התאומים, לטו וגאנימה, יודעים כבר הכל: לא זו בלבד שהם שומעים את כל אבותיהם וכל אמותיהם המדברים מתוכם, הם חשים כיצד אלה מנסים לפעול באמצעותם: הם מפצירים, משדלים, מאיימים. התאומים מבינים את הסכנות הנשקפות להם מכל עבר: כולם מבקשים את נפשם, אפילו קרוביהם - למעשה, במיוחד קרוביהם. אפילו סבתם. לטו וגאנימה שגמרו אומר להתנזר מהסם, אוזרים את כוחותיהם הנפשיים הכבירים, ואת ההבנה המיוחדת שבין תאום לתאומתו, כדי לצאת למסע אימתני להגשמת חזונו של לטו. התוכנית שלהם דורשת מהם קורבנות אישיים עצומים, ונועדה - בין היתר - לברר אם אותו מטיף מסתורי שמוקיע את השחיתות שפשתה בשלטונות של עאלייה אינו אלא פול מואד'דיב, שחזר מן המתים. יצירתו המופלאה של הרברט, 'חולית' ממשיכה ומגוללת את קורותיהם של בני אטרייאידס היושבים באראקיס ומושלים באימפריה הגלקסית. סיפורו של לטו השני נמשך בספר הרביעי בסדרה 'הקיסר האל של חולית' שיופיע בקרוב ב'עם עובד'. _________________________________________________________תלמודו של המואד'דיב נעשה לשדה ההתגוששות בין העוסקים בסכולסטיקה, בין המאמינים באמונות טפלות והמושחתים. הוא הורה לקיים אורח-חיים מאוזן, הפילוסופיה שלו היתה זו שבעזרתה יכול בן-אדם להתמודד בבעיות הנובעות מהיקום המשתנה ללא הרף. הוא אמר כי האנושות ממשיכה להתפתח, וכי היא נתונה בתהליך שלעולם לא יסתיים. הוא אמר שהאבולוציה הזאת נעה על-פי עקרונות משתנים הידועים אך ורק לנצח. כיצד יכול היקש מושחת להשתעשע במהות שכזאת? מדברי המנטאט דנקן איידהונקודת אור הופיעה על השטיח האדום הכהה שכיסה את הסלע החשוף על קרקעית המערה. האור זהר בלא מקור ניכר לעין, והיה לו קיום אך ורק על גבי משטח האריג האדום העשוי סיבי סם קלועים. היה זה מעגל מתפשט שקוטרו כשני סנטימטרים שנע באורח תזזיתי - לרגעים נעשה מאורך, לעתים נעשה סגלגל. הוא נתקל בצד הירוק הכהה של מיטה וזינק כלפי מעלה, התקפל על גבי המיטה. מתחת לכיסוי הירוק שכב ילד בעל שיער אדמוני, פניו עדיין מעוגלים בגין אותה שמנמנות האופיינית לילדים, פיו רחב ונדיב - תווי פנים שלא היו אופייניים לרזון המצומק של המסורת הדררית, אך הוא לא היה שמן ממים כאחד מאותם חוצעולמים. כשהאור ריצד על פני עפעפיו הסגורים, נעה דמותו הקטנה וזעה. האור כבה. וכעת נשמע רק קול של נשימה קצבית, קבועה, ומאחוריה רחש קלוש של טפטוף המים שנאגרים באגן אגירה על אדן החלון הרחק מעל למערה. ושוב הופיע האור בחדר - מעט גדול יותר, קצת בהיר יותר. הפעם היה איזשהו רמז למקורו, וניכרה בו גם תנועה: דמות עוטה ברדס מילאה את הפתח המקושת בקצה החדר והאור נבע משם. ושוב זרם האור מסביב לחדר, כבוחן, כמחפש. היתה בו תחושה של איום, איזושהי אי-שביעות רצון חסרת מנוח. הוא חמק מהילד הנם, נעצר על גבי פתח האוויר המרושת בפינה העליונה, בחן בליטה בקישוטי הקיר הירוקים-זהובים שריככו את הסלע שמסביב. עד מהרה כבה האור. הדמות שפניה היו מכוסים בברדס התנועעה ברשרוש בד מסגיר, והתייצבה בצדו האחד של הפתח המקושת. כל מי שהיה מודע לשגרה הנהוגה כאן, בסיטש טאבר, היה חושד מיד כי זהו בוודאי סטילגאר, נאיב הסיטש, האפוטרופוס של התאומים היתומים שעתידים למלא יום אחד את מקומו של אביהם, פול מואד'דיב. סטילגאר נהג לעתים מזומנות לפקוד בלילה את חדריהם של התאומים, כדי לבדוק אם שלום להם, ותחילה תמיד סר לחדר שבו נמה גאנימה, ואחר-כך עבר אל החדר הסמוך, שם יכול להירגע כי שום איום אינו מרחף על לטו. אני שוטה זקן, הרהר סטילגאר. הוא מישש את המשטח הקר של מקרן האור קודם שהשיב אותו למקומו בלולאת החגורה של אבנטו. המקרן הכעיס אותו גם בעת שהיה תלוי בו. החפץ היה כלי מתוחכם של הקיסרות, מתקן שנועד להבחין בנוכחותם של גופים חיים גדולים. הוא הראה רק את הילדים הנמים בחדרי השינה המלכותיים. סטילגאר ידע כי מחשבותיו ורגשותיו משולים לאור. הוא לא יכול להדמים הקרנה פנימית חסרת מנוח. איזשהו כוח גדול ממנו שלט בתנועה ההיא. היא הקרינה אותו לתוך הרגע הזה שבו הוא חש בבירור בסכנה המתעצמת. כאן נמצא המגנט לחלומות הגדולה ברחבי כל היקום המוכר. כאן נמצא הון בן חלוף, סמכות חילונית, וכן גם אותו קמיע החזק בכל הקמיעות המיסטיים: האותנטיות האלוהית לצוואתו הדתית של מואד'דיב. בשני התאומים הללו - לטו ואחותו, גאנימה - התמקד כוח רב-עוצמה. כל עוד הם חיים, מואד'דיב חי בתוכם, אף כי מת. אלה לא היו סתם ילדים בני תשע; הם היו איתן טבע, גורמים המעוררים הערצה ופחד. הם ילדיו של פול אטרייאידס, שנעשה למואד'דיב, המהדי של כל הדררים. מואד'דיב הצית התפוצצות של אנושות; הדררים התפשטו מהפלאנטה הזאת בג'יהאד, נשאו את להט אמונתם הדתית על פני היקום האנושי בגל של ממשל דתי שהיקפו והסמכות המקיפה-כל שלו הותירו רישומם על פני כל פלאנטה ופלאנטה. אך הילדים הללו של מואד'דיב הם בשר ודם, הרהר סטילגאר. שתי דקירות בסכיני ישתיקו את לבותיהם. מימיהם יחזרו לשבט. מוחו הפרוע החל לסעור ולגעוש לנוכח מחשבה שכזאת. להרוג את ילדי מואד'דיב? אבל השנים שחלפו החכימו אותו והוא היטיב לנתח הרהורים ורגשות. סטילגאר ידע מהו מקורה של מחשבה נוראה שכזאת. היא נבעה מיד שמאל של הארור, ולא מיד ימין של הברוך. האייט והבורהאן של החיים לא אצרו תעלומות רבות מפניו. בעבר הוא התגאה לחשוב על עצמו כעל דררי, לחשוב כי המדבר הוא ידידו, לקרוא לפלאנטה שלו חולית במחשבותיו, ולא אראקיס, כפי שסומנה על כל מפות הכוכבים הקיסריות. כמה פשוטים היו הדברים כשהמשיח שלנו היה רק חלום, חשב. וכאשר מצאנו את המהדי שלנו, פיזרנו ברחבי היקום חלומות משיחיים רבים מני ספור. כל עם ששועבד על-ידי הג'יהאד חולם כעת על המנהיג שיקום לו. סטילגאר לטש עיניו לתוך החדר האפל. אילו שחרר הסכין שלי את כל העמים האלה, האם הם היו מחשיבים אותי כמשיח? הוא שמע כיצד לטו מתהפך במיטתו באי-שקט. סטילגאר נאנח. הוא לא הכיר כלל את הסב לבית אטרייאידס, שהילד נשא את שמו. אבל רבים אמרו כי הוא היה המקור לכוחו המוסרי של מואד'דיב. האם אותה תכונה נוראה של עשיית צדק תדלג כעת דור שלם? הוא חשב: סיטש טאבר הוא שלי. אני השולט כאן. אני הוא הנאיב של הדררים. בלעדי, המואד'דיב כלל לא היה מתקיים. אבל התאומים האלה... דרך צ'אני, אמם, שהיא קרובת משפחה שלי, דמי זורם בעורקיהם. אני שם יחד עם מואד'דיב וצ'אני וכל האחרים. מה עוללנו ליקום שלנו? סטילגאר לא יכול להסביר מדוע עלו בדעתו המחשבות הללו באמצע הלילה, ומדוע גרמו לו תחושת אשמה שכזאת. הוא השתופף בתוך גלימתו, המכוסה בברדס. המציאות כלל לא דומה לחלום. המדבר הידידותי, שפעם השתרע מקוטב ועד קוטב, צומצם לכדי מחצית משטחו הקודם. גן-העדן האגדי של הירוק המתפשט והולך גרם לו למפח-נפש. הוא לא דמה כלל לחלום. והוא ידע כי כפי שהפלאנטה שלו נשתנתה, כך השתנה גם הוא. הוא נעשה לאדם הרבה יותר חריף ומתוחכם מאשר זה שהיה פעם מנהיגו של הסיטש. כעת הוא מודע לדברים רבים - הקשורים במדינאות ובתוצאות המפליגות והעמוקות של ההחלטות הקטנות ביותר. ובכל זאת הוא חש כי הידע והתחכום הזה אינו אלא ציפוי דק המכסה ליבת ברזל של מודעות פשוטה, דטרמיניסטית יותר. והליבה היותר עתיקה הזאת קראה אליו, התחננה אליו שיוחזרו לכנם הערכים היותר טהורים. קולות הבוקר של הסיטש החלו להתערב במחשבותיו. אנשים החלו לנוע ברחבי המערה. הוא חש את הבריזה הנוגעת בלחייו: אנשים עברו דרך אטמי הדלתות ויצאו לאפלה המקדימה את השחר. הבריזה דיברה על אי-זהירות בדברה על הזמן. דיירי המחילות לא ישמו עוד את משמעת המים המחייבת של הימים ההם. ומדוע עליהם לנהוג כך כשנרשם גשם ברחבי הפלאנטה הזאת, כשעננים נראו בשמים, כששמונה דררים טבעו וקיפחו את חייהם בשיטפון-פתע באחד הוואדיות? עד לאותו המאורע, הפועל טבע כלל לא היה קיים בשפתה של חולית. אך זו חדלה להיות חולית; כעת זו אראקיס... וזהו שחר של יום רב-חשיבות. הוא חשב: ג'סיקה, אמו של מואד'דיב וסבתם של התאומים המלכותיים הללו, חוזרת לפלאנטה שלו היום. מדוע היא שמה קץ לגלותה מרצון דווקא בשעה זו? מדוע היא עוזבת את הרכות והביטחון של קאלאדן למען סכנותיה של אראקיס? היו לו דאגות נוספות: האם היא תחוש בספקותיו של סטילגאר? היא היתה מכשפה מבנות גשרית, היא השלימה את ההכשרה המעמיקה ביותר של המסדר, והיתה אם נערצה בזכות עצמה. נשים אלה היו חדות אבחנה ומסוכנות. האם תצווה עליו ליפול על חרב כפי שנצטווה לעשות האומא-המגן של לייט-קיינס? האם אני אציית לה? תהה. הוא לא יכול לענות על השאלה, אך כעת הוא חשב על לייט-קיינס, הפלאנטולוג שהיה הראשון שחלם על התמרת המדבר המשתרע על כל שטחה של חולית, לאותה פלאנטה ירוקה המכלכלת את תושביה, כפי שאכן נעשתה. לייט-קיינס היה אביה של צ'אני. בלעדיו, לא היה נולד החלום, צ'אני לא היתה נולדת, התאומים המלכותיים לא היו נולדים. השתלשלויותיה של השרשרת הפגיעה הזאת העכירו את רוחו של סטילגאר. איך נפגשנו במקום הזה? שאל את עצמו. כיצד חברנו זה לזה? לאיזו תכלית? האם מחובתי לשים קץ לכל זה, לרסק את השילוב הכביר הזה? סטילגאר הודה כי הוא חש בדחף הנורא הזה בתוכו כעת. הוא יכול לבחור לעשות זאת, להתכחש לאהבה ולמשפחה על מנת לעשות מה שנאיב חייב לעשות מעת לעת: לקבל החלטה נוראה לטובת השבט. מנקודת השקפה אחת, רצח שכזה מהווה בגידה ומעשה זוועה שאין חמור ממנו. להרוג ילדים, ילדים קטנים! אבל הם לא היו סתם ילדים קטנים. הם כבר ניזונו ממרקוח, הם השתתפו באורגייה של הסיטש, הם חפרו בחולות המדבר בחיפוש אחר דג החול ושיחקו משחקים אחרים של ילדים דררים... והם ישבו במועצה המלכותית. ילדים כה רכים בשנים, ועם זאת נבונים במידה כזאת שיכלו להשתתף בדיוני המועצה. אולי הם ילדים בדמותם הגשמית, אך ניסיונם היה ארוך וקדום, מרגע היוולדם היה להם זיכרון גנטי מוחלט, מודעות מחרידה שבידלה אותם ואת דודתם, עאלייה, מכל בן-אדם אחר בעולם. פעמים רבות, בלילות רבים, נוכח סטילגאר כי מחשבתו חוזרת ועוסקת בשונות הזאת שהתאומים חלקו עם דודתם; פעמים רבות הוא התעורר משנתו בגלל ההרהורים המייסרים האלה, ובא עד לכאן, לחדר השינה של התאומים כשחלומותיו ניתקו בעיצומם. כעת ספקותיו נעשו ממוקדים. אי-היכולת לקבל החלטה היתה כשלעצמה החלטה - הוא ידע זאת. התאומים האלה ודודתם התעוררו בעודם ברחם אמם, ושם הם הכירו כבר את כל הזיכרונות שהועברו אליהם על-ידי אבות-אבותיהם. ההתמכרות לסם עשתה זאת, התמכרותן לסם של האמהות - הגבירה ג'סיקה וצ'אני. הגבירה ג'סיקה ילדה בן, המואד'דיב, לפני התמכרותה לסם. עאלייה נולדה לאחר ההתמכרות לסם. הרי זה ברור לגמרי בראייה לאחור. דורות רבים לאין ספור של זיווגים מוקפדים ומחושבים שהוכוונו על-ידי בנות גשרית הולידו את מואד'דיב. אבל תוכניותיו של המסדר כלל לא הביאו בחשבון את המרקוח. אה, הן ידעו בהחלט על האפשרות הזאת, אך הן חששו ממנה, וכינו זאת תועבה. כנראה שיש להן סיבות לגזירה שכזאת. ואם הן אמרו שעאלייה היא תועבה ושיקוץ, הדברים הללו צריכים לחול באותה מידה על התאומים, מפני שגם צ'אני עצמה היתה מכורה לסם: גופה היה רווי סם, ובאיזשהו אופן השלימו הגנים שלה את אלה של מואד'דיב. מחשבותיו של סטילגאר סערו וגעשו. אין שום ספק כי התאומים האלה עלו על אביהם. אבל כיצד זה יתבטא בדיוק? הנער דיבר על יכולתו להיות אביו - והוכיח זאת. עוד כשהיה תינוק, גילה לטו זיכרונות שרק מואד'דיב יכול לדעת. האם המתינו עוד אבות קדומים באותו ספקטרום זיכרונות כביר - אבות שאמונותיהם ומנהגיהם יצרו סכנות שלא ניתן להביען לבני-אנוש? תועבה, כך אמרו המכשפות של בנות גשרית. אבל המסדר חמד את הגנופאזה של הילדים הללו. המכשפות רוצות את הזרע והביצית בלעדי הבשר המטריד שנשאו אותם. האם משום כך חוזרת הגבירה ג'סיקה דווקא עכשיו? היא התנתקה מהמסדר על מנת לתמוך בדוכס, בן-זוגה, אבל על-פי השמועה היא חזרה לנהוג כבת גשרית. אני יכול לשים קץ לכל החלומות האלה, הרהר סטילגאר. כמה פשוט זה יכול להיות. ושוב הוא השתומם על כך שהוא מסוגל להעלות בדעתו בחירה שכזאת. האם התאומים של מואד'דיב אחראים למציאות שמחקה את חלומותיהם של זולתם? לא. הם היו פשוט עדשה דרכה חדר האור וגילה תצורות חדשות ביקום. מרוב התייסרות, חזר מוחו לאמונות הדרריות הראשוניות, והוא חשב: פקודתו של אלוהים מגיעה; לפיכך, אל תבקש להחיש אותה. אלוהים הוא זה שיראה את הדרך, ואחדים סוטים ממנה. הדת של מואד'דיב היא שהפריעה לסטילגאר יותר מכל. מדוע הפכו את מואד'דיב לאל? לשם מה להעלות אדם שידוע כי הוא בשר ודם למדרגת אל? השיקוי הזהוב של החיים של מואד'דיב יצר מפלצת ביורוקרטית שכופה עצמה על כל ענייניה של האנושות. הממשלה והדת התאחדו, והפרת חוק נעשתה לחטא. ריח של כפירה עלה כמו עשן מכל הטלת ספק בציווייה של הממשלה. על אשמה של התמרדות נענשה באש הגיהנום, ובגזרי-דין צדקניים. אך הרי בני-אדם הם אלה שיצרו את צווי הממשל הללו. סטילגאר הניד ראשו בעצב ולא ראה את המשרתים שנכנסו אל המבואה לדירה המלכותית כדי לבצע את מטלות הבוקר שלהם. הוא מישש את סכין קריס שעל מותניו, וחשב על העבר אותו סימל, ונזכר כי יותר מפעם הוא רחש אהדה למורדים שהתקוממויות הנפל שלהם נמחצו בהוראתו שלו. מוחו התמלא בלבול והוא שאל את נפשו לדעת כיצד ניתן למחוק הכל, לחזור אל הפשטויות שהסכין סימל. אבל היקום לא ניאות לחזור לאחור. זה היה מנוע כביר שהוקרן על הריק האפור של האי-קיום. הסכין שלו, אם יחולל את מותם של התאומים, רק יהדהד על פני הריק הזה, ישזור מורכבויות חדשות שיהדהדו ברחבי ההיסטוריה האנושית, ייצרו נחשולים חדשים של כאוס, יזמינו את האנושות לנסות ולהנהיג צורות אחרות של סדר ואי-סדר. סטילגאר נאנח, והחל להיות מודע לתנועות מסביבו. כן, המשרתים הללו היוו איזשהו סדר שנכרך מסביב לתאומי מואד'דיב. הם נעו מרגע אחד למשנהו וטיפלו בכל הצרכים שצצו. מוטב לנהוג כמותם, אמר סטילגאר לעצמו. מוטב לפגוש את מה שיבוא כאשר יבוא. אני משרת, אמר לעצמו. ואדוני הוא האל הרחום, החנון. והוא ציטט לעצמו פסוק: 'הרי אנו העלינו את שלשלאות צוואריהם עד הסנטר, כך שראשיהם יורמו; ואנו הנחנו בפניהם מחסום, ומאחוריהם מחסום; ואנחנו כיסינו אותם, וכך אין הם רואים.' כה נכתב בדת הדררית הישנה. סטילגאר הנהן בינו לבינו. אותה ראייה, אותה צפייה את הרגע הבא, כפי שעשה מואד'דיב בעזרת חזיונות העתיד המדהימים שלו, הוסיפה כוח-מאזן לענייני אנוש. היא יצרה מקומות חדשים להחלטות. להתפרק מן הכבלים, כן, הדבר אולי מציין באמת איזו גחמה של אלוהים. עוד מורכבות שמעבר להישג ידו של בן-תמותה רגיל. סטילגאר הסיר את ידו מסכינו. אצבעותיו עקצצו בשל הזיכרון. אבל הלהב שפעם הבהיק בתוך הלוע הפעור של עקלתון החולות, נותר בנדנו. סטילגאר ידע שהוא לא ישלוף עוד את הלהב כדי להרוג את התאומים. הוא הגיע לכלל החלטה. מוטב להמשיך ולקיים אותה סגולה אחת ישנה שעדיין יקרה ללבו: נאמנות. מוטב לך להמשיך במורכבויות שאתה מדמה כי אתה מכיר. מוטב ההווה מאשר עתידו של חלום. הטעם המריר בפיו הגיד עתה לסטילגאר כמה נבובים, כמה מקוממים הם חלומות אחדים. די! די לחלומות!אתגר: 'האם ראית את המטיף?' תשובה: 'ראיתי עקלתון חולות.' אתגר: 'ומה על אותו עקלתון חולות?' תשובה: 'הוא מעניק לנו את האוויר שאנו נושמים.' אתגר: 'אם כך, מדוע אנחנו משמידים את אדמתו?' תשובה: 'מפני ששייח'-חולוד [עקלתון החולות בצלם אלוה] מצווה זאת.' מחידות אראקיס, מאת הארק אל-עדאעל-פי מנהג הדררים, קמו תאומי אטרייאידס משנתם שעה לפני עלות השחר. הם פיהקו והתמתחו באחדות נסתרת, בחדריהם הסמוכים זה לזה, וחשו בפעילות שרחשה בכוורת המחילות שמסביבם. הם שמעו את המשרתים בחדר המבואה המתקינים את ארוחת הבוקר, דייסה פשוטה, תמרים ושקדים שעורבו בנוזל שדולל מסם שלא תסס לגמרי. בחדר המבואה היו נוריות זוהר, ואור צהבהב רך חדר דרך הכניסות המקושתות הפתוחות של חדרי השינה. התאומים התלבשו במהירות באור הרך, וכל אחד מהם שמע את רעותו בסמוך אליו. כפי שהסכימו, הם לבשו חליפות זקק, כהגנה מן הרוחות המייבשות של המדבר. בתוך זמן קצר נפגש הזוג המלכותי בחדר המבואה, והבחין בדממה הפתאומית של המשרתים. לטו, כך הבחינו הצופים, לבש שכמייה בצבע בז' בהיר, בעלת שוליים שחורים מעל החלקלקות האפורה של חליפת הזקק. אחותו לבשה שכמייה ירוקה. צווארה של כל שכמייה נסגר בפריפה בצורת הנץ האטרייאידי - גופו עשוי זהב ואבנים אדומות בעיניו. בראותה את המחלצות הללו, אמרה הארה, אחת מנשיו של סטילגאר: 'אני רואה שהתלבשתם לכבוד סבתכם.' לטו הרים את הקערה שבה ניתנה ארוחת הבוקר שלו בטרם הביט בפניה של הארה, פנים כהים, חרושי רוח. הוא הניד בראשו. ואז הוא אמר: 'מנין לך שאיננו חולקים כבוד לעצמנו?' הארה הישירה עיניה אל מבטו המתגרה, בלא להירתע, ואמרה, 'העיניים שלי כחולות לא פחות מאשר העיניים שלך!' גאנימה צחקה בקול רם. הארה היתה מאז ומתמיד מומחית למשחק האתגר הדררי. במשפט אחד היא אמרה למעשה, 'אל תתגרה בי, נער. ייתכן שאתה בן מלכות, אך שנינו נושאים את אות הקלון של התמכרות למרקוח - עיניים נטולות לובן. איזה דררי זקוק למחלצות - או לכבוד - גדולים מזה?' לטו חייך, הניד ראשו בצער. 'הארה, אהובתי, אילו היית רק צעירה יותר, ואלמלא היית כבר של סטילגאר, הייתי לוקח אותך לי.' הארה קיבלה את הניצחון הקטן בקלות, אותתה למשרתים האחרים להמשיך בהכנת החדרים לקראת הפעילויות החשובות הצפויות במשך היום. 'אכלו את ארוחת הבוקר שלכם,' אמרה. 'תהיו זקוקים לאנרגיה הזאת היום.' 'אם כך את מסכימה שאיננו הדורים מדי בשביל סבתנו?' אמרה גאנימה, ודיברה בפה מלא דייסה. 'אל לך לחשוש מפניה, גאני,' אמרה הארה. לטו בלע כף מלאה דייסה, ושלח מבט חודר לעבר הארה. כושר האבחנה של האשה הזאת היה דק ומעמיק להפליא, והיא היטיבה להבין את פשרו של משחק הבגדים שלהם. 'האם היא תניח שאנחנו פוחדים ממנה?' שאל לטו. 'בין שתרצו ובין שלא תרצו,' אמרה הארה, 'היא היתה אם נערצה, זכרו זאת. אני מכירה את דרכיה.' 'מה לבשה עאלייה?' שאלה גאנימה. 'לא ראיתי אותה,' הארה אמרה קצרות, והסתובבה הצדה. לטו וגאנימה החליפו מבט חולק סודות והתכופפו במהירות לארוחת הבוקר שלהם. לאחר זמן קצר הם יצאו אל המעבר המרכזי, הירוק. גאנימה דיברה באחת השפות העתיקות שהם חלקו בזיכרון הגנטי המוטמע בהם. 'אם כך היום יש לנו סבתא.' 'זה מטריד את עאלייה עד מאוד,' אמר לטו. 'מי ישמח לוותר על סמכויות כה רבות?' שאלה גאנימה. לטו צחק בשקט, ומפיו בקע קול בוגר, מוזר, לעומת חזותו הצעירה כל-כך. 'זה הרבה יותר מכך.' 'האם יבחינו עיניה של אמה במה שאנחנו הבחנו?' 'ומדוע לא?' שאל לטו. 'כן... ייתכן שעאלייה חוששת מפני זה.' 'מי מכיר תועבה טוב יותר מאשר תועבה?' שאל לטו. 'ייתכן שאנחנו טועים, כידוע לך,' אמרה גאנימה. 'אבל אנחנו לא טועים.' והוא ציטט את ספר אזהאר של בנות גשרית, 'סיבות וניסיון נורא גורמים לנו לקרוא למה שטרם נולד תועבה. שכן מי יידע איזו אישיות אבודה וארורה מתוך עברנו המרושע עלולה להשתלט על הבשר החי?' 'אני מכירה את ההיסטוריה של הדברים,' אמרה גאנימה, 'אבל אם נכון הדבר, מדוע איננו סובלים מאותה התקפה פנימית?' 'ייתכן שההורים שלנו עומדים על המשמר בתוכנו,' אמר לטו. 'אם כך ייתכן שגם לעאלייה יש שומר שמשגיח עליה.' 'אני לא יודע. ייתכן שזה מכיוון שאחד מהוריה עדיין נמצא בין החיים. ייתכן שזה פשוט מפני שאנחנו כל-כך צעירים וחזקים. אולי כשנהיה בוגרים יותר וציניים יותר...' 'אנחנו צריכים להיזהר מאוד לגבי הסבתא הזאת,' אמרה גאנימה. 'ולא לדבר על המטיף הזה שמשוטט ברחבי הפלאנטה שלנו ומפיץ דברי מינות?' 'אינך מאמין באמת כי זהו אבינו!' 'אני לא קובע שום קביעה בעניין הזה, אבל עאלייה מתייראת מפניו.' גאנימה הנידה בראשה בתנועה חדה. 'אני לא מאמינה בשטות הזאת של התועבה!' 'הזיכרונות שלך אינם פחותים מהזיכרונות שלי,' אמר לטו. 'את יכולה להאמין במה שאת רוצה להאמין.' 'אתה חושב שזה כך מכיוון שלא העזנו לעבור את טרנס הסם, אבל עאלייה עשתה זאת,' אמרה גאנימה. 'זה בדיוק מה שאני חושב.' הם השתתקו, זזו לעבר נחיל האנשים במסדרון המרכזי. היה קריר בסיטש טאבר, אבל חליפות הזקק היו חמימות, והתאומים הפשילו את הברדסים-מדחסים שלהם אחורנית וגילו את שערם האדום. פניהם חשפו את חותמם של הגנים המשותפים: פה נדיב, עיניים מרוחקות זו מזו, עיניים כחולות-בתוך-כחול, עיני מתמכר לסם. לטו היה הראשון שהבחין בהתקרבה של דודתם, עאלייה. 'הנה היא באה עכשיו,' אמר, ועבר לשפת הקרב של משפחת אטרייאידס, כבאזהרה. גאנימה הנהנה לעבר דודתה בעת שעאלייה נעצרה למולם, ואמרה: 'שלל המלחמה מברכת שאר-בשר דגול.' גאנימה המשיכה באותה שפת צ'אקובסה, והדגישה את משמעותה של שמה שלה - שלל מלחמה. 'הרואה את, דודה אהובה,' אמר לטו, 'אנחנו מתכוננים למפגש שנכון לנו היום עם אמך.' עאלייה, היחידה מכל אנשי משק הבית המלכותי השוקק שלא גילתה אף לא שמץ של הפתעה למראה התנהגותם הבוגרת של הילדים האלה, העבירה את מבטה הזועם מזה לזה. ואחר-כך אמרה, 'אל תתחצפו, שניכם!' שערה של עאלייה, שצבעו היה כתום-ארד היה אסוף לאחור ועשוי כשתי טבעות מים זהובות. על פניה הסגלגלים הופיעה הבעה של זעף, הפה הרחב, שבהשתפלותו כלפי מטה היה שמץ של מתירנות עצמית, היה קפוץ בקו ישר. קמטי דאגה נפרשו בזוויות עיניה הכחולות-בתוך-כחול. 'הזהרתי את שניכם כיצד עליכם להתנהג היום,' אמרה עאלייה. 'הסיבות לכך ידועות לכם לא פחות מאשר לי.' 'הסיבות שלך ידועות לנו, אך ייתכן שאת אינך יודעת את הסיבות שלנו,' אמרה גאנימה. 'גאני!' נהמה עאלייה. לטו נעץ מבט נזעם בדודתו, ואמר: 'דווקא היום מכל הימים, לא נעמיד פנים שאנחנו תינוקות מייבבים!' 'איש לא רוצה שתייבבו,' אמרה עאלייה. 'אבל אנחנו חושבים כי אין זה מן החוכמה אם תעוררו באמי מחשבות מסוכנות. אירולן מסכימה איתי. מי יודע באיזה תפקיד תבחר הגבירה ג'סיקה? אחרי הכל, היא בת גשרית.' לטו הניד בראשו ותהה: מדוע אין עאלייה רואה את הדבר שאנחנו חושדים בו? האם במצבה היא כבר לא מסוגלת לכך? והוא רשם לפניו במיוחד את סימני הגנים המיוחדים על פניה של עאלייה שחשפו את נוכחותו של סבה מצד אמה. הברון ולדימיר הארקונן לא היה אדם נעים הליכות. לנוכח המחשבה הזאת, חש לטו בהתעוררות קלושה של אי-השקט שלו, וחשב: הרי הוא גם אבי-זקני... הוא אמר: 'הגבירה ג'סיקה הוכשרה לשלוט.' גאנימה הנהנה. 'מדוע בחרה לחזור דווקא בשעה זו?' עאלייה העוותה את פניה בכעס, ואחר-כך אמרה: 'האם ייתכן שהיא רק רוצה לראות את נכדיה?' גאנימה חשבה: זה מה שאת מקווה, דודתי היקרה. אבל זה ממש לא סביר. 'היא לא יכולה לשלוט כאן,' אמרה עאלייה. 'בידיה קאלאדן. זה צריך להספיק לה.' גאנימה דיברה בנימה מרגיעה. 'כשאבינו יצא אל המדבר כדי למות, הוא השאיר אותך כעוצרת. הוא...' 'יש לכם איזושהי תלונה?' תבעה עאלייה. 'זו היתה בחירה סבירה,' אמר לטו, והמשיך בדרכה של אחותו. 'את היית האדם היחיד שידע מה פירוש הדבר להיוולד כפי שאנחנו נולדנו.' 'השמועה אומרת כי אמי חזרה למסדר,' אמרה עאלייה, 'והרי שניכם יודעים מה חושבות בנות גשרית על...' 'תועבה, שיקוץ,' אמר לטו. 'כן!' עאלייה כמו קיצצה את המילה בעודו הוגה אותה. 'מי שהיתה מכשפה פעם, תמיד תהיה מכשפה - כך נאמר,' אמרה גאנימה. אחותי את משחקת משחק מסוכן, חשב לטו אבל הוא הלך בעקבותיה ואמר, 'סבתנו היתה אשה שפשטותה גדולה מזו של אחרות מסוגה. את חלקת את זיכרונותיה, עאלייה; לבטח תדעי למה עלייך לצפות.' 'פשטות!' אמרה עאלייה וטלטלה את ראשה, כשהיא מסתכלת מסביבה לעבר המסדרון העמוס, ואחר-כך שוב לעבר התאומים. 'אילו היתה אמי פחות מורכבת, אף לא אחד מכם לא היה כאן - וגם אני לא. אני הייתי נולדת כבכורתה וכל זה כלל לא היה...' טלטול כתף, ספק צמרמורת, הניע את כתפיה. 'אני מזהירה את שניכם, היו זהירים מאוד במה שאתם עושים היום.' עאלייה נשאה עיניה. 'הנה מגיע המשמר שלי.' 'ואת עדיין חושבת כי מסיבות ביטחון מוטב שלא נלווה אותך לנמל החלל?' שאל לטו. 'חכו כאן,' אמרה עאלייה. 'אני אביא אותה לכאן.' לטו החליף מבט עם אחותו ואמר: 'את אמרת לנו פעמים רבות כי בזיכרונות שיש בתוכנו, הזיכרונות של מי שחיו לפנינו, חסרה שמישות מסוימת עד שנחווה על בשרנו במידה מספקת כדי להפוך אותם למציאות. אחותי ואני מאמינים בכך. אנחנו צופים שיתחוללו שינויים מסוכנים עם הגיעה של סבתנו.' 'אל תחדלו להאמין בזה,' אמרה עאלייה. היא הסתובבה כך ששומריה הקיפוה, והם נעו במהירות לאורך המסדרון, לעבר הכניסה הרשמית, שם המתינו להם כנפנועים. גאנימה ניגבה דמעה מעינה הימנית. 'מים למתים?' לחש לטו ולקח את זרועה של אחותו. גאנימה שאפה שאיפה עמוקה, כבדה, וחשבה כיצד היא התבוננה בדודתה, והשתמשה בדרך שהיטיבה להכיר על סמך החוויות המצטברות של אבותיה הקדומים. 'טרנס הסם גרם לזה?' שאלה, וידעה מה עתיד לטו לומר. 'יש לך הצעה טובה יותר?' 'למען הוויכוח, מדוע אבינו... או אפילו סבתנו לא השתעבדו לסם?' הוא בחן אותה במשך רגע. ואז אמר: 'את יודעת את התשובה בדיוק כמוני. היתה להם כבר אישיות מגובשת כאשר הם באו לאראקיס. טרנס הסם - ובכן...' הוא משך בכתפיו. 'הם לא נולדו לתוך העולם הזה כשבתוכם כבר כל אבותיהם. אבל עאלייה...' 'למה אין היא מאמינה באזהרות של בנות גשרית?' גאנימה לעסה את שפתה התחתונה. 'עאלייה יכולה להסתמך בדיוק על אותו המידע שעומד לרשותנו.' 'הן כבר קראו לה תועבה ושיקוץ,' אמר לטו. 'האינך חושבת כי זה מפתה לגלות אם את חזקה יותר מאשר כל אותן ה...' 'לא, אני לא חושבת.' גאנימה התיקה את עיניה ממבטו החודר של אחיה והצטמררה. ברגע שאך עיינה בזיכרונותיה הגנטיים, כבר לבשו אזהרותיו של המסדר תצורה מוחשית. הנולדים קודם לידתם נטו באורח ברור להיעשות לבוגרים בעלי מנהגים מכוערים. והגורם הסביר לכך... ושוב היא הצטמררה. 'חבל שאין לנו אחדים שנולדו-קודם-לידתם בין אבותינו,' אמר לטו. 'אולי יש לנו.' 'אבל אנחנו... אה, כן, השאלה הנושנה ההיא: האם יש לנו באמת גישה פתוחה לקובצי החוויות של כל אחד מאבותינו, במלואם?' מתוך הסערה הפנימית שבנפשו, ידע לטו עד כמה השיחה הזאת מטרידה את אחותו. הם בחנו את השאלה הזאת פעמים רבות ותמיד הגיעו לאותה מסקנה. הוא אמר: 'אנחנו חייבים להשהות ולהשהות ולהשהות שוב בכל פעם שהיא דוחקת בנו לעבור את טרנס הסם. זהירות מופלגת לגבי מנת יתר של הסם. זו הדרך הטובה ביותר לנו.' 'מנת יתר תהיה בהכרח כמות גדולה מאוד,' אמרה גאנימה. 'קרוב לוודאי שכושר הסבולת שלנו גבוה,' הסכים איתה. 'ראי איזה כמויות דרושות לעאלייה.' 'אני מרחמת עליה,' אמרה גאנימה. 'אין ספק שהפיתוי היה עמוק ומובלע, והמינון גדל כמו מבלי משים, עד אשר...' 'היא קורבן, כן,' אמר לטו. 'תועבה.' 'ייתכן שאנחנו טועים.' 'נכון.' 'אני תמיד שואלת את עצמי,' הרהרה גאנימה בקול, 'אם הזיכרון הקדום הבא אליו אדרש יהיה זה שבו...' 'העבר נמצא לא רחוק בהרבה מאשר הכרית שלך,' אמר לטו. 'אנחנו חייבים למצוא את ההזדמנות לדון בעניין הזה עם סבתנו.' 'כך דוחק הזיכרון שלה בתוכי לעשות,' אמר לטו. גאנימה פגשה את מבטו. ואז הוסיפה: 'ידע רב מדי כלל לא מאפשר החלטות פשוטות.' הסיטש בשולי המדבר היה של לייט, היה של קיינס, היה של סטילגאר, היה של מואד'דיב, ושוב חזר להיות של סטילגאר. בזה אחר זה הנאיבים ישנים בחול, אבל הסיטש חי וקיים. מתוך שיר דרריעאלייה חשה כיצד לבה פועם בעוז כשהתרחקה מהתאומים. במשך שניות פועמות אחדות היא הרגישה משהו שהיה כמעט כורח כפייתי להישאר יחד איתם ולבקש את עזרתם. איזו חולשה טיפשית! זיכרון הדבר שילח דממה של אזהרה בעאלייה. האם יעזו התאומים הללו לעסוק בראיית הנולד? הדרך שבלעה את אביהם בוודאי מפתה אותם - טרנס הסם על חזיונות העתיד רוטטים כמו גזה הנישאת ברוח הקלה. מדוע אינני יכולה לראות את העתיד? תהתה עאלייה. למרות כל הניסיונות שלי, מדוע הוא חומק ממני? יש להניע את התאומים לנסות, אמרה לעצמה. ניתן לפתותם לעשות זאת. הרי יש להם סקרנות של ילדים, והיא קשורה לזיכרונות שחצו אלפי שנים. בדיוק כמו לי, חשבה עאלייה. השומרים שלה פתחו אטמי לחות בכניסה הממלכתית הרשמית של הסיטש, ואחר-כך זזו הצדה כשהיא יצאה אל שפת המנחת, שם המתין הכנפנוע. רוח נשבה מהמדבר, ונפחה אבק על פני השמים, אבל היום היה בהיר. כשיצאה מאורן של נוריות הזוהר שבסיטש לתוך אור היום, השתלחו מחשבותיה החוצה. מדוע חוזרת הגבירה ג'סיקה דווקא כעת? האם הגיעו סיפורים עד קאלאדן? סיפורים על טיבה של העוצרות? 'אנחנו חייבים להזדרז, הוד מעלתך,' אמר אחד מאנשי המשמר שלה, והרים את קולו כדי להישמע למרות קולה הרם של הרוח. עאלייה התירה להם לסייע לה לעלות לכנפנוע שלה, ונחגרה ברתמת הביטחון, אך מחשבותיה המשיכו לדלג קדימה. מדוע דווקא עכשיו? כאשר כנפי הכנפנוע נטו למטה, וכלי הטיס ניתר ועלה לאוויר, היא חשה בכל הטקסיות והעוצמה של מעמדה כעניינים פיסיים - אך הם היו שבירים, הו, כמה שבירים! ומדוע כעת, כשעדיין לא השלימה את תוכניותיה? ערפילי האבק התפזרו, עלו, והיא יכלה לראות את אור השמש המבהיק על פני הנוף המשתנה של הפלאנטה, שטחים נרחבים של צמחייה ירוקה שבהם שלטה פעם אדמה יבשה. בלעדי חזון של העתיד, אני עלולה להיכשל. הו, איזה קסמים יכולתי לחולל לו רק הייתי מסוגלת לראות כפי שפול ראה! לא לי המרירות שהביאו החזיונות של ראיית הנולד. רעב מייסר הרעיד בתוכה ובעדה, והיא הצטערה על כך שאינה מסוגלת להניח לשררה. הו, לו רק יכולתי כפי שהיו זולתי - עיוורים בעיוורון הבטוח ביותר, חיים רק באותה מחצית חיים היפנוידלית אליה השליך הלם הלידה את מרבית בני-האדם. אך לא כך נגזר בגורלה! היא נולדה כבת אטרייאידס, קורבן לאותה מודעות עמוקה, בת עידנים, שנגרמה על-ידי התמכרותה של אמה לסם. מדוע אמי חוזרת דווקא היום? גורני האלק יהיה איתה - המשרת המסור כתמיד, אותו רוצח שכיר כעור פנים, נאמן וישיר, מוסיקאי ששיחק ברצח באמצעות פגיון, ובאותה הקלות שעשע אנשים בפריטה על הסבכא בן תשעת המיתרים. היו מי שאמרו כי הוא נעשה למאהבה של אמה. זה דבר שצריך לשלות ולחשוף; הדבר עשוי להיעשות לקלף מיקוח בעל חשיבות רבה ביותר. המשאלה להיות כמו זולתה הניחה לה. צריך לפתות את לטו לטרנס הסם. היא נזכרה ששאלה את הילד כיצד היה מטפל בגורני האלק. אך לטו, שחש בכוונה הנסתרת בשאלתה, אמר כי האלק נאמן 'בכל נפשו ומאודו', והוסיף: 'הוא אהב אהבת נפש... את אבי.' היא הבחינה בהיסוס הקל. לטו כמעט אמר 'אותי' במקום 'את אבי.' כן, היה קשה לעתים להפריד בין הזיכרון הגנטי לבין המיתר של הבשר החי. גורני האלק לא יקל על לטו לעשות אותה הפרדה. חיוך אכזרי ריחף על שפתיה של עאלייה. גורני בחר לחזור לקאלאדן עם הגבירה ג'סיקה אחרי מותו של פול. שובו יגרום לתסבוכת גדולה. הוא יוסיף את המורכבויות שלו לקווים הקיימים כבר. הוא שירת את אביו של פול - וכך עברה ירושת התואר מלטו הראשון לפול וממנו ללטו השני. ועל-פי תוכנית הזיווגים של בנות גשרית, מג'סיקה לעאלייה וממנה לגאנימה - קו שהתפצל. התוספת של גורני לבלבול בין הזהויות עשויה להיות בעלת ערך רב. מה הוא יעשה אם הוא יגלה שבעורקינו זורם דמם של ההארקוננים, ההארקוננים שהוא שונא שנאה עזה? החיוך על שפתיה של עאלייה נעשה מהורהר יותר. הרי התאומים אינם אלא ילדים. הם כמו ילדים שיש להם הורים רבים מספור, שזיכרונותיהם שייכים הן לאחרים והן לעצמם. הם יעמדו על שפת סיטש טאבר ויצפו במסלולה של הספינה הנושאת את סבתם, הנוחתת באגן אראקין. הפס הבוער שתשאיר הספינה העוברת בשמים - האם זה יעשה את בואה של ג'סיקה ליותר מציאותי לנכדיה? אמי תשאל אותי על הכשרתם, חשבה עאלייה. האם אני מוסיפה הכשרת בינדו פראנה ביד קפדנית? ואז אומר לה שהם מכשירים את עצמם - בדיוק כפי שעשיתי אני. אני אצטט באוזניה את נכדה: 'המפקד נושא בין תחומי האחריות שלו גם באחריות להעניש... אך רק כאשר הקורבן דורש זאת.' ואז עלה בדעתה של עאלייה כי אם רק תוכל למקד את תשומת-לבה של הגבירה ג'סיקה במידה מספקת בתאומים, יחמקו אחרים מבדיקה מדוקדקת יותר. ניתן לעשות דבר שכזה. לטו דומה מאוד לפול. ומדוע לא? הוא יכול להיות פול בכל עת שירצה. אפילו לגאנימה יש היכולת המחרידה הזאת. בדיוק כפי שאני יכולה להיות אמי או כל אחת מן האחרות שחלקו עמנו את חייהן. היא התרחקה במהירות מהמחשבה הזאת, והשקיפה לעבר הנוף המשתנה של חומת המגן. ואז: איזו הרגשה זאת לעזוב את הביטחון החמים של קאלאדן עתירת המים ולשוב אל פלאנטת המדבר הזאת שבה נרצח הדוכס שלה ובנה מת כקדוש מעונה? מדוע הגבירה ג'סיקה חוזרת לכאן דווקא לעת הזאת? עאלייה לא מצאה שום תשובה - שום דבר ודאי. היא יכלה לחלוק הכרת אגו אחרת, אבל כשההתנסויות פנו לנתיבים שונים, גם המניעים התפצלו. הבסיס להחלטות נמצא בפעולות האישיות שננקטו על-ידי פרטים. למי שנולדו בטרם נולדו, לבני אטרייאידס שנולדו פעמים רבות, זו המשיכה להיות מציאות המושלת בכיפה, כשלעצמה סוג אחר של לידה: זו היתה חלוקה מוחלטת של הבשר חי ונושם כאשר הבשר יצא מן הרחם שגרם לו להתייסר בריבוי התודעות. לדידה של עאלייה לא היה שום דבר מוזר בכך שאהבה ושנאה את אמה בו-זמנית. זה היה צורך, איזון שנדרש ובו לא היה מקום לאשמה או כלימה. היכן יכולות האהבה או השנאה להיעצר? האם תאשים את בנות גשרית מפני שהן הציבו את הגבירה ג'סיקה במסלול המסוים הזה? אשמה וכלימה הלכו והתעצמו כשהזיכרון כיסה אלפי שנים. המסדר שאף רק להוליד את קפיצת הדרך, אותו מקביל זכרי לאם נערצה במלוא עוצמתה... ויותר מזה - בן-אדם בעל רגישות ומודעות עליונים, קפיצת הדרך שיכול להימצא במקומות רבים בו-זמנית. והגבירה ג'סיקה שלא היתה אלא כלי משחק באותה תוכנית זיווגים, הפגינה טעם רע כשהתאהבה בבן-הזוג שהוקצתה לו על-פי אותה תוכנית רבייה. היא נענתה למשאלות לבו של הדוכס שלה, וילדה בן במקום הבת שהמסדר ציווה עליה ללדת תחילה. וכך היא דחתה את הולדתי עד לאחר שהתמכרה לסם. וכעת הן לא רוצות בי. כעת הן פוחדות ממני! ובצדק... הן השיגו את פול, קפיצת הדרך שלהן, שלב אחד לפני המועד המתוכנן על-ידן - שגיאת חישוב שולית בתוכנית ממושכת כל-כך. וכעת יש להן בעיה נוספת: התועבה, הנושאת את הגנים היקרים כל-כך שהן ביקשו להשיג במשך דורות כה רבים. עאלייה הרגישה כיצד חולף צל עליה, נשאה את מבטה כלפי מעלה. המשמר שלה עבר לתנוחת שמירה עילית כהכנה לנחיתה. היא הנידה ראשה בפליאה לנוכח מחשבותיה הנודדות. מה תועלת יש בכך שמעלים ומשחזרים חיים קודמים ומדגישים ושונים את שגיאותיהם יחד? הרי אלה חיים חדשים. דנקן איידהו הפנה את תודעת המנטאט שלו לשאלה מדוע חזרה הגבירה ג'סיקה דווקא לעת הזאת, העריך את הבעיה בדרכו של מחשב אנושי, הכשרון שבו חונן. הוא אמר שהיא חזרה כדי להעביר את התאומים לידי המסדר. גם התאומים נושאים אותם גנים יקרים כל-כך. ייתכן שדנקן צודק. זה יספיק כדי להוציא את הגבירה ג'סיקה מההתבודדות שגזרה על עצמה מרצונה שלה בקאלאדן. אם המסדר מצווה... ובכן, אם לא זה הדבר, מדוע תחזור אל האתרים בהם אירעו התרחשויות כה מזעזעות ומייסרות מבחינתה? 'עוד נראה,' מלמלה עאלייה. היא הרגישה כיצד הכנפנוע נוחת על גג המצודה שלה, אמירה פסקנית וצורמנית שמילאה אותה בציפייה קודרת.מרקוח - המקור אינו ידוע; א. מזיגה של סמים; ב. סם מאראקיס (חולית) בעל סגולות גריאטריות, שהובחנו בראשונה על-ידי ינשוף אשקוקו הכימאי המלכותי בימי שלטונו של שאקאד החכם; המרקוח של אראקין שנמצא רק בחולות המדבר העמוקים ביותר באראקיס, קשור לחזיונותיו הנבואיים של פול מואד'דיב (אטרייאידס), המהדי הדררי הראשון; משמש גם את הנווטים של גילדת החלל ואת בנות גשרית. המילון המלכותי, מהדורה חמישיתשני החתולים הגדולים טיפסו על המצוק הסלעי באור השחר, בדילוגים קלים. לבם לא היה נתון עדיין לציד, והם הסתפקו בכך שהשקיפו על הטריטוריה שלהם. הם נקראו נמרי לאזה, מין מיוחד ביותר שהובא לכאן, לפלאנטה של סאלוסה סקונדוס כמעט שמונת אלפים שנים קודם לכן. מניפולציות גנטיות שנעשו בבני המין הארצי הקדום מחקו אחדים מהמאפיינים הנמריים המקוריים, ועידנו מרכיבים אחרים. ציפורניהם נשארו ארוכות. פניהם היו רחבים, עיניהם ערות ונבונות. כפותיהם הוגדלו כדי להעניק להם תמיכה על קרקע לא אחידה, וציפורניהם המוחבאות נשלפו והגיעו לאורך של עשרה סנטימטרים וקצותיהן חודדו עד שהיו חדות כתער על-ידי הדחיסה של הכיסוי הצמוד. פרוותיהם היו בצבע בז' אחיד ועמום שגרם לכך שהם כמעט לא נראו על רקע החול. הם היו שונים בדרך אחרת מאבותיהם הקדומים: במוחותיהם הושתלו מעוררי סרבו עוד בהיותם גורים. המעוררים הפכו אותם לכלי משחק בידי כל מי שהחזיק במשדר. היה קר וכאשר החתולים נעצרו כדי לסרוק את הקרקע, רוחבם גרם לערפל באוויר. מסביבם השתרע אזור בסאלוסה סקונדוס שנותר חשוף ושדוף, מקום שהיו בו אי אילו דגי חול שהוברחו מאראקיס ונותרו בחיים בדי עמל בגלל החלום שניתן יהיה לשבור את מונופול המרקוח. במקום שבו עמדו החתולים, סומן הנוף בסלעים בצבע בז' וקומץ שיחים דלילים, שנראו ירוקים כסופים בצל הארוך של שמש הבוקר. בתנועה קלה שבקלות נעשו החתולים דרוכים לפתע. עיניהם פנו לאט שמאלה, ואחר-כך הסתובבו ראשיהם. הרחק בתוך האדמה המצולקת נאבקו שני ילדים בפלג יבש, יד ביד. נראה כי גילם של הילדים הוא תשע או עשר שנים תקניות. הם היו אדומי שיער ולבשו חליפות זקק שהיו מכוסות חלקית על-ידי בורקות לבנות מבהיקות שנשאו לאורך כל המכפלת וליד המצח את סמל הנץ של בית אטרייאידס, שנרקם בחוטים שצבעם כאבן הלהבה. ובעוד הם מהלכים, פטפטו הילדים בשמחה וקולותיהם הגיעו בבהירות אל החתולים ששיחרו לציד. נמרי לאזה הכירו את המשחק הזה; הם כבר שיחקו בו, אך הם נותרו שלווים, וחיכו להפעלתו של אות המרדף בממריצי הסרבו שלהם. ואז הופיע גבר על ראש הצוק מאחורי החתולים. הוא נעצר וסקר את המראה: חתולים, ילדים. האיש לבש בגדי עבודה של חיל הסרדאוקארים באפור ושחור, ועליהם דרגות של לוונברך, עוזר לבאשאר. מאחורי צווארו ומתחת לזרועותיו עבר רסן שאפשר לו לשאת את משדר הסרבו במארז דק על חזהו, במקום שבו כל אחת מידיו יכלה להגיע בקלות אל המפתחות. החתולים לא הסתובבו בהתקרבו. הם הכירו את האיש על-פי קולו וריחו. הוא ירד בריצה ונעצר במרחק שני צעדים בלבד מהחתולים, ניגב את מצחו. האוויר היה קר, אבל העולם ההוא היה עולם חם. עיניו החיוורות סרקו שוב את המראה: חתולים, ילדים. הוא הסיט קווצה לחה של שיער בלונדי ותחב אותו אל מתחת לקסדת העבודה השחורה שלו, ונגע במיקרופון שהושתל בגרונו. 'החתולים רואים אותם.' הקול שהשיב לו בקע מבעד לשתלי המקלטים מאחורי כל אחת מאוזניו. 'אנחנו רואים אותם.' 'הפעם?' שאל הלוונברך. 'האם יעשו זאת בלא פקודת מרדף?' החזיר לו הקול. 'הם מוכנים,' אמר הלוונברך. 'יפה. הבה נראה האם ארבעה שיעורי התניה יספיקו.' 'הודע לי כשתהיו מוכנים.' 'בזמנך החופשי.' 'אם כך, עכשיו,' אמר הלוונברך. הוא נגע בלחיץ אדום בצד הימני של משדר הסרבו שלו, תחילה שחרר כיסוי שמיסך את הלחיץ. וכעת נמצאו החתולים ללא שום מגבלות משודרות. הוא החזיק את ידו מעל ללחיץ השחור מעל לזה האדום, והיה מוכן לבלום את בעלי-החיים במקרה שהם יעוטו עליו. אך הם לא התייחסו אליו כלל, הם התכופפו והחלו להתנהל במורד הרכס לעבר הילדים. כפותיהם האדירות החליקו בתנועות גלישה יציבות. הלוונברך השתופף כדי לעקוב אחרי תנועתם, ביודעו כי באיזשהו מקום מסביב נמצאת עין עיקוב שהעבירה את כל התמונה אל מוניטור חשאי בתוך המצודה, שבה התגורר נסיכו. עד מהרה החלו החתולים לדלג, ואחר-כך עברו לריצה. הילדים, שהתרכזו בטיפוס בשטח סלעי, עדיין לא הבחינו בסכנה הצפויה להם. אחד מהם צחק, קול גבוה ומצפצף שנשמע באוויר הפתוח. הילד השני נתקל והחזיר לעצמו את שיווי-המשקל, הסתובב וראה את שני החתולים. הילד הצביע, 'ראה!' שני הילדים נעצרו ונעצו מבטיהם בחדירה המעניינת לחייהם. הם עדיין עמדו כשנמרי לאזה תקפו אותם - חתול אחד לכל ילד. הילדים מתו בפתאומיות סתמית, מפרקותיהם נשברו במהירות. החתולים החלו לטרוף. 'האם לקרוא להם בחזרה?' שאל הלוונברך. 'תן להם לסיים. הם פעלו יפה. ידעתי שהם יצליחו; הזוג הזה הוא מעולה.' 'הטוב ביותר שראיתי אי פעם,' הסכים הלוונברך. 'יפה מאוד, אם כך. תחבורה נשלחת אליך כעת. השידור ייפסק כעת.' הלוונברך עמד והתמתח. הוא נמנע מלהתבונן ישירות אל הרמה שמשמאלו, שם הסגיר בוהק עז את מיקומה של עין העיקוב, ששידרה את הביצוע המצוין שלו אל הבאשאר שלו שנמצא במרחק רב, באזורים הירוקים של הקפיטול. הלוונברך חייך. צפוי לו קידום בתמורה לעבודה הקשה שהשקיע באותו יום. הוא כבר חש בסימני הדרגה של באטור על צווארו - וביום מן הימים, בורסג... ויום אחד אפילו באשאר. אנשים ששירתו היטב בצבאו של פאראד'ן, נכדו של שאדאם הרביעי המנוח, זכו בקידומים מפליגים. יום אחד, כשהנסיך יישב על כס המלוכה שהוא זכאי לו בדין, צפוי קידום מפליג עוד יותר. ייתכן שהעניין לא יסתיים בדרגה של באשאר. אפשר לקבל גם נחלות רבות כברון או רוזן על העולמות הרבים שבממלכה זו... לאחר שתאומי אטרייאידס יסולקו.שומה על הדררי לחזור לאמונתו המקורית, ליכולתו הגאונית להקים קהילות אנושיות; הוא חייב לחזור אל העבר, שבו נלמד לקבל הישרדות זו במאבק עם אראקיס. עיסוקו היחיד של הדררי צריך להיות בפתיחת נפשו להוראה הפנימית. לעולמות הקיסרות, הלנדסראד והקונפדרציה של אנק'ס אין שום מסר בשבילו. הם רק ישדדו ממנו את נשמתו. המטיף באראקיןמכל עבריה של הגבירה ג'סיקה ועד לשפלות הצהבהבות של מישור הנחיתה עליו ניצבה הספינה שלה, רוחשת ונאנחת לאחר צניחתה מן החלל, הצטופף אוקיינוס אנושי. היא העריכה כי כחצי מיליון בני-אדם נקבצו ובאו, ואולי רק שליש מבניהם היו עולי רגל. הם עמדו בדממה מדהימה ותשומת-לבם התמקדה בכבש היציאה מהספינה, שפתחה המוצלל הסתיר אותה ואת פמלייתה. נותרו שעתיים עד לצהריים, אבל האוויר שמעל לנחיל האנושי כבר שיקף התנוצצויות מאובקות שהבטיחו חום כבד בהמשך היום. ג'סיקה נגעה בשערה האדמוני, שזרקו בו כתמים כסופים, במקום שבו הוא ממסגר את פניה הסגלגלים מתחת לברדס העבא של אם נערצה. היא ידעה כי אינה נראית במיטבה לאחר נסיעה ארוכה כל-כך, ושחור העבא לא היה הצבע המחמיא לה ביותר. אבל היא לבשה כבר את התלבושת הזאת במקום הזה. הדררים יבינו אל נכון את משמעותה של גלימת העבא הזאת. היא נאנחה. המסע בחלל כלל לא נעם לה, ובנוסף על כך נשאה בנטל הזיכרונות - על המסע ההוא מקאלאדן לאראקיס כשהדוכס שלה אולץ למשול באחוזה הזאת, בניגוד למיטב השיפוט שלו. היא סרקה באטיות, מסתייעת באותה אבחנה שהכשירו בנות גשרית ונועדה להבחין בפרטים זעירים ומשמעותיים, את ים האנשים. היו שם ברדסים של חליפות זקק בצבע אפור עמום, בגדיהם של דררים ממעמקי המדבר; היו עולי רגל לבני גלימות ועל כתפיהם אותות של חזרה בתשובה; היו שם כיסים פזורים של סוחרים עשירים, ללא ברדסים, בבגדים קלים כדי להפגין כי הם מתייחסים בביטול לאובדן המים באוויר המייבש של אראקין... והיתה גם המשלחת מאגודת המאמינים, בגלימות ירוקות וברדסים כבדים, וחבריה עמדו במרחק מתנשא בתוך קדושת החבורה שלהם. רק כשהרימה את מבטה מהקהל הופיע איזשהו דמיון בתמונה לזה שקידם אותה בעת שהגיעה למקום עם הדוכס, אהוב נפשה. לפני כמה זמן זה היה? יותר מעשרים שנים. היא לא אהבה לחשוב על פעימות הלב שהבדילו בין הזמנים. הזמן נח בתוכה כמו נטל נורא, ונדמה כאילו השנים שבהן נעדרה מהפלאנטה הזאת כלל לא היו. ושוב לתוך לוע הדרקון, חשבה. כאן, על המישור הזה, נטל בנה בכוח את הקיסרות מידי שאדאם הרביעי. פרפור של היסטוריה הטביע את המקום הזה במוחם של אנשים ובאמונתם. היא שמעה רחש של אי-שקט בפמליה מאחוריה ושבה ונאנחה. הם חייבים לחכות לעאלייה, שהתעכבה. ניתן כבר לראות את פמלייתה של עאלייה מתקרבת מהקצה המרוחק של ההמון, יוצרת גל אנושי בעת שטריז של אנשי המשמר המלכותי פתחו מעבר. ג'סיקה סרקה שוב את הנוף. הבדלים רבים נגלו למבטה הבוחן. מרפסת תפילה נוספה למגדל הבקרה של שדה הנחיתה. והרחק משמאל, מצדה השני של השפלה, התנוסס אותו מבנה מדהים מפלדה פלסטית שפול בנה לעצמו כמצודה - אותו 'סיטש מעל לפני החול'. זה היה המבנה המשולב הגדול ביותר שהוקם אי פעם בידי אדם. ניתן ליישב ערים שלמות בין חומותיו, ועוד ייוותר מקום רב. כעת נמצא בתוכו הכוח השולט החזק ביותר בקיסרות, 'אגודת המאמינים' של עאלייה, אותה הקימה על גופתו של אחיה. המקום ההוא חייב להתבטל, הרהרה ג'סיקה. המשלחת של עאלייה הגיעה למרגלות כבש היציאה ועמדה שם בציפייה. ג'סיקה זיהתה את תווי פניו הקשוחים של סטילגאר. וישמרנו האל! עמדה שם הנסיכה אירולן, המסתירה את הפראיות שלה בגוף המושך ההוא, וראשה הזהוב היה חשוף לבריזה הקלה. נדמה כי אירולן לא הזדקנה אף לא ביום אחד; הרי לך עזות-מצח. ושם, בקצה הטריז, הופיעה עאלייה, תווי פניה צעירים, ברוב חוצפתה, עיניה מביטות למעלה לעבר הצללים של הפתח. פיה של ג'סיקה נמתח בקו ישר והיא סרקה את פניה של בתה. תחושה מעיקה פשטה בגופה של ג'סיקה כשהיא שמעה את קצף הגלים של חייה שלה בתוך אוזניה. השמועות נכונות! איום! כמה איום! עאלייה הידרדרה לדרך האסורה. הראיות גלויות לגמרי לעינו של מי שבא בסוד הדברים. תועבה! ברגעים המעטים שנדרשו לה על מנת להתאושש, נוכחה ג'סיקה עד כמה קיוותה להיווכח כי אין אמת בשמועות. ומה לגבי התאומים? שאלה את נפשה. האם גם הם אבודים? לאט לאט, כראוי לאמו של אל, יצאה ג'סיקה מבין הצללים והופיעה על שפת הכבש. פמלייתה נותרה מאחור כפי שנצטוותה לעשות. הרגעים הבאים היו רגעים גורליים. ג'סיקה עמדה לבדה לעיני הקהל העצום. היא שמעה את גורני האלק משתעל בעצבנות מאחוריה. גורני השמיע קודם לכן את הסתייגויותיו: 'לא תשימי עלייך אפילו מגן? בשם האלים שעל הארץ, אשה! את מטורפת!' אבל בין המאפיינים החשובים ביותר של גורני היתה ליבה של צייתנות. הוא יאמר את דברו ואחר-כך הוא יציית. וכעת הוא ציית. הים האנושי השמיע קול שדמה לשריקה של עקלתון חול ענק, כשג'סיקה יצאה. היא הרימה את זרועותיה בתנועת הברכה שבה הכהונה התנתה את הקיסרות. היו כיסים של השתהות, ובכל זאת פעל ההמון כמו גוף ענק אחד, כשהאנשים צנחו על ברכיהם. אפילו הקבוצה הרשמית נהגה כך. ג'סיקה סימנה לעצמה את המקומות שבהם ניכר עיכוב, והיא ידעה כי עיניים אחרות מאחוריה, ובין הסוכנים שלה שבקהל, למדו על-פה את המפה הזמנית שבעזרתה ניתן יהיה למצוא את המשתהים. ובעוד ג'סיקה עומדת וזרועותיה מורמות, יצאו גורני ואנשיו. הם עברו על פניה במהירות וירדו בכבש, התעלמו מהמבטים המופתעים של הפמליה הרשמית, הצטרפו אל הסוכנים שהזדהו באמצעות איתות ידני. עד מהרה הם התפרשו ברחבי הים האנושי, מדלגים על פקעות של דמויות כורעות, רצים בין נתיבים צרים. אחדים מהיעדים שלהם ראו את הסכנה וניסו לברוח. הם היו הקלים ביותר: סכין שהושלך, לולאת חנק, והנמלטים נפלו מיד. אחרים הוצאו מתוך ההמון, בידיים כפותות, רגליים מהדסות. ובמהלך כל הדברים האלה עמדה ג'סיקה כשזרועותיה מורמות, ובירכה על-ידי נוכחותה, וקיימה את כניעותו של הקהל. אך היא קראה את סימני השמועות המתפשטות, והכירה את הבולט שבהם, מכיוון שהוא הושתל: 'האם הנערצה חוזרת לנכש את הנרפים. ברכו את אם אלוהינו!' כאשר זה הסתיים - לא מעט גופות מתים היו שרועות על החול, שבויים הועברו אל המכלאות שמתחת למגדל הנחיתה - הורידה ג'סיקה את זרועותיה. כשלוש דקות חלפו. היא ידעה כי מועטה הסבירות שגורני ואנשיו איתרו מישהו מבין המנהיגים, אלה שהיוו איום ממשי ביותר. הם יהיו הדרוכים והרגישים שביניהם. אבל בין השבויים יהיו כמה דגים מעניינים לצד הפתאים והרוצחים הרגילים. ג'סיקה הורידה את זרועותיה ובתרועה גדולה קמו האנשים על רגליהם. וכאילו לא קרה שום דבר בלתי נעים, ירדה ג'סיקה לבדה בכבש, התעלמה מבתה, ובחרה תחת זאת לרכז את תשומת-לבה בסטילגאר. הזקן השחור שנשפך על צוואר הברדס של חליפת הזקק שלו כמו דלתה פראית הכיל כתמים אפורים, אבל בעיניו היתה אותה עוצמה נטולת לובן שהציג בפניה במפגש הראשון ביניהם במדבר. סטילגאר ידע מה אירע זה עתה, וצידד בפעולה. לפניה ניצב נאיב דררי אמיתי, מנהיגם של גברים המסוגל לקבל החלטות עקובות מדם. המילים הראשונות שאמר לה היו אופייניות לגמרי. 'ברוך שובך הביתה, הגבירה. לעונג הוא לי תמיד לראות פעולה ישירה ויעילה.' ג'סיקה הרשתה לעצמה להעלות חיוך זעיר. 'סגור את הפתח, סטיל. איש לא ייצא מכאן בטרם נסיים לחקור את אלה שלקחנו.' 'הדבר נעשה כבר, הגבירה,' אמר סטילגאר. 'נציגו של גורני ואני תכננו זאת יחד.' 'אם כך היו אלה אנשיך, אלה שעזרו.' 'אחדים מהם, גבירתי הכבודה.' היא קראה את ההסתייגות הנסתרת, הנהנה. 'אתה בחנת אותי היטב בימים ההם, סטיל.' 'כפי שאת טרחת לומר לי, גבירתי הכבודה, עליך לעקוב אחר השורדים וללמוד מהם.' עאלייה ניגשה קדימה, וסטילגאר פסע הצדה בעת שג'סיקה התייצבה למול בתה. כיוון שידעה כי אין שום אפשרות להסתיר את מה שנודע לה, ג'סיקה כלל לא ניסתה להצניע את הדבר. עאלייה יכלה לקרוא את הפרטים הקטנים כשנדרשה לכך, ולא עוד אלא שהיטיבה לקוראם ככל אחת מבין אלה שהובאו בסוד המסדר. היא כבר תדע על-פי התנהגותה של ג'סיקה מה נראה ומה פורש. הן היו אויבות, ואם תאמר מושבעות הרי שרק תגרד את פני השטח. עאלייה בחרה בכעס כתגובה הקלה והנאותה ביותר. 'איך את מעזה לתכנן פעולה כזאת בלא להיוועץ בי?' תבעה וקירבה את פניה אל פני ג'סיקה. ג'סיקה דיברה בשקט: 'כפי ששמעת זה עתה, גורני כלל לא שיתף אותי בתוכנית המלאה. ההנחה היתה ש...' 'ואתה, סטילגאר!' אמרה עאלייה ופנתה בתנופה אליו. 'למי אתה נאמן?' 'שבועתי ניתנה לילדי מואד'דיב,' אמר סטילגאר ודיבר בנוקשות. 'אנחנו חיסלנו איום שנשקף להם.' 'ומדוע אין הדבר ממלא אותך שמחה... בתי?' שאלה ג'סיקה. עאלייה מצמצה, הביטה פעם באמה, כבשה את המזג הסוער בתוכה, ואפילו הצליחה לחייך חיוך תמים. 'אני אכן מלאה שמחה... אמא,' אמרה. באותו רגע הופתעה עאלייה עצמה משנוכחה כי היא אכן מאושרת, חווה את ההנאה המחרידה מכך שהמריבה בינה לבין אמה התפרצה החוצה. הרגע שהתייראה ממנו חלף עבר, ומאזן הכוחות לא השתנה ממש. 'נדון בכך בפרוטרוט במועד מתאים יותר,' אמרה עאלייה, וכיוונה דבריה לאמה וכן גם לסטילגאר. 'כמובן,' אמרה ג'סיקה ופנתה בתנועת ביטול למול הנסיכה אירולן. במשך פעימות לב ספורות, עמדו ג'סיקה והנסיכה בדממה ובחנו זו את זו - שתי בנות גשרית שהתנתקו מן המסדר מאותה הסיבה: אהבה... שתיהן עשו זאת למען אהבתן לגברים שכבר מתו. הנסיכה אהבה את פול לשווא, נעשתה לרעייתו, אך לא היתה לבת-זוגו. וכעת היא חיתה רק למען הילדים שילדה לפול פילגשו הדררית, צ'אני. ג'סיקה דיברה ראשונה. 'היכן הם נכדי?' 'בסיטש טאבר.' 'כאן מסוכן מדי בשבילם, אני למדה.' אירולן הרשתה לעצמה הנהון קל. היא עקבה אחר חילופי הדברים בין ג'סיקה ועאלייה, אבל היא פירשה את הדברים על-פי מה שעאלייה כיוונה אותה לחשוב. 'ג'סיקה חזרה לשורות המסדר ושתינו יודעות מה הן מתכננות לילדיו של פול.' אירולן מעולם לא היתה בעלת סוד מיומנת במיוחד בקרב בנות גשרית - מבחינתו של המסדר, חשיבותה נבעה יותר מעובדת היותה בתו של שאדאם הרביעי מאשר כל סיבה אחרת; לעתים קרובות מנעה ממנה גאוותה להתאמץ על מנת למצות את יכולותיה. וכעת היא קבעה במי מהצדדים תצדד בחיפזון שלא אמר טובות על הכשרתה. 'באמת, ג'סיקה,' אמרה אירולן, 'צריך היה להיוועץ במועצה המלכותית. שגית כאשר פעלת אך ורק באמצעות-' 'האם עלי להאמין כי אף לא אחד מכם אינו בוטח בסטילגאר?' שאלה ג'סיקה. שכלה של אירולן אפשר לה להבין כי אין תשובה על שאלה שכזאת. היא שמחה כי המשלחות של הכוהנים, שלא הצליחו עוד לבלום את קוצר-הרוח שלהם, נדחפו קדימה. היא החליפה מבט עם עאלייה, וחשבה: ג'סיקה מתנשאת ובטוחה בעצמה כתמיד! אך בלא שהתכוונה לכך, צצה לפתע במוחה אחת האקסיומות של בנות גשרית: 'הלא המתנשאים רק בונים חומות בצורות שמאחוריהן הם מנסים להסתיר את ספקותיהם ופחדיהם'. האם ייתכן שהדבר תופס גם לגבי ג'סיקה? כמובן שלא. זו בהכרח צורת התנהגות. אבל מה תכליתה? השאלה הטרידה את אירולן. הכוהנים השמיעו קולות רבים בעת שניכסו לעצמם את אמו של מואד'דיב. היו מי שרק נגעו בזרועותיה, אבל מרביתם השתחוו לפניה בקידה עמוקה, ואמרו דברי ברכה. לבסוף הגיע תורם של מנהיגי המשלחת לגשת אל האם הנערצה הקדושה ולקבל את התפקיד שהוכתב להם - כפי שנאמר 'הראשונים יהיו אחרונים' - בחיוכים מיומנים, ולומר לה כי טקס ההתבהקות הרשמי ממתין לה במצודה, מעוזו ומבצרו הנושן של פול. ג'סיקה בחנה את השניים, ונוכחה כי היא סולדת מהם. שמו של האחד היה ג'ייוויד, גבר צעיר בעל תווי פנים נזעמים ולחיים עגולות, עיניים מואפלות שלא יכלו להסתיר את החשד המרצד במעמקיהן. השני היה זאבעטלף, בנו השני של נאיב שהיא הכירה בימיה כדררית, כפי שהוא הזדרז להזכיר לה. הוא סווג על נקלה: עליצות שחברה לאכזריות, פנים כחושים עם זקן בלונדי, הפיץ מסביבו הילה של התרגשות חשאית ושל ידע בעל עוצמה רבה. על-פי שיפוטה, ג'ייוויד היה המסוכן שבשניים, מסוכן בהרבה מרעו, אדם שמסתיר את מחשבותיו, שהיה בו-זמנית מהפנט וגם - היא לא יכלה למצוא מילה מתאימה יותר - דוחה. המבטא שלו נראה לה מוזר, שופע הגיה דררית נושנה, כאילו הגיע זה עתה מכיס מבודד של בני עמו. 'אמור לי, ג'ייוויד,' שאלה אותו ג'סיקה, 'מנין באת?' 'אינני אלא דררי פשוט בן המדבר,' אמר לה וכל הברה הזימה את ההכרזה הזאת. זאבעטלף הציג את עצמו בגינוני יראה שהיו מעליבים, כמעט מתוך זלזול. 'נוכל לשוחח רבות על הימים ההם, גבירתי הכבודה. הייתי אחד הראשונים, כידוע לך, שהכירו בקדושת טיבה של שליחות בנך.' 'אך אתה לא היית אחד הפדאייקין שלו,' אמרה. 'לא, גבירתי, המזג שלי פילוסופי יותר; אני למדתי לימודי כהונה.' וכך וידאת כי עורך לא ייפגע, הרהרה. ג'ייוויד אמר, 'מחכים לנו במצודה, גבירתי הכבודה.' שוב נוכחה ג'סיקה כי מוזרות המבטא שלו היא שאלה פתוחה הדורשת מענה. 'מי מחכה לנו?' שאלה. 'כינוס האמונה, כל מי שמעלים על נס ומבהיקים את שמו ומעשיו של בנך הקדוש,' אמר ג'ייוויד. ג'סיקה הסתכלה מסביבה, ראתה את עאלייה מחייכת אל ג'ייוויד, ושאלה: 'האם זה אחד הממונים על-ידך, בתי?' עאלייה הנהנה. 'איש שנועד למעשים גדולים.' אבל ג'סיקה ראתה כי ג'ייוויד לא הפיק שום עונג מתשומת-הלב הזאת, סימנה אותו כאחד מאלה שגורני יבחן במדוקדק. ואז הגיע גורני ועמו חמישה אנשים נאמנים, וסימן כי המשתהים החשודים נתונים בחקירה. הוא הלך בצעדו המתגלגל של גבר בעל עוצמה, מבטו פנה שמאלה, ימינה, מסביב, וכל שריר זרם באותה דריכות רגועה שהיא לימדה אותו, על-פי ספר ההדרכה לבינדו פראנה של בנות גשרית. הוא היה גוש מכוער של רפלקסים מאומנים, מתנקש מקצועי, והטיל אימה נוראה בלבותיהם של אחדים, אך ג'סיקה אהבה אותו והחשיבה אותו מעל לכל האנשים החיים בעולם. צלקת של שוט גפן הדיו התלכסנה על לחיו, והקנתה לו חזות רוחשת רעות, אך חיוך ריכך את פניו משראה את סטילגאר. 'יפה פעלת, סטיל,' אמר. והם לפתו זרועותיהם בסגנון הדררי. 'ההתבהקות,' אמר ג'ייוויד ונגע בזרועה של ג'סיקה. ג'סיקה נרתעה מעליו, בחרה את מילותיה בקפידה, בעוצמה המבוקרת של הקול, ונימתה ואופן דיבורה חושבו כדי ליצור את ההשפעה הרגשית המדויקת על ג'ייוויד וזאבעטלף. 'חזרתי לחולית כדי להתראות עם נכדי. האם אנחנו חייבים להקדיש זמן לשטות הזאת של הכהונה?' זאבעטלף היה מוכה הלם, פיו נפתח בהפתעה, עיניו ציינו חרדה, הוא הסתכל מסביבו לעבר כל מי ששמעו את הדברים. העיניים סימנו כל אחד מהמאזינים לחילופי הדברים. השטות של הכהונה! איזו השפעה תהיה לדברים הללו, מפיה של אם משיחם? אבל ג'ייוויד אישר את הערכתה של ג'סיקה. פיו התקשה, ואחר-כך התחייך. עיניו לא חייכו, וכך גם לא ריצדו כדי לסמן את המאזינים לדברים. ג'ייוויד הכיר כבר כל אחד מהמשתתפים במשלחת הזאת. היתה לו מפה של מטחווי שמיעה, של כל מי שצריך יהיה לעקוב אחריהם בקפידה יתרה מרגע זה ואילך. כעבור שניות ספורות חדל ג'ייוויד לחייך בפתאומיות שהגידה כי הוא יודע שהסגיר את עצמו. ג'ייוויד לא שכח להכין את שיעורי הבית שלו: הוא ידע על יכולות ההבחנה של הגבירה ג'סיקה. הנהון קצר, עצבני, בראשו, אישר את היכולות הללו. בהבזק ברק של חשיבת מנטאט, שקלה ג'סיקה את הדברים הנחוצים. סימן נסתר בידה לגורני יביא למותו של ג'ייוויד. ניתן לעשות זאת כאן, למען הרושם, או אחר-כך, בשקט, ולגרום לזה להיראות כתאונה. היא חשבה: כאשר אנחנו מנסים להצניע את הדחפים הטמירים ביותר שלנו, כל יישותנו זועקת בגידה. ההכשרה של בנות גשרית התמקדה בגילוי הזה - העלתה את המתמחות מעליה, ולימדה אותן לקרוא את בשרם הגלוי של הזולת. היא ראתה את האינטליגנציה של ג'ייוויד כבעלת ערך, משקל זמני על כפות המאזניים. אם ניתן לשכנעו ולרכוש את נאמנותו, הוא עשוי להיות החוליה שנזדקקה לה, הקשר אל הכהונה של אראקין. והוא היה אחד מאנשיה של עאלייה. ג'סיקה אמרה: 'הפמליה הרשמית שלי חייבת להיות מצומצמת גם בעתיד. אבל יש לנו מקום לאדם נוסף אחד בלבד. ג'ייוויד, אתה תצטרף אלינו. זאבעטלף, אני מצטערת. וג'ייוויד... אני אשתתף ב - בטקס הזה - אם אתה עומד על כך.' ג'ייוויד הרשה לעצמו לנשום נשימה עמוקה ולומר בקול נמוך, 'כמצוותה של אם המואד'דיב.' הוא הסתכל לעבר עאלייה, זאבעטלף, ושב להביט בג'סיקה. 'שיהוי פגישתך עם נכדייך מכאיב לי, אך יש לכך, אההה, סיבות ממלכתיות...' ג'סיקה חשבה: טוב מאוד. הוא איש עסקים מעל לכל היתר. ברגע שנקבע את המטבע המתאים, נקנה אותו. והיא נוכחה כי היא נהנית מהעובדה שהוא התעקש לקיים את הטקס החשוב לו כל-כך. הניצחון הקטן הזה יעניק לו כוח בקרב עמיתיו, ושניהם ידעו זאת. קבלת ההתבהקות שלו תהא תשלום על חשבון שירותים שייעשו בהמשך. 'אני מניחה שדאגת לאמצעי תחבורה,' אמרה.ונתתי לכם את זיקית המדבר, שיכולתה להתמזג ברקע אומרת לכם כל מה שעליכם לדעת על שורשי האקולוגיה ועל יסודותיה של הזהות האישית.ספר הנאצות, מתוך הכרוניקה של הייטלטו ישב ופרט על סבכא קטן אשר נשלח אליו לכבוד יום הולדתו החמישי על-ידי אותו אמן מובהק ברזי הכלי, גורני האלק. לאחר שהתאמן בנגינה בו במשך ארבע שנים, הגיע לטו למיומנות מסוימת בנגינה, אף-על-פי ששני מיתרי הבס הצדדיים עדיין הקשו עליו. אך צלילי הסבכא הרגיעוהו בעת שרוחו נסערה בגלל גורמים מסוימים - עובדה שלא נעלמה מעיניה של גאנימה. ועתה ישב בשעת הדמדומים על מדף סלע בקצה הדרומי ביותר של זיז המצוק שחסה על סיטש טאבר. אצבעותיו פרטו בשקט על הסבכא. גאנימה עמדה מאחוריו, דמותה הקטנה הקרינה מחאה. היא לא רצתה לבוא לכאן, לצאת החוצה, לאחר שנודע להם מסטילגאר כי סבתם עוכבה באראקין. היא התנגדה במיוחד לרצונו להימצא כאן כה סמוך לרדת הלילה. בניסיון לזרז את אחיה, היא שאלה: 'ובכן, מה הדבר?' במקום תשובה הוא החל להשמיע מנגינה אחרת. בפעם הראשונה מאז קיבל את המתנה הזאת, חש לטו מודעות עזה לכך שהסבכא הזה נוצר במקורו על-ידי בונה-אמן בקאלאדן. הזיכרונות שירש עוררו בו נוסטלגיה עמוקה לאותה פלאנטה יפהפייה שבה שלט בית אטרייאידס. לטו לא נדרש אלא לרפות את המחסומים הפנימיים שלו בנוכחות המוסיקה הזאת, ואז שמע זיכרונות מאותם זמנים שבהם הסתייע גורני בסבכא כדי להקסים את ידידו ובן-חסותו פול אטרייאידס. כשהסבכא מתנגנת בידיו שלו, חש לטו כי נוכחותו הנפשית של אביו משתלטת עליו יותר ויותר. הוא המשיך ופרט בסבכא, והתקשר בעוצמה גוברת לכלי בכל שנייה שחלפה. הוא חש באותה תמצית מוחלטת, אידיאלית, בתוך עצמו, שידעה לפרוט בסבכא זה, אף-על-פי ששריריו של בן התשע עדיין לא הותנו לתודעה הפנימית הזאת. גאנימה נקשה ברגלה בקוצר-רוח, ולא היתה מודעת לכך שעשתה זאת בקצב נגינתו של אחיה. לטו מתח את פיו בהעוויה של ריכוז, חרג מהמוסיקה המוכרת וניסה להשמיע שיר עתיק יותר אפילו ממה שגורני עצמו ניגן אי פעם. השיר היה עתיק גם בעת שהדררים היגרו לפלאנטה החמישית שלהם. המילים הביעו נושא זנסוני, והוא שמע אותן בזיכרונו בעוד שאצבעותיו הפיקו גירסה מהוססת של המנגינה.'לטבע דמות נפלאה, המכילה מהות מקסימה, ויש הקוראים לזה רקב. בזו הנוכחות הנאה, חיים חדשים ימצאו מקומם. דמעות שיוגרו בדממה אינן אלא מימי הנפש: הן מביאות חיים חדשים לכאב ההוויה - פרידה מאותה ראייה שהמוות עושה לשלמות.' גאנימה דיברה מאחוריו בעת שהוא השמיע את התו האחרון. 'זה שיר ישן ועלוב. למה בחרת בו?' 'מפני שהוא מתאים.' 'האם תשמיע אותו לגורני?' 'אולי.' 'הוא יגיד שאלה שטויות מצוברחות.' 'אני יודע.' לטו הביט מעבר לכתפו לעבר גאנימה. הוא לא התפלא כלל כי היא מכירה את השיר ואת מילותיו אך הוא חש בתחילתה של התפעמות מהאחדות של חייהם כתאומים. אחד מהם יכול למות אך יישאר חי בתודעתו של האחר, כל זיכרון שחלקו יישאר שלם; עד כדי כך הם קרובים. הוא נוכח שהוא חושש מהמקלעת הנצחית של הקרבה ההיא, והתיק את מבטו ממנה. הוא ידע כי המקלעת כללה פערים. פחדו נבע מהחדש בפערים הללו. הוא חש כי חייהם מתחילים להתבדל ותהה: כיצד אוכל לספר לה על הדבר הזה שקרה אך ורק לי? הוא השקיף לעבר המדבר, ראה את הצללים העמוקים מאחורי הבאראקאנים - אותן חוליות נודדות גבוהות, שצורתן כחצי הסהר שנעו כמו גלים מסביב לאראקיס. זה היה קדם, המדבר הפנימי, ורק לעתים נדירות עברו בחוליות שלו כיום עקבותיה הלא סדורות של תולעת ענק. השקיעה העלתה פסי דם על החוליות, ושיוותה אור אדום לוהט לשוליהם של הצללים. נץ שצנח משמי הארגמן משך את תשומת-לבו כאשר לכד חוגלת סלעים במהלך מעופו. היישר מתחתיו, צמחו צמחים על קרקעית המדבר בשפע גוני ירוק, הושקו על-ידי קאנאת שזרם חלקו באוויר הפתוח, וחלקו במנהרות מקורות. המים נבעו ממצבור לוכדירוח ענקיים מאחוריו, על שיאו של הסלע. הדגל הירוק של משפחת אטרייאידס התנופף שם בגלוי. מים וירוק. הסמלים החדשים של אראקיס: מים וירוק. נווה מדבר בדמות יהלום שכולו דיונות שניטעו בהן צמחים נפרש מתחת למקומו הנישא, ומיקד את תשומת-לבו לתודעה דררית עזה. קריאת הפעמון של ציפור לילית נשמעה מהצוק שמתחתיו והעצימה את התחושה כי הוא חי את הרגע הזה מתוך עבר פראי. Nous avons change tout cela הרהר, ועבר בקלות לאחת השפות הקדומות שהוא וגאנימה שוחחו בהן כשהיו לבדם. 'אנחנו שינינו כל זאת'. הוא נאנח. Oublier je ne puis 'לא אוכל לשכוח.' מעבר לנווה המדבר הוא ראה באור הדמדומים הזה את חבל הארץ שהדררים כינו 'הריקנות' - השטח שבו דבר לעולם לא צמח, הקרקע לעולם לא היתה פורייה. מים והתוכנית האקולוגית הגדולה החלו לשנות זאת. היו מקומות באראקיס שבהם יכולת לראות את הקטיפה הירוקה הרכה של גבעות מיוערות. יערות על אראקיס! אחדים מבני הדור הצעיר התקשו לתאר לעצמם דיונות חול מתחת לגבעות הירוקות המשתפלות הללו. עיניים צעירות שכאלה כלל לא ספגו זעזוע למראה העלווה השטוחה של עצי הגשם. אבל לטו נוכח כי הוא חושב עתה בדרך הדררית הישנה, מתייחס לשינוי בחשדנות, מתיירא בנוכחות החדש. הוא אמר: 'הילדים מספרים לי שרק לעתים רחוקות הם מוצאים כאן דגי חול בסמוך לפני השטח.' 'ועל מה זה אמור להצביע?' שאלה גאנימה. בקולה נשמע כעס. 'הדברים מתחילים להשתנות במהירות גדולה,' אמר. ושוב נשמע ציוץ הציפור בצוק, והלילה ירד על המדבר כפי שהנץ צנח על החוגלה. לעתים קרובות חשף אותו הלילה למתקפה של זיכרונות - כל אותם חיים פנימיים שזעקו וקראו בקול כדי לקבל את הרגע שלהם. גאנימה לא התנגדה לתופעה הזאת כמותו. אבל היא ידעה את האי-שקט שלו, והוא חש כיצד ידה נוגעת בכתפו באהדה. הוא הפיק צליל נזעם מהסבכא. כיצד יוכל לספר לה מה קורה לו? בתוך ראשו התחוללו מלחמות, חיים רבים לאין ספור הציגו ופרשו את זיכרונותיהם הנושנים: תאונות קטלניות, רוך של אהבה, צבעיהם של מקומות רבים ופנים רבים... הכאבים שנקברו והשמחות המרצדות של ריבואות. הוא שמע אלגיות לאביבים שפקדו פלאנטות שלא התקיימו עוד, מחולות ירוקים ואש מדורות, יבבות ותרועות, יבול של שיחות רבות מני ספור. ההסתערות שלהם היתה קשה מנשוא דווקא בעת השקיעה, בחוץ. 'אולי כדאי שניכנס פנימה?' שאלה. הוא הניד בראשו והיא חשה בתנועה ונוכחה לבסוף כי מצוקותיו עמוקות מכפי ששיערה. מדוע אני נוהג לקדם את הלילה כאן, בחוץ, לעתים כה תכופות? שאל את עצמו. הוא לא חש כיצד גאנימה מסירה את ידה. 'אתה יודע מדוע אתה מייסר את עצמך בצורה הזאת,' היא אמרה. הוא שמע את הנזיפה העדינה בקולה. כן, הוא יודע. התשובה נמצאת בתודעתו, ברורה לגמרי. בגלל אותו ידוע-בלתי-ידוע אדיר בתוכי המטלטל אותי כמו גל. הוא חש בהתנחשלות עברו כאילו רכב על קרש גלישה. חלומות ראיית הנולד של אביו שהתפרשו על מרחבי הזמן כפו את עצמם על כל היתר, אך הוא רצה בכל אותם חיי עבר. הוא רצה בהם. והם היו כה מסוכנים. הוא ידע זאת עתה באורח כה שלם, כפי שידע את הדבר החדש הזה, שייאלץ לספר לגאנימה. המדבר החל לזהור מתחת לאורו העולה של הירח הראשון. הוא נעץ מבטו בקפאון הכוזב של אדוות החול המשתרעות עד לאינסוף. משמאלו, במרחק לא גדול, נמצא ה'משרת', זיז סלע שרוחות נושאות חול שחקו לכדי צורה נמוכה, מתפתלת, כמו תולעת כהה החולפת בין החוליות. ביום מן הימים הסלע מתחתיו יגולף בצורה הזאת, וסיטש טאבר לא יהיה קיים עוד, זולת בזיכרונותיו של מישהו כמותו. לא היה לו ספק שיהיה מישהו הדומה לו. 'מדוע אתה נועץ מבטך ב'משרת'?' שאלה גאנימה. הוא משך בכתפיו. בניגוד להוראות האפוטרופסים שלהם, הלכו הוא וגאנימה לעתים קרובות אל ה'משרת'. הם גילו שם מקום מחבוא נסתר, וכעת ידע לטו מדוע המקום ההוא משך אותם כל-כך. מתחתיו, במרחק שנתקצר לכאורה על-ידי החשכה, נצץ חלקה הגלוי של קאנאת באור הירח; פני המים רטטו בתנועותיהם של דגים טורפים שהדררים תמיד נהגו לזרוע במים שאגרו על מנת למנוע את הופעתם של דגי החול. 'אני עומד בין הדג והעקלתון,' מלמל. 'מה?' הוא חזר על דבריו בקול רם יותר. היא הניחה את ידה על פיה, והחלה לחשוד מה הדבר שריגש אותו. אביה נהג כך בעבר. לא נותר לה אלא לתור בעיניה פנימה, ולהשוות. לטו הצטמרר. זיכרונות שריתקו אותו למקומות שבשרו מעולם לא הכיר הציגו בפניו תשובות לשאלות שמעולם לא שאל. הוא ראה מערכות יחסים ואירועים מתרחשים על פני מסך פנימי ענק. דג החול של חולית לא יחצה את המים; המים הרעילו אותו. אך מים היו בחולית בתקופה הפרה-היסטורית. אגני גבס לבנים העידו על קיומם של אגמים וימות שחדלו להתקיים מכבר. בארות, בארות שנחפרו לעומק רב מצאו מים שדג החול חתם במעבה האדמה. בבהירות אדירה, כאילו היה בעצמו עד לאירועים, הוא ראה מה התרחש על הפלאנטה הזאת והדבר מילא אותו בחשש מפני השינויים שהתערבותו של האדם הביאה עמה, שינויים הרי אסון. בקול שלא היה יותר מלחישה אמר, 'גאנימה, אני יודע מה קרה.' היא רכנה קרוב אליו. 'כן?' 'דג החול...' הוא השתתק והיא תהתה מדוע הוא מתייחס כל הזמן לשלב הביניים בהתפתחותו של עקלתון החולות הכביר של הפלאנטה, אך לא העזה לדחוק בו. 'דגי החול,' חזר ואמר, 'הובאו לכאן מאיזשהו מקום אחר. אז היתה זו פלאנטה רטובה. הם התרבו מעבר ליכולתה של המערכת האקולוגית הקיימת להתמודד בהם. דגי החול הכניסו את המים הזמינים הקיימים לתוך שלפוחיות, והפכו את הפלאנטה הזאת למדבר... והם עשו זאת על מנת לשרוד. בפלאנטה יבשה במידה מספקת, הם יכלו לעבור לשלב הבא שלהם כעקלתון החולות.'
|
