ילדים אבודים - סיפור קצר אורסון סקוט קארד      עברית   רחביה ברמן אנו שמחים להגיש לכם סיפור חדש מאת אורסון סקוט קארד הלקוח מלקט סיפורים קצרים שלו, אשר יראה אור בקרוב בעברית. הסיפור מוגש לכם באדיבות הוצאת אופוס המוציאה לאור את כתביו של אורסון סקוט קארד. ________________________________________________________________ילדים אבודיםהתלבטתי זמן רב אם לספר את הסיפור הזה כבדיון או כעובדה. היה קל יותר לאנשים מסוימים להתמודד אתו לו סיפרתי אותו עם שמות מומצאים. גם לי. אבל להסתיר את הילד האבוד שלי מאחורי איזה שם מומצא ומזויף יהיה זה כמו למחוק אותו. אז אני אספר את זה כמו שזה קרה, ולעזאזל עם השאלה אם זה קל למישהו מאתנו. קריסטין והילדים ואני עברנו לגרינסבורו באחד במרץ, 1983. הייתי מרוצה למדי מן המשרה - רק לא הייתי בטוח אם אני רוצה משרה בכלל. אבל המיתון הכניס את כל המו'לים לבהלה, ואף אחד לא הציע מקדמה גדולה מספיק כדי שאוכל לפנות די זמן לכתוב רומן. אני מתאר לעצמי שיכולתי לפלוט 75 אלף מילה של זבל מדי חודש ולפרסם אותן תחת חצי תריסר כינויים ספרותיים בדויים או משהו, אבל לי ולקריסטין נראה שיהיה עדיף אם אמצא משרה כדי לעבור את המיתון. חוץ מזה, הדוקטורט שלי הלך לפח. עשיתי עבודה טובה ב'אוניברסיטת נוטר דיים', אבל כשנאלצתי לקחת כמה שבועות חופשה באמצע הסימסטר כדי לסיים את הספר שלי Hart's Hope, המחלקה לספרות גילתה את אותה מידת הבנה בערך שהייתם מצפים לה מאנשים המעדיפים את הסופרים שלהם מתים או מבויתים. לא יכול להאכיל את המשפחה שלך? מצטערים מאוד. אתה סופר? אה, אבל לא כזה שמישהו כתב עליו מאמר מלומד. להתראות, חבוב! אז בטח, התרגשתי לקראת המשרה שלי, אבל משמעות המעבר לגרינסבורו הייתה גם שנכשלתי. לא הייתה לי כל דרך לדעת שהקריירה שלי ככותב סיפורת לא הסתיימה. אולי אערוך ואכתוב ספרי מחשבים עד סוף ימי. אולי כתיבת סיפורת הייתה רק שלב שהייתי צריך לעבור לפני שאמצא עבודה אמיתית. גרינסבורו הייתה עיר יפהפייה, במיוחד למשפחה מן המדבר המערבי. עצים רבים כל-כך, עד שאפילו בחורף היה קשה לדעת שיש שם עיר בכלל. קריסטין התאהבה בה מיד. היו בעיות מקומיות, כמובן - אנשים התרברבו בשיעור הפשיעה בגרינסבורו ודיברו על מתחים בין-גזעיים ומה לא - אבל אנחנו הגענו זה עתה מעיר תעשייה צפונית ומוכת מיתון, עם התפרעויות על רקע גזעי בבתי הספר התיכוניים, אז בשבילנו זה היה גן עדן. היו שמועות שהעלמם של כמה ילדים נקשר לאיזה חוטף סדרתי, אבל זו הייתה התקופה שבה התחילו לשים את תמונותיהם של ילדים נעדרים על קרטוני חלב - הסיפורים האלה היו קיימים בכל עיר. היה קשה למצוא דיור סביר במחיר שיכולנו לעמוד בו. נאלצתי ללוות מהחברה כנגד רווחי העתידיים רק כדי להשלים את המעבר. מצאנו את עצמנו בבית המכוער ביותר בצ'יניקווה דרייב. אתם מכירים את הבית - זה עם פנלים מעץ בשכונה של בתי לבֵנים, החד-קומתי הנמרח שמוקף בדו-מפלסיים ובדו-קומתיים. ישן מספיק כדי להיות מהוה, לא ישן מספיק כדי להיות עתיק וייחודי. אבל הייתה לו חצר גדולה ומגודרת ומספיק חדרי שינה בשביל כל הילדים וגם בשביל המשרד שלי - מפני שעדיין לא ויתרנו על קריירת הכתיבה שלי. לא לגמרי. הילדים הקטנים - ג'פרי ואמילי - חשבו שכל העניין ממש מסעיר. אבל סקוטי, הבכור, הייתה לו בעיה כלשהי עם זה. הוא כבר גמר גן חובה וחצי שנה של כיתה א' בבית ספר פרטי ממש מעולה במורד הרחוב שלנו בסאות' בנד . עכשיו הוא התחיל מחדש באמצע השנה ואיבד את כל חבריו. הוא נאלץ לנסוע לבית הספר באוטובוס מלא זרים. הוא נטר לנו על המעבר מן הרגע הראשון, וזה לא השתפר. כמובן, אני לא הייתי זה שהבחין בדבר. אני הייתי בעבודה - ועד מהרה למדתי שהצלחה בספרי 'קומפיוט!' פירושה ויתור על דברים קטנים, כמו לראות את הילדים שלך. ציפיתי לערוך ספרים שכתבו אנשים שלא ידעו לכתוב. מה שנדהמתי לגלות היה שאני עורך ספרי מחשבים שכתבו אנשים שלא ידעו לתכנת. לא כולם, כמובן, אבל מספיק כדי לגרום לי לבלות הרבה יותר זמן בשכתוב התוכנות של אנשים כך שיהיה בהן היגיון כלשהו - כך שיהיה אפשרי להריץ אותן בכלל - מאשר בתיקון התחביר שלהם. הייתי מגיע לעבודה ב08.30- או ב09.00- בבוקר, ועובד ברצף עד 21.30 או 22.00 בלילה. ארוחותי היו חטיפי שוקולד וצ'יפס מהמכונה בחדר העובדים. הפעילות הגופנית שלי הייתה הקלדה. עמדתי במועדי ההגשה, אבל העליתי חצי קילו בשבוע, והשרירים שלי התנוונו, וראיתי את הילדים שלי רק בבקרים כשיצאתי לעבודה. חוץ מסקוטי. מפני שהוא עלה על האוטובוס לבית הספר ב06.45-, ורק לעתים נדירות גררתי את עצמי מהמיטה לפני 07.30. במהלך השבוע מעולם לא ראיתי את סקוטי. כל עול המשפחה נפל על קריסטין. במהלך שנותי כפרילאנסר בין 1978 ל1983- התרגלנו לתבנית מסוימת בחיינו, שהייתה מבוססת על העובדה שאבא היה בבית. היא יכלה לקפוץ לבצע מטלות ולהשאיר את הילדים מפני שאני הייתי בבית. אם הייתה בעיית משמעת עם אחד הילדים, אני הייתי שם. עכשיו אם היא הייתה עסוקה ונזקקה למשהו מן החנות, אם האסלה נסתמה, אם מכונת הצילום התקלקלה, אז היא הייתה צריכה לדאוג לזה בעצמה, כך או אחרת. היא גילתה את תענוגות הקניות בעגלה מלאה ילדים. תוסיפו לזה את העובדה שהיא הייתה בהיריון והרגישה לא טוב חצי מהזמן, ותבינו למה לא ידעתי להחליט אם היא מוכנה למעמד של קדושה או לאשפוז במוסד סגור. הדקויות שבגידול ילדים פשוט לא היו בהישג ידינו אז. היא ידעה שסקוטי לא מסתגל היטב בבית הספר, אבל מה היא יכלה לעשות? מה אני יכולתי לעשות? סקוטי מעולם לא היה דברן כמו ג'פרי - הוא הרבה להתבודד ולהסתגר. אבל עכשיו זה הלך והקצין. הוא היה עונה במילים של הברה אחת, או כלל לא. זעוף. כאילו כעס, אולם אם אכן כעס, הוא לא ידע זאת או סירב להודות בכך. הוא היה מגיע הביתה, משרבט את שיעורי הבית שלו (נתנו בכלל שיעורי בית כשאני הייתי בכיתה א'?) ואז פשוט מתבטל לו בבית. אילו נהג לקרוא יותר או אפילו לצפות בטלוויזיה, לא היינו דואגים כל-כך. אחיו הצעיר ג'פרי כבר היה קורא כפייתי בגיל חמש, ולימים גם סקוטי יהיה. אבל עכשיו סקוטי היה מרים ספר ומניח אותו בצד בלי לקרוא בו. הוא אפילו לא הלך אחרי אימא שלו ברחבי הבית, שום דבר. היא הייתה רואה אותו יושב בסלון, נכנסת להחליף את המצעים ואז חוזרת ורואה אותו יושב באותו מקום, עיניו פקוחות, בוהות בלא כלום. ניסיתי לדבר אתו. בדיוק השיחה שהייתם מצפים לשמוע. 'סקוטי, אנחנו יודעים שלא רצית לעבור. לא הייתה לנו ברֵרה'. 'בטח. זה בסדר'. 'אתה תמצא חברים חדשים עם הזמן'. 'אני יודע'. 'לא טוב לך כאן אף פעם?'. 'אני בסדר'. 'כן, בטח'. אבל לא היה לנו זמן לתקן את המצב, אתם לא מבינים? אולי אילו העלינו בדעתנו שזו השנה האחרונה לחייו של סקוטי, היינו עושים יותר לשיפור המצב, גם אם פירוש הדבר היה לאבד את המשרה. אבל אתה לעולם לא יודע דברים כאלה. אתה תמיד מגלה רק כשמאוחר מכדי לשנות משהו. וכששנת הלימודים הסתיימה, המצב אכן השתפר לזמן-מה. קודם כול, ראיתי את סקוטי בבקרים. חוץ מזה, הוא לא נאלץ ללכת לבית הספר עם חבורה של ילדים שהיו מגעילים אליו או התעלמו ממנו. והוא לא התבטל בבית כל הזמן. עכשיו הוא התבטל בחוץ. בתחילה חשבה קריסטין שהוא משחק עם הילדים האחרים, כמו שנהג לעשות לפני שבית הספר הפריד ביניהם. אבל בהדרגה היא החלה לקלוט שג'פרי ואמילי תמיד שיחקו יחד, וסקוטי כמעט מעולם לא שיחק אתם. היא הייתה רואה את הילדים הקטנים יותר עם אקדחי המים שלהם או רצים בין קילוחי הממטרות או רודפים אחרי ארנב הבר שחי בשכונה, אבל סקוטי מעולם לא היה אתם. במקום זאת הוא היה תוקע זרדים בקורי העכביש שעל העצים, או חופר סביב חגורת הבטון הפתוחה סביב הבית, שהרחיקה חיות מן החלל שמתחת לעמודים. פעם או פעמיים בשבוע הוא היה חוזר מלוכלך כל-כך, עד שקריסטין נאלצה לסחוב אותו בכוח לאמבטיה, אבל זה לא גרם לה לחשוב שסקוטי מתנהג בצורה נורמלית. ב28- ביולי הלכה קריסטין לבית החולים וילדה את ילדנו הרביעי. צ'רלי בן נולד כשהוא לוקה בשבץ, ונשאר במחלקה לטיפול נמרץ במשך השבוע הראשון לחייו, בעת שהרופאים דחפו ומיששו ובסוף נוכחו לדעת שהם לא יודעים מה לא בסדר. עברו כמה חודשים בטרם הגה מישהו בראשונה את המילים 'שיתוק מוחין', אבל חיינו כבר השתנו עד אז. כל תשומת לבנו התמקדה בילד הנזקק ביותר - זה מה שעושים, או כך חשבנו. אבל איך מודדים את צרכיו של ילד? איך משווים את הצרכים הללו ומחליטים למי מגיע הכי הרבה? כשעצרנו לשאוף אוויר בסופו של דבר, גילינו שסקוטי רכש חברים. קריסטין הייתה מיניקה את צ'רלי בן, וסקוטי היה נכנס ומספר איך שיחק בצבא עם ניקי או איך הוא והחבר'ה שיחקו בשודדי ים. בתחילה חשבנו שהם ילדים מהשכונה, אבל יום אחד כשהוא דיבר על כך שבנה מבצר בדשא (לא הזדמן לי לכסח לעתים קרובות מדי), היא נזכרה במקרה שראתה אותו בונה את המבצר ההוא לגמרי לבד. אז היא החלה לחשוד ולשאול שאלות. ניקי מי? לא יודע, אימא. סתם ניקי. איפה הוא גר? בסביבה. לא יודע. מתחת לבית. במילים אחרות, חברים דמיוניים. כמה זמן הכיר אותם? ניקי היה הראשון, אבל כעת היו שמונה שמות - ניקי, ואן, רודי, פיטר, סטיב, הווארד, ראסטי ודייויד. קריסטין ואני מעולם לא שמענו על מישהו שהיה לו יותר מחבר דמיוני אחד. 'הילד הזה הולך להיות סוֹפר יותר מוצלח ממני', אמרתי, 'אם הוא ממציא שמונה פנטזיות באותה סדרה'. קריסטין לא חשבה שזה מצחיק. 'הוא כל-כך בודד, סקוט', היא אמרה. 'אני דואגת שהוא יחצה את הקווים'. זה היה מפחיד. אבל אם הוא משתגע, אז מה? אפילו ניסינו לקחת אותו למרפאה, אם כי לא היה לי כל אמון בפסיכולוגים. הסבריהם הבדיוניים בנוגע להתנהגות האנושית נשמעו צולעים למדי, ושיעור הריפוי שלהם היה בדיחה - שרברב או סַפָּר שפעלו באותה מידת הצלחה כמו פסיכולוג היו פושטים רגל בתוך חודש. לקחתי חופשה מהעבודה כדי להסיע את סקוטי למרפאה בכל שבוע במהלך אוגוסט, אבל סקוטי לא אהב את זה, והמטפלת לא סיפרה לנו יותר ממה שידענו - שסקוטי היה בודד ועגמומי וקצת מלא טינה וקצת מפוחד. ההבדל היחיד היה שלה היו שמות מפוצצים יותר לכל זה. קיבלנו הרחבה לאוצר המילים שלנו בזמן שהיינו זקוקים לעזרה. הדבר היחיד שנראה כי עזר היה הטיפול שהמצאנו לבד באותו קיץ, אז לא קבענו עוד תור.הטיפול הביתי שלנו הסתכם בלדאוג שהוא לא יֵצֵא מהבית. רצה המקרה ואביו של בעל הבית שלנו, שגר בבית הזה לפנינו, צבע את הבית באותו שבוע, אז זה סיפק לנו תירוץ. ואני הבאתי הביתה ערמה של משחקי וידאו, לכאורה כדי לכתוב עליהם ביקורת בשביל 'קומפיוט!', אבל בעיקר כדי להעסיק את סקוטי במשהו שיסיח את דעתו מהחברים הדמיוניים האלה. זה עבד. בערך. הוא לא התלונן על כך שלא נתנו לו לצאת (אבל, הוא מעולם לא התלונן על שום דבר), והוא שיחק במשחקי הווידאו במשך שעות בכל יום. קריסטין לא הייתה בטוחה שזה מוצא חן בעיניה, אבל זה היה שיפור - או כך חשבנו. פעם נוספת הוסחה דעתנו, ולא הקדשנו יותר מדי תשומת לב לסקוטי במשך זמן-מה. הייתה לנו בעיית חרקים. לילה אחד התעוררתי למשמע צרחותיה של קריסטין. עכשיו, אתם חייבים להבין שכאשר קריסטין צורחת, זה אומר שהכול בסדר פחות או יותר. כשמשהו נורא באמת קורה, היא נעשית קרת רוח ושקטה ומטפלת בזה. אבל כשזה עכביש זעיר או עש עצום או כתם על חולצה, היא צורחת. ציפיתי ממנה לחזור לחדר השינה ולספר לי על איזה חרק עצום שהיא נאלצה למחוץ למוות בחדר האמבטיה. רק שהפעם היא לא הפסיקה לצרוח. אז קמתי כדי לראות מה קורה. היא שמעה אותי מגיע - שקלתי אז 105 קילו, כך שנשמעתי כמו כל חיל הפרשים של קאסטר - והיא קראה: 'תנעל נעליים קודם!' הדלקתי את האור במסדרון. הוא המה מרוב צרצרים. חזרתי לחדר ונעלתי נעליים. אחרי שמספיק צרצרים מנתרים על רגליך היחפות ומתפתלים על ידיך, אתה מפסיק לרצות להקיא - אתה פשוט גורף אותם ודוחס אותם לתוך שקית אשפה. אחר כך תוכל לקרצף את עצמך במשך שש שעות עד שתרגיש נקי ולאחר מכן תחווה סיוטים על רגליים זעירות שמדגדגות אותך. אבל באותו זמן המוח מתקהה, ואתה פשוט עושה את מה שצריך. השרצים הגיעו מן הארון בחדר של הבנים, שבו ישן סקוטי על המיטה העליונה וג'פרי על התחתונה. היו כמה צרצרים במיטה של ג'פרי, אבל הוא לא התעורר אפילו בעת שהחלפנו את הציפה שלו וניערנו את השמיכה. אף אחד חוץ מאתנו אפילו לא ראה את הצרצרים. מצאנו את הסדק מאחורי הארון, ריססנו בחומר הדברה וסתמנו אותו בסדין ישן ששמרנו כדי לעשות ממנו סחבות. ואז התרחצנו, מתבדחים על כך שהיינו יכולים להיעזר בשחפים שיאכלו את הצרצרים הפולשים שלנו, כמו אלה שהשיגו החלוצים המורמונים בסולט לייק. אחר כך חזרנו לישון. אבל אלה לא היו רק צרצרים. באותו בוקר במטבח קריסטין קראה לי שוב. היו פשפשים מתים בעומק שמונה סנטימטרים על אדן החלון שמעל לכיור, לכל אורך הרווח שבין הזכוכית הרגילה לחלונות הסופה. פתחתי את החלון כדי לשאוב אותם, וגוויות החרקים נשפכו על פני דלפק המטבח. כל חרק השמיע רשרוש קטן ומגעיל בעודו טס בצינור לעבר מסנן השואב. למחרת שוב היו גוויות בעומק שמונה סנטימטרים, וגם למחרת. אחר כך הצטמצם המספר. כיף בימות הקיץ החמים. התקשרנו לבעל הבית כדי לשאול אם הוא יעזור לנו לשלם למדביר. תגובתו הייתה לשלוח את אביו עם מְכָל של תרסיס נגד חרקים, שאותו הוא הזרים במרווח שמתחת לבית בהתלהבות כזו, שנאלצנו להימלט מהבית ולהסתובב כל אותה שבת, עד אשר סוּפה של לפנות ערב הפיגה את הצחנה או הטביעה אותה במידה כזו שיכולנו לסבול ולחזור. בכל מקרה, עם זה ועם בעיותיו המתמשכות של צ'רלי, קריסטין לא הבחינה כלל במה שהתרחש עם משחקי הווידאו. היה זה יום ראשון אחד בשעות אחר הצהריים, שבו הייתי במקרה במטבח ושתיתי דיאט קולה, כששמעתי את סקוטי צוחק בקול בסלון. זה היה צליל נדיר כל-כך בביתנו, עד שהלכתי ועמדתי בפתח הסלון והתבוננתי בו בזמן ששיחק. זה היה משחק וידאו קטן ונפלא עם הנפשה מעולה. ילדים בספינת מפרשים, נלחמים בשודדי ים שמנסים לעלות על הסיפון כל הזמן, ויורים בציפורים ענקיות שניסו לכרסם את המפרש. זה לא נראה מכני כמו משחקי הווידאו הרגילים, ומרכיב אחד שמצא חן בעיני מאוד היה העובדה שהשחקן לא היה לבד - היו עוד ילדים בשליטת המחשב שסייעו לדמותו של השחקן להביס את האויב. 'קדימה, סאנדי!' קרא סקוטי. 'קדימה!' ובנקודה זו דקר אחד הילדים שעל המסך את מנהיג שודדי הים בלבו, ושודדי הים נמלטו. הייתי קצר רוח לראות לאיזה תרחיש יעבור המשחק, אבל אז קריסטין קראה לי לבוא לעזור לה עם צ'רלי. כשחזרתי, סקוטי נעלם, וג'פרי ואמילי הכניסו משחק אחר לאטארי. אולי זה היה באותו יום, אולי ביום אחר, ששאלתי את סקוטי איך קוראים למשחק עם הילדים בספינת שודדי הים. 'זה סתם היה משחק, אבא', הוא אמר. 'חייב להיות לו שם'. 'אני לא יודע'. 'איך אתה מוצא את המשחק כדי לשים במכונה?' 'אני לא יודע'. והוא ישב שם ובהה מעבר לי, ואני ויתרתי. הקיץ תם. סקוטי חזר לבית הספר. ג'פרי התחיל ללכת לגן, אז הם נסעו באוטובוס יחד. חשוב מכול, העניינים נרגעו עם הקטן, צ'רלי - לא הייתה תרופה לשיתוק מוחין, אבל לפחות הכרנו את גבולות מצבו. מצבו לא יחמיר, למשל. הוא גם לא יחלים. אולי הוא יֵלֵך וידבר יום אחד, ואולי לא. התפקיד שלנו היה לספק לו די גירויים כדי שאם יתברר בסופו של דבר שהוא אינו לוקה בפיגור, מוחו יתפתח אף שגופו היה מוגבל במידה כה קשה. זה היה ניתן לביצוע. הפחד נעלם, ויכולנו לנשום שוב. ואז, באמצע אוקטובר, התקשרה הסוכנת שלי כדי לספר שהיא הציעה את סדרת 'אלווין מייקר' שלי לטום דוהרטי בהוצאת 'טור', וטום הציע מקדמה מספקת כדי שנוכל לחיות. זה, נוסף על החוזה החדש עבור 'המשחק של אנדר', והתחוור לי שלפחות מבחינתנו, המיתון הסתיים. במשך כשבועיים נשארתי בהוצאת 'קומפיוט!', בעיקר מפני שהייתי בעיצומם של כל-כך הרבה מיזמים, ולא יכולתי פשוט להשאיר אותם באוויר. אבל אז הסתכלתי במה שהעבודה הזאת עושה למשפחה שלי ולגוף שלי, והבנתי שהמחיר גבוה מדי. נתתי התראה של שבועיים, מתוך מחשבה לסיים את המיזמים שרק אני הכרתי. בתגובה פרנואידית אמיתית הם סירבו לקבל את השבועיים - הם הכריחו אותי לפנות את שולחן העבודה שלי בו ביום. התנהגותם המגעילה השאירה טעם מר. אבל מה אכפת לי. הייתי חופשי. הייתי בבית. היה אפשר כמעט לחוש את ההקלה. ג'פרי ואמילי חזרו מיד לשגרה. ממש התוודעתי לצ'רלי בן. חג המולד התקרב (אני מתחיל להשמיע מוזיקה של חג המולד כשהעלים מתחילים להחליף צבעים), והכול היה כשורה בעולם. חוץ מסקוטי. תמיד חוץ מסקוטי. אז גיליתי כמה דברים שפשוט לא ידעתי. סקוטי מעולם לא שיחק באף אחד ממשחקי הווידאו שהבאתי הביתה מ'קומפיוט!' ידעתי את זה מפני שכשהחזרתי את המשחקים, ג'ף ואמילי התלוננו - אבל סקוטי אפילו לא ידע אילו משחקים חסרים. חשוב מזה, המשחק ההוא עם הילדים בספינת שודדי הים לא היה שם. לא במשחקים שהחזרתי, ולא במשחקים שהיו שייכים לנו. אבל סקוטי עדיין שיחק בו. הוא שיחק לילה אחד לפני שהלך לישון. עבדתי על 'המשחק של אנדר' כל היום בניסיון לסיים אותו לפני חג המולד. יצאתי מחדר העבודה שלי בערך בפעם השלישית ששמעתי את קריסטין אומרת: 'סקוטי, לך לישון עכשיו!'מסיבה כלשהי, בלי לצעוק על הילדים או להכות אותם או שום דבר, תמיד הייתי מסוגל לגרום להם לציית, כשקריסטין לא הצליחה אפילו לגרום להם להכיר בקיומה. משהו בקול גברי עמוק למדי - לדוגמה, תמיד יכולתי להרדים את ג'פרי, שסבל מנדודי השינה בקטנותו, באמצעות שירי ערש כשקריסטין לא יכלה. אז כשנעמדתי בפתח ואמרתי: 'סקוטי, אני חושב שאימא שלך ביקשה ממך ללכת לישון', לא היה זה מפתיע שהוא מיד הושיט יד לכבות את המחשב. 'אני אכבה את זה', אמרתי. 'לך!' הוא עדיין הושיט יד אל המתג. 'לך!' אמרתי בקול עמוק-מאלוהים. הוא קם והלך בלי להביט בי. ניגשתי אל המחשב כדי לכבות אותו, וראיתי את הילדים המצוירים, ממש כמו אלה שראיתי קודם לכן. רק שהם לא היו בספינת שודדי ים, הם היו בקטר קיטור ישן שדהר לאורך מסילה. איזה משחק, חשבתי. הדיסקים החד-צדדיים של אטארי לא מכילים אפילו K100, וכאן יש להם שני תסריטים שלמים וכל ההנפשה הזאת ו- ולא היה דיסק בכונן. פירושו של דבר היה שזה משחק שאתה מעלה ולא זקוק שוב לדיסק, מה שאמר שכל ההנפשה המשובחת הזאת נכנסה ב-K48 בלבד. ידעתי מספיק על תכנות משחקים כדי לראות בזה נס כלשהו. חיפשתי את הדיסק. לא היה כזה. אז סקוטי שם אותו בצד, חשבתי לי. רק שחיפשתי וחיפשתי, ולא הצלחתי למצוא שום דיסק שלא הכרתי כבר. התיישבתי לשחק במשחק - אבל הילדים נעלמו. זו הייתה סתם רכבת. שסתם דהרה לה. והרקע המורכב נעלם. מאחורי הרכבת היה רק מסך כחול וריק. ולא הייתה גם מסילה. ואז נעלמה גם הרכבת. המסך פשוט נמחק, בחזרה לכחול הרגיל. נגעתי במקלדת. האותיות שהקלדתי הופיעו על המסך. נדרשו כמה לחיצות על מקש ה-Enter כדי שאבין מה קורה - האטארי היה במצב של פנקס רשימות. בתחילה חשבתי שזה אמצעי נפלא להגנה על זכויות היוצרים, לסיים את המשחק על-ידי הכנסתך למצב שממנו לא תוכל לגשת לזיכרון, לא תוכל לעשות דבר בלי לכבות את המכשיר, ובכך למחוק את קוד התכנות מזיכרון ה-RAM. אבל אז קלטתי שחברה שמסוגלת לייצר משחק טוב כל-כך, עם קוד הדוק שכזה, בוודאי תכלול אות סיום כלשהו בתום המשחק. ולמה הוא הסתיים? סקוטי לא נגע במחשב אחרי שאמרתי לו להפסיק. גם אני לא נגעתי בו. למה עזבו הילדים את המסך? למה נעלמה הרכבת? לא הייתה שום דרך שבה היה המחשב יכול 'לדעת' שסקוטי סיים לשחק, במיוחד מאחר שהמשחק נמשך זמן-מה אחרי שהוא הלך. עדיין לא הזכרתי את זה באוזני קריסטין, לא עד שהכול הסתיים. היא לא ידעה שום דבר על מחשבים חוץ מאיך להדליק את המכשיר ולהעלות את 'וורדסטאר' על ה'אלטוס'. מעולם לא עלה על דעתה שיש משהו מוזר במשחק של סקוטי. שבועיים לפני חג המולד חזרו החרקים. והם לא היו אמורים לחזור - בחוץ היה קר מכדי שהם יוכלו לחיות. הדבר היחיד שיכולנו להעלות על דעתנו היה שהחלל שמתחת לבית שלנו נשאר חמים יותר או משהו. בכל מקרה, היה לנו עוד לילה מסעיר של איסוף צרצרים. הסדין הישן עדיין היה תחוב בסדק שבארון - הם הגיעו מתחת לארון של חדר האמבטיה הפעם. ולמחרת היו עכבישי אבא ארך רגליים באמבטיה במקום פשפשים בחלון המטבח. 'רק אל תספרי לבעל הבית', אמרתי לקריסטין. 'לא אוכל לסבול עוד יום של חומר ההדברה הזה'. 'בטח האבא של בעל הבית הוא שגורם לכל זה', אמרה לי קריסטין. 'זוכר שהוא צבע כאן כשזה קרה בפעם הראשונה? והיום הוא בא לתלות את אורות חג המולד'. שכבנו שם במיטה וצחקקנו מהרעיון המופרך הזה. חשבנו שזה טיפשי אבל מתוק מצד אביו של בעל הבית להתעקש לתלות את האורות בשבילנו. סקוטי יצא והתבונן בו כל אותו הזמן. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה אורות מוצבים לאורך שולי הגג - יש לי 'סעיף' מספיק קשה של פחד גבהים כדי למנוע ממני לעלות על סולם גבוה דיו לביצוע המשימה, כך שביתנו תמיד נשאר לא מקושט, למעט אורות העץ שהיה ניתן לראות מבעד לחלון. עם זאת, גם קריסטין וגם אני מכורים לקיטש של חג המולד. אנחנו אפילו משמיעים את תקליט חג המולד של ה'קרפנטרס'. אז חשבנו שזה נפלא שאביו של בעל הבית רצה לעשות זאת למעננו. 'זה היה הבית שלי במשך שנים רבות', הוא אמר. 'אשתי ואני תמיד תלינו אותם. אני לא חושב שהבית הזה ייראה כמו שצריך בלי האורות'. בכל אופן, הוא היה מין זקן טרחן וחביב כזה. איטי, אבל עדיין חזק. עובד טוב ויציב. האורות היו תלויים בתוך שעתיים. קניות לחג המולד. כרטיסי ברכה לחג המולד. כל זה. היינו עסוקים. ואז בוקר אחד, כשבוע בלבד לפני חג המולד אני מניח, קראה קריסטין את עיתון הבוקר ולפתע הפכה קרה ושלווה - כך היא מגיבה כשמשהו ממש רע קורה. 'סקוט, תקרא את זה', היא אמרה. 'פשוט ספרי לי', אמרתי. 'זו כתבה על ילדים נעדרים בגרינסבורו'. הצצתי בכותרת. ילדים שלא יבואו הביתה לחג. 'אני לא רוצה לשמוע על זה', אמרתי. אני לא מסוגל לקרוא סיפורים על התעללות בילדים או על חטיפות ילדים. הם משגעים אותי. אני לא מצליח לישון לאחר מכן. תמיד הייתי כזה. 'אתה חייב', היא אמרה. 'הנה שמות הילדים שדווחו כנעדרים בשלוש השנים האחרונות. ראסל דה-ורג', ניקולאס טיילר-' 'לְמה את חותרת?' 'ניקי. ראסטי. דייויד. רודי. פיטר. השמות האלה מוכרים לך?' אני בדרך כלל לא טוב בזכירת שמות. 'לא'.'סטיב. הווארד. ואן. היחיד שלא מתאים הוא האחרון, אלכסנדר בות'. הוא נעלם בקיץ האחרון'. מסיבה כלשהי הדרך שבה קריסטין סיפרה לי את זה הרגיזה אותי מאוד. היא הייתה כה נסערת, ולא הייתה מוכנה להגיע לעניין. 'אז מה?' דרשתי. 'החברים הדמיוניים של סקוטי', היא אמרה. 'בחייך', אמרתי. אבל היא עברה עליהם אתי - היא רשמה את שמות חבריו הדמיוניים ביומן שלנו, כשהפסיכולוגית ביקשה מאתנו לתעד את התנהגותו. השמות תאמו, או כך היה נדמה לפחות. 'סקוטי בוודאי קרא מאמר על כך', אמרתי. 'וזה השפיע עליו. הוא תמיד היה ילד מלא אהדה. אולי הוא התחיל להזדהות אתם מפני שהוא הרגיש - אני לא יודע, אולי שהוא נחטף מסאות' בנד ונלקח לגרינסבורו'. זה נשמע ממש אפשרי לרגע אחד - אותו רגע של אפשרות שעליו פרנסתם של פסיכולוגים. קריסטין לא התרשמה. 'כתוב כאן שזו הפעם הראשונה שמישהו ציין את כל השמות במקום אחד'. 'רעש וצלצולים. עיתונות צהובה'. 'סקוט, הוא ידע את כל השמות'. 'חוץ מאחד'. 'זה ממש מרגיע אותי'. אבל לא אותי. מאחר שבאותו רגע נזכרתי ששמעתי אותו מדבר בזמן משחק הווידאו עם שודדי הים. קדימה, סאנדי. סיפרתי לקריסטין. סאנדי. אלכסנדר. זה התאים לא פחות מראסל וראסטי. הוא לא צדק רק בשמונה מתשעה. הוא צדק בכולם. לא ניתן לכנות בשם את כל פחדיו של הורה, אבל אני יכול לספר לכם ששום פחד שאי-פעם חשתי על עצמי אינו מתקרב לתחושה העולה בך, כשאתה רואה את ילדך בן השנתיים רץ לכביש, או רואה את התינוק שלך לוקה בשבץ, או קולט שבדרך כלשהי יש קשר בין ילדך לחטיפות. מעולם לא הייתי במטוס שנחטף בידי מחבלים, ולא כיוונו אקדח לראשי ולא נפלתי מצוק, אז אולי יש פחדים גרועים יותר. אבל חוויתי סחרור על כביש מהיר מכוסה שלג, ולפתתי את מסעדי מושב המטוס שלי בזמן שהמטוס קיפץ מעלה-מטה באוויר, וזה עדיין לא התקרב למה שחשתי אז, בקוראי את הכתבה. ילדים פשוט נעלמו. איש לא ראה אף אחד אוסף את הילדים. איש לא ראה אף אחד משוטט על-יד בתיהם. הילדים פשוט לא חזרו מבית הספר, או ששיחקו בחוץ ולא חזרו כשקראו להם. נעלמו. וסקוטי ידע את כל השמות שלהם. סקוטי שיחק אתם בדמיונו. איך הוא ידע מי הם? למה הוא נדבק לילדים האבודים הללו? התבוננו בו באותו שבוע אחרון לפני חג המולד. ראינו כמה מרוחק הוא היה, איך הוא נרתע, לא נתן לנו לגעת בו, לא התמיד בשיחה. הוא היה מודע לחג המולד, אבל לא ביקש דבר, לא נראה מתרגש, לא רצה ללכת לקניות. נדמה שהוא אפילו לא ישן. הייתי נכנס לחדרו בדרכי לישון - באחת או שתיים לפנות בוקר, זמן רב אחרי שהוא טיפס אל מיטתו - והוא היה שוכב שם, שמיכותיו מופשלות, עיניו פקוחות לרווחה. נדודי השינה שלו היו גרועים אפילו מאלה של ג'פרי. ובמהלך היום כל מה שסקוטי רצה לעשות היה לשחק במחשב או להסתובב בחוץ בקור. קריסטין ואני לא ידענו מה לעשות. האם כבר איבדנו אותו בדרך זו או אחרת? ניסינו לערב אותו בפעילויות המשפחה. הוא סירב ללכת אתנו לקניות החג. היינו אומרים לו להישאר בבית בזמן שנעדרנו, ומוצאים אותו בחוץ בכל זאת. אפילו ניתקתי את המחשב מהחשמל והחבאתי את כל הדיסקים, אבל רק ג'פרי ואמילי הם אלה שסבלו - עדיין נכנסתי לחדר ומצאתי את סקוטי משחק במשחק הבלתי אפשרי שלו. הוא לא ביקש דבר עד ערב חג המולד. קריסטין נכנסה לחדר העבודה שלי בזמן שכתבתי את הקטע שבו אנדר פותר את בעיית 'המשקה של הענק'. אולי הייתי כה מוקסם ממשחקי מחשב לילדים בספר בגלל מה שסקוטי עבר - אולי פשוט ניסיתי להעמיד פנים שיש היגיון במשחקי מחשב. בכל מקרה, אני עדיין זוכר באמצע איזה משפט הייתי כשהיא דיברה אלי מן הדלת. כל-כך שלווה. כל-כך מבוהלת. 'סקוטי רוצה שנזמין כמה מהחברים שלו בערב חג המולד', היא אמרה. 'אנחנו צריכים לערוך מקומות נוספים בשולחן לחברים הדמיוניים שלו?' שאלתי. 'הם לא דמיוניים', היא אמרה. 'הם מחכים בחצר האחורית'. 'את צוחקת', אמרתי. 'קר שם בחוץ. איזה מין הורים ירשו לילדים שלהם לצאת בערב חג המולד?' היו תשעה מהם. בגילים שנעו, כך נראה, בין שש לעשר. כמה מהם בחולצות ארוכות, כמה במעילים, אחד בבגד ים. אני לא זוכר פרצופים, אבל קריסטין כן. 'זה הם', היא אמרה רכות, בשלווה, מאחורי. 'זה ואן. אני זוכרת אותו'. 'ואן?' אמרתי. הוא הרים אלי את מבטו ולקח צעד מהוסס לעברי. שמעתי את קולו של סקוטי מאחורי. 'הם יכולים להיכנס, אבא? אמרתי להם שתיתן להם לבלות אתנו את ערב חג המולד. זה מה שהכי חסר להם'. פניתי אליו. 'סקוטי, כל הילדים האלו רשומים כנעדרים. איפה הם היו?' 'מתחת לבית', הוא אמר. חשבתי על החלל שמתחת לעמודים. חשבתי על כל הפעמים שבהן סקוטי נכנס מכוסה עפר בקיץ האחרון. 'איך הם הגיעו לשם?' שאלתי. 'הזקן שׂם אותם שם', הוא אמר. 'הם אמרו לי לא להגיד לאף אחד או שהזקן יתרגז, והם לא רצו שהוא יתרגז עליהם יותר אף פעם. אבל אני אמרתי שזה בסדר, שאני יכול לספר לך'. 'נכון מאוד', אמרתי. 'האבא של בעל הבית', לחשה קריסטין. הנהנתי. 'אבל איך הוא היה יכול להחזיק אותם מתחת לבית כל הזמן הזה? מתי הוא מאכיל אותם? מתי-' היא כבר ידעה שהזקן לא האכיל אותם. אני לא רוצה שתחשבו שקריסטין לא ניחשה זאת מיד. אבל זה מסוג הדברים שאדם מדחיק כל זמן שיוכל, ואפילו יותר מזה. 'הם יכולים להיכנס', אמרתי לסקוטי. הבטתי בקריסטין. היא הנהנה. ידעתי שכך תעשה. אתה לא סוגר את הדלת בפני ילדים בערב חג המולד. אפילו לא כשהם מתים. סקוטי חייך. דבר כה חשוב בשבילנו - סקוטי מחייך. עבר זמן רב כל-כך. למעשה, אני לא חושב שראיתי חיוך כזה מאז שעברנו לגרינסבורו. לאחר מכן הוא קרא לילדים: 'זה בסדר! אתם יכולים להיכנס'. קריסטין החזיקה את הדלת פתוחה, ואני זזתי הצידה. הם צעדו פנימה, מקצתם מחייכים, אחרים ביישנים מכדי לחייך. 'לכו לסלון', אמרתי. סקוטי הוביל אותם, מאיץ בהם להיכנס, נראה כמו מארח גאה באחוזה חדשה ומרהיבה. הם ישבו על הרצפה. לא היו מתנות רבות, רק אלה מהילדים. אנחנו לא מוציאים את המתנות של ההורים עד שהילדים נרדמים. אבל העץ היה שם, מואר עם כל הקישוטים הביתיים שלנו - אפילו קישוטי הרקמה שקריסטין עשתה בזמן ששכבה במיטה עם בחילות בוקר קשות בהיותה בהיריון עם סקוטי, אפילו החיות המתנפחות הקטנות שהדבקנו על העץ הראשון בחייו של סקוטי. קישוטים מבוגרים יותר ממנו. ולא רק העץ - כל החדר היה מלא בסרטים ירוקים ואדומים ובכפרי עץ קטנים ובהיפופוטם-סנטה ממולא צמר גפן לצד מזחלת נצרים ומפצח אגוזים גדול בצורת מנקה ארובות וכל דבר אחר שלא הצלחנו להימנע מהפיתוי לקנות או לעשות במהלך השנים. קראנו לג'פרי ולאמילי, וקריסטין הביאה את צ'רלי בן והחזיקה אותו על ברכיה בזמן שאני סיפרתי את סיפור הולדתו של ישו - הרועים וחכמי קדם, וסיפור אחד מספר המורמונים על יום ולילה ויום ללא חושך. ואז המשכתי וסיפרתי למען מה חי ישו. למען מחילה על כל הדברים שאנחנו עושים. 'כל הדברים?' שאל אחד הילדים. היה זה סקוטי שהשיב: 'לא!' אמר. 'לא רצח'. קריסטין החלה לבכות. 'נכון מאוד', אמרתי. 'בכנסייה שלנו אנחנו מאמינים שאלוהים לא סולח לאנשים שהורגים בכוונה. ובברית החדשה ישו אומר שאם מישהו מכאיב לילד, מוטב לו לקשור אבן לצווארו, לקפוץ לים ולטבוע'. 'טוב, זה כן כאב, אבא', אמר סקוטי. 'הם לא סיפרו לי על זה אף פעם'. 'זה היה סוד', אמר אחד הילדים. ניקי, אומרת קריסטין, מפני שהיא זוכרת שמות ופרצופים. 'הייתם צריכים לספר לי', אמר סקוטי. 'לא הייתי נותן לו לגעת בי'. זה היה הרגע שבו ידענו, באמת ידענו שמאוחר מכדי להציל אותו, שגם סקוטי כבר מת. 'אני מצטער, אימא', אמר סקוטי. 'אמרת לי לא לשחק אתם יותר, אבל הם היו החברים שלי, ורציתי להיות אתם'. הוא השפיל מבט אל חיקו. 'אני אפילו לא יכול לבכות יותר. גמרתי הכול'. זה היה יותר ממה שהוא אמר לנו מאז שעברנו לגרינסבורו במרץ. בכל סערת הרגשות שחשתי הייתה גם מרירות: כל השנה הזאת, כל דאגותינו, כל מאמצינו להגיע אליו, ושום דבר לא גרם לו לדבר אלינו מלבד המוות. אבל עכשיו הבנתי שזה לא היה המוות. זו הייתה העובדה שכשהוא דפק, פתחנו את הדלת; שכשביקש, הנחנו לו ולחבריו להיכנס אל ביתנו אותו לילה. הוא בטח בנו על אף המרחק בינינו כל אותה שנה, ואנחנו לא אכזבנו אותו. האמון הוא שהעניק לנו ערב חג מולד אחרון עם הילד שלנו. אבל לא ניסינו למצוא היגיון בכל זה באותו ערב. הם היו ילדים, והיו זקוקים למה שילדים כמהים לו בלילה שכזה. קריסטין ואני סיפרנו להם סיפורי חג מולד ומסורות חג מולד שעליהם שמענו מארצות אחרות ומזמנים אחרים, ובהדרגה הם נפתחו עד שכל אחד מן הילדים סיפר על חגי המולד במשפחתו. אלה היו זיכרונות טובים. הם צחקו, הם קשקשו, הם התבדחו. אפילו שזה היה הנורא מכל חגי המולד, זה היה גם חג המולד הטוב בחיינו, חג המולד שכל בדל זיכרון ממנו עדיין יקר לנו, חג המולד המושלם שבו היותנו יחדיו היה המתנה החשובה היחידה. אפילו שקריסטין ואני לא מדברים עליו ישירות, שנינו זוכרים אותו. וג'פרי ואמילי זוכרים אותו גם הם. הם קוראים לו 'חג המולד שבו סקוטי הביא את החברים שלו'. אני לא חושב שהם באמת הבינו אי-פעם, ואהיה מרוצה אם לא יבינו לעולם. אבל לבסוף נרדמו ג'פרי ואמילי. נשאתי כל אחד למיטה בזמן שקריסטין דיברה עם הילדים וביקשה מהם לעזור לנו. לחכות בסלון שלנו עד שהמשטרה תבוא, כדי שהם יוכלו לעזור לנו לעצור את הזקן שלקח אותם ממשפחותיהם ומעתידם. הם עשו זאת. מספיק זמן כדי שצוותי החקירה יגיעו ויראו אותם, מספיק כדי שהם ישמעו את הסיפור שסקוטי סיפר. מספיק זמן כדי שהם יְיַדעו את ההורים. הם באו מיד, מבוהלים, מפני שהמשטרה לא העזה לומר להם בטלפון יותר מאשר שנוכחותם נדרשת לעניין הנוגע לילדם האבוד. הם באו: בעיניים להוטות ומפוחדות הם עמדו על סף ביתנו, בזמן ששוטר ניסה לסייע להם להבין. חוקרים הוציאו גופות הרוסות מתחת לבית שלנו - לא הייתה כל תקווה. אולם אם ייכנסו פנימה, הם יראו שהגורל האכזרי היה גם רחום, ושהפעם הזאת יקרה מה שהורים אחרים כָּמהו לו, אבל מעולם לא קיבלו: הזדמנות להיפרד לשלום. לא אספר לכם דבר על מחזות האושר ושברון הלב שהתחוללו בתוך ביתנו באותו לילה - אלה שייכים למשפחות אחרות, לא לנו. לאחר שמשפחותיהם באו, לאחר שהמילים נאמרו והדמעות הוזלו, לאחר שהגופות מכוסות הבוץ הונחו על גבי קנבס על מדשאתנו וזוהו כיאות על-פי פיסות ביגוד, הם הביאו את הזקן באזיקים. בעל הבית שלנו ועורך דין ישנוני היו אתו, אבל כשהוא ראה את הגופות, הוא נשבר והודה, והם הקליטו את הודאתו. איש מן ההורים לא נאלץ להביט בו. אף אחד מן הילדים לא נאלץ לעמוד מולו שוב. אבל הם ידעו. הם ידעו שזה נגמר, שאף משפחה אחרת לא תיקרע כמו משפחותיהם - כמונו. וכך נעלמו הילדים בזה אחר זה. הם היו שם, ואז לא היו שם. וההורים האחרים עזבו אותנו, שותקים ביגונם וביראתם שדבר כזה בכלל ייתכן, שמתוך האימה בא לילה אחד אחרון של רחמים ושל צדק, בעת ובעונה אחת. סקוטי היה האחרון שעזב. ישבנו אתו לבד בסלון שלנו, אף כי על-פי האורות והדיבורים, היינו מודעים לכך שהשוטרים עודם עושים את עבודתם בחוץ. קריסטין ואני זוכרים בבהירות את כל מה שנאמר, אבל הדבר החשוב ביותר היה ממש בסוף. 'אני מצטער שכעסתי כל הקיץ שעבר', אמר סקוטי. 'אני יודע שזו לא הייתה באמת אשמתכם שעברנו וזה לא היה בסדר מצדי לכעוס כל-כך, אבל ככה הרגשתי'. העובדה שהוא ביקש את סליחתנו הייתה יותר מכפי שיכולנו לשאת. היינו מלאי חרטות עמוקות ואיומות בהרבה, חשבנו, בעודנו שופכים את צערנו על כל שעשינו או נכשלנו לעשות שהיה עשוי להציל את חייו. כשתש כוחנו ודממנו לבסוף, הציג את הדברים בפרופורציות הנכונות בשבילנו. 'זה בסדר. אני פשוט שמח שאתם לא כועסים עלי', ואז הוא נעלם. עברנו דירה באותו בוקר, לפני עלות השחר. חברים טובים לקחו אותנו, וג'פרי ואמילי זכו לפתוח את המתנות שציפו להן זמן רב כל-כך. ההורים שלי ושל קריסטין הגיעו בטיסה מיוטה, והאנשים מהכנסייה שלנו הצטרפו אלינו ללוויה. לא הענקנו שום ראיונות לעיתונות. אף אחת מהמשפחות לא עשתה זאת. המשטרה סיפרה רק על מציאת הגופות ועל ההודאות. לא סיכמנו זאת בינינו. כאילו כל מי שהכיר את הסיפור במלואו ידע גם שזה לא יהיה נכון לפרסם אותו בכותרות העיתונים בסופרמרקט. העניינים נרגעו מהר מאוד. החיים נמשכו. רוב האנשים אפילו לא יודעים שהיה לנו ילד לפני ג'פרי. זה לא היה סוד. פשוט היה קשה מדי לספר. ועם זאת אחרי כל השנים האלה, חשבתי שראוי לספר את זה, אם ניתן לעשות זאת בכבוד, ולאנשים העשויים להבין. אחרים צריכים לדעת שניתן למצוא נקודת אור אפילו במקומות החשוכים ביותר. איך בעודנו למדים על הנורא ביגונות חיינו, זכינו קריסטין ואני לעלוז לילה אחרון בחברת בננו הבכור, ואיך יחד הענקנו חג מולד טוב לאותם ילדים אבודים, והם העניקו לנו באותה המידה. אחרית דבר באוגוסט 1988 הבאתי את הסיפור הזה לסדנת הכתיבה של סיקאמור היל. הטיוטה ההיא של הסיפור כללה הבהרה בסוף, שלפיה הסיפור בדיוני, ושג'פרי הוא בני הבכור ושאף בעל בית שלי לא הזיק לנו מעולם. תגובתם של הכותבים האחרים בסדנה נעה מהתמרמרות עד זעם. קארן פאולר ניסחה זאת בצורה התמציתית ביותר, ולמיטב זיכרוני היא אמרה: 'בכך שסיפרת את הסיפור הזה בגוף ראשון, עם פרטים רבים כל-כך מחייך האמיתיים, השתלטת כאן על משהו שלא שייך לך. העמדת פנים שאתה חש את יגונו של הורה שאיבד ילד, ואין לך זכות לחוש את היגון הזה'. כשהיא אמרה את זה, הסכמתי אתה. בעוד הסיפור הזה הסתובב בדמיוני במשך שנים, קיבעתי אותו בגוף ראשון בסתיו הקודם, במסיבת 'ליל כל הקדושים' עם תלמידי 'מכללת ואטוגה' ב'אוניברסיטת אפלאצ'יאן סטייט'. כולם סיפרו סיפורי רוחות באותו לילה וכך, כגחמה, ניסיתי את זה. כגחמה עשיתי אותו אישי ביותר, במידת-מה מפני שבכך שסיפרתי פרטים מחיי שלי פטרתי את עצמי מהצורך לבנות דמות, ובין השאר מפני שסיפורי רוחות יעילים ביותר כשהקהל מאמין למחצה שייתכן כי הם אמיתיים. זה עבד טוב יותר מכל סיפור שסיפרתי אי-פעם בקול, אז כשהגיע הזמן לכתוב אותו, כתבתי אותו באותה צורה. אבל מילותיה של קארן פאולר גרמו לי לראות את עצמי באור מוסרי אחר, וגמרתי אומר לשנות זאת לאלתר. אולם ברגע שחשבתי לשנות את הסיפור, לגזור את פרטי חיי ולהחליף אותם באלה של דמות מומצאת, חשתי אימה מחליאה עמוק בפנים. חלק ממוחי התקומם כנגד מה שקארן אמרה. לא, הוא אמר, היא טועה, יש לך זכות לספר את הסיפור הזה, לטעון ליגון הזה. ידעתי באותו רגע במה עוסק הסיפור הזה באמת, למה הוא היה חשוב לי כל-כך. זה לא היה סתם סיפור רוחות. לא סיפרתי אותו רק בשביל הכיף. הייתי צריך לדעת - לעולם אינני כותב דבר רק בשביל הכיף. הסיפור הזה לא היה על בן בכור בדיוני בשם סקוטי. הוא היה על בני הצעיר האמיתי, צ'רלי בן. צ'רלי, שבחמש וחצי שנות חיים לא היה מסוגל לומר לנו מילה, שלא היה יכול לחייך אלינו עד שהיה בן שנה, שלא היה יכול לחבק אותנו עד שהיה בן ארבע, שעדיין מבלה את ימיו ואת לילותיו בדממה וללא ניע, נשאר במקום שבו אנו מניחים אותו, מסוגל להתפתל אבל לא לרוץ, מסוגל לקרוא אבל לא לדבר, מסוגל להבין שאינו יכול לעשות את מה שאחיו ואחיותיו עושים, אבל לא לשאול אותנו למה. בקצרה, ילד שאינו מת אך בקושי יכול לטעום מן החיים על אף כל אהבתנו וערגתנו. אולם בכל שנות חייו של צ'רלי, עד אותו יום בסיקאמור היל, מעולם לא הזלתי ולו דמעה אחת עליו, מעולם לא הרשיתי לעצמי להתאבל. עטיתי מסכה כה משכנעת של שלווה וקבלה, עד שהאמנתי בה בעצמי. אבל השקרים שאנו חיים תמיד יתגלו בסיפורים שאנו מספרים, ואף אני איני יוצא מן הכלל. סיפור שדימיתי כי הוא סתם משחק, שעשוע במסורת הנושנה של סיפורי רוחות, היה הסיפור האישי והכואב ביותר בקריירה שלי - ובלא מודע הודיתי בזאת בכך שהפכתי אותו לאוטוביוגרפי מכל יצירותי. חודשים לאחר מכן ישבתי במכונית בשלג ביוטה, והתבוננתי באדם יקר לי מאוד בעת שעמד, כרע ונעמד שוב מעל קברה של בתו בת השמונה-עשרה. לא יכולתי שלא לחשוב על מה שקארן אמרה: באמת לא הייתה לי הזכות להעמיד פנים שאני ראוי ליראה ולאהדה הניתנות לאלה שאיבדו ילד. ועם זאת ידעתי שלא אוכל להשאיר את הסיפור הזה בלי שיסופר, שכן גם בכך יהיה משום שקר. אז החלטתי על פשרה זו: אפרסם את הסיפור כפי שידעתי שעליו להיכתב, אבל אכתוב את המאמר הזה כאחרית דבר, כך שתדעו בדיוק מה אמיתי ומה לא. שפטו אותו כרצונכם, זה המיטב שאני יודע לעשות. לידיעה זו התפרסמו  5  תגובות תגובות 1   לפי הכותרת חשבתי שזה סיפור של רחביה ברמן 00:00:00  09/10/2002 אורן    2   תודה על ההערה - אתה צודק לחלוטין. 00:00:00  09/10/2002 המערכת    פשוט בלבול במערכת הקרדיטים שלנו - איתך ועם הקוראים הסליחה והטעות תוקנה. 3   איזה יום בסיקאמור היל? 00:00:00  05/08/2003 יואב    4   מי שקרא את זה כל הכבוד לא 19:58:00  13/04/2005 הדר    מי יכול לקרוא את כל זה 5   עצוב 20:10:00  16/03/2006 דן    הסיפור מאוד עצוב ונוגע ללב. לתחילת הכתבה

קישורים הדף של אורסון באתר אופוס האתר הרשמי של אורסון סקוט קארד האם אורסון סקוט קארד מגיע לישראל? חדשות אחרונות קולנוע 19/11/2010 זה שיר פרידה – ISF סוגר את שעריו 11/09/2010 עיבודים לרוב - והפעם המגדל האפל מאת סטפן קינג 14/08/2010 חרב אור הכחולה תגיע לקרן הכחולה 08/08/2010 הצצה בלעדית לטיזר של האוונג'רס 30/07/2010 הנוסע השמיני : ההתחלה טלויזיה 17/10/2010 פרק השבוע של האקס מן - פרק 76 והאחרון 30/09/2010 פרק השבוע של האקס מן - פרק 75 27/09/2010 פרק השבוע של האקס מן - פרק 74 20/09/2010 פרק השבוע של האקס-מן פרק 73 10/09/2010 פרק השבוע של האקס מן- פרק 72 ספרים 06/09/2010 הוצאה מחודשת לצלל-אלף 30/07/2010 אן רייס משתגעת סופית 25/07/2010 ספר הנופלים של מאלאזן נסגר. 14/07/2010 הכבוד המיצרי 27/06/2010 והמנצח במדלית זהב... ניל גיימן סיפורים 04/06/2010 נפתחה תחרות הסיפורים הקצרים על שם עינת פלג ז"ל לשנת 2010 02/05/2008 סקופ בלעדי ! פנטסיה 2000 ב-2008 12/09/2007 שנה טובה 09/08/2007 פרס גפן 2007 – הצבעה לשלב א' 06/08/2007 תחרות סיפורים שנתית – פרס עינת קומיקס 22/07/2010 האם היו ערפדים בתורה? 13/07/2010 הארווי פארקר נפטר בגיל 70 15/07/2009 קומיקס וירקות לפרס אייזנר 05/07/2009 מייקל ג'קסון הקומיקס 03/06/2009 אלכס רוס ומייק קארי חוברים למען ה-Human Torch מקומי 02/09/2010 להפחיד בעברית 26/07/2010 פסטביל אייקון מחפש כריש מכירות 24/05/2010 קול קורא להגשת אירועים לפסטיבל אייקון 28/11/2009 כנס מאורות בנושא אסטרונומיה ומדע בדיוני יוצא לדרך! 15/08/2009 מכרז לפעילות דוכן יד-שנייה באייקון מסע בין כוכבים 15/05/2009 Q כאן 12/05/2009 צוות שחקני פרייזר עושים כבוד לסדרת וויאג' 11/05/2009 קפטן גים טי קרי דור ההמשך 05/05/2009 אבודים במסע בין כוכבים 17/04/2009 וכך זה התחיל אנימה 02/09/2008   Voltron בדרך למסך הגדול 17/04/2008   Ghost in the Shell -3D 20/03/2008   פוניו לא סתם על הצוק 19/03/2008   'ננה' בין המועמדים לפרס טזוקה 16/03/2008   קיטארו למבוגרים אימה 12/09/2007   שנה טובה 13/11/2006   הצצה ראשונה ל- The Hills Have Eyes 2 06/11/2006   מסורת לא שוברים - בהאלווין הבא - מסור 4 25/10/2006   זומבים זומבים ועוד זומבים ב''יום המתים'' 24/10/2006   פינהד כפי שמעולם לא ראינו אותו משחקי תפקידים 05/02/2010   כנס מבוכים ודרקונים, 28 בפברואר 2010 27/09/2007   טקטיקה - חנות משחקים חדשה בדיזינגוף סנטר 12/09/2007   שנה טובה 24/07/2007   כנס "קרא-קון" לשיטות משחקי תפקידים 26/02/2007   כנס ביגור עתידנות 11/12/2008   הלו, שומעים אותי? 23/11/2008   פריצת דרך בהשתלות 05/11/2008   אנרגיה סולארית 31/10/2008   מטוסים גרעיניים? 24/10/2008   שמש נצחית בראש צלול משחקי מחשב 25/07/2010   הטריילר החדש של DC universe 26/06/2009   מלחמת הכוכבים לגו 19/02/2009   Counter-Strike המשחק האהוב ביותר בישראל של 2008 18/07/2008   DC משיקה את DC Universe Online, משחק רשת מרובה משתתפים 14/06/2008   Old Republic 3? כתבות אחרונות קולנוע איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את אבודים זהו. חגי אלקיים 27/06/2010 שש שנים עברו-חלפו להן. שש שנים של שאלות, של תיאוריות, ובעיקר – של דמויות. טלויזיה פרק ראשון מ''בן אלמוות מאת רוג'ר זילאזני'' רוג'ר זילאזני (1937-1995) 25/12/2008 במהלך "שלושת הימים" נחרב כדור הארץ. בני האדם עזבו כבר מזמן את הערבות הרדיואקטיביות השוממות והפכו לנוודים, בני בלי בית, המתגוררים ביקום לא להם. רק מתי מעט, אידיאליסטים, מוזחים, שארית הפליטה, עושים את דרכם בין הצללים בחיפוש אחר אתמול שלעולם לא יחזור. ספרים ג'ובניק: סיפור אישי -רקע לאומי עופר ברנשטיין 06/10/2008 כתבה חדשה ומעניינת של לא אחר מעופר ברנשטיין. סיפורים פנטזי.קון 2009 יוליה שנרר 11/08/2009 מציאות או פנטזיה? קומיקס צריך סוף לסיפור אהבה? ביקורת סרט רז גרינברג 18/04/2008 מאז יצירת המופת הראשונה שלו, "Voices of Distant Star", נשמע קולה של חבורה צעקנית ונרגשת שהכתירה את הבמאי מקוטו שינקאי בתואר "מיאזאקי הבא". אם לשפוט על פי סרטו האחרון, "5 סנטימטרים בשניה", בקרוב מאוד נצטרך להודות שהם צדקו. מקומי אז למה להם פוליטיקה עכשיו? ז'אנר האימה כמבטא הלך רוח פוליטי איתן גפני 16/05/2007 מאמרו החדש של איתן גפני על הזוועתונים החדשים של הקולנוע טינה לאמריקנים: ביקורת על הטינה 2 איתן גפני 16/05/2007 איתן גפני חוזר עם ביקורת על הטינה 2 וסרטי אימה המבוססים על סרטי אימה יפנים מסע בין כוכבים Fuzion- the generic rules אבי סבג 01/12/2006 חברת hero games יחד עם R. Talsorian איחדו כוחות כדי ליצור שיטת משחק אוניברסלית שתנצל את היסודות העקרונות שבשיטות הגיבור וב- Interlock (שיטת המשחק של R. Talsorian) ותתיך אותם לכדי שיטה פשוטה, גמישה, פתוחה אוניברסלית וחופשית, כלומר שתופץ חינם ברשת. התוצאה, כפי שנראה, היתה טובה משקיוו. אנימה כוח המחץ- התמונות עומרי בר-לב 30/01/2009 אימה מטאל גיר סוליד 4 עומרי בר-לב 20/07/2010 מטאל גיר סוליד, היא אחת מסדרות המשחקים הנחשבות ביותר שיש היום. הסדרה התחילה לפני יותר מעשרים שנה ועדיין רצה בהצלחה גדולה. משחקי תפקידים עתידנות משחקי מחשב