותיהם. נראה שהם מדדו את המרחק שנשאר להם עד נמל המבטחים. היא חשבה ליצור חוט של אש, פיצוץ של אור, אולי מלוּוֶה ברעש גדול, מעל כל אחת מהספינות. זה ודאי יבהיר לכל בעל שכל על הספינה, שמהירות ומרחק לא העניקו להם ביטחון, רק איפוק הנוצר משלוש השבועות. עליהם לדעת שהם בטוחים מפני שהיא אאס סדאי. כשהיא נושפת בכבדות, היא נדה בראשה וגערה בעצמה. המארג הפשוט ימשוך תשומת לב גם מהעיר, ודאי יותר מההופעה של אחות בודדת. בדרך כלל הגיעו אחיות אל הנהר כדי להסתכל בטאר וולון ובמגדל. גם אם התגובה על הבזקי האור שלה יהיו הבזקי אור מצדן, התחרות לא תיגמר במהרה. אם היא תתחיל, יידרדרו העניינים במהירות. היה סביר מאוד שזה יקרה, בעיקר בחמשת הימים האחרונים. "אחראי הנמל מעולם לא נתן ליותר משמונה או תשע ספינות לעגון בנמל באותו הזמן", גארת אמר כאשר הספינה הראשונה התקרבה אליהם, "אבל נראה שרבי החובלים מתואמים היטב. עוד קבוצה תעגון בקרוב ותגיע אל העיר בדיוק כאשר משמר המגדל יהיה בטוח שהאנשים באו להתגייס אליהם. ג'ימר צ'וביין מכיר אותי טוב מספיק, ויֵדע שלא החבאתי אנשים שלי בספינות. רוב שומריו נמצאים בנמלים ובגשרים, זה מה שהצלחתי לגלות. אך זה ישתנה בקרוב. זרם הספינות מתחיל כשהשמש זורחת ומסתיים כאשר היא שוקעת, כאן ובנמל הדרומי. ברוב הספינות אין חיילים רבים. כל תוכנית נראית מצוינת עד שהבוקר עולה, אימא, ואז את צריכה להסתגל לנסיבות הקיימות או שיהרגו אותך". אגווין השמיעה קול מרוגז. חייבים להיות מאתיים אנשים לפחות בשבע הספינות יחד. כמה מהם ודאי סוחרים, רוכלים או נוסעים תמימים, אבל השמש נצצה על קסדות ושריונות ודסקיות מתכת תפורות לחולצות עור. כמה ספינות הגיעו מדי יום? לא חשוב מה המספר, אלא שזרם קבוע של אנשים התגייס להגן על העיר בפיקודו של הקפטן העליון צ'וביין. "מדוע אנשים רוצים כל-כך להרוג או להיהרג?" היא מלמלה בכעס. לורד גארת הסתכל בה ברוגע. הוא ישב על סוסו הגדול, אשר פס לבן חצה את אפו. לפעמים היא חשבה שידעה איך הרגישה סיואן כלפי האיש הזה. לפעמים היא חשבה שהמאמץ להפחידו הוא עצום, אבל כדאי, רק בשביל לראות אותו מבוהל. לרוע המזל, היא ידעה את התשובה לשאלתה. לפחות בנוגע לאנשים שהופכים לחיילים: הרבה אנשים הגנו על מה שהם חשבו שנכון; כמה מהם חיפשו הרפתקאות; והעובדה הפשוטה ביותר הייתה שעל-ידי נשיאת חנית או רומח הרווחת כפליים ממה שהיית מרוויח אילו חרשת את אדמתו של אחר. והיית מרוויח עוד יותר אילו רכבת על סוס בחיל הפרשים. קשתים היו באמצע. האיש אשר עבד למען אחר היה יכול לחלום על חווה משלו, אבל הוא תמיד שמע על אנשים שהיו חיילים במשך חמש או עשר שנים והגיעו הביתה עם די זהב כדי לחיות בנוחות, אנשים רגילים אשר הפכו לגנרלים או ללורדים. גארת אמר בפשטות, כי אדם עני נהנה יותר לעמוד כנגד חוד של חנית מאשר באחוריו של סוס חרישה של אדם אחר. גם אם הוא ימות מהחנית, ולא יזכה באוצר. דרך מרירה להסתכל בחיים, אך היא האמינה שכך הסתכלו רוב האנשים על הספינות. אבל זאת הייתה גם הדרך שבה היא השיגה את צבאה. על כל אדם שרצה לראות את החומסת יורדת מכס האמירלין, על כל אדם אשר ידע מי היא אלאידה, היו עשרה אם לא מאה שהצטרפו בשביל הכסף. כמה מהאנשים בספינה הרימו את ידיהם כדי להראות לשומרים בנמל שהם אינם אוחזים בנשק. "לא", היא אמרה, ולורד גארת נאנח. קולו נשאר רגוע, אבל מילותיו לא היו מרגיעות. "אימא, כל עוד הנמלים פתוחים, טאר וולון תאכל טוב מאיתנו, ואנחנו ניחלש ונרעב ללחם, ומספר שומרי המגדל יגדל. אני בספק אם אלאידה תורה לצ'וביין לתקוף אותנו, ככל שהייתי רוצה שתעשה זאת. כל יום שאת מחכה מוסיף אנשים שלנו לרשימת המתים שתיווצר בסוף. מההתחלה אמרתי שנצטרך לתקוף, ועובדה זו לא השתנתה, אבל שאר הדברים כן השתנו. תגידי לאחיות ליצור שערים ותציבו אותי ואת אנשיי בתוך העיר. כך אכבוש את טאר וולון. זה לא יהיה נקי ומסודר. אבל אני יכול להשיג לך את העיר. ואנשים מעטים יתר ימותו אם לא תתמהמהי". קשר נוצר בבטנה, והתהדק עד שהיא בקושי יכלה לנשום. בזהירות, צעד אחר צעד, היא ביצעה תרגילי חניכות כדי לשחרר את הקשר. החוף מכיל את הנהר, מוביל בלי שליטה. הרוגע ננסך בה, בקרביה. יותר מדי אנשים כבר הכירו את שימושי שערים, ומשום-מה הגיב גארת בצורה הגרועה ביותר. הוא עסק בלחימה, והיה מצוין בכך. כאשר הוא גילה ששערים מסוגלים לקחת יותר מקבוצת אנשים קטנה בכל פעם, הוא הבין את ההשלכות. אפילו החומות העצומות של טאר וולון - אשר אי אפשר לקרב אליהן מגדל מצור, והמחוזקות על-ידי הכוח האחד כך שאפילו הבליסטרה הגדולה ביותר לא תשרוט אותן - יהיו כמו חומות נייר בפני צבא שמסוגל ליצור שערים. אבל בלי קשר למעשיו של גארת ברין, אנשים התחילו להתלהב מהרעיון. האשא'מן כבר השתמשו בכך. מלחמה תמיד הייתה עניין מגעיל, אך היא עמדה להפוך למגעילה עוד יותר. "לא", היא חזרה על עצמה. "אני יודעת שאנשים ימותו לפני שהכול ייגמר". שהאור יעזור לה, היא יכלה לראותם מתים כאשר עצמה את עיניה. אפילו יותר ימותו אם החלטותיה יהיו שגויות, ולא רק כאן. "אבל אני רוצה להשאיר את המגדל הלבן חי - כנגד טארמון גאי'דון - כדי שיעמוד בין העולם לאשא'מן. והמגדל יגווע אם האחיות יתחילו להרוג זו את זו ברחובות טאר וולון". זה כבר קרה פעם. ואסור לה להניח לזה לקרות שוב. "אם המגדל הלבן יגווע, תגווע התקווה. אתה אמור לדעת זאת". דאישר נחר, מטה את ראשו ומזנק קדימה כאילו הרגיש את כעסה, אבל היא אחזה בו בכוח והכניסה את המשקפת אל תיק העור התלוי על אוכפה. הציפורים שצללו ויתרו על הדגים ועפו לאוויר, כאשר השרשרת העבה אשר חסמה את הנמל הצפוני החלה לרדת. היא תצלול מתחת לפני המים בזמן שהספינה הראשונה תגיע אל הנמל. כמה זמן עבר מאז היא הגיעה אל טאר וולון באותה הדרך? נראה שלפני עידנים. היא הייתה אישה אחרת כאשר הגיעה אל הנמל ופגשה את האחראית לחניכות. גארת נד בראשו ופניו קדרו. אבל הוא מעולם לא נכנע. "את צריכה לשמור על המגדל הלבן חי, אימא, אבל תפקידי הוא למסור אותו לידייך. אלא אם כן התרחשו דברים שאיני מודע אליהם. אני רואה אחיות לוחשות ומסתכלות מעבר לכתפיהן אפילו כאשר איני מבין על מה הן מדברות. אם את עדיין רוצה את המגדל, אנחנו נצטרך לתקוף, ועדיף מוקדם מאשר מאוחר". פתאום נראה הבוקר אפל יותר, כאילו העננים כיסו את השמש. לא חשוב מה היא התכוונה לעשות, המתים ייערמו כמו קרשים. אבל היא צריכה לשמור על המגדל הלבן חי. היא חייבת. כאשר אין אפשרויות טובות, עליך לבחור את האפשרות הגרועה פחות. "ראיתי מספיק", היא אמרה בשקט. במבט אחרון לעבר העשן השחור מעבר לעיר, היא הפנתה את דאישר לעבר העצים, כמאה טפחים אל תוך היער, היכן שכוח הליווי המתין לה בין העצים ירוקי העד והעצים מחוסרי העלים. מאתיים פרשים עם נשק קל, בשריונות עור או במעילים מכוסי דסקיות מתכת, היו מטרה ברורה על גדות הנהר, אבל גארת שכנע אותה שהם זקוקים לאנשים אלו עם רומחיהם וקשתותיהם. ללא ספק, העשן בגדה השנייה עלה מכרכרות שרופות. זה לא היה דבר נורא, אך זה אירע כל לילה, וכולם קמו בבוקר לחפש את תמרות העשן. עד כה לא היה אפשר לתפוס את הפושטים;סערות שלג או סופות לילה עזות עצרו את הרודפים, או שהעקבות נעלמו בפתאומיות בשלג. על-פי שאריות המארג, עזרו האאס סדאי לפושטים, ולא היה טעם להסתכן בחיפוש אנשיה של אלאידה או האחיות על הגדה הזאת של הנהר. מעט מאוד דברים יְגרמו לאלאידה עונג יותר מלחנוק את אגווין אל'וורה. זה לא היה כל כוח הליווי שלה, כמובן. מלבד שֶרִיאֵם, השומרת שלה, היא רכבה הבוקר עם עוד שש אאס סדאי ועם עוצריהן, כך שמאחורי האאס סדאי רכבו שמונה גברים בגלימותיהם מחליפות הצבעים, אשר רעדו כאשר הרוח עברה דרכן, ואף גרמה לחלקים מהסוס ומהרוכב להיטמע ביער. מודעים לסכנות - לסכנת הפושטים, לפחות - ולכך שהאאס סדאי היו מתוחות ושבורות כמעט, הם הסתכלו בקרחת היער כאילו חיל הפרשים אינו נוכח. ביטחון האאס סדאי שלהם היה הדבר החשוב ביותר, והם לא בטחו באף אדם אחר. סרין - אדם חסון בעל זקן שחור, אשר נראה כמו גזע עץ כרות לא מפני שהיה נמוך, אלא מפני שהיה רחב מאוד - נשאר קרוב לנִיסַאו, כך שנראה כאילו הוא מכסה את האחות הצהובה הקטנה. גם ג'ורי התנשא מעל מוֹרְברִין, אף-על-פי שהיה נמוך ממנה; הוא היה רחב כמו סרין, אבל נמוך מאוד אפילו יחסית לקאירהייני. שלושת העוצרים של מִירֶל, השלושה שעליהם היא הצהירה, נצמדו אליה עד שהיא לא יכלה להזיז את סוסה בלי שאחד יפנה את מקומו. סטגאנה, העוצר של אנאיה, היה אדם חסון, שחום ויפה, וכמעט הצליח להקיפה, וטרבייל, עם אפו החד ופניו המצולקות, עשה אותו הדבר לבֵּאוֹנִין. לקרליניה לא היה עוצר, לא דבר מיוחד ללבנה, אבל היא בחנה את האנשים מתוך ברדסה המעוטר בפרווה, כאילו חושבת שהגיע הזמן שגם לה יהיה אחד. עד לא לפני הרבה זמן הייתה אגווין מהססת אם להיראות עם שש הנשים. הן ושריאם נשבעו לה אמונים מסיבות מסוימות, ואף אחת מהן לא רצתה שהסיבה האמיתית תתגלה. בעזרתן היא השפיעה על המאורעות, ככל שהייתה מסוגלת, וכולן חשבו שהיא לא יותר מאשר בובה על חוט, נערה בתפקיד האמירלין שהמועצה יכולה לנווטה ושאף אחת אינה מקשיבה לה. אך האשליה התנפצה כאשר היא גרמה להן להכריז מלחמה על אלאידה, והן הביעו בקול רם את מה שחשבו מהיום הראשון שברחו מהמגדל. אבל זה רק גרם למועצה ולאג'ות לדאוג מפני מה שהיא תעשה בעתיד, ולחשוב כיצד לגרום לכך שמעשיה יהיו לפי רצונן. חברות המועצה הופתעו מאוד כאשר היא קיבלה בברכה את הצעתן להקים מועצה קטנה, אחות אחת מכל אג'ה, שתייעץ לה מחוכמתה ומניסיונה. ואולי הן חשבו שהצלחתה בהכרזת המלחמה על אלאידה עלתה לה לראש. היא כמובן אמרה למורברין, לאנאיה ולאחרות לדאוג לכך שייבחרו למועצה זו, והייתה להן די יוקרה באג'ות שלהן כדי להיבחר. היא הקשיבה לעצותיהן, אך לא תמיד פעלה על-פיהן, אבל עכשיו לא היה צורך לארגן פגישות סודיות או להעביר מסרים בחשאי. לעומת זאת נראה שמישהי נוספה לקבוצה בזמן שאגווין הסתכלה במגדל. שריאם, עוטה את הצעיף הכחול של תפקידה, קדה בכבוד על אוכפה. האישה בעלת השיער האדום כאש יכלה להיות רשמית מאוד כאשר רצתה בכך. "אימא, חברת המועצה דֶלַאנַה מעוניינת לדבר עמך", היא אמרה כאילו אינה רואה את האחות האפורה והגדולה יושבת על הסוסה, אשר הייתה שחורה כמעט כמו רגלי הסוס של שריאם. "על נושא בעל חשיבות עליונה, כך היא אומרת". על-פי החספוס בקול היא הבינה, שדלאנה לא אמרה לה במה מדובר. שריאם לא אהבה את זה. לפעמים היא הייתה קנאית מאוד בנוגע לתפקידה. "בפרטיות, אם אפשר, אימא", דלאנה אמרה, מורידה את ברדסה ומגלה שיער כסוף. קולה היה עמוק מדי לאישה, אבל לא הייתה בו להיטות לדברים בעלי חשיבות עליונה. נוכחותה הייתה הפתעה. דלאנה בדרך כלל תמכה באגווין במועצה, כאשר חברות המועצה התווכחו אם החלטה כלשהי קשורה למלחמה באלאידה או לא. המועצה הייתה צריכה לתמוך בכל החלטה של אגווין כאילו יש לה רוב גדול, ואפילו האחיות אשר תמכו במלחמה לא אהבו זאת, וזה גרם ויכוחים אין-סופיים. למען האמת, התמיכה של דלאנה לא הייתה נעימה לפעמים. רגע אחד היא יכלה להיות המתווכת האפורה המחפשת הסכמה כוללת, וברגע האחר צורמנית בוויכוחיה כך שכל אחות התנגדה לה. היא הייתה ידועה כמי שמקימה מהומות גם בנושאים אחרים. שלוש פעמים לפחות היא דרשה מהמועצה הכרזה רשמית על כך שאלאידה שייכת לאג'ה השחורה; דרישתה זו הובילה לשקט לא נעים, עד שמישהי קראה לסיום הישיבה. מעט מאוד היו מוכנות לדבר על האג'ה השחורה בגלוי. דלאנה הייתה מוכנה לדבר על הכול: כיצד למצוא בגדים הולמים לתשע מאות שמונים ושבע החניכות, ואם לאלאידה יש תומכות בין האחיות. וכרגע נשאלה השאלה, מדוע היא רכבה לבדה בשעה כה מוקדמת. היא מעולם לא ניגשה אל אגווין בלי ליווי חברת מועצה או שתיים. עיניה הכחולות של דלאנה לא הסגירו דבר, לא יותר מפניה החתומות. "כאשר נרכב", אגווין אמרה לה. "נרצה קצת פרטיות", היא הוסיפה כאשר שריאם פצתה את פיה. "הישארי בבקשה עם הסוסים". עיניה הירוקות של השומרת נצצו מכעס. בתור שומרת יעילה ונמרצת, היא תלתה את תקוותיה באגווין, ואף אמרה לה שאינה אוהבת שהיא לא נוכחת בכמה מפגישותיה. מרוצה או לא מרוצה, היא קדה בראשה לאות הסכמה לאחר היסוס קל. שריאם לא תמיד ידעה מי מהן הייתה המנהיגה, אבל כעת היא ידעה. פני הארץ נטו מעלה מנהר ארינין, להר המפלצתי אשר התנשא במערב, כה עצום עד שנראה שהוא לועג להגדרת "הר". הר הדרקון התנשא מעבר לכל דבר, לרבות שדרת העולם; בארץ השטוחה יחסית ליד טאר וולון נראתה הפסגה הלבנה נוגעת בשחקים, במיוחד כאשר עשן דק היתמר מהפסגה המחודדת. העצים לא הגיעו למחצית מגובה ההר, ואיש לא הצליח מעולם להגיע לפסגתו או אפילו קרוב אליה, אף-על-פי שנאמר שהעלייה לפסגה הייתה מרוצפת בעצמותיהם של אלו שניסו ונכשלו. לא היה ברור מדוע מישהו רצה לנסות מלכתחילה. לפעמים הגיע צל הערב הגדול, אשר ההר הטיל, עד לעיר עצמה. אנשים אשר חיו באזור היו רגילים לראות את הר הדרקון שולט בשמים, כמו שהיו רגילים למגדל הלבן המתנשא מעל חומות העיר. שניהם היו דברים קבועים, שתמיד היו שם ותמיד יהיו, אבל עבודה ותבואה שלטו בחיי האנשים, לא הרים ואאס סדאי. בכפרים קטנים, המכילים תריסר בתי אבן בעלי גגות סכך או רעפים, ובכפרים גדולים יותר שהכילו מאה בתים, שיחקו ילדים בשלג או נשאו דליי מים מהבארות, אך עצרו ופערו פה לעומת החיילים הרוכבים בדרכים. הם לא נשאו דגלים, אבל כמה מהחיילים עטו גלימות ומעילים ועליהם הלהבה של טאר וולון, והגלימות המוזרות של העוצרים הבהירו שהנשים הן אאס סדאי. אפילו קרוב כל-כך לעיר האחיות לא היו מראה מוכר עד לאחרונה, וגרמו לעיני ילד לזהור בפליאה. אבל החיילים עצמם היו הפלא הגדול. החוות אשר האכילו את טאר וולון כיסו את רוב השטח; שדות מגודרים באבנים הקיפו בתים ואסמים גדולים מאבן או מלבנים, וחורשות, סבכי שיחים ועצים ביניהם, וקבוצות של ילדי איכרים אשר רצו במקביל ללוחמים, מדלגים בשלג כמו ארנבות. עבודות החורף השאירו את רוב המבוגרים בביתם, אבל מי שיצא החוצה, לבוש היטב כנגד הקור, הסתכל רק במבט חטוף בחיילים, בעוצרים ובאאס סדאי. האביב יגיע בקרוב, ואיתו זמן הזריעה והקצירה, ומה שהאאס סדאי עשו לא ישפיע על כך. בשם האור, לעולם לא. לא היה טעם בשומרים אלא אם כן הם ציפו להתקפה, ולורד גארת ארגן קבוצה חזקה של סיירים, שורות של מגנים ולוחמים הרוכבים מאחור, בזמן שהוביל את הלוחמים מימין לעוצרים, אשר הלכו בעקבות שריאם ו"המועצה הקטנה". כולם הקיפו את אגווין, והיא כמעט הרגישה שהיא רוכבת לבדה עם דלאנה אם לא הסתכלה סביב. או קדימה. במקום לדרבן את האפורה לדבר - הרכיבה עד המחנה הייתה ארוכה, ולאף אחת לא היה אישור ליצור שער; היה הרבה זמן לשמוע את מה שיש לדלאנה לומר - השוותה אגווין את החוות שעברה בהן לאלו בשני נהרות. אולי ההבנה ששני נהרות כבר לא היה ביתה גרמה לה להסתכל בהן. הכרה בָּאמת מעולם לא הייתה בגידה, אך היא הייתה צריכה לזכור את שני נהרות. את עלולה לשכוח מי את, אם תשכחי מאין הגעת, ולפעמים נראתה לה בתו של בעל הפונדק משדה אמונד כזרה. כל החוות נראו לה מוזרות כאשר השוותה אותן לשדה אמונד, אך היא לא הבינה מדוע. צורה שונה של הבתים, רעפי גגות שונים. וליותר בתים היו גגות רעפים מאשר סכך. כמובן, היו הרבה יותר בתי אבן ולבנים מאשר פעם. היא ראתה אותם בטל'ארנ'ריוד. השינוי הגיע כאשר לא שמת לב אליו, או מהר מדי, אבל הוא הגיע. שום דבר לא נשאר כמו שהוא, גם אם חשבת שהוא יישאר. או קיווית. "כמה חושבות שתהפכי אותו לעוצר שלך", דלאנה אמרה בקול שקט. יכול להיות שהיא מנסה לפתוח בשיחה רגילה. נראה שכל תשומת לבה הייתה ממוקדת בסידור ברדס גלימתה ביד עטויה בכפפה ירוקה. היא רכבה היטב, מתואמת עם תנועת הסוסה בלי מאמץ, כאילו אינה שמה לב לחיה. "כמה חושבות שכבר עשית זאת. לא היה לי עוצר הרבה זמן, אבל רק הידיעה שהעוצר שלך נמצא שם מרגיעה מאוד. אם בחרת באדם הנכון". אגווין הרימה גבה - גאה שלא פערה את פיה; זה היה הנושא האחרון שהיא ציפתה לדבר עליו - ודלאנה הוסיפה: "אני מדברת על לורד גארת. הוא מבלה הרבה זמן איתך. הוא אמנם מבוגר מהעוצרים האחרים, אבל הירוקות בדרך כלל בוחרות אדם מנוסה כעוצר הראשון. אני יודעת שאינך שייכת לאג'ה, אך אני חושבת עלייך כעל ירוקה. אני תוהה אם סִיוַאן תשמח שתקשרי אותו. לפעמים אני חושבת על אפשרות אחת, ולפעמים על האחרת. מערכת היחסים ביניהם מוזרה מאוד, אך לא נראה שהיא מתביישת בכך". "את צריכה לשאול את סיואן". בחיוכה של אגווין היה קצת עוקץ. כך גם בקולה. היא לא הבינה בעצמה מדוע הציע לה גארת ברין את נאמנותו, אבל לנשות המועצה היו דברים טובים יותר לעשות מלבד לרכל כמו נשות איכרים. "את יכולה לומר לכולן שלא קשרתי אף אדם, דלאנה. לורד גארת מבלה איתי הרבה זמן, מכיוון שאני האמירלין והוא הגנרל שלי. את יכולה להזכיר להן גם את זה". אז דלאנה חשבה עליה כעל ירוקה. למען האמת, זאת הייתה האג'ה שהיא הייתה בוחרת, והיא רצתה רק עוצר אחד. אבל גַאווִין היה בטאר וולון או בדרכו לקאמלין, ובכל מקרה היא לא תניח את ידיה עליו בקרוב. היא ליטפה את צווארו של דאישר וניסתה למנוע מחיוכה להתפשט על כל פניה. זה היה נעים לשכוח מהמועצה לזמן-מה. המועצה גרמה לה להבין מדוע נראתה סיואן בדרך כלל כמו דוב עם כאב שיניים, כאשר הייתה האמירלין. "לא הייתי אומרת שכולן מדברות על כך", דלאנה מלמלה. "עדיין. אך הן מתעניינות אם תקשרי עוצר, ואת מי. אני הטלתי ספק בכך שגארת ברין הוא בחירה נבונה". היא נעה באוכפה והסתכלה אחורנית. בלורד גארת, אגווין חשבה, אבל כאשר דלאנה פנתה אליה חזרה, היא אמרה ברכות: "שריאם לא הייתה בחירתך לשומרת, כמובן, אבל את ודאי יודעת שהאג'ות מינו את השאר להשגיח עלייך". סוסתה האפורה הייתה נמוכה מדאישר, כך שהיא נאלצה להסתכל מעלה באגווין, ועשתה זאת בטבעיות. העיניים הכחולות והרכות התחדדו פתאום. "היו דיבורים על כך שסיואן מייעצת לך... טוב מדי... עקב אופן הכרזת המלחמה על אֵלַיאדַה. אבל היא עדיין שומרת טינה על מצבה הנוכחי, נכון? נראה ששריאם היא הפושעת. בכל מקרה, האג'ות מעוניינות בהתרעה לפני שתפתיעי אותן שוב". "אני מודה לך על האזהרה", אגווין אמרה בנימוס. פושעת? היא הוכיחה למועצה שאינה הבובה שלהן, אך כולן התעקשו שהיא הבובה של מישהי אחרת. לפחות אף אחת לא חשדה בָּאמת בנוגע למועצה הקטנה שלה. והיא מקווה שאף אחת גם לא תחשוד. "עלייך להיזהר מעוד משהו", דלאנה המשיכה, המתיחות בעיניה מהווה ניגוד מוחלט לקולה השָלֵו. זה היה חשוב לה יותר מכפי שרצתה שאגווין תדע. "כל עצה שהן נותנות לך מגיעה היישר מראש האג'ה שלהן, וכפי שאת יודעת, ראש האג'ה וחברת המועצה לעיתים אינן רואות את הדברים באותה הדרך. אם תקשיבי להן, תצטרכי להתמודד עם המועצה. לא כל החלטה קשורה למלחמה, זכרי זאת, אבל ודאי תרצי שיקבלו כמה מהצעותייך". "אמירלין צריכה לשמוע את כל הצדדים לפני שהיא מחליטה", אגווין השיבה, "אבל אזכור את דברייך כאשר הן מייעצות לי, בתי". האם דלאנה חשבה שהיא טיפשה? או שהיא מנסה להרגיז אותה. כעס גרר החלטות חפוזות ומילים נמהרות. היא לא ידעה למה התכוונה דלאנה, אבל כאשר חברות המועצה לא יכלו לכוון אותה בצורה אחת, הן ניסו לעשות זאת בצורה אחרת. היא התאמנה הרבה בהתחמקות מתמרונים מאז הפכה לאמירלין. בנשימות ארוכות ועמוקות היא חיפשה את מאזן הרוגע ומצאה אותו. גם בזה היא התאמנה הרבה בזמן האחרון. האחות האפורה הסתכלה מעבר לברדסה, פניה חסרות הבעה. אבל עיניה הכחולות היו נוקבות מאוד, כמו מקדחות. "כדאי שתשאלי אותן מה הן חושבות על המשא ומתן עם אלאידה, אימא". אגווין כמעט חייכה. ההפסקה הייתה מכוונת. דלאנה כנראה לא אהבה שנערה צעירה מרוב החניכות קוראת לה "בתי". צעירה מרוב הנשים שהגיעו אל המגדל הלבן, וגם אחת החדשות. אבל גם דלאנה הייתה צעירה מכדי להיות חברת מועצה. והיא לא הייתה מסוגלת לעצור את זעמה בדיוק כמו בתו של בעל הפונדק. "ומדוע שאעשה זאת?" "מכיוון שהנושא עלה במועצה בימים האחרונים. לא הצעה, אבל הנושא הוזכר בשקט על-ידי וֶרִילִין, טַקִימַה ומַאגְלַה. פַייסֵל וסַרוֹאִיַה נראו מתעניינות בדברי השלוש". רגועה או לא רגועה, זעם מילא פתאום את אגווין. חמש האחיות האלו היו חברות מועצה לפני שהמגדל התפצל, אבל חשוב מזה, הן היו מחולקות בין שתי הסיעות שניסו להשתלט על המועצה. הן היו מחולקות בין רוֹמַנְדַה ובין לִלֵיין, אך שתיהן היו מתנגדות זו לזו גם אילו טבעו. והן החזיקו קצר את מי שהלכה אחריהן. היא האמינה שכמה אחיות נלחצו מאוד מהמצב הנוכחי, אבל לא רומנדה או לליין. כבר חצי שבוע התנהלו שיחות על אלאידה ועל כיבוש המגדל, ושיחות מבוהלות על ההתפרצות הבלתי אפשרית, החזקה והארוכה של הכוח. כמעט כולן רצו לדעת מה גרם לזה, וכמעט כולן פחדו לדעת. רק אתמול הצליחה אגווין לשכנע את המועצה שזה בטוח ליצור שער אל מקום ההתפרצות - אפילו הזיכרון היה חזק, וכולן זכרו את המקום המדויק - ורוב האחיות החזיקו את נשימתן עד שאקרין והאחרות חזרו. כל אג'ה רצתה לשלוח נציגה, אבל אקרין הייתה האאס סדאי שנבחרה לעמוד בראש המשלחת. לליין ורומנדה לא התעניינו בזה. אף שההתפרצות הייתה אלימה וממושכת, היא הייתה רחוקה מהן; אם זאת הייתה פעולה של הארורים, כפי שזה נראה, הסיכוי לדעת משהו היה מזערי. בזבוז מאמצים וזמן על דברים בלתי אפשריים היה חסר תועלת, כאשר ניצבה מולן משימה חשובה יותר. כך הן אמרו, חורקות בשיניהן כאשר גילו שהן מסכימות זו עם זו. הן גם הסכימו שצריך לקחת מאלאידה את הצעיף והמטה - רומנדה מסכימה בלהיטות כמעט כמו לליין - ואם לליין התרגזה על כך שאלאידה נישלה כחולה לשעבר מכס האמירלין, הרי ההכרזה של אלאידה שהאג'ה הכחולה מפורקת גרמה לה להתעצבן כמו כלב מוכה כלבת. אם הן תמכו במשא ומתן... זה לא היה הגיוני. הדבר האחרון שאגווין רצתה היה שדלאנה או מישהי אחרת יחשדו בכך ששריאם והאחרות היו יותר מכלבי שמירה שלה, אבל היא זימנה אותן בקריאה חדה. הן היו חכמות מספיק כדי להסתיר את הסודות החשובים באמת, מכיוון שהאג'ה שלהן תשחט אותן אם יחשפו אפילו קצת. הן התאספו סביבה במהירות, לכולן מסכות שלווה וסבלנות של אאס סדאי, ואגווין ביקשה מדלאנה לחזור על מה שאמרה לה. למרות בקשתה הראשונית לפרטיות הזעיפה האחות האפורה את פניה רק לזמן קצר לפני שהסכימה. וזה היה סוף הרוגע והסבלנות. "זה טירוף", שריאם אמרה לפני שמישהי אפילו הספיקה לפתוח את פיה. היא נשמעה כועסת, ואולי קצת מפוחדת. ובצדק. שמה היה רשום ברשימת הנשים שצריך לנתק מהכוח. "אף אחת אינה יכולה לחשוב שהמשא ומתן אפשרי כעת". "איני חושבת כך", אנאיה אמרה ביובש. פניה הפשוטות התאימו יותר לאשת איכר מאשר לאחות כחולה, והיא התלבשה בפשטות, לפחות בציבור, אבל רכבה טוב כמו דלאנה. מעט מאוד הסעיר את אנאיה. כמובן, אף כחולה לא הייתה מוכנה לשמוע על משא ומתן. אנאיה לא נראתה כמו לוחמת, אבל בשביל הכחולות זו הייתה מלחמה, שתסתיים רק בכניעה מוחלטת. "אלאידה בהחלט הבהירה את המצב". "אלאידה אינה הגיונית", קרליניה אמרה ונדה בראשה, כך שברדסה נפל על כתפיה, והיא נענעה את תלתליה השחורים. היא החזירה את הברדס למקומו בעצבנות. רק לעיתים רחוקות הראתה קרליניה רגש כלשהו, אך לחייה החיוורות היו סמוקות כמעט כמו לחייה של שריאם, וקולה היה מלא להט. "היא ודאי לא חושבת שנזחל את כל הדרך הזאת בשבילה. כיצד סרואיה מאמינה שהיא תקבל פחות מזה?" "אלאידה דרשה שנזחל בחזרה", מורברין מלמלה במרירות. פניה העגולות והנעימות בדרך כלל עטו ארשת חמוצה, וידיה הגדולות אחזו בחוזקה במושכות. כשהיא מסתכלת בזעף בקבוצת עקעקים, אשר פרחה מעץ הלִבנה בעקבות הסוסים, היא נראתה כעומדת להרוג אותם במעופם. "טקימה אוהבת לשמוע את קולה לפעמים. היא חייבת לדבר כדי לשמוע את עצמה". "גם פייסל", מירל אמרה, מסתכלת בדלאנה בזעם כאילו היא האשמה בכול. האישה בעלת עור הנחושת הייתה ידועה כחמת מזג אפילו בקרב האחיות הירוקות. "מעולם לא ציפיתי לשמוע אותה מדברת כך. היא מעולם לא דיברה בטיפשות". "איני מאמינה שמאגלה באמת מתכוונת לכך", ניסאו התעקשה, מסתכלת בכל אחת מהן. "היא פשוט לא. דבר ראשון, אף שאיני רוצה לומר זאת, רומנדה אוחזת במאגלה באצבעה, כך שמאגלה מצייצת בכל פעם שרומנדה מתעטשת, וההתלבטות היחידה של רומנדה היא אם צריך להצליף באלאידה לפני ששולחים אותה לגלות". הבעתה של דלאנה הייתה כה ריקה, עד שהיא נאלצה להחניק חיוך. זאת בדיוק הייתה התגובה שהיא רצתה. "רומנדה אוחזת בחוזקה גם בסרואיה ובורילין, וטקימה ופייסל לא יצעדו בלי אישור של לליין, אבל הן עדיין אמרו את מה שאמרו. אך אני חושבת שהאחיות מרגישות כמו היועצות שלך, אימא". היא יישרה את כפפותיה והסתכלה באגווין. "את יכולה לקטוף את כל הפרח, אם תמשכי בחוזקה. נראה לי שתהיה לך תמיכת האג'ות. ואת שלי, כמובן, במועצה. שלי, ושל עוד כמה כדי שנוכל לעצור את העניין". כאילו שאגווין נזקקה לעוד תמיכה בשביל לעשות זאת. אולי היא ניסתה להתחנף אליה. או להראות לה שהתמיכה באגווין הייתה דאגתה היחידה. באונין רכבה בשקט, אוחזת בגלימתה ומסתכלת בנקודה גבוהה בין אוזני הסוסה עליה רכבה, אבל פתאום היא נדה בראשה. בדרך כלל גרמו לה עיניה הגדולות בצבע כחול-אפור להיראות מבוהלת, אבל הן הסתכלו מתחת לברדס בלהט בכל אחת מחברותיה, לרבות אגווין. "למה שלא נחשוב על משא ומתן?" שריאם מצמצה בהפתעה, ומורברין פתחה את פיה כדי לומר לה את דעתה הנחרצת, אבל באונין המשיכה בשצף דיבורה, מפנה את זעמה לדלאנה, מבטאה הטרבוני חזק מהרגיל. "אנחנו אפורות, את ואני. אנחנו מתווכות, מגשרות. אלאידה הציגה תנאים קשים, אבל זה תמיד המצב בתחילת משא ומתן. נוכל להתאחד שוב עם המגדל הלבן ולהבטיח את שלום כולן, אם רק נדבר קודם". "אנחנו גם שופטות", דלאנה זעפה, "ואלאידה נשפטה". זה לא היה נכון בדיוק, אבל היא נראתה מבוהלת מדבריה של באונין. קולה נטף חומצה. "אולי את מוכנה לקבל הצלפות. אבל אני לא, ואיני חושבת שתמצאי הרבה שיהיו מוכנות לכך". "המצב השתנה", באונין התעקשה. היא הושיטה את ידה לאגווין, כמעט מתחננת. "אלאידה לא הייתה מצהירה את הכרזתה בנוגע לדרקון שנולד שוב אם הוא לא היה בידה בדרך זו או אחרת. התפרצות סאידר הייתה אזהרה. הארורים נעים שוב, והמגדל הלבן חייב להיות-" "זה מספיק", אגווין קטעה אותה. "את מוכנה לפתוח במשא ומתן עם אלאידה? עם חברות המועצה של המגדל?" היא שאלה אותה. אלאידה לעולם לא תדבר. "כן", באונין אמרה בלהט. "אפשר לסדר משהו שיתאים לכולן. אני יודעת שאפשר לעשות זאת". "אז יש לך את רשותי לעשות זאת". כולן מלבד באונין החלו לדבר בבהילות, כל אחת קוטעת את השנייה, מנסה לשכנע אותה, אומרות לה שזה טירוף. אנאיה צרחה כמו שריאם, מניפה את ידיה בפראות, ועיניה של דלאנה כמעט יצאו מחוריהן בפחד. כמה מהרוכבים הסתכלו באחיות כמו שהסתכלו בחוות שחלפו על פניהן, ומהומה קטנה התעוררה בקרב העוצרים, אשר לא נזקקו לקשר כדי לדעת שהאאס סדאי נסערות, אבל הם נשארו במקומם. אנשים חכמים לא התערבו בענייני אאס סדאי, במיוחד כאשר הן הרימו את קולן. אגווין התעלמה מהצעקות ומנפנופי הידיים. היא חשבה על כל אפשרות לסיום המאבק כך שהמגדל יישאר מאוחד. היא דיברה במשך שעות עם סיואן, אשר לה הייתה הסיבה הטובה ביותר לרצות להיפטר מאלאידה. אילו יכלה להציל כך את המגדל, הייתה אגווין נכנעת לאלאידה, שוכחת כיצד השיגה זו את כס האמירלין. סיואן כמעט נחנקה כאשר אגווין אמרה לה זאת, אך היא הסכימה, בחוסר רצון, שאיחוד המגדל היה בחשיבות העליונה. לבאונין היה חיוך יפה כל-כך, שזה נראה פשע לגרום לו להיעלם. אגווין הרימה את קולה, כך שנשמעה מעל כולן. "את תיגשי לורילין ולאחרות שדלאנה נקבה בשמן, ותארגנו משלחת אל המגדל הלבן. אלו תנאיי: אלאידה תתפטר מתפקידה ותצא לגלות". שכן אלאידה לעולם לא תקבל חזרה את האחיות שמרדו בה. לאמירלין לא הייתה זכות לומר לאג'ה כיצד להתנהל, אבל אלאידה הכריזה שמי שברחה מהמגדל אינה שייכת עוד לאג'ה שלה. לדבריה, הן יצטרכו להתחנן כדי לחזור לאג'ה שלהן, ולְרַצות עונש. אלאידה לא תאחד מחדש את המגדל, רק תנפץ אותו ליותר חתיכות מכפי שהוא כעת. "אלו תנאיי, באונין. האם את מבינה אותי?" עיניה של באונין התגלגלו לאחור, והיא כמעט נפלה מסוסה, אך מורברין תפסה אותה, ממלמלת כאשר החזיקה את האפורה זקופה וסטרה על פניה, ולא ברַכּוּת. שאר האחיות הסתכלו באגווין כאילו זאת הפעם הראשונה שהן רואות אותה. אפילו דלאנה, אשר ודאי תכננה שמשהו כזה יקרה מהמילה הראשונה שאמרה. הן עצרו כאשר באונין התעלפה, וטבעת החיילים סביבן עצרה לאחר צעקה מלורד גארת. הם הסתכלו באאס סדאי, פחדם גלוי מאחורי קסדותיהם. "הגיע הזמן שנחזור למחנה", אגווין אמרה. ברוגע. מה שצריך להיעשות, ייעשה. אולי כניעה תרפא את המגדל, אף שהיא לא האמינה בכך. ועכשיו אולי אאס סדאי תילחם באאס סדאי ברחובות טאר וולון, אלא אם כן תוכניתה תצליח. "יש לנו עבודה לעשות", היא אמרה, נוטלת את המושכות בידיה, "ואין לנו הרבה זמן". היא התפללה שיהיה לה די זמן. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |