|
|||||
|
הטובים ביותר - סיפור קצר
מרגרט וויז עברית שירה באוברג-שלוי |
|||||
|
|
|||||
| לכבוד צאתה לאור בעברית של אנטולוגיית סיפורי הפנטסיה 'אוצרות הפנטסיה' בעריכתם של טרייסי היקמן ומרגרט וויז, אנו מביאים לכם סיפור קצר כדי לגרות את החיך, הסיפור מובא לכם באדיבות הוצאת אופוס. | |||||
| הקדמה: _________________________________________________________ כתיבת סיפור קצר הייתה תמיד קשה ביותר עבורי. לעתים אני מתייסרת בטוויית עלילת סיפור קצר יותר מאשר בזו של רומן שלם. למרות זאת, את עלילתו של סיפור זה הגיתי באחת. בלי סבל. בלי צרחות. בלי כאב. לידה קלה. ייתכן שמסיבה זו הוא אחד הסיפורים החביבים עליי! הטובים ביותר _________________________________________________________ ידעתי שהארבעה יבואו. תחינתי הנואשת זימנה אותם. יהיו מניעיהם אשר יהיו - ובקבוצה רב-גונית כזו ידעתי שהמניעים היו שונים ומשונים - הם היו פה. הטובים. הטובים ביותר. התבוננתי בהם בעודי עומד בפתחו של פונדק השיכר המר, ולבי היה קל משהיה ימים רבים, רבים מאוד. הארבעה לא ישבו יחד, כמובן. הם לא הכירו איש את רעהו, חוץ מאשר במוניטין שלהם, אולי. כל אחד מהם ישב ליד שולחנו או שולחנה, אוכל ושותה בדממה. הם לא ניסו להתבלט. לא היה בכך צורך. הם היו הטובים ביותר. אך אף שלא הוציאו מילה מפיהם - הם השתמשו בו לשתיית השיכר המר שהיה כה מפורסם באזורים אלה - עיניהם לא נחו לרגע: בוחנות זה את זה, אומדות זה את זה. הייתי אסיר תודה על שכפי הנראה, כל אחד ואחת מהם אהב את שראה. לא רציתי חיכוכים בין חברי הקבוצה הזו. ממש בחלקו הקדמי של הפונדק, קטן קומה אך בעל אומץ רב, היה אורין. הגמד היה מפורסם באזורים אלה הודות למיומנותו בגרזן, אך רוב הגמדים היו מיומנים בכך. פיגיונו "גודמזיף" - היה מונח לפניו על השולחן, שם יכול היה להניח עליו עין וגם יד אוהבת. כפי שסיפרה השמועה, כישרונו האמיתי של אורין בא לידי ביטוי מתחת להרים. הוא צלח יותר מערות דרקונים מכל גמד שחי אי-פעם. והוא לא הלך לאיבוד אפילו פעם אחת. לא בדרך לשם, וחשוב מכך - לא בדרך החוצה. מחפשי אוצרות רבים חבים את חייהם - ובערך שליש מהאוצר - למדריכם, אורין הרואה-בחושך. בקרבת הגמד, ליד השולחן הטוב ביותר שהיה לשיכר המר להציע, ישבה אישה שיופיה היה בלתי ייאמן. שערה היה ארוך ושחור כלילה חסר ירח, עיניה שאבו את נשמות הגברים כפי שהגמד רוקן את השיכר מכוסו. לולא הסימנים על בגדיה, היו הקבועים של המסבאה - המון עלוב של כלומניקים - מתגודדים סביבה כשלשונם משורבבת. אל תטעו, היא הייתה לבושה היטב. האריג שלבשה היה הקטיפה המשובחת והיקרה שבארץ. צבעה הכחול נגה באור האח. הייתה זו רקמת הכסף בשולי גלימתה ובשרווליה שהתרתה בצובטי הלחיים ובגנבי הנשיקות למיניהם לשמור מרחק - כוכבים מחומשים, כוכבים רגילים, מעגלים שלובים וכיוצא באלה. סימנים קבליסטיים. עיניה היפות פגשו בשלי, ואני קדתי בפני יולנדה, הקוסמת, שעשתה את כל הדרך מטירתה האגדית החבויה ביער הערפל הכחול. סמוך לפתח - קרוב ככל שניתן מבלי לצאת ממש - ישב האחד מחברי הרביעיה שהכרתי היטב. הכרתי אותו מכיוון שאני הייתי זה שהסיט את בריח תא הכלא שלו ושחררו לחופשי. הוא היה צנום ומהיר, בעל בלורית אדומה ועיניים ירוקות ושובבות שיכלו לשכנע אלמנה להעביר לרשותו את כל חסכונותיה, ולאהוב אותו בשל כך גם לאחר שנטש אותה. אצבעותיו העדינות יכלו להחליק לתוך כיס ומחוצה לו באותה מהירות שבה הפריד סכינו ארנק מחגורה. הוא היה טוב, כה טוב עד שרק לעתים רחוקות נתפס. ריינרד יד-זריזה עשה טעות אחת קטנה. הוא ניסה לכייס אותי. היישר מול ריינרד, בצדו האחר של החדר - חושך שקול לאור על מאזני הבריאה - ישב אדם בעל הופעה אצילית וארשת פנים חמורה. הקבועים עזבו גם אותו לנפשו, מתוך כבוד לחרבו הארוכה והמבהיקה, ולמעילו הארוך והלבן בעל סימן הצלב המוכסף. אריק אבן-אמת, אביר קדוש. הייתי מופתע לראות אותו כשם שהייתי שבע רצון. שלחתי את שליחיי למפקדותיהם, והתחננתי בפני האבירים לסיוע. ידעתי כי ישיבו - הם היו אנשי כבוד. אך הם השיבו בכך ששלחו לי את הטוב שבהם. ארבעת הטובים ביותר. הטובים שבנמצא. התבוננתי בהם מוכה יראה, שפל רוח. "עלייך להתחיל לסגור את המקום ללילה, מריאן", אמרתי ופניתי לנערה היפה ששירתה את הלקוחות בבר. ארבעת ציידי הדרקון התבוננו בי, אך איש מהם לא נע. הקבועים, עם זאת, הבינו את הרמז. הם שתו את השיכר שלהם ועזבו ללא תלונה. לא התגוררתי זמן רב באזורים אלה - הייתי חדש בתפקידי - ומובן שהם העמידו אותי במבחן. נאלצתי ללמד אותם לכבד אותי. זה היה לפני שבוע ואחד מהם, כך שמעתי, היה מרותק עדיין למיטתו. כמה מהאחרים נרתעו ושפשפו את ראשיהם החבולים בעודם ממהרים לחלוף על פניי, מאחלים לי בנימוס רב ליל מנוחה. "אני כבר אנעל את הדלת", אמרתי למריאן. גם היא עזבה, תוך שהיא מאחלת לי - חיוך שובב על פניה - לילה טוב. ידעתי היטב שהייתה רוצה להפוך את הלילה הטוב שלי לטוב יותר, אך היו לי עניינים לטפל בהם. כשהלכה, הגפתי את הדלת והסטתי את הבריח. היה ברור שהדבר הטריד את ריינרד (הוא כבר חיפש אחר פתח מילוט חלופי), לכן ניגשתי היישר לעניין. "אין צורך לשאול מדוע אתם כאן. כל אחד מכם נענה לבקשת העזרה שלי. אני גונדאר, סוכן הבית של המלך פרדריק. אני הוא זה ששלח אליכם את ההודעה. אני מודה לכם על היענותכם המהירה ומקבל את פניכם בברכה, ובכן, את רובכם" - יריתי מבט קשוח לעבר ריינרד, שגיחך בתגובה - "לפרדריקסבורו". סר אריק נעמד והחווה בפני קידה אדיבה. יולנדה בחנה אותי בעיניה הנפלאות. אורין נהם. ריינרד קרקש במטבעות שבכיסו. הקבועים יגלו מחר כי אין להם כסף לשיכר, שיערתי. "כולכם יודעים מדוע קראתי לכם", המשכתי. "לפחות חלק מהסיבה. החלק שיכולתי לפרסם ברבים". "שב בבקשה, סוכן", אמרה יולנדה במחווה מלאת חן, "וספר לנו את מה שלא יכולת לפרסם ברבים". האביר הצטרף אלינו, וכך גם הגמד. ריינרד התכוון גם הוא לעשות כן, אך יולנדה התרתה בו במבטה. ללא שמץ עלבון, גיחך ריינרד בשנית ונשען על הבר. הארבעה המתינו בנימוס להמשך דבריי. "אני מספר לכם זאת בחשאיות מוחלטת", אמרתי, תוך שאני מנמיך את קולי. "כפי שאתם יודעים, מלכנו הטוב, פרדריק, יצא צפונה בהזמנת אחיו למחצה, הדוכס מנורת'המפטון. רבים מאנשי החצר ייעצו למלך שלא לצאת למסע. איש מאיתנו אינו בוטח בדוכס המעוות והחמדן. אך הוד מלכותו היה מאז ומתמיד אח אוהב, וצפונה הוא יצא. ובכן, הגרועים שבפחדינו התממשו. הדוכס מחזיק במלך כבן ערובה, ודורש כופר של שבע תיבות זהב, תשע תיבות כסף ושתים-עשרה תיבות מלאות אבני חן". "בשם דם מושיענו, עלינו לשרוף את טירת הדוכס עד היסוד", אמר אריק אבן-אמת. ידו מתהדקת על ניצב חרבו. הנדתי בראשי לשלילה. "לעולם לא נשוב לראות את הוד מלכותו בחיים". "לא זו הסיבה שבגללה הבאת אותנו לכאן", נהם אורין. "לא כדי להציל את מלכך. ייתכן שהוא מלך טוב, ככל הידוע לי, אבל..." הגמד משך בכתפיו. "כן, אבל לא אכפת לך אם מלך בן אנוש יחיה או ימות, האין זאת, אורין?" שאלתי בחיוך. "אין סיבה שיהיה לך אכפת. לגמדים יש מלך משלהם". "ויש בינינו כאלה", אמרה יולנדה רכות, "שאין להם מלך כלל". תהיתי אם יש אמת בשמועות שהגיעו לאוזניי על אודותיה, לפיהן היא מפתה גברים צעירים לטירתה ומחזיקה בהם עד שהיא מואסת בהם, ואז הופכת אותם לזאבים וכופה עליהם להגן על ביתה. בלילה, כך אומרים, אפשר לשמוע את יללות הייסורים שלהם. הבטתי בעיניים היפות הללו ומצאתי עצמי חושב, ויכול להיות שזה שווה את זה! הכרחתי את עצמי לשוב לעניינים שעמדו על הפרק. "עוד לא סיפרתי לכם את הגרוע מכול", אמרתי. "אספתי את הכופר. זוהי ממלכה עשירה. האצילים חפרו עמוק באוצרותיהם. רעיותיהם האצילות הקריבו את תכשיטיהן. האוצר הועמס על קרון והיה מוכן להישלח צפונה..." עצרתי והשתעלתי. כחכחתי בגרוני תוך שאני מצר על שלא מזגתי לעצמי קנקן שיכר, והמשכתי: "דרקון אדום ענק הגיח מהשמים ותקף את קרון האוצר. ניסיתי לקום ולהילחם, אך" - פניי בערו מבושה - "מעולם לא ידעתי פחד כה משתק. לפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי שרוע על בטני כשפניי לאדמה, רועד מאימה. השומר נמלט בפלצות. "הדרקון הענק התיישב על דרך המלך. הוא טרף בנינוחות את הסוסים, ואז עפה החיה המקוללת הרחק משם, כשהיא נושאת את הקרון על כל אוצרותיו בציפורניה הדורסניות". "אימת-דרקון", אמר אורין, כאחד שניסיונו בכגון אלה רב. "אף שמעולם לא חוויתי אותה, שמעתי שאימת-הדרקון עלולה להיות משתקת". סר אריק הניח את ידו המנחמת על ידי. "קסם נתעב נטל את אומץ לבך, סוכן. אין סיבה לחוש בושה". "קסם נתעב", חזרה יולנדה על מילותיו של האביר, משלחת בו מבט אפל. אולי חשבה איזה זאב נפלא הוא עשוי להיות. "ראיתי את האוצר", התמלטה מפיו של ריינרד אנחה. "הוא היה יפהפה. וצריך להיות יותר, הרבה יותר, במאורתו של הדרקון הזה". "יש", אמר אורין. "האם אתה חושב שממלכתך היא היחידה שנשדדה על-ידי הדרקון הזה, סוכן? אנשיי העבירו משלוח של זהב גולמי ממכרות הדרום שלנו, כאשר דרקון אדום - אתה רשאי למרוט את זקני אם לא היה זה אותו אחד - הגיח בסערה מהשמים והסתלק עם המשלוח!" "זהב גולמי!" ריינרד ליקק את שפתיו. "מה היה שוויו, בסך הכול?" אורין הטיל בו מבט עוין. "לא עניינך, אצבע-קלה". "השם הוא יד-זריזה", אמר ריינרד, אבל הגמד התעלם ממנו. "קיבלתי מסר מאחיותיי במזרח", אמרה יולנדה, "לפיו אותו דרקון עצמו אחראי לגנבתם של כמה מהחפצים הסודיים ורבי העוצמה של מסדר המכשפות שלנו. הייתי מתארת לכם אותם, אך הם סודיים ביותר. ומסוכנים ביותר, עבור חסרי הניסיון", הוסיפה בהטעמה שכוונה כולה לריינרד. "גם אנחנו סבלנו ממפלצת זאת", אמר אריק בזעם. "אחֵינו במערב שלחו לנו מתת, שריד קדוש - את עצם האצבע של פטרוננו הקדוש. הדרקון תקף את המשמר, הרג אותם עד האחרון שבהם ונשא משם את השריד". יולנדה צחקה והעוותה פניה. "איני מאמינה! מדוע שהדרקון ירצה בעצם אצבע עתיקה ועבשה?" פני האביר התקשחו. "האצבע נשמרה בתוך יהלום, בערך בגודלו של תפוח. היהלום שובץ בגביע זהב שעוטר באבני אודם וברקת. הגביע נישא על גבי מגש עשוי כסף, משובץ במאות אבני ספיר..." "חשבתי שאתם האבירים הקדושים נדרתם נדרי אביונות", רמז ריינרד בעוקצנות. "אולי עליי להתחיל לבקר שוב בכנסייה". אריק זינק על רגליו. הוא שלף את חרבו, ונעץ בגנב מבט חודר. ריינרד הסתתר מאחורי גבי. "עצור, אביר נכבד", אמרתי וקמתי על רגליי. "הדרך למאורת הדרקון עוברת בצוק תלול ללא כל נקודת אחיזה ליד או לרגל". האביר התבונן באצבעותיו הדקות של ריינרד ובגופו השרירי. הוא השיב את חרבו לנדנה וחזר לשבת. "גילית את המאורה!" צעק ריינרד. הוא היה כה נרגש עד שחששתי כי הוא עלול לחבק אותי. "האם זה נכון, סוכן?" רכנה יולנדה לעברי. יכולתי להריח מושק ותבלינים. תחושת קצות אצבעותיה על-ידי הייתה קרירה. "האם מצאת את מאורת הדרקון?" "אני מתפלל לאבינו כי אכן מצאת! אעזוב בשמחה את החיים האלה ואבלה נצח בממלכתו המבורכת של אלוהיי, אם רק תינתן לי האפשרות להילחם במפלצת זאת!" נדר אריק. הוא הרים לשפתיו את המדליון הקדוש שענד סביב צווארו, ונישק אותו כדי לחתום את שבועת הקודש שלו. "איבדתי את הכופר של מלכי", אמרתי. "נדרתי כי לא אוכל או אישן עד אשר אתחקה אחר מאורת החיה. ימים ולילות מייגעים עקבתי אחר הסימנים - מטבע נוצץ שנפל לקרקע, אבן חן שנשמטה מהקרון. העקבות הובילו היישר לפסגה הידועה כהר השחור. חיכיתי יום, בסבלנות, וצפיתי. באתי על שכרי. ראיתי את הדרקון עוזב את מאורתו. אני יודע את הדרך פנימה". ריינרד החל לרקד ברחבי הפונדק, כשהוא שר ומקיש באצבעותיו הארוכות. אריק אבן-אמת ממש חייך. אורין הרואה-בחושך העביר אגודל אוהב על להב גרזינו. יולנדה נשקה ללחיי. "אתה חייב לבוא לבקר אותי ערב אחד, סוכן, כשההרפתקה הזו תסתיים", לחשה. ארבעתם ואני העברנו את הלילה בפונדק, והשכמנו הרבה לפני עלות השחר כדי להתחיל במסענו. ההר השחור הגיח מולנו, פסגתו חבויה תמיד בענן של עשן אפור. שמו של ההר ניתן לו בגין סלעיו השחורים הבוהקים, שנראו כאילו הוקאו מתוך קרביו של העולם. לעתים הרעים ההר, רק כדי להזכיר לנו כי הוא עדיין חי, אך איש מבין החיים לא יכול היה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבה ירק להבות. הגענו אליו בשעות אחר הצהריים המאוחרים. קרני השמש האדימו על פני הצוק שעליו נצטרך לטפס. אם היית מותח את צווארך, יכולת לראות את הפתח הכהה הפעור שהיה הכניסה. "אף לא נקודת אחיזה אחת. בשם אדוננו, לא הגזמת בדבריך, סוכן", אמר אריק, פניו מתקדרות בעודו מעביר את ידו על פני הסלע השחור החלק. ריינרד צחק. "בה! טיפסתי על חומותיהן של טירות שהיו חלקות כמו ישבנה של... טוב, בואו פשוט נאמר שהן היו חלקות". הגנב ליפף רצועת חבל ארוכה בלולאה סביב כתפו. הוא החל להוסיף עליה פטיש ותרמיל מלא ביתדות, אך עצרתי בעדו. "ייתכן שהדרקון חזר. ואם אכן כך, החיה עלולה לשמוע אותך תוקע את היתדות בסלע". הרמתי מבט למעלה. "הדרך אינה ארוכה, רק קשה. ברגע שתעבור אותה, הורד אלינו את החבל. נוכל לטפס בעזרתו". ריינרד הסכים. הוא בחן את פני הסלע במשך רגע, רציני לגמרי כעת, ללא שמץ גיחוך. ואז, לתדהמת כולנו, נצמד לסלע כעכביש והחל לטפס. ידעתי שריינרד היה טוב, אך עליי להודות שלא שיערתי עד כמה. צפיתי בו זוחל במעלה הסלע התלול, נועץ את אצבעותיו בסדקים זעירים בעוד רגליו נאבקות למצוא נקודת אחיזה, לעתים מחזיק את עצמו בכוח רצונו בלבד. התרשמתי. הוא היה הטוב ביותר. אף לא אחד מלבדו היה יכול לטפס על הצוק הזה. "האלים לצדנו במטרתנו הקדושה", אמר אריק ביראת כבוד, כשהוא מתבונן בריינרד המטפס כלטאה על הסלע השחור. יולנדה החניקה פיהוק, כשהיא מכסה על פיה בידה העדינה. אורין רקע בכבדות ברגליו, חסר סבלנות. אני המשכתי לצפות בריינרד, מלא הערצה לעבודתו. הוא הגיע לפתח המערה ונעלם בפנים. בתוך רגע, שב ויצא כשהוא מנופף בידו לסמן שהכול בטוח. ריינרד שלשל אלינו את החבל. לרוע המזל, החבל שהביא היה קצר בהרבה מהנחוץ. לא יכולנו להגיע אליו. אורין החל לקלל בקול רם. יולנדה צחקה, נקשה באצבעותיה, אמרה מילה. החבל נרעד, ופתאום היה בדיוק באורך המתאים. אריק לטש מבט חשדני בחבל המכושף, אך זו הייתה הדרך היחידה למעלה. הוא אחז בו, ואז, כאילו חשב על משהו, פנה לקוסמת. "גבירתי, אני חושש שידייך הענוגות לא נועדו לטפס על חבלים, ובנוסף, לבושך אינו מתאים לטיפוס הרים. אם תסלחי לי על החירות שאני נוטל לעצמי, אשא אותך אל הצוק". "תישא אותי!" יולנדה לטשה אליו את עיניה, וצחקה פעם נוספת. אריק קפא, פניו נהפכו קשוחות וקרות. "אבקש את סליחתך, גבירתי..." "סלח לי, אביר נכבד", קטעה יולנדה את דבריו בנועם, "אך איני עלמה חלשה וחסרת ישע. מוטב יהיה אם תזכרו זאת. כולכם". לאחר שאמרה זאת, יולנדה הוציאה מכיסה מטפחת משי ופרשה אותה על הקרקע. היא הציבה את רגליה על גבי המטפחת, וכשדיברה התנגן קולה כקול פעמונים. המטפחת נהפכה קשוחה כפלדה. היא החלה להתרומם באטיות באוויר, נושאת עליה את הקוסמת. עיניו של סר אריק התרחבו. הוא החווה את הסימן נגד הרשע. יולנדה ריחפה במתינות לנגד פני הצוק. ריינרד היה נכון לסייע לה בנחיתתה בפתח המערה. יש לי עיניים מצוינות, כך שיכולתי לראות את פגישתם. עיניו של הגנב כמעט שקפצו החוצה מחוריהן. הוא ממש הזיל ריר. כולנו יכולנו לשמוע את הדברים שאמר. "איזו גנבת נפלאה אפשר היה לעשות ממך! גברת, אתן לך חצי - טוב, רבע מחלקי באוצר תמורת חתיכת האריג הזו". יולנדה הרימה את משטח הפלדה וניערה אותו. המטפחת הפכה שוב למשי ותחרה. היא הניחה אותה בזהירות בכיס גלימתה. עיניו של הגנב עקבו אחריה כל הדרך לשם. "היא אינה למכירה", אמרה ומשכה בכתפיה. "ובכל מקרה, היא לא תביא לך תועלת רבה. אם מישהו ייגע בה מלבדי, היא תכרוך עצמה סביב אפו ופיו של אותו חסר מזל, ותחנוק אותו למוות". יולנדה חייכה אל ריינרד במתיקות. הוא הביט בה, החליט שהיא דוברת אמת, בלע את רוקו והתרחק ממנה בחופזה. "מי ייתן שג'יימס הקדוש יגן עליי", אמר אריק בזעף. הוא אחז את החבל בידיו והחל לטפס. הוא היה חזק, האביר הזה. כשהוא עטוי שריון טבעות כבד ממתכת, חרבו תלויה לו על צדו, הוא משך עצמו בקלות במעלה הצוק. אחריו בא בזריזות הגמד, מטפס על החבל בקלילות. אני לא נחפזתי. הייתה זו שעת ערב כמעט, אך שמש אחר הצהריים חיממה את הסלע. היה קשה לגרור את עצמי במעלה החבל. הפחדתי את עצמי עד מוות כשהחלקתי פעם אחת. שחררתי אנחת רווחה כשאריק משך אותי מעבר למדף הסלע אל תוך צלליה הקרירים של המערה הגדולה. "היכן הגמד?" שאלתי, כשהבחנתי שרק שלושה מבני לווייתי נמצאים בסביבה. "הוא התקדם כדי לבדוק את הדרך", אמר אריק. הנהנתי בראשי, שמח על ההזדמנות לנוח. ריינרד העלה את החבל והסתירו מתחת לסלע על מנת שישמש אותנו בדרך חזרה. העפתי מבט סביב. יכולתי לראות את סימני השריטות שהותיר גופו הגדול של הדרקון לכל אורך קירות הסלע של המערה הגדולה. בחנו אותם בזמן שאורין שב, חיוך רחב חוצה את פניו המזוקנות. "אתה צודק, סוכן. זוהי הדרך למאורת הדרקון. והנה ההוכחה". אורין הרים את תגליתו לעבר האור. גוש זהב גולמי. ריינרד התבונן בו בחמדנות, ומיד ידעתי שעוד יתעוררו צרות. "זו ההוכחה!" חזר אורין, עיניו נוצצות כזהב. "זהו הכוך של החיה. תפסנו אותו! עכשיו תפסנו אותו!" כשמבט זועם על פניו, שלף אריק אבן-אמת את חרבו והחל לצעוד לעבר מנהרה ענקית שהובילה מפתח המערה אל תוך ההר. המום, אחז אורין באביר ומשך אותו לאחור. "אתה חירש, בן אנוש?" תבע הגמד. "אתה רוצה להיכנס בדלת הקדמית של הדרקון? אולי פשוט תצלצל בפעמון, ותודיע לו שאנחנו כאן?" "איזו דרך אחרת מגיעה לשם?" שאל אריק, רוגז על נימת קולו המתנשאת של הגמד. "הדרך האחורית", אמר הגמד בערמומיות. "הדרך הסודית. כל הדרקונים דואגים ליציאה אחורית, ליתר ביטחון. נשתמש בה". "אתה אומר שנצטרך לטפס מסביב לצדו השני של ההר המקולל הזה?" מחה ריינרד. "אחרי כל המאמץ שעשינו כדי להגיע לכאן?" "הירגע, אצבע-קלה!" לגלג אורין. "נעבור בתוך ההר. בטוח יותר. קל יותר. בואו אחריי". הוא נע לעבר מה שנראה בעיניי כלא יותר מחריץ בקיר. אך ברגע שנדחקנו דרכו כולנו, גילינו מנהרה שהובילה אפילו עמוק יותר אל תוך ההר. "המקום הזה אפל אף יותר מלבו של הרוע עצמו", מלמל אריק, בעודנו עושים את צעדינו המהוססים הראשונים פנימה. אף שקולו היה נמוך, הכו בנו מילותיו בהד מבהיל. "שקט!" נהם הגמד. "מה זאת אומרת אפל? אני רואה מצוין". "אך אנו בני האנוש לא רואים! האם נוכל להסתכן בהעלאת אור?" לחשתי. "לא נגיע רחוק בלי אור", רטן אריק. הוא כבר כמעט ניפץ את גולגולתו בסלע נמוך. "מה בדבר לפיד?" "לפידים מעלים עשן. והשמועה אומרת שיש יצורים נוספים שחיים בהר מלבד הדרקון!" אמר ריינרד בטון מבשר רעות. "האם זה יספיק?" שאלה יולנדה. היא הסירה שרביט משובץ אבני חן מחגורתה, והחזיקה אותו מורם. היא לא אמרה מילה, אך כאילו נעלב מהאפלה - החל השרביט לנגוה באור רך ולבן. אורין נד בראשו לנוכח אזלת ידם של בני האדם, ופסע בצעדים כבדים במורד המנהרה. צעדנו בעקבותיו. הדרך הובילה למטה ומסביב, לאורך ומתחת, ופנימה והחוצה, ולמטה ולצדדים ומעבר... מבוך אמיתי. נשגב מבינתי איך הצליח אורין לשמור על נתיבו מבלי להתבלבל. לכולנו היו ספקות (ריינרד ביטא את שלו בקול רם), אך אורין לא היסס ולו פעם אחת. התהלכנו בחשכה שבמעמקי ההר, ועד מהרה איבדנו כל תחושה של זמן, אך אני מנחש שצעדנו במשך רובו של הלילה. גם אם לא היינו מוצאים את המטבע, יכולנו לנחש שהדרקון היה שם רק על פי הריח. הוא לא היה כבד או מעורר בחילה, לא גרם לנו תחושת חנק או רצון להקיא. זה היה ניחוח, רוח קלה, רמיזה של דם וגופרית, זהב וברזל. הריח לא היה בוטה, אלא נישא כאבק לאורך המסדרונות הצרים, מקנטר, מתגרה. אורין עצר אותנו בדיוק ברגע שבו התלוננה יולנדה קצרת הנשימה שאין היא מסוגלת לשאת ולו רגע אחד נוסף "בחור המחניק" הזה. אורין הקיף אותנו במבטו וגיחך בערמומיות. "זהו זה", אמר. "זהו זה מה?" שאל אריק בפקפוק, כשהוא בוהה במה שנראה כסדק נוסף בקיר. (ראינו הרבה סדקים!) "הכניסה השנייה של הדרקון", אמר הגמד. נדחקנו אל תוך הסדק ומצאנו עצמנו במנהרה נוספת, שהייתה גדולה בהרבה מכל מנהרה אחרת שמצאנו עד כה. עדיין לא יכולנו לראות אור יום, אך יכולנו להריח אוויר צח, כך שידענו שהיא יוצאת אל העולם שבחוץ. יולנדה הרימה את שרביטה כנגד הקיר, ופעם נוספת ראינו את הסימנים שהותיר שם גופו של הדרקון. כדי שלא להותיר מקום לספק, הבהיקו כמה מקשקשיו האדומים של הדרקון על הרצפה. אורין הרואה-בחושך עשה את הבלתי אפשרי. הוא הוביל אותנו באופן מושלם בתוך ההר. הגמד היה די מרוצה מעצמו, אך שביעות רצונו לא נמשכה זמן רב. עצרנו לנוח, ללגום מעט מים ולכרסם מעט מזון כדי לא לאבד את כוחנו. יולנדה ישבה לצדי וסיפרה לי בקול נמוך על נפלאות טירתה, כשפתאום קפץ אורין על רגליו. "גנב!" יילל הגמד. הוא זינק לעבר ריינרד. "תחזיר את זה!" נעמדתי על רגליי, וכך גם ריינרד, שהצליח להציב אותי בינו לבין הגמד הזועם. "הזהב שלי!" צווח הגמד. "תחלוק ויחלקו איתך", אמר ריינרד, כשהוא מדלג ממקום למקום בניסיון לחמוק ממנו. "מה שמצאתי - שלי". אורין החל להניף את הגרזן הארור שלו קצת קרוב מדי לברכיי מכדי שאוכל להישאר רגוע. "השתק אותם, סוכן!" פקד עליי אריק, כאילו הייתי אחד מחיילי הרגלים שלו. "הם יביאו עלינו את הדרקון!" "טיפשים! אני אשים לכך סוף!" יולנדה הכניסה את ידה לשקיק המשי שענדה על חגורתה. נדמה היה לי שסופם של המדריך והגנב היה קרוב באותו רגע, אך פתאום היו לנו בעיות גדולות הרבה יותר. "אורין, מאחוריך!" צעקתי. הבעת האימה המוחלטת שהייתה על פניי הבהירה לאורין כי לא מדובר בתכסיס, והוא פנה לאחור. אביר - או מה שהיה פעם אביר - התקדם לכיווננו. שריונו מכסה על עצם, לא על בשר. קסדתו נוקשת על גולגולת חשופה ומוכתמת בדם. בידו השלדית אחז חרב. מאחוריו ראיתי את מה שנראה כצבא שלם של זוועות כאלה, אם כי למעשה היו שם רק שישה או שבעה מהם. "שמעתי עליהם!" צעק אריק, מוכה יראה. "אלה היו פעם אנשים חיים, שהעזו לתקוף את הדרקון. המפלצת הרגה אותם ועתה היא מכריחה את גוויותיהם הנרקבות לשרת אותה!" "אני אשים קץ לייסוריו", צעק אורין. הגמד זינק קדימה והתקיף את השלד בגרזינו. הלהב קטע את ברכו של האביר במפרקה. השלד התמוטט. הגמד צחק. "אין צורך שתטרידו את עצמכם בנוגע להמון הזה", אמר לנו. "התרחקו". הגמד פנה לעבר האביר השני. אך באותו הרגע אסף השלד הראשון את עצמותיו והחל להרכיב עצמו בחזרה! בתוך כמה רגעים, הוא היה שלם שוב. כשהוא מניף את זרועותיו הגרמיות, הוריד שלד האביר את חרבו על ראשו של הגמד. למזלו, חבש אורין קסדת פלדה כבדה. החרב לא גרמה נזק, אך עוצמת המכה גרמה לו להתנודד. ידה של יולנדה כבר הייתה בתוך השקיק שלה. היא הוציאה אבקת הרס והטילה אותה על השלד הקרוב אליה. הוא התפוגג בשריקת להבה שכמעט העלתה באש את הגנב, שניסה להסיר פגיון משובץ אבני חן מחגורתו של לוחם הרפאים. ריינרד פינה את עצמו בחוכמה רבה מהדרך, וצפה בקרב מאחת הפינות. אריק אבן-אמת שלף את חרבו, אך לא תקף. הוא החזיק את החרב בניצבה והרים אותה לפני אחד מהשלדים המהלכים. "אני קורא לג'יימס הקדוש לשחרר אבירים אצילים אלה מהקללה שכובלת אותם לחייהם הנקלים". השלד נעלם בענן אבק לרגלי האביר. אורין, שהחליף מהלומות עם שתיים מהגוויות משך זמן מה והחל כעת להפסיד בקרב, ביצע נסיגה טקטית. הכישוף של יולנדה ואמונתו של אריק טיפלו בשאר הלוחמים. אני שלפתי את חרבי, אך לאחר שראיתי שעזרתי אינה נחוצה, צפיתי בהערצה. השניים חזרו כשיתר הלוחמים הפכו אבק או אפר יוקד. שערה של יולנדה לא היה אפילו סתור. טיפת זיעה לא ניכרה על עורו של אריק. "אין עוד שניים בארץ הזו שהיו יכולים לעשות את שעשיתם אתם", אמרתי להם, והתכוונתי לכך. "אני טובה בכל מה שאני מקבלת על עצמי", אמרה יולנדה. היא מחתה את האבק מידיה. "טובה מאוד", הוסיפה בחיוך מקסים, ושלחה אליי מבט מתחת לריסיה הארוכים. "האל היה עמי", אמר אריק בענווה. הגמד החבול שלח מבט זועף. "האם אתה רומז שהאל שלי, אלבריץ', לא היה עמי?" "לא הייתה לאביר הטוב שום כוונה כזו", מיהרתי לשים קץ לוויכוח. "בלעדיך, אורין הרואה-בחושך, כבר היינו עתה מזון לדרקונים. מדוע לדעתך תקפו אותנו אנשי השלד? אנו קרובים מאוד למאורת הדרקון, וזאת רק הודות למומחיותך. אין אף גמד אחר בארץ הזאת שהיה יכול להביא אותנו בבטחה כה רחוק, וכולנו יודעים זאת". העפתי מבט מלא משמעות לעבר אריק, שקלט את הרמז וקד באדיבות, גם אם מעט בנוקשות, בפני הגמד. יולנדה גלגלה את עיניה היפות, אולם היא מלמלה משהו חינני. הענקתי לריינרד בעיטה מהירה ברגלו, והגנב מסר בחוסר רצון את גוש הזהב, שנראה כי היה חשוב לגמד יותר ממילות השבח שלנו. אורין הודה לכולנו, כמובן, אך תשומת לבו הייתה נתונה לזהב שלו. הוא בחן אותו בחשדנות, כאילו חשש שריינרד ניסה להחליפו בזיוף. הוא נשך אותו וצחצח אותו בירכיתו. לבסוף, כשהיה בטוח שהזהב אמיתי, תחב אותו למקום בטוח מתחת לשריון העור שלו. הגמד היה כה שקוע בזהב שלו, עד שלא הבחין כי ריינרד שלף את ארנקו מאחור. אני הבחנתי, אך נזהרתי שלא להזכיר זאת. כפי שאמרתי, היינו קרובים למאורתו של הדרקון. התקדמנו הלאה, זהירים כפליים, דרוכים לקראת כל אויב. היינו כעת עמוק, עמוק בתוך ההר. הייתה דממה, דממה מוחלטת. יותר מדי מוחלטת. "אנחנו אמורים לשמוע משהו", לחש לי אריק. "את נשימת הדרקון, אם לא שום דבר אחר. חיה כה גדולה הייתה נשמעת כמפוח כאן במעמקים". "אולי זה אומר שהוא לא בבית!" אמר ריינרד. "או שאולי זה אומר שהגענו למבוי סתום", אמרה יולנדה בקרירות. חלפנו על פני אחד מעיקולי המנהרה, ואז עצרנו, בוהים. הקוסמת צדקה. עמדנו לפני קיר סלע מוצק שחסם את דרכנו. לחייו של אורין האדימו. הוא משך בזקנו והציץ בכולנו במבט אלכסוני חטוף. "זו חייבת להיות הדרך", מלמל כשהוא בועט בסלע במפח נפש. "ניאלץ לשוב על עקבותינו", אמר אריק בזעם. "ג'יימס הקדוש מעניש אותי, אומר לי שהיה עליי להתייצב מול המפלצת בקרב מכובד. ולא להתגנב מסביב כמו..." "גנב?" שאל ריינרד בחדות. "בסדר גמור, אביר נכבד, אתה יכול לחזור לדלת הקדמית אם אתה רוצה. אני אתגנב דרך החלון". ריינרד עצם את עיניו ושיטח את גופו כנגד קיר הסלע. הוא נראה - לכל הצופים בו - כאילו הוא מתנה אהבים עם הסלע. ידיו הזדחלו עליו, אצבעותיו ננעצות ונדחפות. הוא אפילו לחש מה שנשמע כהמיות שכנוע רכות. פתאום עלה על פניו גיחוך ניצחון. הוא תחב את רגליו בשני סדקים בתחתית הקיר, הניח את ידיו בשני חריצים בחלקו העליון, ולחץ. קיר האבן רעד, ואז החל להחליק לעבר צד אחד. חנית אור אדמדמה הזדקרה החוצה. הגנב ירד מהקיר בקפיצה והחווה בידו על הפתח מעשה ידיו. "דלת סודית", אמר אורין, כשהוא מעקם את חוטמו, "ידעתי זאת כל הזמן". "אתה רוצה ללכת מסביב עד לפתח הקדמי?" שאל ריינרד את האביר בחלקלקות. אריק נעץ בגנב מבט נוקב, אך נראה שהוא שוקל מחדש את האפשרות להילחם פנים אל פנים בקרב מכובד מול הדרקון. הוא שלף את חרבו והמתין עד שייפתח הקיר לגמרי, כדי שנוכל להתבונן פנימה. האור שזרם מפתח הכניסה היה יוצא דופן בבהירותו. כולנו מצמצנו ושפשפנו את עינינו, מנסים להסתגל לזוהר הפתאומי לאחר אפלת המנהרות. חיכינו, והאזנו בציפייה לדרקון. לאיש מאיתנו לא היה ספק שגילינו את מקום מרבצה של החיה. לא שמענו דבר. המקום היה שקט כקבר. "הדרקון לא בבית!" ריינרד שפשף את ידיו. "לוקי התעלולן עומד לצדי היום!" הוא עשה צעד לכיוון הפתח, אך היד שהצניח סר אריק על כתפו הייתה כבדה כיום הדין. "אני אוביל", אמר אריק. "זו זכותי". כשחרבו בידו ותפילה על שפתיו, צעד הלוחם הקדוש אל תוך מאורת הדרקון. צמוד אליו, התגנב ריינרד. אורין, שהיה זהיר יותר, נע אחרי הגנב. יולנדה שלפה מחגורתה מגילה מסקרנת למראה. היא נכנסה למאורה אחרי הגמד, אוחזת בה בחוזקה. אני שלפתי את פגיוני. נכנסתי אחרון, מבטיי חוזרים שוב שוב לאחור. הדלת החלה להיסגר בחריקה. עצרתי. "אנו עומדים להילכד פה!" קראתי בקול הרם ביותר שהעזתי להוציא מפי. האחרים לא זיכו אותי בתשומת לב כלשהי. הם גילו את חדר האוצר של הדרקון. אור בהיר עלה מבור של סלע מותך, שבעבע בפינת האולם התת-קרקעי העצום. רצפת המערה הגדולה הייתה חלקה ושחוקה, כפי הנראה כתוצאה מהחיכוך כנגד גופו הענק של הדרקון. ערמת ענק מנצנצת, בגובה הטירה של הוד מלכותו, נערמה על רצפת המערה. היה פה אוסף שלא יסולא בפז של כל פריטי הממלכה היפים ויקרי הערך ביותר. הזהב בהק באודם האש; תכשיטים בכל צבעי הקשת נצנצו בקריצה. הכסף שיקף את חיוכיהם של ציידי הדרקון. והטוב ביותר - המערה הייתה ריקה. סר אריק נפל על ברכיו והחל להתפלל. יולנדה בהתה בפה פעור. אורין התייפח בשמחה לתוך זקנו. אך כעת כבר נחתמה דלת המערה לגמרי.איש מהם לא הבחין בכך. "הדרקון אינו בבית!" צווח ריינרד וצלל לערמת האוצר. ערמת האוצר שלי. הגנב החל לשלוח ידיים לזהב. הזהב שלי. "לעולם אל תקפוץ למסקנות", אמרתי. בעזרת פגיוני, נתתי לו את המוות הראוי לגנב. דקרתי אותו בגבו. "חשבתי שאתה זכאי לפחות למבט", אמרתי בנדיבות לריינרד הגוסס, כשאני מחווה לפני הקהל שלי, "מאחר שאתה הטוב ביותר". ריינרד החליק מטה מפגיוני ונפל אל הרצפה. הוא היה הגווייה ההמומה ביותר שראיתי מימיי. אני חושב שהוא עדיין לא הצליח להבין מה קורה. אבל יולנדה הבינה. היא הייתה חכמה, הקוסמת. היא ניחשה מיד, גם אם מעט מאוחר מדי - עוד לפני שהסרתי מאצבעי את טבעת שינוי הצורה. כעת, סוף-סוף, אחרי שבועות שבהם הייתי לכוד בגוף הזעיר הזה, יכולתי להתמתח. גופי גדל, שב לאטו לצורתו המקורית, הכבירה, ממלא כמעט לגמרי את חלל המערה. "צדקת", אמרתי לה, התכשיט מנצנץ על מה שכעת היה הטופר שלי. "באמת היו ברשות מסדר המכשפות שלכן הרבה פריטי סוד בעלי עוצמה. זהו רק אחד מהם". יולנדה בהתה בי באימה. היא ניסתה להשתמש במגילה שלה, אך אימת הדרקון הייתה חזקה מדי עבורה. מילות הקסם סירבו לצאת מבין שפתיה היבשות והחיוורות. היא הייתה מתוקה מספיק כדי להזמין אותי לבלות עמה את הלילה, כך שעשיתי עמה חסד. התרתי לה לראות לפני מותה את הקסם שהיה כעת שלי. אחד הפריטים יקרי הערך שברשותי - מחרוזת עשויה שיני זאב מכושפות - נכרך סביב צווארה היפה ושיסף את גרונה. משך כל אותו הזמן הלם אורין הרואה-בחושך בגרזינו ברגלי האחורית. נתתי לו לנסות כמה מכות. אחרי הכול, הגמד לא היה טיפוס רע, והוא שירת אותי נאמנה כשהראה לי את הפרצה בהגנות שלי. עייפתי מהתחרות כשנראה שהוא עומד להקיז דם. הרמתי אותו והשלכתי אותו לברכת הלבה הרוחשת. בסופו של דבר, הוא נעשה חלק מההר. סוף הולם לגמד. אני בטוח שהוא העריך זאת. נותר סר אריק, שלכל אורך הדרך רצה להיפגש עמי בקרב מכובד. הגשמתי את משאלתו. הוא עמד מולי באומץ, קורא לג'יימס הקדוש לעמוד לצדו. ג'יימס הקדוש היה בוודאי עסוק במקום אחר באותו רגע, שכן הוא לא הופיע. אריק מת בפרץ אש התהילה. על כל פנים, הוא מת בפרץ אש. אני בטוח שנשמתו עלתה היישר לוולהלה, או למקום שאליו הולכים האבירים, יהיה זה אשר יהיה. אני מנחש שפטרונו ייאלץ לספק כמה הסברים טובים. הם מתים כעת. כל הארבעה. כיביתי את האש וטאטאתי את אפרו של האביר. אז דחפתי את שתי הגופות האחרות אל מחוץ לדלת הסודית. הגנב והקוסמת יתפסו את מקומם של לוחמי השלד שנאלצתי להקריב כדי לשמור על אמינות מזימתי. זחלתי בחזרה אל האוצר שלי, וסידרתי מעט את ערמת הזהב, היכן שפרע אותה הגנב. אז טיפסתי לראש הערמה, השתרעתי עליה והתחפרתי להנאתי בזהב, בכסף ובאבני-החן. פרשתי את כנפיי המגוננות על הערמה, ואפילו עצרתי לרגע כדי להעריץ את השתקפות האש בקשקשיי האדומים. כרכתי את זנבי הארוך סביב זהבם הגולמי של הגמדים, מתחתי בנוחות את גופי על תכשיטי האבירים, והנחתי את ראשי על אוצרן הקסום של המכשפות. הייתי עייף, אך מרוצה. תוכניתי יצאה אל הפועל בצורה מושלמת. פטרתי את עצמי מעונשם. הם היו הטובים ביותר. הטובים שבנמצא. במוקדם או במאוחר, ביחד או בנפרד, הם היו יוצאים נגדי. והם היו עלולים לתפוס אותי מנמנם. התמקמתי ביתר נוחות על האוצר ועצמתי את עיניי. המנוחה הזו הגיעה לי. יכולתי לישון בשקט... כעת. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |