|
|||||
|
הזווית של טיטלבאום - אילן רמון
שלדון טיטלבאום עברית שחר רדין |
|||||
|
|
|||||
| הפעם בחר שלדון טייטלבאום להביא במדורו את הזווית של האומן אבי כץ לאסון הקולומביה ולחזונו של אילן רמון. | |||||
| _________________________________________________________לפני עשרים שנה, כשעבדתי בעיתון חדשות ישראלי, הכרתי אמן שעבודותיו מעולם לא חדלו להדהים אותי. שמו הוא אבי כץ, וכשהתחלתי לעבוד כעורך בעיתון אחר, הבאתי אותו איתי (עד כמה שאפשר להביא איתך אדם שעובד כפרילנסר). באופן אירוני, בהתחשב במעורבותי בסצנת המד"ב הישראלית (הייתי חבר מערכת ב"פנטזיה 2000", עיתון המד"ב המקצועי היחיד שהתפרסם בישראל בעת שגרתי שם. הוא הפך לצייר המערכת של "המימד העשירי", הפנזין הישראלי הוותיק ביותר) מעולם לא חקרנו את תחום ההתעניינות המשותף שלנו. למרבה הפלא, הוא עובד כיום כצייר המערכת בג'רוזלם ריפורט, שבו אני משמש מזה כשתים-עשרה שנה ככתב בכיר שמושבו בלוס-אנג'לס. עם תום המילניום, השרות הבולאי הישראלי החליט להקדיש סדרה של שלושה בולים לנושא המד"ב בישראל. אבי יצר סדרה מרשימה של ציורים לזכרם של ה. ג' וולס, ז'ול וורן ואייזק אסימוב וכן גיליונית מזכרת, המתארת חייזר המבקר בשרידיה של ארץ הקודש בעתיד הרחוק, ככל הנראה זמן רב לאחר שתושביו יישבו כוכב או שניים בעצמם. כאשר אילן רמון נהרג בהתרסקות מעבורת החלל קולומביה, הוא עשה זאת שוב כשצייר ציור עוצר נשימה. המאמר הבא, המתאר את תהליך בריאת הציור ואת הקשר המיוחד של אילן לחלוצי המד"ב הישראלי, מופיע כלשונו, באדיבות הג'רוזלם ריפורט. הקוראים מוזמנים לעיין באוסף הציורים של אבי (הכולל את סדרת הבולים) באתר הבית שלו המופיע בקישורים בצד ימין למעלה. _________________________________________________________הוא העז להגשים את חלומותינו מאת אבי כץ בעודי מצייר את אילן רמון עשוי כוכבים ומנסה להעביר את הניצוץ המיוחד שבעיניו המחייכות, שמעתי את הצליל המבשר "יש לך הודעה". זה היה דותן דימט, עורך פנזין המד"ב הישראלי, "המימד העשירי", שתהה אם אהיה מוכן לצייר שער המוקדש לזכרה של הקולומביה. "אני כבר עובד עליו", הקלדתי בתשובה. התחלתי לצייר אותו דקות ספורות לאחר ששמעתי על האסון. לרוב, ציורי השער שלי עבור הפנזין הם פרודיות על סיפורים וסרטים מתחום המד"ב והפנטזיה, ללא כל נגיעה לעולם האמיתי שמחוץ לכותלי הפנטזיה. אולם עבור אלו המוקסמים מהחלל החיצון, המציאות של רמון היא חלק בלתי נפרד מהחלום שלנו. כילדים, בנינו ספינות חלל וקסדות מקופסאות קרטון, כשאסימוב, היינלין, קלארק וברדבורי משמשים לנו כמדריכים. רמון ודאי עשה זאת גם הוא, וכך גם כל המדענים והטכנאים שיצרו את תוכנית החלל. מעבורת החלל נבנתה אמנם בידי סוכנות ממשלתית בעלת תקציב של עשרות ביליוני דולרים, אולם היא נשענה על יסודות של קופסאות קרטון עם חלונות ולוחות תצוגה מצוירים בעפרון. עבור קהילת חובבי המדע הבדיוני, מסע בחלל הוא הצעד הראשון והבלתי נמנע בעידן החדש של יעדי האנושות. צעידה מעבר לגבולות הסלע הקטן הזה, אל תוך מערכת השמש, אל הגלקסיה, אל יקום בעל אפשרויות בלתי מוגבלות. ביקום שכזה, המין האנושי הוא רק שבט קטן השולח את הגששים הראשונים שלו אל המרחבים העצומים המקיפים אותנו. אין בו מקום למהומות ולמאבקים על עקרונות מטופשים או על פיסות קרקע קטנות. הן כולן נראות קטנות כשמביטים בהן מהצד השני של השמיים. יש לי תזכורת קבועה לכך - הרקע במסך המחשב שלי הוא תמונה של ישראל-פלסטין כפי שצולמה מהמעבורת. לא רואים בה גבולות, דגלים, כובשים או מחבלים. אילן רמון דיווח על אותה מחשבה בלתי נמנעת ממרום מושבו. הוא הבטיח לקדם את השלום, לאחר סיום טיסתו, בכך שיחלוק את נקודת מבטו של איש החלל על כוכב-לכת אחד קטן, מקסים ופגיע. רוסים ואמריקאים, אויבים מושבעים לשעבר, חיים ועובדים יחד בחלל. מדוע לא, למשל, יהודים וערבים? פגשתי את אילן רמון בחטף לפני מספר שנים, רק כדי ללחוץ את ידו. הוא היה בחופשה קצרה בארץ, מקורס ההכשרה שלו כאסטרונאוט. הוא הגיע לאוניברסיטת תל-אביב כדי להרצות בחוג לתלמידי בית-ספר שוחרי מדע. ההרצאה התמקדה בניסוי חלקיקי האבק שהיה אמור להיערך בטיסת המעבורת, ניסוי שהוצע על-ידי אותם ילדים. ידידי תומאס (גודמן) ואני הקשבנו להרצאה והתרשמנו למראה החיוכים מלאי האושר ופעורי-העינייים שהוחלפו בין מי-שעתיד-להיות-נוסע-בחלל ובין הקהל שלו. תומאס גודמן, יליד פלורידה, לשעבר מנהל הפלנטריום של תל-אביב ודוקטור לאסטרונומיה פלנטרית, עורר במשך שנים את סקרנותם של ילדים מכל הגילים לגבי מדע, באמצעות המדע הבדיוני. החלום שלו הוא לבנות פארק שעשועים שבו המבקר יטוס למערכות כוכבים רחוקות, יטייל בכוכבי לכת משונים ויפגוש חייזרים. אילן התלהב מהרעיון ואישר שכל האנשים שהוא הכיר בנאס"א לא הגיעו לשם במקרה, אלא גדלו על ברכי המדע הבדיוני. הגיע הזמן שילדים ישראלים יגדלו על חזון לעתיד - לא רק על עבר גאה ועל הווה סוער. ניצוץ בעיניים, מבט מלא התלהבות ופליאה על כך שהחלום הופך למציאות - זה היה המבט שראיתי על פניהם של הילדים ושל הילדים-ברוחם, באותה הרצאה. אותו מבט של אושר צרוף ראיתי על פניהם של שבעת אנשי-הצוות של הקולומביה כשהם ריחפו מול המצלמה. אפילו כתב הטלוויזיה הישראלי, המתורגל בראיונות ציניים עם פוליטיקאים נרגנים, מתגוננים וחלקלקים, נדבק בחיידק הפליאה כששידר מאתר השיגור. התסרוקת המוקפדת שלו התנופפה בחופשיות במשבי הרוח של פלורידה, כאשר גם הוא הפך לילד פעור-עיניים. זה היה המבט שניסיתי לבטא בציור, את חיוך העתיד. כילד, נהגתי לצייר ללא הפסק. ספינות חלל ואנשי חלל היו הנושאים החביבים עליי. לעיתים ציירתי רכבים מרוסקים, ספינות חלל שרופות ומפורקות בעולמות רחוקים. אני מניח שהשבריריות של מעטפת המתכת הדקה בהשוואה לאינסופיות החלל היא חלק מהעוצמה המאיימת של חזון המסע בחלל. עצם האפשרות לאסון גורמת לנו להעריך את האומץ והתעוזה של החלוצים. אסונות תמיד יהיו חלק ממסע בחלל, כשם שספינות טרופות הן חלק מההיסטוריה ומהרומנטיקה של מסע בים. יחד עם האומה כולה, אנו, חובבי המד"ב הישראלים, אבלים על מותו של אילן רמון. הוא היה אחד מאיתנו, אחד שחלם את חלומותינו והעז להגשים אותם. אנחנו יודעים שהוא היה הראשון ורבים אחרים ילכו בעקבותיו, משום שהעתיד נמצא שם למעלה. והעתיד, כתמיד, רק מתחיל. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |