|
|
|
|||
|
יצירת מופת לא ממומשת
רני |
|||||
|
|
|||||
| הקרנת "סולאריס" כבר מאחורינו וב-30 לחודש אנו צפויים לאירוע מיוחד בבית אריאלה שיידון ב"סולאריס" על גווניו השונים. רני היה שם, ביום שרב לוהט, עיניו חוזות במראות ואוזניו שומעות את הקולות. | |||||
| _________________________________________________________ "סולאריס", במאי: סטיבן סודרברג עם: ג'ורג' קלוני, נטשה מקלהון, וויולה דיוויס, ג'רמי דיוויס, ארה"ב 2002, צבע, 98 דקות. שישי בצהריים, השרב הראשון של העונה, ואני מוצא את עצמי בפקק אביבי בתל-אביב (לאן הולכים כולם ולמה הם לא יושבים בבתים הממוזגים שלהם?) בדרך לקולנוע "גת", מקלל את כל העולם ואשתו על כך שדווקא את היום בחרו כדי להקרין את "סולאריס". אבל מודע לגודל האירוע (זו אחת ההזדמנויות הבודדות לראות את הסרט כמו שצריך, על מסך גדול) אני ממשיך להיאבק במכוניות ובסוף, לא להאמין, אפילו מוצא חנייה במרחק סביר מהקולנוע. חם, חם מאד, אבל בכניסה לקולנוע אני כבר מזהה פרצופים מוכרים והעניין כולו מתחיל להיראות כמו קון לא רשמי. קולנוע "גת" מוכרז לשעות הקרובות כטריטוריה של חובבי מד"ב, על כל המשתמש מכך. בעלייה במדרגות האולם, בחיפוש אחר מקומות פנויים, קשה לעבור בין השורות מבלי לומר שלום לעוד מישהו שכבר לא ראית הרבה זמן. כולם מסתדרים להם בחבורות חבורות, כל שורה תופסת לה צביון אנושי קצת אחר (ובמילים אחרות: קליקות, קליקות) ואט אט האולם מתמלא. ממקומי בירכתי האולם המקום נראה מלא למדי, ובכניסה מוכרים את המהדורה החדשה לספרו של לם, זה שעל פיו הופק הסרט שאוטוטו נראה. ג'ורג' קלוני מתגשם על המסך והמוסיקה של קליף מרטינז, המלחין הכמעט קבוע של סודרברג, זורמת מהרמקולים. הצילומים המרשימים של סודרברג (כן, הוא גם הצלם של הסרט, למרות שהוא עושה זאת תחת השם הפיקטיווי פיטר אנדרוז כדי שלא להסתכסך עם איגוד הצלמים האמריקאי) מתפרשים לכל אורך הפריים הרחב, ושוב אנו במחוזותיו של לם. טוב, לא בדיוק. הסרט הזה, לטוב ולרע, הוא סרט של סודרברג. פרשנות מאד יחודית וצרה של סודרברג לרומן המפתח של לם שכבר הנפיק עיבוד קולנועי מרשים אחד בעבר, "סולאריס" של טארקובסקי בהפקה רוסית מרשימה משנת 1972. "סולאריס" הוא ספר שקשה - כמעט בלתי אפשרי - לעבד לקולנוע. יש בספר הרבה הומור (תיאור מדע הסולאריסטיקה למשל), הרבה מלנכוליה, הירהורים על משמעות הזהות האנושית, סיפור אהבה טראגי שמתרחש הרבה לפני שהספר נפתח ואנו זוכים להציץ רק בשרידיו, ותהיות על ההתקשרות עם תבונה זרה, זרה כל כך שכמעט בלתי אפשרי לתקשר איתה. או שמא אפשר? ולמרות הקושי בעיבוד הספר למסך הגדול הוא כבר זכה לשני עיבודים קולנועיים, כבוד שספרים קלים בהרבה לא זכו לו. שני העיבודים הקולנועיים, זה של טארקובסקי מ 1972 וזה הנוכחי, תפסו היטב את האווירה המלנכולית של הספר. מעבר לכך - אלו הם שני סרטים שונים לגמרי, שתי פרשנויות אישיות מאד לקלאסיקה יחודית משל עצמה. שני הסרטים, ובסרטו של סודרברג זה מורגש במיוחד, לקחו מרכיבים מאד מסוימים והתרכזו רק בהם. סרטו של סודרברג, לטוב ולרע, עושה זאת אף ביתר קיצוניות והעזה מסרטו של טארקובסקי. מי שקרא את הספר זוכר בוודאי (איך אפשר לשכוח) את העלילה המהורהרת: אי שם בחלל העמוק שוכן לו כוכב הלכת סולאריס. את כוכב הלכת עוטף אוקיאנוס ענק שהוא בעצם סוג של תבונה זרה, אותה תבונה נוכרית אותה כבר הזכרנו. אל תחנת המחקר המקיפה את הכוכב מגיע כריס קלווין, חוקר, כדי ללמוד את התופעות המוזרות המתגלות על פני הכוכב, והתחנה. כריס נושא עימו גם טרגדיה אישית: הוא עדיין חולם על האריי, אשתו שמתה, אותה כל כך אהב עד שהוא ממשיך לחלום עליה לילה אחר לילה. האוקיאנוס שמתחת, זה שהוא אולי תבוני, שולח מבקרים אל התחנה. כל אחד מהחוקרים מקבל מבקר המתגשם בחדרו שעה שהוא ישן: העתקים מושלמים של אנשים אהובים, חיים או מתים, מחייהם על כדור הארץ. כריס, שעדיין חולם על אישתו המתה, מקבל ביקור ממנה - וכל רגשותיו צפים על פני השטח מחדש. מיהם המבקרים הללו? האם זו דרכו הנאיבית של האולי-יצור האולי-תבוני שמתחת לתקשר עם הגזע האנושי החוקר אותו? ואולי אין פה כלל תבונה וזוהי רק תופעת לוואי של עצם נוכחות החוקרים בתחנה? אולי בכלל הכל הוא יציר הדמיון, תוצאה של הבדידות המעיקה במעמקי החלל. הרבה שאלות מעלה הספר, לא תמיד ניתנות התשובות.הסרט, זה החדש של סודרברג, מתמקד בעיקר במישור אחד של הסיפור: סיפור האהבה בין כריס להאריי (שבסרט הוחלט, משום מה, לשכל את שמה לריאה). אין בסרט ולו איזכור אחד לאוקיאנוס הענק המקיף את כוכב הלכת ("דמות" כל כך מרכזית בספר, המשפיעה על כל המתרחש בו) אבל קיים דגש חזק מאד, כמעט בלעדי, לסיפורו של כריס וההתמודדות שלו עם זכרונותיו, עם אהבתו לאשתו שאיננה. הסרט מהורהר מאד, איטי, כזה שחודר אליך לאט לאט, מאד לא טיפוסי להפקה הוליוודית יקרה שהשם ג'יימס קאמרון מקושר אליה כמפיק. עלי להודות שכששמעתי לראשונה שההפקה החדשה של "סולאריס" תהיה תחת חסותו של קאמרון הזדעזעתי במקצת. מי שהיה אחראי ל"טיטניק" ההיסטרי - אחד הסרטים האיומים של שנות התשעים - יפיק את "סולאריס" הפילוסופי של לם? סטיבן סודרברג, במאי אינטיליגנטי שמונה לפרוייקט, הצליח - לטוב ולרע - לנטרל את ההשפעה הקאמרונית ולהטביע בסרט את חותמו. סודרברג החליט מראש שאי אפשר להעביר את כל גודש היריעה שנקראת "סולאריס" אל מסך הקולנוע והחליט במודע להתרכז בחלק אחד שלה. "סולאריס" של סודרברג הוא בעצם סיפור אהבה עתידני (אם כי העתיד בסרט נראה מאד עכשווי - האם זה אומר שלדעת סודרברג העתיד כבר הגיע ומקיף אותנו?) סיפור אהבה המדבר על זיכרון, ועל הדרך בה הזיכרון הופך אותנו למי שאנחנו. סיפור האהבה האמיתי שבסרט התחיל והסתיים עוד לפני שהסרט נפתח. אנו חוזים רק בשרידיו של הסיפור הזה. ריאה כבר מתה מזמן ומופיעה רק בפלאשבקים ובחלומותיו של כריס (קלוני). כוכב הלכת שמתחת מממש את דמותה של ריאה מחדש שעה שקלוני ישן וחולם, וכפילתה של ריאה מתממשת בחדרו של קלוני בזמן שהוא ישן. אבל למרות שהיא נראית כמו ריאה, למרות שיש לה את זכרונותיה של ריאה, היא לא ריאה. וריאה, אותה כפילה, מבינה זאת יותר טוב מכולם, טוב יותר מכריס עצמו. הסרט דן באופן אינטיליגנטי, אם כי נדוש במקצת, במהותו של הזיכרון האנושי ובדרך בה הוא בונה את הזהות הזו. הצרה היא שכולנו כבר היינו בסרט הזה: קוראים לו "בלייד ראנר". גם הסיום של הסרט מאזכר (ואי אפשר לחשוב שלא במודע) את "בלייד ראנר", וזה לא לזכותו. סיום הסרט הוא אחד החלקים החלשים ביותר, סיום קלישאי אמריקאי שהזיוף בו זועק לשמיים. זה לא הסיום שהסרט הזה היה זקוק לו, זוהי בחירה פופוליסטית תמוהה וחסרת הצדקה שהסיבה היחידה להיותה בסרט היא הפחד שהקהל לא יגיע לאולמות הקולנוע. הקהל אכן לא הגיע ואולי בגירסת הדיוידי נזכה לסוף אינטיליגנטי יותר לסרט שלמרות חסרונותיו המרובים הוא בסך הכל סרט טוב וראוי, גם אם מוזר למדי. כותרות הסיום עולות בפתאומיות, והאורות חושפים פרצופים מהורהרים למדי מטפסים במדרגות אל הרחוב הלוהט. בשיחות שנערכות בחוץ לאחר ההקרנה אני שומע טון כללי של אכזבה. קשה להאשים: הסרט, גם אם הוא ראוי, הוא עדיין "סולאריס" מוחמץ, סרט שלא השכיל לטפל באינטיליגנטיות לה התיימר, בנושאים שהיו בספר. החירות האמנותית שסודרברג לקח לעצמו בעיבוד הזה היתה כה גדולה עד שחבל שהוא לא לקח אותה כמה צעדים נוספים קדימה ויצר סרט טוב של ממש. היה פה פוטנציאל ליצירת מופת, חבל שלא מומש. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |