|
|||||
|
ביום בו הדלתות התחרפנו - סיפור מקורי קצר
איתי שלמקוביץ' |
|||||
|
|
|||||
| מתוך הגיליון החדש של חלומות באספמיה, אנו מביאים לכם סיפור חדש מאת איתי שלמקוביץ הידוע בכינויו שלמקו. הגליון החדש של חלומות באספמיה עושה את דרכו למדפים בימים אלו ממש. | |||||
| _____________________הקדמה מאת ניר יניב_____________________ הפעם החלטתי לנצח את שלמקו במשחקו שלו. שלמקו, כפי שהוזכר כאן בעבר, הוא ניטפיקר - אדם (לצורך העניין) המחפש ומוצא שגיאות בכל סיפור, סרט או גוף פלנטרי נתון, וכך מטיל את חיתיתו על כותבי מד"ב באשר הם, בהציגו אותם ככלים ריקים (ופוחזים בעת הצורך). על כן החלטתי באומץ למצוא את כל הפרטים הלא הגיוניים, הלא מתקבלים על הדעת והמטופשים סתם בסיפור הבא פרי עטו, ולהציג את המחבר כאן ככלי ריק (ופוחז לעתים), למען יראו וייראו. למרבה הצער, קריאת הסיפור שיבשה כליל את תוכניתי היפה. יש בו המון חומר לניטפוק - אל חשש! - אלא שהסתבר לי בדרך הקשה כי, למרות שאר תכונותי התרומיות, איני מוכשר להיות ניטפיקר כלל וכלל. אני יכול, כמו כל חובב מד"ב, למצוא שגיאות כאלה ואחרות, אך אין לי את הכשרון המולד למצוא, באבחת ניטפוק אחת, את השגיאה האחת, היחידה, זו שתציג את הסיפור כקשקוש מיותר ואת מחברו ככלי ריק (ופוחז, בשעות הפנאי), ללא כל מאמץ נוסף מטעם המנטפק או בני משפחתו.לכן אני נאלץ, בלב כבד, להשאיר מלאכה זו לשלמקו עצמו, ולקוות כי העובדה שהוא הוא מחברו של הסיפור האמור לא תסיט אותו מדרכו כמלוא הנימה. _________________________________________________________ ביום בו הדלתות התחרפנו, התעוררתי בבוקר, התלבשתי, חיממתי לי לחמנייה קפואה, לקחתי שקית שוקו ויצאתי מהדלת. ביום בו הדלתות, התחרפנו הדלת שלי היתה מכוונת למשרד, כמו בכל בוקר. אבל כשיצאתי ממנה, מצאתי את עצמי בסופר. חשבתי שאולי התכנות של הדלת התבלבל בטעות ושלח אותי לקניות. אז קניתי לי בכל מקרה עיתון, בקבוק קולה ומסטיק בזוקה, הצגתי את שבב הביות שלי לדלתות הנפתחות הגדולות של הסופר ויצאתי. ביום בו הדלתות התחרפנו נראה ששבב הביות שלי לא עבד. במקום להגיע הביתה, מצאתי את עצמי בחדר הכספות של הבנק. עברתי בדלת הכספת הגדולה, מוודא שהשבב מכובה כדי שאוכל לעבור בדלת בלי שהיא תוביל אותי למקום אחר, ומצאתי את עצמי בספרייה הישנה. יצאתי בדלת ומצאתי את עצמי בכניסה לאודיטוריום שבו הועברה הרצאה במכניקת הקוואנטים. מהר מאוד השתעממתי, יצאתי מהדלת ומצאתי את עצמי בדירה שלי. ביום בו הדלתות התחרפנו, גיליתי שזו לא היתה הדירה שלי אלא הדירה של השכן, שנבנתה באותו מפרט אדריכלי, ורוהטה באותם רהיטים סטנדרטיים מנובו-איקאה, אבל נייר הטואלט בשירותים היה ירוק זרחני ולא סגול. ניסיתי לחפש דרכים להגיע לדירה שלי מבלי לקחת סיכון ולעבור דרך הדלת, אבל הנוף שנשקף מחלון הקומה השלושים היווה הרתעה מספקת כנגד מחשבות שכאלו. יצאתי מהדלת, מקווה שאף אחד לא ימצא את עצמו בדירה שלי בטעות. לא שאבתי אבק כבר חודשיים. ביום בו הדלתות התחרפנו, בצהריים, מעדתי לתוך אולם גדול ובו דלתות בכל הגדלים והמינים, תלויות על הקיר מהתקרה או סתם עומדות לבדן על הרצפה, ואין איש שמשגיח עליהן. הסתובבתי בחדר במשך חצי שעה, מקווה שבמקרה אמצא את הדלת הביתה ומפחד לנסות מחשש שלא, כאשר שמעתי קולות רחוקים. "התחנה הבאה בסיור שלנו היא אולם ייצור הדלתות", נשמע קול קונטראלטו מתוק, מדבר בשפה הבינלאומית שגרמה היום לכל מקום להישמע כמו הבית. "למה קוראים להן ככה?" נשמע קול צווחני וחלש. "מקור השם בסיפור של אסימוב, שבו השתמשו במכשור בצורת דלתות בשביל לעבור בין מקומות שונים. כאשר הצלחנו לייצר מכשירים שמאפשרים לעבור מיידית בין כל שניים מהם ללא קשר למרחק, זה נראה רק הולם לקרוא להם כפי שהם נקראים בסיפור ולבנות אותם בצורה דומה. כמובן, ברגע שהחל ייצור המוני של הדלתות ומחירן ירד למחיר של כל שתי מזוזות ומשקוף, התחילו להרכיב אותן בכל מקום, בשביל לחסוך עוד בתעבורה". המשפט האחרון נאמר כאשר חבורת ילדים מלווים במדריכה אדומת שיער התקרבה לשער הכניסה הגדול שבקצה האולם. רציתי לזעוק, "זהירות, הדלתות התחרפנו!" ולבקש שיביאו מהנדס שימצא את הבעיה, אבל לפני שהספקתי לצעוק "זהי..." הקבוצה עברה דרך שער הכניסה לאולם. ונעלמה. מיואש, רצתי אחריהם דרך השער. ביום בו הדלתות התחרפנו, דפקתי את הברך בשולחן משרדי ועצרתי. זה היה משרד גדול וריק יחסית, אך בכל זאת הצלחתי להיתקל באחד משלושת השולחנות שכן נמצאו בו. מסך המחשב שעל השולחן הראה את גיליון היום של "חדשות ערוכות", עדיין בשלבי כתיבה. סימנים נוספים במשרד אישרו את חשדי שמדובר במשרד הראשי של העיתון, אבל לא היה בו אף אדם. התיישבתי בכיסא והתחלתי לקרוא את החדשות הנוכחיות, כאשר אדם מיוזע בלבוש מוזר פרץ דרך דלת המשרד, גורר אחריו חבל ארוך. "מי אתה?" הוא שאל. "אני כאן רק במקרה", אמרתי, והוא אמר, "טוב, אני העורך הראשי של העיתון". "יופי," אמרתי לו, "אז אתה בטח יודע שכל הדלתות התחרפנו". "יודע?" הוא הכריז, "כרגע חזרתי מהוצאה להורג בסין. הוצאה להורג שלי, אם תהית, אחרי שנפלתי ערום לתוך חדר השינה של יושב הראש שלהם". "אז למה אני לא רואה שום כתבה על הדלתות?" שאלתי. "כי לא הצלחתי להשיג אף אחד מהכתבים שלי שיכתוב את הכתבה", ענה, "וגם כאשר כבר השגתי אחד מהם, הוא לא הצליח להגיע למחשב שלו". "אני אכתוב בשבילך", אמרתי, והתחלתי להקליד את הקורות אותי באותו בוקר. "כנראה שבאמת השתגעתי אם אני עושה את זה, אבל בסדר. רק סביר להניח שתהיה לי בעיה לשלם לך החודש", אמר וישב לכתוב בעצמו. הייתי באמצע הכתבה, כאשר העורך זרק אלי עט. "תחשוב מהר", אמר. הסעתי את הכיסא אחורה על מנת לתפוס את העט, איבדתי את שיווי המשקל, לא הצלחתי לעצור את הכיסא, וביחד עם צעקת "לא!" של העורך, יצאתי מחוץ לדלת המשרד... ביום בו הדלתות התחרפנו, אחר הצהריים, התפלאתי לראות שמש מעל ראשי. התפלאתי יותר לראות שאני עומד ליד תחנת הרכבת הישנה של תל אביב, מביט ברחובות הריקים. סבא תמיד היה אומר שהדרך הכי קצרה הביתה היא הדרך הישירה, אז התחלתי ללכת. הרחובות התמשכו והתמשכו, שמש אחר הצהריים הלוהטת קפחה בצד ראשי, אך כל צעד קירב אותי לבית. מדי פעם היה נדמה לי שראיתי אנשים נוספים צועדים ברחובות, משוטטים חסרי אונים כמוני, אך תמיד פטרתי זאת כהזיה עקב התייבשות. אפילו כשהגעתי לדלת דירתי, חשבתי שזה טוב מכדי להיות נכון. ביום בו הדלתות התחרפנו, גיליתי שזה אכן לא היה נכון. מצידה השני של דלת דירתי היה חדר מעומעם אורות ומלא עשן. במקומות שונים לאורך קירות החדר היו ספות, ועליהן שכבו כמה בחורות בעירום חלקי. מירכתי החדר צעד לעברי אדם נמוך קומה ושרשרת זהב כבדה על צווארו. "שלום, בחור, אתה רואה משהו שאתה אוהב?" הוא אמר, והצביע על שתי בחורות, אחת שוכבת בחיקה של השנייה. "לא, אני לא מעוניין בכלום, אני נמצא כאן בטעות..." אמרתי, והוא מיד קטע אותי, "כן, כן, כולם נמצאים כאן בטעות. אם נכנסת דרך הדלת, סימן שאתה רוצה את זה". "לא, אתה לא מבין", אמרתי, "כל הדלתות התחרפנו ואני מגיע למקומות שונים באופן אקראי". "אקראי?" הוא שאל, "אף פעם לא שמעתי על זה. אבל זה נשמע לי משהו אינטיליגנטי. בוא, אני אגיד לך מה, אני אתן לך אותה", הוא סימן לבחורה שנכנסה לחדר כרגע, "זאתי הוציאה תואר שני בביוטכנולוגיה, מיד לפני שכל העסק התרסק בגלל הווירוס ההוא. היא עוד יצאה בזול. החבר שלה נאלץ גם הוא למכור את הגוף שלו, רק שאצלו זה היה באופן מילולי". "לא, אתה לא מבין", אמרתי, בזמן שהיא התקרבה אלי ומבט מפתה על פניה, "אני באמת הגעתי לכאן בטעות..." וקפצתי לתוך הדלת, יודע שכל מקום יהיה טוב יותר מבית הזונות הזה. ביום בו הדלתות התחרפנו, עמוק לתוך הלילה, הדלת שיצאתי ממנה הובילה למסדרון חשוך. גיששתי את דרכי בחושך עד שקרסולי נתקל במוט מתכת. נאנקתי מכאב והתיישבתי על הקרקע. כאשר עיניי התרגלו לחושך, גיליתי שמוט המתכת היה חלקה התחתון של מיטה. מותש ממאורעות היום בו הדלתות התחרפנו, שכבתי על המיטה, לא מעוניין בהסבר על המיטה בה נתקלתי או ברמז הדק ביותר בנוגע למקום הימצאי, ועצמתי את עיניי. ביום אחרי שהדלתות התחרפנו, התעוררתי עם קרני השמש שחרכו את מצחי. המיטה שהיתה מתחתיי כשנרדמתי לא היתה שם עוד. גם המסדרון בו היתה המיטה לא היה שם עוד. במקומם, שכבתי על סדין שהיה מונח על גבעה מכוסת דשא, ללא שום דלת בטווח עין, וכבשה בודדה בקצה האופק. ביום אחרי שהדלתות התחרפנו, התעוררתי כשבחורה וכלב לצדי. מלבד הכבשה ושתי הדמויות, לא היה דבר מסביבי ככל שעיניי יכלו לראות. "מי אתה? ואיך הגעתי לכאן?" שאלה הבחורה שלידי. "אני סתם מישהו שרץ בין דלתות מחורפנות לכל אורך אתמול," אמרתי, "ואין לי מושג איך הגעתי לכאן. כל מה שאני זוכר הוא שנרדמתי על מיטה מאחורי איזו דלת מסוימת". "גם אני", היא אמרה, "ואני חושבת שמישהו או משהו דחף את המיטה שעליה ישנתי דרך הדלת. יש רק בעיה אחת..." "כן, אני לא רואה כאן אף דלת שדרכה יכולנו לעבור", אמרתי. "אז כדאי שנלך ונחפש דלת לעבור דרכה בחזרה לתרבות", היא אמרה בחיוך, נעמדה על רגליה הארוכות והחלה לצעוד. ביום אחרי שהדלתות התחרפנו, קמתי לרוץ אחרי הבחורה, והכלב החל לרוץ אחריי. המשכנו לצעוד עד שהשמש עמדה קופחת מעלינו, מנסים מדי פעם לנוח בדשא נטול הצל, עד שהופיע משטחנוע מצדה השני של גבעה שעברנו. המשטחנוע היה עמוס בקופסאות קרטון, שבמבט קרוב היו מלאות בשמרטעם. "המזון המאוזן ביותר שתאכלו!" צעקנו שנינו בחדווה את ססמת הפרסומת ששודרה ללא הפסקה בשבועות האחרונים, ופתחנו קופסה. "שמרטעם - הטעם הרע ביותר שתאכלו", היא אמרה לאחר שטעמה, "איזה טעם זה בכלל?" מבט קצר על התווית סיפק את התשובה: "ספירולינה". "הגיוני", היא הוסיפה בשאט נפש, אבל היינו מורעבים וגמרנו את כל הקופסה. "מאיפה אתה חושב שהמשטחנוע הגיע?" היא שאלה, ועניתי לה, "כנראה שהוא הצליח לעבור בדלת לאחר הייצור לפני ששמו לב שהדלתות התחרפנו". "אם ככה, סימן שהדלת שהביאה את המשטחנוע נמצאת כאן בסביבה!" צווחה באושר והחלה לזרוק קופסאות שמרטעם לכל הכיוונים, מקווה שהן ייעלמו בדלת. ביום אחרי שהדלתות התחרפנו, חצי מקופסאות השמרטעם היו מפוזרות על פני כל הגבעה, הכלב מסתובב ביניהן ואף אחת מהן לא עברה דרך דלת. הבחורה שכבה, מותשת, לצד המשטחנוע. "אני צמאה", היא התלוננה. "טוב, אולי הדלתות ייפתחו ויביאו לנו בקבוקי מים מותפלים", אמרתי בציניות. ביום אחרי שהדלתות התחרפנו, הופיע פתאום משטחנוע עמוס בבקבוקי מים מותפלים. הבטתי עליו בתדהמה. הבחורה זרקה קופסת שמרטעם על המקום בו המשטחנוע הופיע. הקופסה המשיכה לעוף ונחתה על הדשא, שלושה מטרים מאחורי המשטחנוע. "אז ככה הופענו", אמרתי לבחורה. "הדלתות נפתחות לכאן אבל לא מכאן", היא המשיכה. פתחתי שני בקבוקי מים, אחד נתתי לכלב ואת השני חלקנו אני והבחורה. לאחר שאכלנו ושתינו, העמסנו את המשטחנוע החדש בקופסאות שמרטעם ובבקבוקי מים מותפלים וגררנו אותו אחרינו כאשר המשכנו ללכת, מחפשים דלת שדרכה נוכל לעבור. בלילה השני אחרי שהדלתות התחרפנו, שכבנו. משעמום. שבוע אחרי שהדלתות התחרפנו, כאשר כמעט נגמרו לנו בקבוקי המים המותפלים, הגענו למבנה קטן שהתרומם ממשטח הדשא. הדלת בפתח המבנה היתה נעולה, אבל כמה התנגשויות של המשטחנוע הצליחו לפתוח אותה. הכלב רץ אל הדלת ונעלם. "תשמעי, שבוע אנחנו מסתובבים ביחד, ולא אמרת לי את שמך", אמרתי לה. "קוראים לי אוש..." היא אמרה ונעלמה בדלת. "אוש מה?" צעקתי ורצתי אחריה לתוך הדלת. שבוע אחרי שהדלתות התחרפנו, יצאתי מדלת ולא ראיתי את הבחורה בשום מקום. שבוע אחרי שהדלתות התחרפנו, ההלם כמעט התפוגג והעולם החל לחוש את תוצאות החירפון. החדשות ששודרו על כל המסכים ברחוב הראו נערה, שונה ביותר מהגבר הזקן והסמכותי ששידר את החדשות בדרך כלל, שמסרה הודעה ממשלתית רשמית. ההודעה הממשלתית נכתבה על ידי שר הדואל, שהיה הדמות הממשלתית הבכירה ביותר אשר נשארה במוקדי הכוח, לאחר שבילה ליל שימורים במשרדי הממשלה עם המזכירה שלו, והיה השר היחיד אשר לא הלך לאיבוד במעבר דרך אחת הדלתות. המזכירה שלו נעמדה לידי וצפתה במסך, מפריחה לו נשיקות. ההודעה של שר הדואל היתה קצרה ותמציתית: "על כל האזרחים למעט ככל האפשר במעבר דרך דלתות. למניעת קריסה מוחלטת של הכלכלה, על כל אזרח לעשות את העבודה הדרושה במקום בו הוא נמצא כרגע, ללא תלות בהכשרתו המקורית. המשק חייב לשרוד!" במילים אלו חתמה הנערה את שידור החדשות. נחוש לקיים את מה שציווה עלי ראש הממשלה בפועל, נישקתי את המזכירה. עשרה ימים אחרי שהדלתות התחרפנו, המזכירה לשעבר ואני מצאנו עבודה בתור שוברי קירות, לאחר שמצאנו כלי עבודה מונחים מאחורי אחת הדלתות שדרכן עברנו. בהתחלה רק שברנו את הקיר של החדר בו נחתנו עקב תסכול מתמשך מימים ארוכים של מעבר בין דלתות. אבל אז גילינו שהחור שנפער בקיר לא העביר אותנו למקום אחר, אלא לצדו השני של הקיר. מאושרים מהגילוי, לקחנו את כל כלי העבודה שיכולנו לסחוב. השארתי פתק לבעל הכלים עם הטלפון שלי, כך שאוכל לפצות אותו על הכלים והקיר כאשר הדלתות יחזרו לעצמן, אם בכלל, ויצאנו דרך הקיר, בועטים בחתול שהופיע פתאום בדרכנו. שלושת האנשים הראשונים שמצאנו ברחוב הצטרפו אלינו מיד, מוכנים לבצע את העבודה הקשה אך המתגמלת של שבירת קירות ו"חיסול הרודנות האקראית שמערכת הדלתות המחורפנות מטילה על האזרח הקטן השואף בסך הכל להגיע אל מקום חפצו באופן בלתי אקראי", כפי שניסחה המזכירה עם הכישורים שעבודה במשרד ממשלתי ותחת שר דמגוג כמו שר הדואל סיפקו לה בשפע. עשרה ימים אחרי שהדלתות התחרפנו, צוות ההריסה הקטן שלי פתח את פעילותו בפריצה לתוך חנות כלי עבודה. בתוך החנות מצאנו שפע של כלי הרס איכותיים. כל אחד מאתנו לקח מלוא ידיו כלי עבודה, ויצאנו בחזרה אל הרחוב. צוות העבודה שלי הצטמצם באחד כאשר אחד החברים שכח היכן הוא נמצא ויצא מהחנות דרך הדלת. ברגע שיצאנו לרחוב, פנו אלינו אנשים אשר ראו את הנס שיצרנו וביקשו להצטרף אל הצוות. לאחר כמה שעות כבר היו תחתיי כמה עשרות עובדים, כולם חמושים בכלים ומוכנים להחזיר את הסדר לעולם המחורפן שלנו. העפתי עוד חתול הצדה. אחד עשר ימים אחרי שהדלתות התחרפנו, צוות ההריסה שלי כבר ריסק קיר בכניסה לכל חנות ומפעל אשר לדעתי היו בעלי פוטנציאל לעזרה כלכלית בתקופה מטורפת זו. מחצית מהצוות החליט להשתקע במפעלים ובחנויות אותם פתחנו ולתפעל אותם לרווחת הציבור. בעצה אחת עם המזכירה, פיצלנו את הצוות לארבעה צוותים שונים, כל אחד תחת הנהגתו של אחד מארבעת ההורסים המקוריים. בהחלטה משותפת של כל ראשי הצוותים, כל צוות בתורו עבר דרך דלת, חברי הצוות מחזיקים ידיים כדי שיעברו כאיש אחד, והגיע באופן אקראי למקום בו הוא נחוץ. הספקתי עוד לנופף למזכירה לשלום לפני שעברתי עם הצוות שלי, הולך לעזור לעולם באמצעות הרס. חודש אחרי שהדלתות התחרפנו, כבר הכשרתי צוותי הריסה בכמה מדינות, צוותי הריסה אשר עקפו דלתות בכל העולם על ידי יצירת פתחים חדשים. חצי תריסר מחברי הצוות המקורי שלי הפעילו מחדש בית חרושת לכלי עבודה, והתחילו לייצר כלי הרס לשימוש בכל העולם. אבל, למרות העזרה הגדולה שהייצור הביא לצוותי ההרס, נתקלנו בבעיה חמורה אחרת: הדלתות עדיין היו מחורפנות, ולא ניתן היה להעביר משלוחים לצוותי הריסה אחרים. הגענו למצב בו צוותי הריסה נשלחו עם משטחנועים מלאים בכלי עבודה, בתקווה שהם יוכלו לגייס אנשים נוספים במקומות אליהם יובילו אותם הדלתות. חודש וחצי אחרי שהדלתות התחרפנו, בערך, צוות ההריסה שלי ואני מצאנו את עצמנו בתוך דירה מלוכלכת ומוזנחת. עמדנו לצאת מהדלת, שומרים על ההחלטה שלא להרוס רכוש פרטי, כאשר תזוזה מכיוון הספה משכה את תשומת לבי. על הספה, קבורה תחת זקן פרא קצר, ישבה בובת שעווה. הבובה הזיזה את רגליה, והפכה להיות אדם, שהפנה לאטו את מבטו אלינו. חיוך גדול עלה על פניו, והוא קם ואמר לנו: "איזה יופי, כמה זמן לא ראיתי עוד בנאדם! כבר חודש וחצי שאני נמצא כאן!" הוא המשיך וסיפר לנו על הפעם הראשונה בה יצא מדירתו אחרי שהדלתות התחרפנו, על הנדודים שסבל במשך יומיים תמימים עד שמצא את עצמו בדירה בה מצאנו אותו. "אז אתם מבינים, נמאס לי לרוץ בין כל הדלתות האלו, אז התיישבתי כאן על הספה בלי לזוז". "אתה רוצה לומר לי שחודש וחצי לא יצאת מהדירה?" שאלתי בתמיהה. "כן, בשביל מה לי לצאת? בשביל לא לחזור יותר למקום בטוח?" "אז מה עשית כל הזמן הזה? בטח השתגעת!" "דווקא לא. ישבתי חודש וחצי וראיתי טלוויזיה. דווקא היתה כתבה על זה, המון אנשים העדיפו להתחפר היכן שהם נמצאים. אמרו שזו הדרך שלהם להתמודד עם האסון הכלכלי שהחירפון גרם". חודש וחצי אחרי שהדלתות התחרפנו, בערך, חברי הצוות שלי התכוננו לצאת דרך הדלת. רק דבר אחד נשאר לי לשאול את האיש. "אז תגיד לי, איך אתה מסתדר מבחינת האוכל? היה לך מספיק מה לאכול בדירה הזאת?" "לא, הדירה היתה כמעט ריקה. תוך יומיים גמרתי לאכול כל מה שהיה פה". "אז איך שרדת את החודש וחצי האלו?" תמהתי. "אתה מבין", הוא אמר בעיניים נוצצות, "פעם בכמה ימים היה מגיע מישהו בטעות דרך הדלת שלי". הוא שלף סכין ארוכה מתחת לכרית הספה. "הם היו מאוד טעימים." חודש וחצי אחרי שהדלתות התחרפנו, בערך, האיש המטורף נתקל בכוח המתואם של פלוגת הרס מתואמת. זרקנו את מה שנשאר ממנו דרך הדלת, ויצאנו דרכה. חודשיים אחרי שהדלתות התחרפנו, הגענו למראית עין של כלכלה יציבה. בכל מקום בו היה צורך, נשבר קיר והחנות או המפעל שהקיר היה חלק מהם הפכו לפעילים שוב. משלוחים עדיין היו בעייתיים, לא יכלו להתבצע דרך דלתות ולכן הוגבלו למרחק תנועתם של משטחנועים. בעיה חמורה יותר היתה חוסר הפרטיות שנבע מכך שבכל חלל שאפשר להיכנס אליו נפער חור בקיר, חור שמטעמי זהירות לא העזנו לסגור, גם באופן זמני. חודשיים אחרי שהדלתות התחרפנו, הצטרף אל המגישה התשושה בטלוויזיה אדם מוזר למראה. המגישה בדיוק סיימה להקריא ידיעה ב"וכך, גילוי מקרי של צמד אנשים אִפשר, במחיר הזעום של הרס רכוש פרטי, לשקם במקצת את הכלכלה העולמית", כאשר הוא הופיע בדלת שמאחוריה. הוא התפרץ לשידור והודיע הודעה מפתיעה, מטרידה וחשובה. הוא אמר שהוא מתמטיקאי, שניתח את דרך הפעולה של הדלתות בחודשיים מאז שהן התחרפנו, והמציא מודל מתמטי לניתוח המקום אליו כל דלת מובילה. הוא אמר שהוא הולך לצאת מהדלת שמאחורי המגישה, ושהדלת תוביל אותו אל בית חולים. הוא יצא מהדלת, וחזר לאחר חמש עשרה דקות עם אינפוזיה מחוברת לזרועו וכלב נגרר מאחוריו. "אז כמו שאתם רואים", הוא אמר, "המודל שלי מאפשר לחזות ולתכנן..." אמר והתעלף מחומר ההרדמה. שלושה חודשים אחרי שהדלתות התחרפנו, המודל המתמטי של התמהוני הפך להצלחה. הדלתות עדיין נשארו מחורפנות להפליא, ואף פעם לא שלחו אותך ישר להיכן שרצית, ומדי פעם התגלו מיטות ריקות באזורים שלא היו אמורות להיות בהן מיטות, אבל עכשיו לפחות ידעת להיכן הדלתות ישלחו אותך. תוסיפו לכך את העובדה שתמיד אפשר היה לעבור דרך הקיר ולהגיע להיכן שהיית צריך, וקיבלתם עולם מחורפן, אבל שורד. ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים אחרי שהדלתות התחרפנו, החתול האלף נפל מהשמיים. שישה חודשים אחרי שהדלתות התחרפנו, הן חזרו לעצמן. בחדשות הודיעו שבכל המקרים בהם אנשים עברו בדלת הם מצאו את עצמם באותו מקום בו התכוונו להיות מלכתחילה, ולא במקום שהמודל המתמטי קבע שיגיעו אליו. כל המשלוחים והתחבורה חודשו, בהתחלה בהיסוס, ואז בביטחון כאשר כבר היה ברור שהכל מגיע ליעדו המקורי. חזרתי לדירה שלי, עכשיו מלאה אבק וחסרת ירקות ופירות טריים, החלפתי מצעים במיטה והלכתי לישון. שישה חודשים ויום אחרי שהדלתות התחרפנו, ויום אחרי שהדלתות חזרו לעצמן, ישבתי בבוקר מול החדשות עם לחמנייה קפואה מחוממת ושוקו משומר. בחדשות הודיעו שכל המשלוחים שיצאו בדיוק בחצות ודקה נעלמו פתאום כשעברו דרך הדלתות, אבל שום משלוח אחר לא הגיע ליעד שונה מהיעד אליו נשלח. פריצת חדשות פתאומית הודיעה שנמצאו כל המשלוחים שנעלמו בחצות ודקה, ואז עברו לתמונת לוויין. התמונה הראתה שדה דשא ירוק, דומה מאוד לזה בו מצאתי את עצמי שבוע אחרי שהדלתות התחרפנו. כל החפצים שנעלמו מהמשלוחים נמצאו בשדה, וכאשר הלוויין שינה את זווית התמונה ניתן היה לזהות שלושה תווים בודדים על הדשא, (-; ביום אחרי שהדלתות חזרו לעצמן, בבוקר, סיימתי את השוקו והלחמנייה, התלבשתי ויצאתי לעבודה. מהקיר. _________________________________________________________ שלום, כאן שוב כותב ההקדמות הנאמן שלכם. שלמקו, כמסתבר, הפך עורו, והוא מסרב בתוקף לנטפק את סיפורו שלו, וזאת בטענה כי הוא (הסיפור, לא שלמקו) הגיוני לחלוטין, או כדבריו, "בלתי נטפיק". לנוכח מצב מביך זה נאלצתי להוסיף את ההערה שבכאן, שתציג את המחבר באופן ההולם ביותר ככלי ריק ופוחז, שלא לדבר על בוגד בעקרונות המקודשים של לו"ז ההוצאה לאור. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |