|
|||||
|
באפילה - סיפור מקורי חדש
דורון כהן |
|||||
|
|
|||||
| לומר דבר מה על הסיפור הזה יסגיר קרוב לודאי מעט מתוכנו ולכן לא נעשה זאת. דורון כהן הוא אחד מכותבי המאמרים הפוריים של ISF וזהו סיפורו הראשון המופיע אצלנו. | |||||
| 14 בדצמבר________________________________________________ מוחי הוא גוש אחד של מסטיק לעוס וחסר-צורה, ומתוכו בוקע - כן, עדיין בוקע אם כי בעוצמה נחלשת והולכת - התקתוק. התקתוק הזה, הזיכרון הגווע לאיטו של הטרגדיה שפקדה אותי& ועם זאת הוא עדיין כאן, יציר דמיון מוחשי להפליא, שמזכיר ושב ומזכיר לי כמה זמן עבר וכמה עוד נשאר. חוש הזמן שלי כמו לא היה מעולם חד יותר. זהו נס מוחלט שנשארתי בחיים. מובן עם זאת שהביאו אותי הנה, למיכל הזה. לא שזכור לי משהו, הרי הייתי בבלאק-אאוט טוטאלי לאחר הפיצוץ& ומאז זה כמו גומי שנדבק לי למוח ולא מרפה כבר איזה חמישה שבועות. התעוררתי כאן, והתעוררתי עיוור. המיכל הוא פריבילגיה השמורה - נכון לעכשיו - לכוחות המיוחדים בלבד, וכמו שהעידו אלה שכבר עברו זאת - זהו תענוג מפוקפק מאוד. שמעתי על אחד מיחידה ה', וורשבסקי אני חושב שקראו לו, שבילה במיכל כזה ארבעה חודשים תמימים, וכשהוציאו אותו נאלצו להעבירו לעוד חצי שנת שיקום בבילינסון, בשל מה שכינו "תופעות לוואי נדירות". הטכנולוגיה הסודית הזאת, פרי פיתוח ישראלי מקורי, משחזרת את הפיזיולוגיה האנושית בדייקנות, אבל ההשפעות לטווח-ארוך, ובעיקר אלה הנפשיות, ספק אם נבדקו מספיק. למרות כל ההצלחות הקודמות, אני עדיין עוד שפן-ניסיון& 17 בינואר_______________________________________________ עדיין איני יכול לפקוח את עיני וייקח עוד זמן עד שאוכל. האפילה מוחלטת. אני מחכך את ידי בקושי ונחרד - אצבעותיי הקטועות מחלימות באיטיות נוראה, גם ברגליים& אלוהים. המוקש באמת כיסח לי את הצורה& אמרתי לגדעון לחכות שהאדמה תתייבש, שהבוץ הלבן בפאתי שיבטה הוא קרקע מסוכנת. אבל הוא פטר אותי בקלישאה ה"פקודות מלמעלה" המחייבות פינוי כל שדות המוקשים בנפת באר-שבע עד סוף השנה. אני עוד זוכר במעורפל את חיוכו הציני של קובי כשנודע לו שהוא יוצא אתי למשימה, והוא - פסימי כתמיד - אמר לי "ניפגש במיץ, אלי" והתכוון כמובן לנוזל הביו-רגנרטיבי במיכלים האלה& מפתיע שאני עוד זוכר פרט כזה. משהו מוזר קורה לי בראש. אני מרגיש כאילו הזיכרונות שלי חיים על זמן שאול& אפילו התקתוק הזה. אני עוד יכול לשייך אותו למוקש, אבל אולי זה רק הדמיון שלי. אולי רק נדמה לי ששמעתי שלושה תקתוקים מהירים בוקעים מתוך הבוץ הלבן מתחת לרגליי רגע לפני הפיצוץ& לעזאזל. כל שנותר כעת הוא להאמין במדע ולקוות שהנוזל הזה יעשה בי את הניסים שעשה לדוד ולירון. מישהו פעם סיפר לי שחשוב לעשות מעין "התעמלות" ולהגביר את זרימת הדם בגוף במהלך השהיה הארוכה בנוזל, כי זה עוזר לזרז את ההחלמה. אני בטוח שידעתי מי אמר לי את זה& 23 בפברואר______________________________________________ אין ספק שהנוזל הזה עושה לי משהו& אני חש בשני תהליכים הפוכים המתרחשים בי בו-זמנית. גופי מתחזק אט-אט, אני מצליח להניע את אברי לשלל תנוחות, וה"התעמלות" הזו עושה לי טוב. אבל מנגד, בתוך הראש, הכל מתערפל יותר ויותר. אני מתאמץ להמציא לי "התעמלות מוחית" ותרגילי-זיכרון. כמו לנסות ולחזק את מראה פניה של אמי, המטשטש והולך& או לשחזר את המעט שאני יודע על טכנולוגיית ההתחדשות הישראלית וגולת-הכותרת שלה: הנוזל הביו-רגנרטיבי. כל מיכל הוא אישי הודות לנוזל שמותאם במיוחד ובאופן בלעדי למטופל הטבול בו. "מיץ DNA " אהבנו לקרוא לו ביחידה. הרכבו הייחודי מצליח לשחזר רקמות ואפילו, במקרים נדירים, "להצמיח" מחדש רגל או זרוע קטועה. אני זוכר שנוכחתי בסיור במתחם, שערכו ליחידות המשתתפות בניסוי אשר באו בסוד העניין, ושהכרתי את קבוצת המדענים העובדים על הפרויקט. אף על פי כן, כל זה עדיין מעשה כשפים בעיני. 10 במרץ_________________________________________________ אני מתעורר אכול דאגות בתוך העלטה. איני רואה ואיני שומע דבר. כמה זמן עבר? נוגע בעיניי ומתחלחל. שוב. אין פלא שאיני מסוגל לפקוח אותן. אצבעותיי מזהות אך בקושי עפעפיים, גבות וריסים. משהו מגליד כאן לא נכון, משהו מעוות. וההרגשה הזאת, שמא אשאר עיוור לצמיתות רק מתחזקת& בייאושי אני מנסה את זכרוני שוב, ומבין ששכחתי איך נראים דוד וירון& ואיך נראית אמא שלי. הגומי בלע את הפנים והשאיר רק את השמות.3 באפריל ?______________________________________________ הדאגה הופכת לפחד& אינני אמור להיות פה כל כך הרבה. זה לא יכול להיות בסדר. איך קראו להוא שהיה ארבעה חודשים במיכל? אני חושב שארבעה חודשים נחשבים לזמן חריג ביותר, אבל אני פה כבר יותר מזה, לא? נראה לי שההחלמה שלי אטית מהרגיל& ואולי הנוזל פגום. אבל תקווה חדשה ממלאת אותי כשאני מתחיל לשמוע פתאום קולות עמומים מבחוץ. המיץ הארור הזה מרפא בכל זאת את אוזני המסכנות, שכנראה התחרשו לגמרי בפיצוץ& ואולי יש עוד תקווה גם לעיני. 25 באפריל ?_____________________________________________ הפחד כבר גובל בהיסטריה. מעולם לא היה מישהו זמן רב כל כך במיכלים האלה, אני בטוח. משהו כאן התקלקל, מישהו פישל ובגדול. איני יכול לסבול יותר את הטעם שהנוזל משאיר לי בפה& גופי מתכסה באיזה חומר, כמו מרחו עלי משחה שמנונית. אני מעביר את אצבעותיי על זרועי ופניי ונגעל מעצמי. כל זה לא היה אמור לקרות. הם היו חייבים להחליף את נוזל הביו במיכל הזה אחרי זמן רב כל כך. 18 במאי ??_________________________________________________________ שמיעתי משתפרת פלאים, על עיניי כבר ויתרתי. אני מאמץ את אוזני לשמוע. לרגע נדמה לי שאני שומע את קולו הבוטח של ד"ר רפאלי, המדען הראשי של פרויקט ההתחדשות. אני מצמיד את אוזני לדופן המיכל, מקווה לקלוט משהו שיבהיר את מצבי. זה לא ד"ר רפאלי. לבי נצבט בקרבי באימה. זו אפילו לא עברית. אני מתקשה לזהות את השפה. קולות אחרים מצטרפים לשיחה - ואיש מהם אינו מדבר עברית ! לבי מחיש פעימותיו, מוחי מגיע אט אט להכרה שמשהו נורא קרה שם בחוץ. לא ייתכן. פשוט לא ייתכן שיכניסו אנשים זרים לאולם המיכלים. אלא אם כן& בחרדה גדולה אני ממשיך להאזין לקולות אך לשווא, איני מצליח להבחין בין המלים. ומה שגרוע יותר, איני מזהה איש מהדוברים. אני מנסה לנחם עצמי בעובדה שזכרוני בוגד בי רבות לאחרונה. - ??? -_________________________________________________ הכל בורח ממני. מראשי דולפים הזיכרונות. אני נם ומתעורר ושוב נם ושוב מתעורר לעוד יום צפוף וקלאוסטרופובי בתחושה מחניקה שהאנושות כולה שכחה אותי. ובאין לי מרחב יותר לתרגילי התעמלות, אני מעייף עצמי שוב באגרופים ובעיטות על דופן המיכל ומתחנן בזעקה אילמת: הוציאו אותי. אנא, הוציאו אותי. והרי החלמתי כבר מזמן& - ??? -_________________________________________________ בחלומי אני רואה אחד שאולי קראו לו קובי ואולי נודע לו משהו על יציאה לאיזו משימה, והוא מחייך אלי בחיוך שהוא אולי ציני ואומר לי משהו כמו:" אתה מתגלגל, אלי, אתה מתגלגל& " - ??? -__________________________________________________ אני ניעור אל תוך מקום אבוד בזמן אבוד, ונרדם ללא זהות אל תוך חלום בלי התחלה ובלי סוף& - ??? -__________________________________________________ אליהו. אני. DNA. גומי. ירון. דוקטור. תיק-תק תיק-תק. ביו. אמא. כלום. וצרחות היסטריות של אשה. - ??? -__________________________________________________ ואז, רגע לפני שהכל גומר להתחיל, הם אוחזים בראשי ומוציאים אותי אל סינוור מבורך. ומישהי אומרת: Congratulations Mrs.Wilson, It's a boy! ואני פוצח בבכי תמרורים עוד לפני הטפיחה בגב. _________________________________________________________ (בהשראתה של גליה), 18/3/2003 | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |