|
הפילוסופיה של הנצח - ביקורת ספר
אלי הרשטיין |
|||||
|
|
|||||
| "מלחמה לנצח" / ג'ו הולדמן, הוצאת עם עובד (1979) עברית אריה חשביה (221 ע') "שלום לנצח" ג'ו הולדמן, הוצאת עם עובד (1999), עברית מיכאל תמרי (336 ע'). | |||||
| במלחמות חייבים לשלוט עקרונות מסוימים, שכן לכל מלחמה חייב להיות יעד מוגדר ועליה להתנהל על פי כללי האומנות. למלחמה יש לצאת רק בכוחות העומדים ביחס מתאים למכשולים שצריך לגבור עליהם. (נפוליאון, אמרות מלחמה, הוצאת מערכות 1991, עברית יוסף כרוסט)מלחמה לאין קץ. אלף שנים של עימות וקונפליקט. מיליארדים של הרוגים, פצועים, נכים, ואנשים שנעקרו מכור מחצבתם, היוצאים אל הנצח להניף את נס הקרב."מלחמה לנצח", אשר ראה אור לפני עשרים שנה בהוצאת עם עובד, מגולל את סיפורו של האדם היחיד שלחם את המלחמה מראשיתה ועד סופה. בשלהי המילניום, מתגלה במעמקי החלל גזע חייזרי המשמיד מספר ספינות חלל של צי כדור הארץ. כתוצאה מכך מגויס וויליאם מנדלה למחזור הגיוס הראשון של ארמדת חלל, העומדת לצאת לנקום בתוקפים. מאחר והנסיעה בחלל כרוכה במהירות הקרובה למהירות האור הרי שבעוד על החיילים עוברים חודשים ספורים, הרי שעל כדור הארץ חולפות, באופן יחסי כמובן, שנים ארוכות. החיילים אשר איבדו את עולמם במחי יד אחת, נידונים להמשיך את המסע בו החלו, מקרב לקרב, מחזית לחזית עד למוות הגואל. הולדמן עושה שימוש בזמן החולף כדי להדגיש את עוולות המלחמה. בעוד שחייליו הפצועים חוזרים מקרב שזה אתה התרחש, הרי שתוצאותיו של הקרב, נמצאים זה מכבר בעבר הרחוק. העבר אינו קיים, ההווה הוא סבל מתמשך והעתיד הוא הקרב הבא וזה שלאחריו וכן הלאה עד קץ כל זמן. אך זהו רק תחילתו של האבסורד, רק שבע מאות שנים לאחר תחילתה של המלחמה נוצר קו תקשורת ראשון עם החייזרים האימתניים. כאשר נשאלו מדוע החלו במלחמה? הייתה תשובתם "אנחנו?". 2047, כדור הארץ, ג'וליאן קלאס הוא גיבורו של "שלום לנצח", פיזיקאי במשרה מלאה וחייל במשרה חלקית. פעם בשלשה שבועות מתייצב קלאס בבסיסו ומתחבר לחיילון שלו - מכונת מלחמה אימתנית ומחומשת היטב - באמצעותו הוא יוצא לקרבות רחוקים ברחבי יבשת אמריקה, נלחם במעין שלט רחוק, מתוך בסיסו ומבלי לסכן את חייו. החיילון הוא אחד מתוך יחידה המונה עשרה חיילונים. כל אחד מאנשי היחידה מחובר למכונה באמצעות קשר קיברנטי המותקן בגולגולתו והיוצר גם קשר טלפאתי בין חברי היחידה. קשר זה מאפשר להם לתפקד ולהלחם כגוף אורגאני אחד ויחד עם זאת לחוות לעומק את חווית האחר, השונה, הזר. הולדמן עוסק במהות המושג "מלחמה". שני ספריו, למרות העדרו לכאורה, של הקשר העלילתי-סיפורי בניהם, קשורים זה בזה קשר תמאטי עמוק. שניהם דנים באבסורד ובחוסר המשמעות והתוחלת, של המלחמה המתמדת בה מצויה האנושות מאז ערש הציוויליזציה. למעשה, הסיבות למלחמה, בשני הספרים אינן נהירות לאיש. במלחמה לנצח, נמשכת מלחמה שהסיבות לה נשכחו במורד משעול הזמן, אך הלוחמים בה ממשיכים להילחם ולו רק כיוון שאין הם מכירים עוד דרך אחרת. המלחמה וזוועותיה עיוותו ועיצבו מחדש את אישיותם, את נשמתם ושינתה את האנושיות שבהם לנצח. חלקם אינו יכול לשאת את העול ושם קץ לחייו בעוד חלקם האחר מתמכר לתחושת העוצמה, לכוח, ל"יופי" שבהרג. בספר "שלום לנצח", מונעת קבוצת המדינות המפותחות - בהן שורר שפע החורג מגבולות הדמיון - טכנולוגיה מתקדמת מגוש המדינות הנחשלות אשר סובלות מעוני ומחסור מחפירים. כתוצאה מכך שורר מצב של לוחמה מתמדת בין שני הגושים. זוהי לוחמה חד צדדית וחסרת משמעות שכן למדינות הנחשלות אין כלי נשק המתקרב כלל לעוצמת החיילונים של גוש המדינות המפותחות. הסיבות המניעות את הממשלה המערבית למנוע טכנולוגיה זו משכנותיה נותרת לוטה בערפל. עם זאת, מעניין לשים לב שאת מקומו של אויב אגרסיבי ואימתני מ"מלחמה לנצח" שנכתב בשלהי המלחמה הקרה, החליף בספר "שלום לנצח" גוש המדינות הנכשלות, שכל כוחן בפעולות טרור נקודתיות ובמלחמת התשה בלתי פוסקת. כאן יש לזכור כי ספר זה נכתב לאחר נפילת החומות באירופה הקומוניסטית ולאחר מלחמת המפרץ שנראה כי הותירה את חותמה על הכותב. המלחמה היא ה"עיקרון" במשנתו של הולדמן. למלחמה אין סיבה מלבד קידוש הלוחמה, והעיקרון היחיד המנחה אותה הוא עקרון האינרציה הגורם לה להמשך עוד ועוד על פני אלפי שנות תרבות אנושית. גיבורי שני הספרים הם חיילים בעל כורחם ופציפיסטים במהותם. שניהם סולדים מהאלימות ומההרג ודרך עיניהם משרטט הולדמן ביד אומן את תועבת המלחמה. באמצעות תיאור מדויק ומחריד מצליח הולדמן להביע את החלחלה והדחייה שגורמות לו האלימות והמוות. התיאור האפוקליפטי הקודר של מוראות המלחמה חודר לעצמותיו של הקורא. תיאוריו הגראפיים, בכל הנוגע להרג ולרצח הברוטאלי, הותירו בי תחושה של חלחלה עמוקה. התיאורים שחלקם קשה לקריאה מותירים את הקורא בתחושה של הזדהות עמוקה עם המטרה העיקרית של גיבורי הספר. ב"שלום לנצח" בחר הולדמן במעברים חדים בעמדת המספר, בין גוף ראשון לגוף שלישי, היוצרים דינאמיקה של תחושות עזות אל מול התבוננות אובייקטיבית צרופה. ההיפוך החריף בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי מחדד את הקונפליקט הנוצר אצל הקורא. אך בעוד אשר במלחמה לנצח, הסתפק הולדמן בביקורת נוקבת על מהות מושג הלוחמה, ובתצוגה מרתקת של חוסר המשמעות הניצב מאחורי ה"יעד המוגדר" על פי צ'רצ'יל, הרי שבספרו החדש, שנכתב לאחר "תפוז מכאני" של קובריק, לוקח הולדמן את הדיון הפילוסופי במהות המלחמה, צעד אחד קדימה.הנה היום, לאחר שנים של אבולוציה לוחמנית ואלימה, מתגלה הדרך לעצור את הקטל. הקשר הקיברנטי, המאפשר את קיומם של החיילונים - מכונת ההרס האולטימטיבית - הוא גם המפתח לסיום עידן המלחמות. השיתוף, הקישור הטלפאטי והקרבה הנוצרים על ידי הקשר הקיברנטי גורמים לאותם אנשים, לפתח אמפטיה והזדהות כה רבה עם זולתם, עד כי הם מאבדים את היכולת להרוג או לפגוע באיש. כעת כל שנותר הוא לחבר את כל האנושות לקבוצות קיברנטיות שכאלה ולאחר זמן, יאבד הדחף האלים לעד ושלום לנצח יזרח על האנושות מוכת המלחמות. האם ימשיך הגזע האנושי, נטול הדחף האלים, לשגשג באושר ועושר או יכחד כבעל חיים מסורס שאיבד את הדחף הקיומי? אוטופיה של שלום לנצח או תפוז מכאני בקנה מידה פלנטארי?. שחר האדם. פתיחת הסרט "אודיסיאה בחלל - 2001", סרטם של הבמאי סטנלי קובריק המנוח וסופר המדע הבדיוני ארתור סי קלארק, דן גם הוא בנושא זה. הפתיחה מציגה את התפתחות האדם כקשורה קשר אמיץ באלימות המגולמת בפעולת המלחמה. הקוף, הנוטל לידיו עצם והלומד להשתמש בה ככלי, מרים את העצם על יריבו והורג אותו בחגיגה של אלימות טהורה. בכך עושה קוף האדם את הצעד הראשון אל התבונה. מאוחר יותר יניף הקוף את העצם וישליך אותה אל על, על מנת שתהפוך לחללית המרחפת בחלל והמהווה את מיצויו של תהליך, אשר תחילתו בעצם מונפת וסיומו בעידן החלל.לפי תפיסה זו, הדחף התחרותי, הטריטוריאליות, הקונפליקט, הם, לטוב ולרע, ממעצבי התפיסה והבסיס להיותנו אנושיים. המלחמה לפי כך, היא קטליזטור של הטבע, המאיץ תהליכים אבולוציוניים ומקדם את הגזע האנושי במעלה הסולם ההתפתחותי. ואכן לפי התורה הדרוויניסטית הרי שאורגניזם בעל דחף הישרדות גבוהה, מלווה ביתרון יחסי של מנגנוני יכולת שרידה וההתגוננות, יביא אל העולם דור חדש של צאצאים חזקים, בעוד החלשים יותר יוותרו מאחור. השאלות המעניינות העולות מתוך "שלום לנצח" הן האם מצעיד חיסול הדחפים האלימים את האנושות אל ה"אידיאל האנושי" ההומניסטי, או שמא הרגע בו נלקחה מאתנו הברירה הוא הרגע בו איבדנו את זהותנו כבני אנוש? האם הומניזם אמיתי, יכול לנבוע מלית ברירה או האם במהות היותנו אנושיים מצוי תהליך הבחירה - תהליך בו אנו בוחרים במעשה ההומניסטי "הנכון" לפי אמונותינו ומוסכמותינו ולא בזה שנכפה עלינו בידי כוח חיצוני. הדיון של הולדמן הוא על שורשי הדחף האלים, הנטייה למלחמה, הקונפליקט. האם זהו חלק מההגדרה של מהו אנושי? מהן הסיבות המניעות אדם לפעול באלימות, החל באמונה פנאטית וכלה בהגנה עצמית. האם יתכן כי מחיקת הדחף האלים משולה להתחלת סופו של האדם כפי שאנו מכירים אותו כיום - מאין ראשיתה של דבולוציה חברתית?התשובות אותן מספק הולדמן, למרות חד משמעותן והמסר הפציפיסטי החד והברור אותו הן מעבירות, מותירות בנו, למרות הכל, את הספק, את השאלה, את התהייה. זהו מדע בדיוני הראוי לשמו, סיפור המותיר אותך בסופו כאשר חלק ממך מגורה וחשוף, חלק שהיה עד כה ברור, מובן ומוגן. כתבה זו הופיע לראשונה במוסף הספרים של העתון מעריב. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |