|
|||||
|
בנבכי הרוע האנושי - ביקורת ספר
רמי שלהבת |
|||||
|
|
|||||
| רמי שלהבת קרא את ספרו יוצא הדופן של אנתוני ברג'ס 'התפוז המכאני', על פיו ביים סטנלי קובריק המנוח את סרטו המפורסם באותו השם. | |||||
| _________________________________________________________התפוז המכני מאת אנתוני ברג'ס, עברית: אהרון בר, הוצאת תמוז 1973, 192ע'. לפני כמה שבועות ביקרתי בשבת אצל חברים ולקחתי עמי את הספר "התפוז המכני" של אנתוני ברג'ס, אותו קראתי באותו זמן. מבטי התדהמה על פני כמה מהנוכחים ותגובות מסוג "למה אתה קורא דבר כזה" מצדם, מספרים הכל אודות הספר - ספר קיצוני, אלים, פרובוקטיבי, מרגיז, מקומם, אך גם מעורר מחשבה, מטריד, ביקורתי ובעל השפעה רבה. כזה שאי אפשר להישאר אדיש כלפיו. התפוז המכני הוא סיפורו של אלכס: נער אלים, מופרע, סדיסט חסר עכבות ופסיכופט אמיתי. מעבר לכך זהו גם סיפורה של האלימות בכלל, ושל כל האנשים האלימים באשר הם (הווה אומר, כולנו. לפחות לפי הספר). העלילה, בשיא הקיצור, מלווה את אלכס לאורך מעשי האלימות הנוראיים של נעוריו, עוקבת אחריו לאחר שנתפס ובעת שהוא עובר "חינוך מחדש" אגרסיבי במיוחד בכלא, וממשיכה בתוצאות הלוואי העגומות של חינוך זה, כשהפושע הצעיר הופך לכלי משחק בין קבוצות פוליטיות, שוטרים אלימים, בני משפחה ועוד. על רקע כל אחד מהשלבים שעוברים עליו, מחייב אותנו הספר לבחון את המוסר האנושי ועושה זאת דוקא על-ידי אדם המייצג את חוסר המוסריות הקיצוני ביותר האפשרי, אדם שמונע בידי יצריו החייתיים בלבד. כל אדם שפוי מחזיק בדעות מוצקות על המוסריות - מה נכון, מה אסור, מה ראוי ומה לא, והנושא עצמו חזר לא אחת גם בספרות. "התפוז המכני" מרחיב את השאלה ומכליל אותה גם על עצמו - האם לגיטימי לכתוב סיפור שמבקש ממך להזדהות עם פסיכופט אלים ורצחני? והזדהות עם פסיכופט היא בדיוק מה שברג'ס דורש מאתנו, הקוראים, ומגייס לשם כך את כל ארסנל המניפולציות שברשותו. לשם כך, המספר והמקור לנקודת המבט שלנו הוא אותו רוצח שפל, שודד ואנס שאותו היינו אמורים לכאורה לתעב; אם זה לא מספיק, על אותו מספר עוברת התעללות לא מוסרית בזכות עצמה, מטעם הממסד ומטעם חבריו, כך שלפתע אנחנו נאלצים לראות אותו בתפקיד הקורבן המסכן. במאבק שלו מול מנגנון הרשע של הממסד, אין לו סיכוי לנצח - לכוח שעומד מולו יש כלים להשחית אפילו את המוסיקה הקלאסית "הטהורה". אחרי הכל, מה יכול להיות מוסרי יותר מהקורבן האולטימטיבי שאישיותו כמעט נמחקת על-ידי כוחות גדולים ממנו? חייבים להזדהות איתו, לא? התשובה, כמובן, שלילית - אבל ברג'ס מקשה עלינו כמיטב יכולתו להגיע אליה. עד כמה שאלכס הוא דמות מתועבת (והוא כזה ללא כל שמץ של ספק), הממסדים שעומדים מולו אינם טובים ממנו בהרבה. ההורים מזניחים וחסרי כל חשיבות, המדינה היא גוף אלים וכוחני שנעזר בבריונים לצרכים פוליטיים, ואפילו מתנגדי המשטר רודפי הצדק מוכנים להתעלל באדם ולנסות להרוג אותו כשהעניין מגיע לנקמה אישית. כאשר רשע נאבק ברשע, הטוב לא יכול לנצח. כאשר רשע נאבק ברשע, הטוב אולי לא מתקיים - הוא לא רלבנטי. למרות כל המהומה שחולל בצאתו ולאחר הפיכתו לסרט על-ידי סטנלי קובריק ז"ל, ולמרות הרגשות העזים שהוא מצליח לעורר גם כיום, "התפוז המכני" אינו בהכרח ספר אנטי-מוסרי (כפי שטענו רבים ממתנגדיו). במקום זה הוא מערער על עצם הרלבנטיות של המוסר ועל קיומו בעולם הממשי - עולם שברג'ס מציג כמקום שמונע על-ידי יצרים אנוכיים ותו לא. המוסר הוא אמנם כלי חיוני לחברה, אבל הוא גם מושג עמום להפליא שלפי ברג'ס אין לו משמעות אמיתית עבור הפרט. עבור אלכס וחבריו, הדבר החשוב היחיד הוא סיפור היצרים וכל האיסורים שבדרך רק מפריעים להם בדרך לפורקן המיוחל. אך אלכס אינו יחיד במינו. אם דמותו של אלכס נבנית בחלקו הראשון של הספר כדמות קיצונית במיוחד של פסיכופט חסר מוסר, המשך הסיפור כבר מטשטש באופן מוחלט את ההבחנה בינו ובין אותם מנגנונים חברתיים יציבים ובטוחים שתפקידם לשמור על החברה מאנשים כמותו. כך, המשטרה מתגלה כהמשך ישיר של חבורות הבריונים, הממשלה ורשויות הכלא מנצלים באופן בוטה את כוחם ומעיזים בשם הצדק והנאורות להתעלל קשות באסיר מסכן, ואפילו האינטלקטואלים, אותם כוחות בטוחים של נאורות ומוסר, נותנים בסופו של דבר מחסה לאלכס רק למען האינטרסים הפוליטיים שלהם ותאוותם לנקמה. נקמה אישית; נקמה אלימה; נקמה ברברית לחלוטין.את "התפוז המכני" קשה לשפוט במונחים של איכות - כי הרי "טוב" ו"רע" הם מונחים כל-כך טעונים. במקום זה אפשר לומר עליו דבר אחר - הספר עובד. "התפוז המכני" הוא ספר מניפולטיבי במכוון, קיצוני, לא נעים לקריאה, ווולגרי מאוד. הוא מטשטש את הגבולות שבין הדמויות שמופיעות בו לבין הקורא, ומשחק כל הזמן ברגשות של כולם. הקורא נדרש לעבור שוב ושוב, מרגשות גועל ודחיה עמוקים לאמפתיה ורחמים, וחזור חלילה. עליו לשנוא את אלכס הסוטה והחייתי, לרחם עליו ולבסוף לשמוח על גאולתו - שהיא בעצם חזרתו למצבו החייתי הראשוני. המקטרגים יאמרו שמניפולציה כזאת על הקוראים היא דבר שלא ייעשה, ושהספר מעודד אלימות ובז לגבולות המוסר החברתיים. המסנגרים יגידו שדוקא כיון שהעמדה המוסרית שהספר תובע מהקורא היא כל-כך קיצונית ונזילה, אין ברירה לקורא הביקורתי אלא לנבור בנפשו ולהתקומם נגד אותה עמדה אליה דחף אותו הספר. המבקר, לעומת זאת, יכול לומר שאלה וגם אלה צודקים - וטועים. בין אם מרוצים מהתוצאה ובין אם לא, דבר אחד בטוח: מעטות היצירות שהצליחו לחדור כה עמוק לנבכי הרוע האנושי. אם אנחנו מעוניינים להוסיף לשהות שם או לא - זו כבר שאלה אחרת. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |