|
|||||
|
צמתי הדמדומים - פרק מתוך ספר
רוברט ג'ורדן עברית צפריר גרוסמן |
|||||
|
|
|||||
| אנו מביאים לכם את הפרק הראשון מתוך 'צמתי הדמדומים', הכרך ה-19 בסדרתו המונומנטאלית של רוברט ג'ורדן 'מחזור כישור הזמן'. הפרק מוגש לכם באדיבות הוצאת אופוס, המוציאה לאור סדרת ספרי מדע בדיוני ופנטסיה בשפה העברית. | |||||
| _________________________________________________________ פרק 1 - זמן לעוף כישור הזמן סובב לו, עידנים באים וחולפים, משאירים אחריהם זיכרונות שנעשים אגדה. האגדה נמוגה ונעשית מיתוס, ואף המיתוס נשכח לבסוף, כשחוזר העידן אשר נתן לו קיום. בעידן אחד, שיש הקוראים לו העידן השלישי, עידן שטרם בא, עידן שחלף מזמן, עלתה רוח בגבעות רהנון. הרוח לא הייתה ההתחלה. אין התחלה או סוף לסיבובי כישור הזמן. אבל זאת הייתה התחלה אחת. הרוח נולדה בינות החורשות והכרמים, אשר כיסו את רוב שטחן של גבעות הטרשים. היא נשבה בין שורות עצי הזית ירוקי העד, בין הכרמים המסודרים אשר נשארו מחוסרי עלים עד האביב. הרוח הקרה נשבה מערבה וחלפה מעל חוות משגשגות, אשר ניקדו את הארץ המשתרעת בין הגבעות לעיר הנמל הגדולה אבו דאר. אדמת הבוּר נחה בשקט, אך הגברים והנשים כבר שימנו את המחרשות וטיפלו ברתמות, מתכוננים לזריעה. הם לא שתו את לבם לשיירות הקרונות הנעות מזרחה לאורך שבילי העפר, אשר נשאו אנשים לבושים בבגדים מוזרים ומדברים במבטא מוזר. נראה שרוב הזרים היו איכרים בעצמם - ציוד דומה נמצא על קרונותיהם, ובתוך הקרונות היו שתילים לא מוכרים אשר שורשיהם צרורים בבד גס - כשנדדו אל ארץ מרוחקת. אין סיכוי לחיים לפרוח כאן בזמן זה. הסינצ'נים התנהגו בסובלנות כלפי אלו אשר לא ניסו להתחרות בשלטונם, והאיכרים של גבעות רהנון לא ראו שינוי בחייהם. בשבילם היו הגשם או המחסור בגשם שליטי המקום האמיתיים. הרוח נשבה לכיוון צפון ומערב, חולפת על פני המרחב הירוק-כחול של הנמל, במקום שבו מאות ספינות ענק עגנו בנמל המים הגועשים, מקצתן בעלות חרטום גבוה ומפרשים מפוספסים, אחרות ארוכות ובעלות חרטומים משוננים, ובהן אנשים שעמלו על החלפת המפרשים כך שידמו לספינות הרחבות יותר. לא היו שם כל-כך הרבה ספינות כמו שהיו לפני כמה ימים. הרבה עגנו כעת במים הרדודים, חורבות ספינות שרופות הנחות על צדן, ושלדים שרופים על הבוץ האפור. כלי שיט קטנים יותר שטו בנמל, מטים את מפרשיהם המשולשים, או מזדחלים באטיות בעזרת משוטים כמו חרקי מים מרובי רגליים, רובם נושאים עובדים וציוד לספינות שעדיין שטו. דוברות שטו קשורות לדבר שנראה כמו עמוד עץ, אשר הזדקר מתוך המים הירוקים-כחולים, ומהן צללו אנשים, קשורים לאבנים, אל הספינות הטבועות, ושם הם קשרו חבלים אל כל דבר שאפשר להציל ולמשוך אל הקרקע. לפני שישה לילות הילך המוות על המים; הכוח האחד הרג גברים ונשים והרס ספינות בחשכה אשר הוארה לעתים על-ידי ברקים וכדורי אש. עתה נראה הנמל הסואן שָלֵו לעומת אותו הזמן. חבטות הגלים מילאו את הרוח ברסיסי מים, שהיא נשאה צפונה ומערבה אל פי הנהר אלדאר, שבו הייתה עיר הנמל, משתרעת צפונה ומערבה ואל תוך היבשת. מֵאט ישב בשיכול רגליים על סלע מכוסה טחב חום על גדות הנהר, הוא כיווץ את כתפיו מקור הרוח וקילל בשקט. לא היו כאן זהב, נשים מרקדות או הנאה. חוסר נוחות, לעומת זאת, היה כאן מספיק לכולם. בקיצור, זה היה המקום האחרון שהוא היה בוחר להיות בו. השמש זרחה רק עתה, השמים מעליו היו חיוורים ואפורים, ועננים סגולים וכהים נעו מכיוון הים, מאיימים בגשם. בשבילו חורף לא היה חורף בלי שלג - הוא עדיין לא ראה פתית שלג אחד באבו דאר - אבל רוח בוקר לחה וקרה מכיוון הים יכולה להקפיא אדם עד העצם בדיוק כמו שלג. חלפו ארבעה לילות מאז שהוא יצא מהעיר בסערה, אך ירכו הכואבת עדיין גרמה לו לחשוב שהוא רטוב עד לשד עצמותיו וקשור לאוכף. אלה לא היו מזג האוויר או הזמן שאדם יבחר מרצונו החופשי. הוא הצטער שלא חשב להביא גלימה. הוא הצטער שלא נשאר במיטה. הגבעות הסתירו את אבו דאר, רק מיל אחד דרומה, והסתירו אותו מאנשי העיר, אך לא היה אפילו עץ אחד באזור, אלא רק שיחים ספורים. נוכחותו באזור פתוח כזה גרמה לו להרגיש כאילו נמלים זוחלות מתחת לעורו. הוא צריך להיות במקום בטוח. מעילו וברדסו החומים מצמר לא דמו כלל לבגדים שהוא לבש בעיר. במקום המשי השחור כיסה צעיף צמר פשוט את הצלקת סביב צווארו, וצווארון מעילו היה מופנה מעלה כדי להסתירה. לא היו עליו שמץ של תחרה או קישוטים אחרים. הוא היה לבוש בבגדים פשוטים, עד שניתן לטעות ולחשוב שהוא חלבן. איש לא יזהה אותו בבגדים אלו. אלא אם כן הם יהיו קרובים אליו. בכל מקרה, הוא הוריד את ברדסו עוד יותר. "אתה מתכוון להישאר פה עוד הרבה זמן, מאט?" גלימתו הכחולה והקרועה של נוֹאַל ידעה ימים יפים יותר, וכך גם הוא. כפוף ובעל שיער שיבה, כרע האיש הזקן בעל האף השבור על עקביו מתחת לסלע, דג על גדות הנהר עם מקל במבוק. רוב שיניו לא היו בפיו, ולפעמים הוא מישש עם לשונו את הרווחים, כאילו מופתע ששיניו אינן נמצאות שם עוד. "קר פה, אם לא שמת לב. כולם חושבים שחם באבו דאר, אבל קר בכל מקום, אפילו במקומות שגורמים לך לחשוב שאבו דאר היא שינאר. עצמותיי משתוקקות לאש. או לשמיכה. אדם יכול להתכרבל בתוך שמיכה אם אין רוח. האם אתה מתכוון לעשות דבר אחר מלבד להתבונן בנהר?" שאני אשרף, עשיתי כל מה שביכולתי, הוא חשב במרירות. לא הייתה תועלת בהרגשת האשמה אם זה כל מה שהוא יכול לעשות. אין תועלת כלל! הוא היה צריך למקד את תשומת לבו באנשים שהצליחו לברוח. האת'אן מייר שנמלטו עלו לספינות שעגנו בנמל, ואף-על-פי שהם יכלו לקחת ספינות קטנות יותר, הם רצו לקחת כל מה שיכלו וכמה שיותר מאנשיהם. כשאלפים מהם אסירים בראהאד, הם נזקקו לספינות גדולות, והמטרה הייתה הספינות הגדולות של הסינצ'נים. הרבה מספינות אנשי הים היו גדולות דיין, אבל מפרשיהן הוסרו כדי להתקינם מחדש במסורת הסינצ'נית. אם הוא יצליח לחשב כמה ספינות גדולות נשארו, הוא יֵדע כמה את'אן מייר הצליחו לברוח. שחרור מוצאות הרוח של אנשי הים היה הדבר הנכון, הדבר היחיד שהוא היה מסוגל לעשות, אבל מלבד התליות הציבוריות הוצאו מאות גופות מהנמל בחמשת הימים האחרונים, והאור לבדו ידע כמה נסחפו אל הים בגאות. הקברנים עבדו מזריחת החמה עד לשקיעתה, ובתי הקבורה התמלאו בנשים ובילדים בוכים. הגברים בכו גם הם. רוב המתים היו מהאת'אן מייר, ואיש לא היה שם בשביל לבכות כאשר זרקו את גופותיהם לקברי אחים; הוא רצה לקבל מושג כמה הציל כדי לאזן את חשדותיו העגומים בנוגע למספר שהמית. היה קשה להעריך כמה ספינות הגיעו אל ים הסופות. בניגוד לאאס סדאי, למוצאות הרוח לא היו חוקים נוקשים נגד השימוש בכוח כנשק, לא כאשר ביטחון אנשיהן נמצא בסכנה, והן רצו לסיים את המרדף לפני שהתחיל. איש לא ירדוף אחריהן בספינה בוערת. לסינצ'נים, בעזרת הדאמנה שלהם, היו עוד פחות נקיפות מצפון בנוגע לתקיפה חזרה. ברקים המפלחים את ענני הגשם, רבים כמו עלי דשא, וכדורי אש חולפים בשמים, מקצתם בגודל סוסים, והנמל נראה בוער מצד אחד לצד אחר, עד שהסופה באותו הלילה גרמה למופע של גילדת המאירים להיראות משעמם. בלי להפנות את ראשו הוא ספר תריסר מקומות, שבהם ספינות גדולות ושרופות קורקעו במים הרדודים, או ספינות בעלות חרטום גבוה שנחו על צדן, הגלים מלטפים את סיפונן הממוטט. בעיקר נראו שם ספינות התרנים של אנשי הים, שחורות והרוסות. הם כנראה לא רצו להשאיר את כלי השיט שלהם למי שכלא אותם. שלושה תריסרים עמדו שם, וזה בלי לכלול את הספינות הטבועות שסירות החילוץ חיפשו. אולי ספן יכול להבדיל בין ספינת תרנים לספינה גדולה בשל התרנים היוצאים מהמים, אבל הוא לא היה מסוגל לכך. מאט רק הביט בו, ונואל משך בכתפיו וחזר להסתכל בעצים הצפים בין קני הסוף. מדי פעם הוא מתח את ידו המסוקסת, כאילו אצבעותיו העקומות סבלו מקיפאון. אם כך היה המצב, זאת הייתה אשמתו שלו. הטיפש הזקן החליט לדדות במים הרדודים ולצוד דגים קטנים כדי שישמשו פיתיון, וזאת בעזרת סל שהיה בחלקו מתחת למים ומעוגן על-ידי אבן בקצה הנהר. למרות תלונותיו על מזג האוויר בא נואל אל הנהר ללא תמריצים או הזמנה. לפי דבריו, כל מי שהיה אכפת לו ממנו מת כבר לפני שנים, והאמת הייתה שהוא היה נואש לחברה כלשהי. נואש עד כדי כך שהצטרף לחבורתו של מאט, אפילו כשהיה יכול להיות מרחק חמישה ימים מאבו דאר. אדם יכול לעבור מרחק גדול בחמישה ימים אם יש לו סיבה טובה וסוס מהיר. מאט חשב על האפשרות הזאת בעצמו לא פעם. בקצה המרוחק של האלדאר, חבויה למחצה באיים הבוציים שניקדו את הנהר, ניצבה סירת משוטים רחבה, ועל סיפונה עמד אחד מאנשי הצוות ודג בין קני הסוף עם חכה ארוכה. חותר נוסף עזר לו להרים את שללו אל הסירה. במרחק הזה נראה השק גדול. מאט התכווץ והעביר את מבטו לכיוון מורד הנהר. הם עדיין מצאו גופות, והוא היה האחראי. החפים מפשע מתו עם האשמים. אם לא עשית דבר, אז רק החפים מפשע מתו. או שהיו מעדיפים למות. לפעמים המצב השני היה גרוע יותר, תלוי איך אתה מסתכל על זה. הוא התרגז. דם ואפר, הוא הפך לפילוסוף ארור! לקיחת האחריות נטלה מחייו את האושר והפכה גבר לאבק. מה שהוא רצה כרגע היה יין מחומם בפונדק, כשנגנים סביבו ומלצרית נאה יושבת על ברכיו, במקום רחוק מאבו דאר. רחוק מאוד. אך כרגע היו לו רק התחייבויות שמהן הוא לא יכול להתחמק ועתיד לא מזהיר. לא נראה לו שלהיות טא'וורן עזר לו במיוחד, לא אם כך עיצבה לו התבנית את חייו. אך עדיין היה לו חוש המזל. לפחות הוא היה חי ולא כלוא בתוך תא. בהתחשב בנסיבות האחרונות, הוא החשיב את עצמו בר מזל. ממקום מושבו ראה בבירור את איי הנהר הבוציים. רסיסי מים נישאו ברוח מהנמל וכיסו את גדות הנהר כמו ערפל דק, אך לא מספיק כדי להסתיר את מה שהוא היה צריך לראות. הוא ניסה לבצע חישובים בראשו, לספור את הספינות הצפות, למנות את ההרוסות. הוא כל הזמן התבלבל בספירה, חושב שספר פעמיים את אותה הספינה, והחל מחדש. אנשי הים אשר נלכדו מחדש פלשו למחשבותיו. הוא שמע על הגרדומים בראהאד. בקצה השני של הנמל היו מאות גופות, ועליהן שלטים עם הכיתוב "רצח" ו"מרד", הפשעים שעליהם נשפטו. בכל יום רגיל היו הסינצ'נים משתמשים במוציא להורג שיערוף את ראשם או ישפדם על מוט, מי שהיה שייך לדם היה נחנק למוות, אבל הפעם הרכוש פשוט נתלה ברחוב. פתאום צץ זיכרון ישן במוחו, זיכרון העמסת ספינות לפני יציאה לקרב ימי, והאנשים הרבים המסוגלים להידחס למקום קטן לזמן רב. למעשה, זה לא היה זיכרון שלו, אלא זיכרון ממלחמה עתיקה בין פרגנסי למורניה, אך זה נראה כזיכרון שלו. ההבנה שהוא לא נכח בזיכרונות העתיקים אשר תמיד שרצו במוחו הפתיעה אותו, אז אולי הם באמת היו שלו באופן מסוים. זיכרונות אלו היו בהירים יותר מזיכרונותיו שלו. כלי השיט שהוא זכר היו קטנים מרוב כלי השיט אשר היו בנמל, אך העקרונות נשארו אותו הדבר. "אין להם די ספינות", הוא מלמל. לסינצ'נים היו אפילו יותר ספינות בטנצ'יקו מאשר כאן, אבל הספינות ההרוסות כאן היוו את ההבדל. "די ספינות למה?" שאל נואל. "מעולם לא ראיתי כל-כך הרבה ספינות במקום אחד". כאשר נואל אומר דבר כזה, זאת הצהרה חשובה. לשמוע את נואל אומר זאת הייתה הפתעה; הוא ראה הכול, וכמעט תמיד זה היה גדול או מפואר יותר ממה שהוא ראה. בביתו הישן היה נהוג לומר שהוא מהדק היטב את חוטי ארנק האמת שלו. מאט נענע את ראשו. "אין להם די ספינות כדי להחזיר את כולם הביתה". "אנחנו לא צריכים לחזור הביתה", אישה אמרה באטיות. "אנחנו הגענו הביתה". הוא לא קפץ למשמע המבטא הסינצ'ני, אבל היה קרוב לכך לפני שהבין מי אמרה מילים אלו. אֶגֵנִין הזעיפה את פניה, עיניה כמו פגיונות כחולים, אך לא בגללו. הוא לפחות לא חשב שהן מכוונות אליו. היא הייתה גבוהה ורזה, בעלת פנים קשוחות וחיוורות למרות חייה בים. שמלתה הירוקה הייתה מבריקה ונראתה מתאימה לפחחית, מקושטת במצבור ענקי של פרחים צהובים ולבנים אשר השתרעו מצווארה הגבוה אל זרועותיה. צעיף מפרחים היה קשור תחת סנטרה, מהדק את הפיאה השחורה והארוכה שעל ראשה, המגיעה עד מותניה. היא שנאה את הצעיף ואת השמלה, אבל בדקה כמעט כל דקה שהפיאה יושבת ישר על ראשה. זה הדאיג אותה אף יותר מבגדיה, אף-על-פי שדאגה לא הייתה מילה חזקה מספיק. היא רק נאנחה כשהייתה צריכה לקצוץ את ציפורניה, אבל כמעט חטפה התקף לב, כולה סמוקת פנים ועיניה כמעט יוצאות מחוריהן, כאשר נאמר לה שעליה לגלח את שער ראשה. האופן שבו היה שערה מסופר לפני כן, מגולח מעל אוזניה בעזרת כובע בצורת קערה וגולש מאחור עד כתפיה, הראה לכל העולם שהיא שייכת לדם הסינצ'ני, אצילה זוטרית. אפילו מישהו שלא ראה סינצ'ני מעולם היה זוכר את פניה. היא הסכימה, בלית ברֵרה, אבל לאחר מכן הייתה היסטרית עד שכיסו את ראשה. והיא לא הגיבה כך מהסיבה שבגללה רוב הנשים היו נכנסות להיסטריה. לא, אצל הסינצ'נים רק המשפחה המלכותית גילחה את שער ראשה. אנשים שהקריחו חבשו פאות. אגנין הייתה הורגת את עצמה לפני שתיתן למישהו לחשוב שהיא מנסה להתחזות לאחת מהמשפחה המלכותית. התחזות שכזו גררה עונש מוות אצל הסינצ'נים, אבל הוא לא חשב שהעניין יידרדר לכך. מה היה עוד גזר דין מוות, כאשר צווארך נמתח על הסד של עורף הראשים? חוט חניקה, במקרה שלה. לולאת תליין, במקרה שלו. מאט החזיר בחשאי את הסכין אל שרוולו השמאלי וירד מהסלע בקפיצה. הוא נחת גרוע וכמעט נפל, בקושי מחניק את הכאב בירכו. אך הוא עדיין החביא אותה. היא הייתה אצילה וגם קברניטת ספינה, והיא ניסתה די פעמים ליטול את השליטה לידיה; הוא אינו צריך להפגין לפניה חולשה, שהיא תוכל לנצל לצרכיה. היא באה אליו כדי שיעזור לה, לא להפך, אבל זה לא סידר את היחסים עמה. הוא נשען על הסלע כשידיו משולבות, מעמיד פנים שהוא מתרווח, בועט בדשא כדי להפיג את הכאב. כאב זה היה חד מספיק כדי לגרום לו להזיע למרות הרוח הקרה. ירכו הכואבת כשברחו בסופה גרמה להם להאט, והם עדיין לא הדביקו את הפער. "האם את בטוחה בנוגע לאנשי הים?" הוא שאל אותה. לא היה טעם להזכיר את החוסר בספינות שוב. בכל מקרה יותר מדי מתיישבים סינצ'נים כבר יצאו מאבו דאר, וכנראה הרבה יותר מטנצ'יקו. לא חשוב כמה ספינות קיימות, אין שום כוח עלי אדמות שיכול לעקור את השורשים שהסינצ'נים הכו עד עתה. היא הושיטה את ידה לפיאה, מהססת, מעקמת את פניה בשל ציפורניה הקצרות, ולאחר רגע החביאה את ידיה תחת זרועותיה. "מה בנוגע אליהם?" היא ידעה שהוא הסיבה לשחרורם של אנשי הים, אבל איש מהם לא ציין זאת במפורש. היא תמיד ניסתה להתחמק מנושא האת'אן מייר. מלבד כל הספינות הטבועות והאנשים המתים, גם העונש על שחרור דאמנה היה מוות, ונחשב אצל הסינצ'נים לדבר דוחה, גרוע כמו אונס או התעללות בילדים. כמובן, היא שחררה כמה דאמנה בעצמה, אף-על-פי שלדעתה, זה היה הפחוּת שבפשעיה. למרות זאת היא עדיין התחמקה מלדון בנושא הזה. היו כמה נושאים שהיא התעקשה לא לדבר עליהם. "את בטוחה בנוגע למוצאות הרוח שנלכדו? שמעתי שיחתכו את ידיהן או רגליהן". מאט בלע את הטעם המר שבפיו. הוא ראה אנשים מתים, הרג אנשים במו ידיו. האור ירחם עליו, הוא הרג אישה פעם! אף אחד מזיכרונותיו האפלים ביותר על אנשים אחרים לא בער בחום כמו אותו הזיכרון, ומעט מאוד מזיכרונות אלו הצריכו כמות נדיבה של יין כדי להשכיחם. אבל המחשבה על קטיעת ידיים גרמה לבטנו להתכווץ. ראשה של אגנין הופנה ממנו, ולרגע הוא חשב שהיא תתעלם משאלתו. "דבר עם רֵנַה", היא אמרה, מניעה את ידה בזלזול. "כמה סול'דאם אומרות שטויות כאלו כדי להפחיד דאמנה מורדות, כאשר הן רק קושרות אותן בקולר. אבל אף אחד לא עשה זאת כבר, הו, שש מאות או שבע מאות שנה. זה לא נעשה לעתים תכופות, בכל מקרה, ואנשים שאינם מסוגלים לשלוט בחפציהם ללא... כריתת איברים... הם סיי'מוסיב". פיה התעוות בגועל, לא ידוע אם בנוגע לכריתת האיברים או בנוגע לסיי'מוסיב. "מבוישים או לא מבוישים, הם יעשו זאת", הוא התפרץ עליה. סיי'מוסיב היו מעבר למבוישים מבחינת הסינצ'נים, אבל הוא פקפק בכך שמישהו אשר כורת במתכוון ידה של אישה יהיה מושפל מספיק בשביל להרוג את עצמו. "האם סורוט היא לא אחת מאלו אשר 'לא עושות זאת לעתים תכופות'?" האישה הסינצ'נית נעצה בו מבט נוקב והניחה את אגרופיה על ירכיה, נשענת קדימה, כאילו היא עדיין בספינתה, עומדת להעניש מלח שעשה מעשה טיפשי. "לגבירה העליונה סורוט אין דאמנה, איכר מטומטם! הם רכוש הקיסרית, מי ייתן ותחיה לעד. סורוט יכולה לחתוך את ורידיה ולחסוך לעצמה את הצרות, ולא לעשות משהו כזה לדאמנה מלכותית. גם אילו הייתה מסוגלת לעשות כך, מעולם לא שמעתי שהיא התעללה ברכושה. בוא אגדיר לך את זה במונחים שאתה מבין. אם הכלב שלך בורח ממך, אינך כורת לו איברים. אתה מצליף בו, כדי שידע לא לעשות זאת שוב, ואתה מחזיר אותו לכלבייה. מלבד זאת, דאמנה הן פשוט יותר מדי-" "יותר מדי יקרות", מאט סיים את המשפט ביובש. הוא שמע את המשפט הזה לעתים תכופות, עד שכבר נמאס לו ממנו. היא התעלמה מהציניות, או שלא הבחינה בה. מניסיונו, אם אישה לא רצתה לשמוע משהו, היא התעלמה ממנו עד שאתה עצמך התחלת לפקפק בכך שבכלל דיברת. "סוף-סוף אתה מתחיל להבין", היא אמרה באטיות, מהנהנת. "הדאמנה שאתה כל-כך דואג לבריאותן כבר ודאי אינן נושאות את סימני ההצלפות". מבטה פנה אל הספינות בנמל, והיא עטתה הבעת אובדן, אשר הודגשה בפניה בגלל קשיחותן. "אתה לא תאמין כמה הדאמנה שלי עלתה לי", היא אמרה בקול שקט, "והסול'דאם שתאמן אותה. היא הייתה שווה כל מטבע כס ששילמתי תמורתה, כמובן. שמה סריסה. מאומנת היטב, מתקשרת היטב. היא הייתה נחנקת מאכילת אגוזי הדבש, אילו נתת לה כמות גדולה, אבל מעולם לא הייתה חולת ים או מייבבת כמו כמה מהן. חבל שנאלצתי לעזוב אותה בקנטורין. אני מניחה שלעולם לא אראה אותה שוב". היא נאנחה בצער. "אני בטוח שהיא מתגעגעת אלייך כפי שאת מתגעגעת אליה", נואל אמר, מחייך חיוך רחב ללא שיניים, כמעט משכנע שהוא מתכוון לכך ברצינות. אולי הוא באמת התכוון לכך. הוא טען שראה את הדברים הנוראים ביותר שהדאמנה והדא'קובל מסוגלים לעשות. גבה של אגנין התקשח, והיא הזעיפה פנים כאילו אינה מאמינה לאהדתו. או שרק כעת היא שמה לב כיצד היא מסתכלת בספינות בנמל. היא פנתה מהמים במהירות. "נתתי הוראות לא לעזוב את הקרונות", היא אמרה בקשיחות. פעם היו אנשי צוותה קופצים למשמע פקודותיה. היא הפנתה את ראשה הרחק מהנמל, כאילו מצפה שמאט ונואל ינהגו כך. "באמת?" מאט חייך, חושף את שיניו. הוא היה מסוגל לחייך חיוך מרגיז, אשר היה יכול לגרום שבץ לשוטים מנופחים. אגנין לא הייתה שוטה כלל, אבל היא הייתה מנופחת. מפקדת ספינה ואצילה. הוא לא ידע מה גרוע יותר. שני התארים לא עניינו אותו כלל! "ואכן, בדיוק התכוונתי לצאת לדרך. אלא אם כן לא סיימת לדוג, נואל. אנחנו יכולים לחכות עוד קצת, אם לא סיימת". אבל האיש הזקן כבר החזיר למים את הדגיגים האפורים שנותרו בסלו. ידיו היו עקומות, אולי נשברו כמה פעמים על-פי המפרקים הנפוחים, אך עדיין היו זריזות במתיחת החבל על מוט הבמבוק. בזמן הקצר שהוא דג, הוא לכד תריסר דגים, הגדול מכולם בגודל רגל, תלוי מזימיו בקנה סוף מסובב, והוא העבירם לסל והרים אותו. הוא טען שאם ימצא את הפלפלים הנכונים, הוא יוכל להכין נזיד דגים - מתכון משארה, דווקא משם! באותה מידה הוא היה יכול לומר שהמתכון מהירח! - אשר יגרום למאט לשכוח מהכאב בירכו. מרוב שנואל דיבר על הפלפלים, חשב מאט שהוא ישכח מהכאב מפני שיתאמץ למצוא שיכר שיקרר את לשונו. אגנין חיכתה בחוסר סבלנות, ולא שמה לב לחיוכו של מאט בזמן שחיבק אותה. אם הם חוזרים, עדיף שיתכוננו כבר עתה. היא העיפה את ידו מכתפה. האישה גרמה לכמה בתולות זקנות שהוא הכיר להיראות כמו נערות בתי מרזח. "אנחנו אמורים להיות נאהבים, את ואני", הוא הזכיר לה. "אף אחד לא רואה אותנו פה", היא נהמה לעברו. "כמה פעמים אני צריך להגיד לך, לֵילְוִין?" זה היה שמה החדש. היא טענה שהוא שם טרבוני. בכל מקרה, הוא לא נשמע סינצ'ני. "אם אנחנו אפילו לא אוחזים ידיים עד שנראה מישהו באופק, ניראה זוג אוהבים מוזר לכל מי שאיננו רואים שמסתכל בנו". היא נחרה בכעס, אך הרשתה לו לחבק אותה וחיבקה אותו בחזרה, בעודה נותנת בו מבט מזהיר. מאט נענע את ראשו. היא הייתה מטורפת כמו ארנב האביב אם חשבה שהוא נהנה מזה. לרוב הנשים היה קצת ריפוד מעל שריריהן, לפחות לנשים שהוא אהב, אבל לחבק את אגנין היה כמו לחבק עמוד גדר. גופה קשה כמו עץ, ובהחלט קשוח כמוהו. הוא לא הבין מה דומון מצא בה. אולי היא לא הציבה ברֵרה בפני האיליאני. היא קנתה את הגבר, כמו שקנתה סוס. שאני אשרף, לעולם לא אבין את הסינצ'נים האלו, הוא חשב. לא שהוא רצה להבין. הבעיה הייתה, שהוא חייב להבין אותם. כשהם התרחקו משם, הוא הביט פעם אחרונה לכיוון הנמל, וכמעט מיד התחרט על כך. שני כלי שיט קטנים יצאו מחומת הערפל אשר נעה באטיות לעבר הנמל נגד כיוון הרוח. הגיע הזמן להסתלק. המרחק בין הנהר לדרך הצפונית הגדולה היה שני מילים, לאורך שדות מכוסי עשבים חומים ושיחים סבוכים בשרכים, אשר לא ניתן לפלס דרך בהם אפילו כשהם חסרי עלים. לא היה אפשר לקרוא לבליטות בקרקע גבעות, בעיקר לא אם טיפסת כנער על גבעות החול והרי הערפל - היו פערים בזיכרונו, אבל מאט זכר את זה - אך לאחר זמן קצר הוא שמח שהחזיק במישהו. הוא ישב ללא תנועה על הסלע הארור הזה יותר מדי זמן. הכאב בירכו התעמעם, אבל עדיין גרם לו לצלוע, וללא עזרה הוא בקושי היה עולה. לא שהוא נשען על אגנין, אבל היא עזרה לו להישאר יציב. האישה הסתכלה בו בכעס, כאילו חושבת שהוא מנסה לנצל אותה. "אילו עשית את מה שאמרו לך", היא נהמה, "לא הייתי צריכה לשאת אותך". הוא שוב חשף את שיניו בפניה, הפעם אינו מנסה להסוות זאת כחיוך. הדרך שבה הלך לידם נואל בקלילות, אינו מועד לרגע למרות סל הדגים בידו וחכת הדיג ביד השנייה, הייתה מבישה. אף-על-פי שהוא נראה מותש, היה האדם הזקן מלא מרץ. יותר מדי מרץ לפעמים. השביל נטה צפונה ממעגל השחקים, מקום שבו היו שורות של מושבי אבן מבריקים, ובמזג אוויר חם יותר נהגו בעלי סוסים עשירים לשבת על כריות מתחת לשמשיות צבעוניות כדי לחזות בסוסיהם רצים. כעת היו השמשיות במחסנים, הסוסים באורוות - אלו שהסינצ'נים לא לקחו - והמושבים היו ריקים מלבד ילדים המשחקים תופסת לאורך השורות. מאט אהב סוסים, ומירוצים, אבל עיניו לא השתהו על המעגל ופנו היישר אל אבו דאר. כאשר הם עלו על גבעה, נראו לעיניהם סוללות ההגנה הלבנות של העיר, עמוקות מספיק כך שהיוו דרך המקיפה את העיר. התצפית העניקה לו הפוגה קצרה. אישה טיפשה! צליעה קטנה אינה אומרת שהיא סוחבת אותו! הוא הצליח לשמור על מצב רוח טוב, לקבל את הטוב ואת הרע ולא להתלונן. למה היא אינה מסוגלת לעשות זאת גם? הוא ראה את הגגות והחומות הלבנים, את הכיפות והמגדלים הלבנים, מוארים באור הבוקר האפור כמו תמונה מצוירת של שלווה. הוא לא היה יכול לראות את הפערים במקומות שבהם נשרפו הבתים עד היסוד. שורה ארוכה של עגלות איכרים נכנסה בשער הראשי, אשר נפתח אל הדרך הצפונית הגדולה, גברים ונשים בדרכם לשוקי העיר, בתקווה למכור את מה שנותר להם, וביניהם כרכרות גדולות של סוחרים הנהוגות על-ידי שישה או שמונה סוסים, נושאות סחורות ממקומות שרק האור ידע היכן נמצאים. עוד שבע שיירות, שכללו בין ארבע לעשר כרכרות, עמדו בשורה לצד הדרך, מחכות ששומרי השער יסיימו את בדיקתם. המסחר מעולם לא פסק לגמרי כאשר השמש זרחה, לא משנה מי שלט בעיר, אלא אם כן נערכו קרבות בעיר. לפעמים המסחר לא פסק לגמרי גם אז. רוב האנשים שהלכו לכיוון השני היו חיילים סינצ'נים, צועדים בשורות מסודרות, שריונם מעוטר בפסים וקסדותיהם נראות כמו חרקים על ראשם. כמה מהם רכבו וכמה צעדו; אצילים תמיד רכבו, עוטים גלימות מפוארות, בגדי רכיבה מהודרים וצעיפי תחרה, או מכנסיים רחבים ומעילים גדולים. המתיישבים הסינצ'נים עזבו את העיר, כרכרה אחר כרכרה עמוסות חקלאים וחרשים וכליהם. המתיישבים עזבו ברגע שירדו מהספינות, אבל יעברו שבועות עד שכולם יעזבו את העיר. זאת הייתה תמונה שלווה, יומיומית ורגילה אם הוא התעלם מהרקע, אך בכל פעם שהם הגיעו למקום שממנו נראו שערי העיר, חזר מוחו אחורנית, אל לפני שישה לילות, והוא היה שם שוב, באותם השערים. הסערה התגברה כשהם חצו את העיר מכיוון ארמון טרזין. הגשם ניתך בחוזקה, הולם על העיר החשוכה ועל המדרכות תחת צעדי הסוסים, והרוח שאגה כמו בים הסופות, מטילה את הגשם כמו אבנים ומעיפה את גלימותיהם, כך שהייתה זו משימה בלתי אפשרית להישאר יבש. העננים כיסו את הירח, ונראה שהמבול בלע את אור העששיות שנשאו בלריק ופן, אשר רכבו בראש הקבוצה. הם נכנסו אל הרחוב הארוך והרחב העובר בשער העיר וקיבלו מעט מחסה, לפחות מהגשם. הרוח חלפה במנהרה והפכה אותה לחליל ענק. שומרי השער חיכו בקצה השני, ארבעתם נושאים עששיות. עוד תריסר מהם, מחציתם סינצ'נים, נשאו חניתות המסוגלות לפגוע באדם רכוב על סוס ואפילו להפילו. שני סינצ'נים ללא קסדות הציצו מהדלת המוארת של בית השומרים הבנוי ליד השער, וצללים נעים מאחוריהם רמזו שיש עוד מהם בפנים. יותר מדי בשביל קרב גרילה, אולי יותר מדי בשביל להילחם בהם בכלל. לא כאשר הכול מתפוצץ סביבם כמו מופע זיקוקים של גילדת המאירים. השומרים לא היו הסכנה העיקרית. אישה גבוהה בעלת פנים שמנמנות, לבושה בשמלת רכיבה כחולה כהה שהגיעה עד ברכיה, המקושטת בלוחות אדומים עם סימני ברק כסופים, חלפה על פני הגברים בבית השמירה. רצועה ארוכה ממתכת כסופה הייתה כרוכה על ידה השמאלית של הסול'דאם, צדה השני מחובר לאישה מאפירה בשמלה אפורה כהה אשר הלכה אחריה בחיוך נלהב. מאט ידע שהן יהיו שם. לסינצ'נים היו סול'דאם ודאמנה בכל שער. יהיו עוד זוג אחד או שניים בפנים. הן לא התכוונו לתת לאף אישה המסוגלת לתעל לחמוק מידיהן. מדליון ראש השועל הכסוף מתחת לחולצתו היה קר כנגד חזהו; לא הקור שסימל מישהי שאחזה בכוח, אלא רק קור הלילה, אבל הוא ידע שבכל רגע יתקרר המדליון בגלל הסיבה האחרת. בשם האור, הוא שיחק הלילה עם זיקוקים שפתיליהם בערו! השומרים אולי יופתעו מאצילה העוזבת את אבו דאר באמצע הלילה ובמזג האוויר הזה, עם תריסר משרתים וכמה סוסים הנושאים ציוד למסע ארוך, אבל אגנין הייתה מהדם, גלימתה מעוטרת בנשר פרוש כנפיים בצבעים שחור ולבן, ואצבעותיה הארוכות עוטות כפפות ארוכות מספיק כדי להכיל את ציפורניה הארוכות. חיילים פשוטים לא שאלו לפשר רצונות הדם, אפילו הדם הנמוך. אך זה לא מנע מהם להיות רשמיים. כל אחד היה יכול לעזוב את העיר, אבל הסינצ'נים תיעדו את תנועות הדאמנה, ושלוש רכבו בשיירה, ראשן שמוט ומכוסה בברדסי גלימותיהן האפורות, כל אחת מקושרת לסול'דאם הרוכבת על סוס ברצועה כסופה של א'דאם. הסול'דאם בעלת הפנים השמנמנות ניגשה אליהם במנהרה. הדאמנה שלה הציצה בכל אישה שעברה על פניהן, חשה אם היא מסוגלת לתעל, ומאט עצר את נשימתו כשהיא עצרה ליד הדאמנה הרכובה האחרונה והסתכלה בה בזעף. אפילו עם מזלו הטוב הוא לא היה מהמר שהסינצ'נים לא יזהו את הפנים חסרות הגיל של האאס סדאי אם יסתכלו מתחת לברדס. היו אאס סדאי שהוחזקו כדאמנה, אבל מה היו הסיכויים שכל שלוש הדאמנה של אגנין היו אאס סדאי? בשם האור, מה היו הסיכויים שלאחת מהדם הנמוך יהיו שלוש? האישה בעלת הפנים השמנמנות צקצקה בלשונה, כמו פונה אל כלב המחמד שלה, הזיזה את הא'דאם, והדאמנה הלכה אחריה. הן חיפשו מרט'דאמנה המנסות לברוח מהקולר, לא דאמנה. מאט עדיין חשב שהוא כמעט נחנק. רעש הקוביות המתגלגלות נשמע שוב בראשו בקול רם מספיק כדי להתחרות ברעש הרעם המתגלגל. משהו לא בסדר; הוא ידע זאת. הקצין, סינצ'ני גדול בעל עיניים מלוכסנות כשל סלדיאני ובעל עור בהיר כדבש, החווה קידה והזמין את אגנין להיכנס אל בית השומרים כדי שתשתה יין מתובל, בזמן שהפקיד רשם את המידע על הדאמנה שלה. כל בית שומרים שמאט אי-פעם ראה היה מקום פשוט ולא מושך, אך אור המנורות שבקע מחריצי הקשתים נראה מזמין כמעט; אבל גם זבובים מוצאים צמחים טורפים מזמינים. הוא היה שמח להישאר במקומו, גשם נוטף על ברדסו ומשם אל פניו. זה הסתיר את הזיעה. הוא אחז בידו באחת מסכיני ההטלה, אשר ניצבה שטוחה על ערמה שנחה על האוכף. כשהסכין במצב זה, אף חייל לא יוכל לראותה. הוא הרגיש את האישה בתוך הערמה נושמת תחת ידיו, וכתפיו היו מתוחות מציפייה בתקווה שהיא לא תצעק. סֵלוּצִיַה רכבה קרוב אליו, מסתכלת בו מבעד לברדסה, צמתה הזהובה אינה נראית לעין. היא לא הסתכלה לכיוון אחר אפילו כאשר הסול'דאם והדאמנה חלפו לידה. צעקה אחת מכיוונן של סלוציה או של טוּאוֹן הייתה גורמת להם לברוח לכל הרוחות. הוא חשב על איום הסכין, אשר גרם לשתי הנשים להיות בשקט - הן צריכות להאמין שהוא נואש או משוגע מספיק כדי להשתמש בה - אבל הוא עצמו לא היה בטוח בכך. כל-כך הרבה דברים לא היו בטוחים בלילה הזה, כל-כך הרבה דברים היו מונחים על כף המאזניים, והמאזניים היו רחוקים מאיזון. הוא זכר שעצר את נשימתו, תוהה אם מישהו יבחין שהערמה שנשא הייתה מעוטרת, ויתהה מדוע הוא נותן לה להירטב בגשם, בעודו מקלל בלבו שלקח את שטיח הקיר, מכיוון שזה היה הדבר הקרוב ביותר לידו. בזיכרונו התנהל הכול לאט. אגנין ירדה מהסוס, זרקה את המושכות לכיוונו של דומון, אשר לקח אותן בקידה על אוכפו. ברדסו של דומון הונח כך שיהיה אפשר לראות שצד אחר מראשו מגולח, ושאר שערו קלוע בצמה שהגיעה עד כתפיו. טיפות גשם הצטברו על זקנו הקצר של האיליאני, אך עדיין הייתה לו הגאווה המנופחת של הסו'ג'ין, דרגת משרתים עליונה העוברת בירושה, אשר משרתת את הדם בלבד, ולכן הם כמעט שווים אליהם; ודאי שבדרגה גבוהה הרבה יותר מזו של חייל. אגנין הסתכלה אחורנית במאט ובחבילתו, פניה מסכה קפואה של יהירות, אך בתוכה הייתה מבועתת ממה שהם עשו. הסול'דאם הגבוהה והדאמנה שלה פנו במהירות בחזרה אל המנהרה, לאחר שסיימו את הבדיקה. ואנין, שרכב בדיוק מאחורי מאט, החזיק בידיו את מושכות סוסי הציוד ונראה כמו שק פולי סויה... הוא נשען קדימה על אוכפו וירק על המדרכה. מאט לא ידע מדוע זכר דווקא את זה, אבל הוא זכר. ואנין ירק, והחצוצרות נשמעו, קול חד ועמום במרחק גדול מאחוריהם. מדרום העיר, מהמקום שבו תכננו אנשים לשרוף את ציוד הסינצ'נים המאוחסן לאורך דרך המפרץ. קצין המשמר היסס למשמע קול החצוצרות, אבל פתאום הדהד פעמון בכל העיר, ועוד אחד, ונראה כאילו מאה מהם צלצלו באזעקה, ושמי הלילה התמלאו בברקים אשר סערה לא תוכל לייצר, חזיזים כחולים וכסופים אשר פגעו בחומות העיר. הם שטפו את המנהרה באורם המרצד. לאחר מכן החלו הצעקות, בינות הפיצוצים והצרחות בעיר. לרגע קילל מאט את מחפשות הרוח על כך שפעלו מוקדם מכפי שהבטיחו. אבל הקוביות בראשו הפסיקו להתגלגל. מדוע? זה גרם לו לקלל שוב, אבל לא היה לו זמן אפילו לזה. רגע לאחר מכן הורה הקצין לאגנין לשוב אל אוכפה ולצאת לדרכה. הוא צעק פקודות, אשר הוציאו את החיילים מבית השומרים, והורה להם לרוץ אל העיר כדי לראות על מה הייתה האזעקה, כשהוא מארגן את השאר נגד כל איום מבפנים או מבחוץ. האישה בעלת הפנים השמנמנות רצה עם הדאמנה שלה בין החיילים עם עוד זוג נשים קשורות בא'דאם, אשר יצאו בריצה מבית השומרים. מאט והאחרים דהרו אל תוך הסופה, נושאים איתם שלוש אאס סדאי, שתיים מהן דאמנה נמלטות, ואת היורשת לכס הבדולח של סינצ'ן, כאשר מאחוריהם מתחוללת הסופה הנוראה ביותר שאי-פעם הייתה באבו דאר. כה רבים כמו עלי דשא... מאט רעד וחזר אל ההווה. אגנין הזעיפה את פניה לכיוונו ומשכה אותו אליה במשיכה מוגזמת. "נאהבים ההולכים יד ביד לא ממהרים", הוא מלמל. "הם... מטיילים להנאתם". היא השמיעה קול בוז. דומון ודאי עיוור מאהבה. זה, או שהוא קיבל יותר מדי מכות בראש. הגרוע מכול כבר הסתיים. מאט קיווה שהיציאה מהעיר הייתה החלק הגרוע ביותר. הוא לא הרגיש את הקוביות מאז. הן תמיד היו סימן רע. הוא הסתיר היטב את הדרך מאחוריהם, כך שיידרש מישהו עם מזל כמו שלו כדי להפריד את הזהב מהסגסוגת. המחפשים רדפו את אגנין לפני הלילה הזה, ומעכשיו היא תהיה מבוקשת גם באשמת חטיפת דאמנה, אבל הרשויות יחשבו שהיא תדהר רחוק ככל האפשר מאבו דאר, ולא תשב בדיוק מחוץ לעיר. שום דבר מלבד צירוף המקרים לא קישר אותה לטואון. או למאט, וזה היה חשוב. טילין ודאי תטיל עליו את עונשיה - אף אישה לא תסלח לגבר על כך שהוא קשר אותה ודחף אותה מתחת למיטה, אפילו כאשר היא הציעה זאת בעצמה - אך אם המזל ישחק לידיו, האשמה על הדברים האחרים אשר קרו באותו הלילה לא תוטל עליו. קשירת מלכה כמו חזיר בשוק תהרוג בדרך כלל כל בן אדם, אבל זה היה כאין וכאפס לעומת היעלמותה של בת תשעת הירחים; ומה הקשר של הצעצוע של טילין לזה? זה עדיין עצבן אותו שראו בו טפיל - גרוע יותר, חיית מחמד! - אבל היו לזה יתרונות. אבל הוא בטוח - בטוח לפחות מפני הסינצ'נים - אך דבר אחד עדיין הטריד אותו כמו קוץ בעקבו. ובכן, כמה דברים הטרידו אותו, רובם בגלל טואון עצמה, אבל הבעיה הזאת הייתה גדולה מכולן. היעלמותה של טואון תהיה הלם כאילו השמש נעלמה בצהריים, אך איש לא השמיע אזעקה. אף לא אזעקה אחת! לא הוצעו פרסים או הצעות שחרור, לא נראה שהחיילים חמומי מוח, והם לא חיפשו בכל עגלה וכרכרה במרחק מילים, דוהרים מחוץ לעיר כדי לחקור כל גומחה ופינה נסתרת כדי לגלות היכן האישה מוסתרת. הזיכרונות הישנים סיפרו לו משהו על חיפוש בן מלוכה שנחטף, אך מלבד התליות והספינות השרופות נראתה אבו דאר ללא שינוי מיום החטיפה. אגנין טענה שהחיפוש נערך בחשאיות מוחלטת, שהרבה מהסינצ'נים עצמם עדיין אינם יודעים על כך שטואון נחטפה. הסברהּ היה קשור לכך שהאימפריה הייתה בהלם ולסימנים רעים על השיבה ועל אובדן הסיי'טאר, ונראה כאילו היא מאמינה לדבריה. מאט לא האמין לזה לרגע. הסינצ'נים היו אנשים מוזרים, אבל אף אחד לא יכול להיות מוזר כל-כך. השקט של אבו דאר גרם לו להצטמרר. הוא הרגיש שטומנים לו מלכודת. כאשר הם הגיעו אל הדרך הצפונית הגדולה, הוא שמח שהעיר נחבאת מאחורי הגבעות הנמוכות. הדרך הייתה נתיב מסחר ראשי, רחבה מספיק כדי שחמש או שש כרכרות יוכלו לנוע זו ליד זו, ועוד יישאר מקום. משטחה היה עשוי בוץ וחומר, אשר לאחר מאות שנות שימוש היו קשים כמו האבנים המסותתות שלעתים נמצאו לצד הדרך. מאט ואגנין הלכו במהירות בצד הדרך, ונואל צעד מאחוריהם, בין שיירת סוחרים בדרכה לעיר, שעליה שמרו אישה מצולקת ועשרה אנשים בעלי עיניים קשות באפודות עור, אשר הסתירו דסקיות פלדה. השיירה כללה כרכרות משונות של מתיישבים, בעלת קצוות משוננים בשני הצדדים, והיא רכבה צפונה. הכרכרות נמשכו על-ידי סוסים, פרדות ושוורים. בין העגלות היו ילדים יחפים, שהשתמשו במקלות כדי לקבץ ארבע עזים ארוכות שיער ושחורות וכמה פרות לבנות. גבר אחד הלך אחרי הכרכרות, לבוש מכנסיים כחולים ורחבים וכובע אדום ועגול, והוביל שור ברצועה עבה הקשורה לנזם באפו. מלבד הבגדים הוא היה יכול להיות גם משני נהרות. הוא הסתכל במאט ובאחרים שהלכו בכיוונו, כאילו עומד לדבר איתם, אך נענע את ראשו והמשיך בלי להסתכל בהם שוב. בגלל צליעתו של מאט הם לא התקדמו במהירות, והמתיישבים המשיכו במסעם באטיות אך בקצב אחיד. כשכתפיה שחוחות והיא אוחזת בצעיפה מתחת לסנטר ביד אחת, נשפה אגנין ושחררה את אצבעותיה, אשר דקרו את צדו של מאט עד כאב. לאחר רגע היא התיישרה והסתכלה בגבו של האיכר, ההולך כאילו היא מתכוונת לרדוף אחריו ולהכות אותו ואת שורו. ואם זה לא מספיק, כאשר האיכר היה במרחק של עשרים ומשהו צעדים ממנה, היא הפנתה את פניה הזועפות לכיוון קבוצת חיילים סינצ'נית, אשר רכבה אליהם בקצב שבעזרתו היא תגיע בקרוב אל שיירת המתיישבים; אולי מאתיים איש הרכובים בארבעה טורים, ואחריהם כרכרות מכוסות בד ונמשכות על-ידי פרדות. מרכז הדרך נשמר תמיד לתנועת הצבא. שישה קצינים הובילו את הטורים ברכיבה על סוסים, כשעל ראשם קסדה עם נוצות דקיקות, אשר הסתירו את כל פניהם מלבד עיניהם. הם הסתכלו רק קדימה ועטו גלימה אדומה אשר נפרשה על סוסיהם. הדגל מאחורי הקצינים הראה מעין ראש חץ מעוצב, עוגן אולי, הנחצה על-ידי חץ ארוך וחזיז ברק זהוב, ומתחת לסמל היו מספרים ואותיות שמאט לא היה מסוגל לקרוא מפאת התנפנפות הדגל ברוח. הגברים בכרכרות הציוד היו לבושים במעילים כחולים כהים, במכנסיים זהים ובכובעים מרובעים בצבעי כחול ואדום, אבל החיילים היו מגונדרים יותר מכל חייל סינצ'ני אחר; השריון המקוטע היה מעוטר בפסים כחולים, ובתחתיתו פס לבן כסוף ואדום המוקף בפסים צהובים-זהובים. קסדותיהם היו צבועות בכל ארבעת הצבעים, כך שהם נראו כמו עכבישים מפחידים. תג גדול עם סמל העוגן - מאט חשב שזה עוגן - החץ והברק היה מהודק לכל קסדה, וכולם מלבד הקצינים נשאו קשת מעוקלת ותלי חצים בחגורתם, ובצד השני חרב קצרה המאזנת את המשקל. "קשתי ספינות", אגנין נהמה, מסתכלת בזעם בחיילים. ידה השמאלית עזבה את צעיפה, אבל הייתה מאוגרפת. "מתקוטטים במסבאות. הם תמיד גורמים צרות כאשר הם נשארים בחוף יותר מדי זמן". למאט נראה שהם היו מאומנים היטב. בכל מקרה, הוא מעולם לא שמע על חיילים שלא הסתבכו בקטטות, במיוחד כאשר היו משועממים או שיכורים, וחיילים משועממים נוטים להיות שיכורים. בקצה מוחו עלתה מחשבה, התוהה לאיזה מרחק יגיעו חציהם, אבל זאת הייתה מחשבה ריקה מתוכן. הוא לא רצה לדעת שום דבר על חיילים סינצ'נים. אם הוא יוכל לחיות את חייו כרצונו, הוא לא ירצה לראות עוד חייל אחד לעולם. אבל מזלו לא היה טוב כל-כך. גורל ומזל הם דברים שונים, למרבה הצער. כנראה עד למרחק מאתיים צעדים, הוא החליט. קשת טובה תגיע לטווח יותר גדול, או כל קשת משני נהרות. "אנחנו לא במסבאה", הוא סינן דרך שיניו, "והם לא מתקוטטים כעת. ובואי לא נתחיל קטטה עכשיו מפני שאת פוחדת שאיכר אחד יתחיל לדבר איתך". בפנים חתומות היא שלחה מבט, שהיה חזק מספיק בשביל לשבור את גולגולתו. אך מה לעשות, זאת הייתה האמת. הוא פחד שהיא תפתח את הפה, ומישהו יזהה את המבטא שלה. אמצעי זהירות מצוין, לדעתו. "עוד מעט יגיע לכאן נציג וישאל שאלות מפני שאת מסתכלת בהם כך. הנשים באבו דאר ידועות בצניעותן", הוא שיקר. מה היא יודעת על המנהגים המקומיים? היא זרקה לעברו מבט כועס מהצד - אולי מנסה להבין מה זו צניעות - אבל הפסיקה להפנות מבטים אל הקשתים. היא נראתה מתכוונת לנשוך ולא להכות. "האיש הזה שחור כמו את'אן מייר", נואל מלמל, מסתכל בחיילים החולפים. "שחורים כמו אנשי שארה. אבל אני נשבע שהיו לו עיניים כחולות. ראיתי אנשים כאלו פעם, אבל היכן?" כשהוא משפשף את רקותיו, הוא כמעט הכה את עצמו במוט הבמבוק, וזז קדימה כאילו מתכוון לשאול את האיש היכן הוא נולד. כשהוא נוטה הצדה, אחז מאט בשרוולו של האדם הזקן. "אנחנו חוזרים אל המופע, נואל. עכשיו. לא היינו צריכים לעזוב". "אמרתי לך את זה מההתחלה", אגנין אמרה בהנהון חד. מאט נאנח, אבל כל מה שהיה יכול לעשות זה להמשיך ללכת. הו, הם כבר מזמן היו צריכים להסתלק מכאן. הוא רק קיווה שלא היה מאוחר מדי. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |