_________________________________________________________הקדמהננסי קרס היא ללא ספק אחת מבכירות סופרי המד'ב של העשור, והיא ידועה בסיפורי המד'ב הרפואיים המורכבים והעמוקים שלה, ובפיתוחי הרעיונות הביולוגיים והאבולוציונריים שלה בקלאסיקות כמו Beggars in Spain, Beggars and Choosers, Beggar's Ride ובסיפורים שב-Beaker's Dozen. בשנים האחרונות היא כתבה גם שני מותחני מדע, Oaths and Miracles (1996) ו-Stinger (1998). כמו כן היא בעלת הטור החודשי לסיפורת ב-Writer's Digest. סיפוריה עשירים במרקם ובפרטי חייהן הפנימיים של הדמויות, וכמו מעטים מלבדה, כגון ברוס סטרלינג וג'יימס פטריק קלי, היא מצליחה לספק הן את קוראי המד'ב הקשה והן את אלה המִתכנים הומניסטים. למעשה, היא אחת מהסופרים הבודדים ששילבו מידה ניכרת מן הערכים האסתטיים של הסיפורת המודרניסטית בתוך המד'ב. הסיפור הזה לקוח מתוך Bending the Landscape: Science Fiction, כרך נלווה ל-Bending the Landscape: Fantasy (1997), שהכיל כמה סיפורי מד'ב מצוינים שעסקו במפגשים עם השונה הגיי או הלסבי בנוף מד'בי. הסיפור הזה הוא ננסי קרס במיטב להטה הפולמוסי: קצר, חד וספוג מחויבות חברתית. מצב טבעיאמרו לליז שהיו רק שתי דרכים להגיע למגדל קווין: הרכבת התת-קרקעית או יומיים קשים של טיפוס בהרים. היא בחרה ברכבת. היא עלתה בדנבר, שמונים קילומטרים משם, לאחר בדיקה ביטחונית שלא תיאמן. טביעות אצבעות, סריקת רשתית - עד כמה שהיא ידעה, לא היה לה תיק משטרתי שהכיל משהו מאלה, וייתכן שזה מה שהבדיקה ניסתה לוודא - בדיקת וידפון עם ג'ני. ליז חשה בת מזל על שלא בדקו התאמת ד-נ-א. מן הסתם ויתרו על כך רק כי נדרשו לזה יומיים. תרמילה עבר חיפוש, בדיקת רנטגן, רחרוח ממוחשב. 'אתם לא רוצים לספר ולקעקע אותי?' אמרה ליז לשומר בעל הלסת הנוקשה, שאפילו לא הואיל להעיף בה מבט. קווין אבטחה הכריז הטלאי שעל מדיו, וליז ראתה שהיה בכך יותר מאשר אמצעי זיהוי. דגל, אולי. אני מצהיר על נאמנותי...כשהרשו לה לעלות לרכבת לבסוף, מצב רוחה היה רע. חלקה, נוחה, מהירה ככל שהייתה - היא תהיה במגדל בתוך פחות מחמש-עשרה דקות, מדהים אפילו למג-לב - גם הרכבת לא סייעה להרגיע אותה כלל. שגוי. הכול היה שגוי. שגוי בשביל ג'ני, שגוי בשביל כולם. עדיין, כשהגיחה לרגע הרכבת מתוך הקרקע ממש בתוך השוליים המגודרים חשמלית של ארץ קווין, עצרה ליז את נשימתה. הרי הרוקי, מזדקרים במלכותיות אל תוך העננים, עטורי לובן אבל ירוקים ושופעים מתחת. אגם, צלול כבדולח, כחול עוד יותר מהרקיע. הכול בלתי נגוע, זך, מצב טבעי של מאה עשרים וחמישה קילומטרים רבועים, טהור כמו ביום שהאל יצר אותו. או שסטיבן קווין יצר אותו. ומתוך מרכז גן העדן הקמאי והאורגני הזה, חמישים קומות גובהו ועדיין מגומד על רקע ההרים, התנשא מגדל קווין, מצופה מראות ששיקפו את הרקיע. לא קמאי ולא אורגני ולא מתיימר להיות. אבל מזהיר ביופיו. שגוי. שגוי.הרכבת עלתה מעל פני הקרקע רק כדי לאפשר לאנשים להתפעל מהנוף, אך ליז קלטה שמץ ממשהו לפני שצללה שוב אל מתחת לפני הקרקע: דובה שחורה עם שני גורים, מופתעת מהופעתה הפתאומית של מפלצת מתכת דוהרת מתחת לפני האדמה. הגורים דשדשו להם משם, פלומה מתגלגלת ולא יציבה. האם המגוננת נהמה מעבר לכתפה אל הרכבת הנעלמת כבר. ליז הסבה את מבטה. המג-לב נשארה מתחת לאדמה עד התחנה התת-קרקעית בדיוק מתחת למגדל קווין. טוב, כמובן, זה היה כל הרעיון, לא? להגביל את כל הסימנים לכיבוש האנושי למגדל עצמו. ג'ני שלחה לה תמונות. לא מגרשי חניה, לא מכלי אשפה, לא כבישים, לא מפעלים תעשייתיים, לא קניונים, לא מחסנים, לא מגרשי טניס, לא מרפסות מעץ סקויה. אפילו לא שולחן פיקניקים. יער צפצפות ואורנים הגיע עד קירות המגדל עצמו, סמיך מרוב פרחים חובבי צל, רוחש בהמוני חיות קטנות. הכול נע אל המגדל וממנו במג-לב קבור. ליז ירדה מן הרכבת והלכה אחרי ההמון אל שורה של מעליות מכוסות זכוכית. היא העפילה לאטה על פני קומת הקניות, קומת המסעדות, קומת הבריכה והכושר, חדרי ההסבה והישיבות. ואז מהר יותר אל הקומה השלושים ושבע. ג'ני פתחה את דלת דירתה לפני שעלה בידה לצלצל בפעמון. הבניין מן הסתם עקב אחר תנועותיה. 'ליזי! את נראית נפלא!' 'רכבת מהירה. אין זמן להתכסות באבק דרכים', אמרה ליז. אבל ג'ני הייתה זו שנראתה נפלא. שערה היה ארוך יותר ואדום יותר. היא לבשה אימונית באותו גוון כחול בהיר של עיניה. על פי הקווים שעל פניה היפות, היא לא קיבלה זריקות נעורים, אבל עורה נגה בכל זאת מבריאות. ליז זכרה כמה הרוסה נראתה ג'ני כשראתה אותה לאחרונה, ביום השנה ללוויה, כשג'ני סיפרה לה על המעבר לקווין. על שרה. ליז מחצה את הזיכרון והכריחה עצמה לחייך. ג'ני אמרה: 'תרצי לשתות משהו?' 'בבקשה. וודקה, עם...' 'אני יודעת', אמרה ג'ני. הייתה הפוגה לא נוחה. הן לא הביטו זו בזו. ליז הביטה בדירה במקום. קיר זכוכית ענקי עם נוף מרהיב של הרים וגאיות. שטיחים חיוורי גוון ורהיטים, עגולי פינה - בחירתה של ג'ני, ליז הייתה מוכנה להמר על כך בחייה - משולבים ברוב טעם בספרים ובצמחים ובפסלים מרתקים מרחבי העולם. ועל שולחן הקפה, ברווז דמה מגולף בעץ, חבוט ומרוט. שרה, זכרה ליז, באה מבוסטון במקור. 'דירה נחמדה', אמרה ליז וקיוותה שקולה לא נשמע נבזי. 'כן', אמרה ג'ני. 'נכון שההרים מדהימים? אני יוצאת לטיולים כמעט מדי יום'. 'אם כולם מטיילים מדי יום, זה לא הורס את הטבע, יחד עם כל הטעם שבמקום הזה?' 'הו לא', אמרה ג'ני במאור פנים. 'אף אחד שגר כאן לא יתייחס להרים בפחות מקפידה מלאה'. 'או שהם פשוט לא גרים כאן יותר, נכון?' ג'ני הושיטה לה וודקה עם טוניק וליים. 'נכון מאוד'. 'קבוצה מתחשבת ביותר של אנשים, מוגנים באותה קפידה כמו הסביבה', אמרה ליז, והן כבר נכנסו לזה, שתי דקות אחרי שהגיעה. אשמתה. לא, לעזאזל, לא אשמה - בשביל זה היא באה, אחרי הכול. למה לדחות? ג'ני רוקנה את המשקה שלה, מה שהוא לא היה. 'ליז, אני לא הולכת להתווכח איתך'. 'בסדר, אז אני פשוט אתווכח איתך. זה שגוי, ג'ני'. 'זה לא שגוי בשבילי'. 'את יודעת עם מי עליתי במעלית? שני טיפוסי מנהלים שחורים, גבר ואישה, שמן הסתם עובדים בדנבר אבל לא היו חולמים לחיות בין שחורים עניים שעלולים לבקש מהם כסף או זמן או הגנה. אישה היספאנית עם מעיל מעצבים של חמשת אלפים דולר, שנראתה מבועתת עד שהצליחה לברוח לתוך הדירה שלה ולנעול אותה אחריה. שני גברים שהחזיקו ידיים והתווכחו על מה לראות בטלוויזיה היום, ושלושה בני-עשרה שנראו כמו הבעלים של העולם כולו וכל הפיונים שבתוכו. ואם חושבים על זה, הם מן הסתם צודקים. שמוקים יהירים בני חמש-עשרה שלעולם, לעולם אינם מרגישים כמו חלק מהמין האנושי העצום שם בחוץ, שנאבק וגווע ומנסה נואשות להישאר בחיים. מבודדים, כולכם כאן. עילית חסינה מפגע'. ג'ני מזגה לעצמה משקה נוסף. ליז ראתה שזו הייתה רק קולה. 'בסדר ליז, בואי נעשה את זה. את יודעת את מי באמת ראית שם?' 'ראיתי...' 'ראית את דאריל ג'ונסון, שעובד בשביל מיצובישי קליפורניה ומגיע כל יום, תשוש, הביתה למשפחה שלו. ראית את נעמי פוסטר, שיש לה תאומים בני ארבע שהיא לא רוצה שמישהו יחורר בהתנקשות כנופיות. ראית את גברת פרננדז, שסובלת מאגורפוביה, אישה מסכנה, ומופלטת כאן על-ידי...' ''מופלטת? זה נהיה פועל?' '...על-ידי הילדים שלה, מפני שזה המקום היחיד שבו היא מרגישה בטוחה. ראית את וולטר פולט ובילי טרבר, הזוג המתוק והנאמן ביותר שתרצי לפגוש. ראית את מולי בורדיק הצעירה, שזכתה במלגת מריט, וכמה מהחברים שלה. ראית אנשים אמיתיים, ליז, שחיים חיים אמיתיים. לא סטריאוטיפים של איזו כת שלטת מפונקת ונעלה. פשוט אנשים אמיתיים שבחרו לחיות במקום יפהפה שבו הם יכולים להסתובב בבטחה, ושלמזלם יש להם קצת כסף להרשות את זה לעצמם'. 'קצת כסף', אמרה ליז. 'ישו, ג'ני, מה שכר הדירה כאן כיום? יש לך מזל שהאישה שבה התאהבת בזמן שהיינו ביחד הייתה במקרה עשירה'. ג'ני פשוט הביטה בה. אחרי רגע אמרה ליז, 'אני מצטערת. אני עושה הכול הפוך, נכון?' 'כן', אמרה ג'ני, 'את עושה הכול הפוך'. ליז שאפה עמוקות. לא תמיד זה היה כך. בעבר היא וג'ני יכלו להגיד כל דבר זו לזו. כל דבר. לדבר, לצחוק, להכין ארוחת ערב, לעשות אהבה... ג'ני הניחה את המשקה שלה. היא חצתה את החדר לעבר הנוף המהמם, גבה אל ליז. ליז נעשתה מתוחה. כשג'ני דיברה מעבר לכתפה בצורה כזו, פירושו של דבר היה שהיא עומדת לזרוק פצצה. 'רציתי להגיד לך משהו, ליז. התכוונתי לכתוב לך, אבל אז התקשרת ואמרת שאת באה בכל מקרה... שרה ואני הולכות לאמץ. אנו רוצות לגדל את הילדה שלנו במקום בטוח. שבו היא לא...' היא לא הצליחה לסיים. ליז אמרה בנימה לא יציבה: 'שבו לא ימחצו לה את הראש עם מקוש גינה מולקולרי כיוון שהיא הילדה של זוג לסביות'. 'כן', אמרה ג'ני. טבעת הדוקה הקיפה את חזה של ליז. טבעת של תרכובת מולקולרית, חזקה ועמידה יותר מפלדה. היא הרגישה את הטבעת הזו לראשונה במהלך הלוויה של לורי. עומדת בבית הקברות העירוני המטונף באור השמש האכזרי, מתבוננת בארונה של לורי המורד אל תוך האדמה, מצלמות הטלוויזיה מזמזמות כמו מטחנות בשר הכותשות את מעיה... ומתבוננת בג'ני. צעיף שחור על פניה, עיניה יבשות, אבודה כבר לליז אף שתעבור שנה לפני שליז תבין זאת. אבודה לשיגעון לביטחון, בעיר קורסת שלא יכלה עוד להציע אותו. לאיש. לורי...אבל זה נגמר, אותו זמן קצר ומתוק של אמהות. מעטים הזוגות, מסוג כלשהו, ששרדו כזוג אחרי מותו של ילד. חמישה אחוזים, ליז קראה פעם. רק חמישה אחוזים. היא וג'ני לא שרדו. אבל זה היה עכשיו, לא אז, וליז אזרה את כוחותיה לניסיון אחרון. 'ג'ני, תקשיבי לי'. 'אני מקשיבה', אמרה ג'ני. היא ישבה על אחד הכיסאות החיוורים, שערה ועיניה ואימוניתה בוהקים. אבל פניה היו חסרי צבע כמו הבד. 'זה כבר לא קשור ללורי', אמרה ליז. 'זה אפילו לא קשור אליי ואלייך. זה קשור למגדל קווין ולמה שהוא מייצג. בשביל גאים, בשביל שחורים, בשביל קוריאנים, בשביל כל קבוצה שחבריה המצליחים ביותר נמלטים לכאן, או למקום כמו כאן, כדי להימנע מהצורך להיזכר איך יתר בני מינם חיים. ג'ני, הקהילות הסגורות של התאגידים הן שגויות. אנו זקוקים לך בחוץ. אנו זקוקים לך בשביל המצעדים והסולידריות ועבודת ההצלה - את יודעת שבלינגטון, טקסס, אישרה את הקמתו של משמר אזרחי לגרש מהעיר כל מי שהוחלט שהוא 'לא רצוי?' בגלוי, ללא כל אצטלה של זכויות מיעוטים! בשבוע שעבר הפשיטו ורגמו משפחה מוסלמית, שבוע לפני כן משפחה של גייז, כמה ימים לפני כן...' 'אני קוראת את העיתונים', אמרה ג'ני. 'אז תעשי משהו בקשר למה שאת קוראת! איך את יכולה - איך יכול חבר בכל קבוצה שמשמשת כשעיר לעזאזל למה שקורה שם - פשוט לשבת כאן בטירה היפה והבטוחה שלך ו...' ג'ני זינקה מתוך כיסאה. 'אני לא רוצה שהילדה הבאה שלי תחיה בעולם הזה! תמות כמו לורי! אני עושה את זה בשביל הבת שלי!' 'דווקא בגלל לורי את צריכה להצטרף אלינו!' צעקה ליז בתגובה. היא רצתה להרביץ לג'ני, לחבוט מעט תבונה לתוך הגולגולת היפהפייה הזו... ליז חשה פתאום שהיא בוכה. 'ששש', אמרה ג'ני בעדינות. 'הו, ליזי, ששש...' ויד קרירה על מצחה של ליז. אילו רק הייתה ג'ני כורכת את זרועותיה סביבה, מחבקת אותה כמו פעם, לא כל-כך מזמן...ג'ני לא עשתה זאת, אבל הניחה לידה הקרירה, ארוכת האצבעות להשתהות על כתפה של ליז, וליז הטתה את ראשה וחיככה את לחיה כנגד גב ידה של ג'ני. ג'ני אמרה בשקט: 'אני לא אוהבת את שרה כמו שאהבתי אותך'. 'אני יודעת', אמרה ליז. 'אבל אני רוצה להיות אמא שוב, ליז. אני רוצה לאהוב ולגדל ולהגן על ילדה, יותר מכפי שאני רוצה לקחת את הסיכונים ולהפוך את העולם לבטוח יותר בשביל הילדים של כולם. זה כל-כך לא בסדר?' 'כן'. ואחרי זה, לא נשאר עוד הרבה לומר. ליז קמה על רגליה. היא חשה כבדה, כאילו היה כוח הכבידה במגדל קווין חזק יותר מאשר בלוס אנג'לס. היא צעדה לעבר דלת הדירה, במבט לא רצוני אחרון מבעד לחלון אל כר הדשא שלמטה, המלא יוניות ורגלי חוגה. היא לא ראתה את הדובה. 'ג'ני?' 'כן?' 'חיי בטוב', אמרה ליז, והיא לא ידעה בעצמה אם זו הייתה ברכה או ציניות. 'אנחנו נחיה', אמרה ג'ני. 'כאן'. ברכבת, ליז נשענה לאחור ועצמה את עיניה. שלוש-עשרה דקות למרכז דנבר, המלא מסוממים ושודדים ושוטרים זועמים וגברים זועמים עוד יותר ונשים שראו עולם של עבודות מתפוגגות וממשלה מתפוגגת וילדים רעבים, ורצו מישהו להאשים. מי שלא יהיה. מי שלא יהיה ששונה מהם. ואז עוד חמישים דקות באוויר ללוס אנג'לס, שהייתה די דומה אבל עם התוספת האקזוטית של 'משטרה אזרחית' חמושה שסיירה ברחובות, מחפשת איומים על דרך החיים האמריקנית שרק בקושי עוד הייתה קיימת. אבל מרגו תחכה שם. מרגו הלוחמנית, שלא אכלה חרא מאיש, אבל עדיין האמינה שאפשר לפקוק את החרא בחור התחת הפוליטי שלו. וברברה, שניהלה את מבצע ההצלה של אחיות הנחש בחמלה ובתושייה מדהימה. וויויאן וטאניקה וקרול... ואף אחת מהן לא הייתה ג'ני. טוב, לעזאזל עם זה. ג'ני בחרה כרצונה, וליז בחרה כרצונה. או שהמציאות החדשה של המאה החדשה בחרה בעבורה. זה היה המצב. אחרי שמטוסה נחת ב-LAX, ליז לקחה שוב את אקדחה מהתא בשדה התעופה. היא סרקה בעיניה את האולם המתפורר והמנוקב, בית להמון אנשים שלא היה להם מקום אחר ללכת אליו, ומיד קלטה את הפושעים הלא מסוכנים שניסו להיראות מסוכנים, ואת המסוכנים שניסו להיראות תמימים. את אנשי העסקים המפוחדים שעדיין הייתה להם עבודה וניסו להגיע הביתה עם תיקי המסמכים שלהם. את שלושת אחי קאלי שהלכו יחד ולא נראו כמי שיזדקקו לעזרה מדומיהם, ואת שתי הנשים האסיאתיות הקטנות שאולי כן. לאחר שבחרה את נתיבה, החלה ליז לפסוע במורד האולם. פגישת הצלה תוכננה להלילה, ואחריה סדנת שיטות שרידה, והיא כבר עמדה לאחר.
|
