|
ההתחלה וההמשך
אביעד שמיר |
|||||
|
|
|||||
| שלחנו הפעם 2 כתבים שלנו לסקר את סירטו החדש של נולאן. הם חזרו עם דברים דומים אבל שונים. | |||||
יש לי רגשות מעורבים כלפי כריסטופר נולאן כיוצר קולנועי. מצד אחד, הוא אחראי ל"ממנטו" ו"האביר האפל", שני סרטים שאני מחשיב ליצירות מופת והם כנראה מהסרטים המשפיעים ביותר של העשור האחרון. מצד שני, הוא אחראי גם ל"באטמן מתחיל" ו"יוקרה" שהפוסטר שלהם צריך להיות מצורף לדעתי לכל מילון שמכיל את הערך "אוברייטד" (מילון אנגלי-אנגלי שכתוב בעברית, אני מניח). הוא אחד הבמאים והתסריטאים המוערכים של תחילת המאה ועם זאת, אין לנולאן סגנון חזותי או עלילתי שבאמת מזוהה איתו. השוני בין שני סרטי באטמן שיצר כה גדול, שאם לא הייתי יודע אחרת, הייתי משוכנע ששוב החליפו את הבמאי באמצע הסדרה. את האישור להתחיל לעבוד על "התחלה" קבל נולאן עוד ב-2002, אחרי שביים את "אינסומניה". הוא צפה לסיים את הטיוטה הראשונה של התסריט בתוך כמה שבועות, אולם מכיוון שלא הוגבל בידי האולפנים למועד הגשה מסוים, נדרשו לו שבע שנים להתחיל בצילומים. הזמן שלקח לכתוב אותו, מורגש בתוצר הסופי. התחלה הוא סרט מאוד מורכב, אף על פי שהעלילה עצמה לא דורשת זמן רב לתיאור. אלה הפרטים ותפיסת היקום בו הסרט מתרחש שדורשים לצפות בו בתשומת לב מלאה. רגע של חוסר ריכוז עשוי להביא לפספוס פריט מידע קריטי להבנת כל הסרט, אז נא לקרוא בתשומת לב. קוב (לאונרדו דיקפריו) הוא אדם שמומחה בשליפה. הוא חודר לראשם של אנשים ישנים ונעזר בחלומות שלהם בכדי להשיג מידע סודי מבלי שיבחינו בכך. הוא לא נכנס לחלומות הזויים, על סוס שהופך למצנח רחיפה, או שישים גמדים רוקדים בלט עם אבי ביטר. קוב נעזר ב"ארכיטקט" שתפקידו לשתול בראשו של החולם פרטים שיגרמו לו להשלים את הרקע, כמו עמודי תאורה, רהיטים, או כל דבר אחר שגם הארכיטקט וגם החולם יודעים על קיומם במציאות. בכדי להבטיח שהחולם לא יתעורר באמצע, מסממים אותו בדרך כלל בחומר הרדמה שמבטיח שינה עמוקה ללא הפרעות. האנשים בחלום שאינם השולף ואנשיו, או החולם עצמו, הם השתקפויות של אנשים אחרים שהחולם יצר במוחו כחלק ממילוי אוטומטי של התפאורה. אם מתערבים יותר מדי בעולם החלומי, ההשתקפויות מזהות את הפולש ומנסות לחסל אותו, מה שיוביל להתעוררות של השולף לפני שהספיק להשיג את מטרתו. מוות בחלום זו הדרך היעילה ביותר להתעורר, אבל ניתן לעשות זאת גם בעזרת "מכה" שיוצרת תחושה של נפילה מחוץ לחלום, כאילו האדמה נשלפה מתחת רגליך. קוב ושותפו הרציני ארתור (ג'וזף גורדון-לוויט), מנסים לשלוף מידע מראשו של מר סאיטו (קן ווטאנאבה), איש עסקים יפני אמיד. הופעה לא רצויה של מאל (מריון קוטיאר), אישתו המתה של קוב ופאשלה של הארכיטקט, מביאות לכשלון המשימה. מבחינת ארתור והארכיטקט, אלה חדשות רעות כי לא רק שלא יקבלו כסף עבור העבודה, הם גם הרגיזו את הארגון הלא סימפתי ששלח אותם. מבחינת קוב, אלה חדשות איומות מכיוון שאין לו לאן ללכת. הוא לא יכול לחזור לארצות הברית בגלל נסיבות מותה של מאל וכבר זמן רב שהקשר היחיד שלו עם ילדיו הוא דרך הטלפון ושליחת מתנות דרך סבא שלהם שעובד כמרצה בפריז. סאיטו מזהה את היכולת הגבוהה של קוב וארתור ומציע להם להחליף צד ולעבוד עבורו. הוא רוצה שיחדרו לראשו של רוברט פישר הבן (קיליאן מרפי), העומד לרשת את יריבו העסקי של סאיטו וישתלו במוחו את הרעיון לפצל את החברה, מה שיוציא אותה מהתחרות. אם שליפה נעשית בדומה להחדרת תכנת ריגול למחשב, שתילת רעיון היא כמו החדרת וירוס שההגנות של המח לא מצליחות לאתר לפני שהשתקע והחל להשפיע על החולם. ארתור טוען שלא ניתן לשתול רעיון חדש מבלי שהחולם יבחין בכך, אולם קוב משכנע אותו שהדבר אפשרי ויוצא לתכנן את המשימה. אם יצליחו, סאיטו מבטיח להפעיל את קשריו בכדי שקוב יוכל לשוב למשפחתו.  הדבר הראשון שקוב צריך הוא ארכיטקט חדש. לשם כך, הוא מגייס סטודנטית של חותנו בשם אריאדנה (אלן פייג') ומסביר לה את רזי המקצוע. אריאדנה מתגלה כבעלת כשרון טבעי בעיצוב עולמות דמיוניים וקוב מזהיר אותה שלא תשחק יותר מדי בעולם, פן מוחו של החולם יבחין בכך. קוב משיג גם שולף בריטי בשם אימס (טום הרדי) שמתמחה בהתחזות להשתקפויות אחרות. הם מצרפים אליהם גם "כימאי" – יוצר חומרי הרדמה שמבטיח שפתח חומר מספיק חזק בכדי שיוכלו לבצע את משימתם ללא חשש שפישר יתעורר באמצע. כל הזמן הזה, הסכנה האמיתית להצלחת העבודה היא לא חוסר הנסיון של אריאדנה, או חוסר האמון בהבטחתו של סאיטו, אלא מידת השליטה העצמית של קוב. מאז מותה של מאל, הוא נוטה להכניס אותה בלי כוונה לחלומות של אחרים, מה שמייד הופך את הנסיון לשלוף זכרונות לכמעט בלתי אפשרי. קוב מנסה לא לערב את זכרונותיו ממאל, אבל הוא מתקשה לשלוט בהם. יש בסרט הרבה רמיזות שלא תמיד ברור מה מהן מכוונות ומה לא. שמה של אריאדנה הוא התייחסות ברורה למיתולוגיה היוונית, שם אריאדנה היא נסיכה שעזרה לתסאוס לצאת מהמבוך בו חי המינוטאורוס. בסרט, תפקידה של אריאדנה מוגדר לעתים כיוצרת מבוך שיגרום לחולם לשוטט לאורך זמן בתוך תחומי העולם שבראשו, אבל השולפים יוכלו להשתמש בקיצורי דרך בכדי להגיע למטרה. פחות ברור האם רוברט פישר הוא קריצה לשחמטאי בובי פישר, שהתמחה ביצירת הגנות קשות במיוחד למעבר. מי שיראה את הסרט, יבין למה אני חושד שהדמיון בשמות מכוון. מה שכן יכול להיות מקרי הוא השימוש בשיר של אדית פיאף כאות מוזיקלי לשולפים שמסמן להם כי עליהם להתעורר בקרוב. מריון קוטיאר זכתה באוסקר על גילום אדית פיאף ב"החיים בוורוד". האם יש כאן התייחסות לכך שהופעתה של מאל מסמנת לחץ ושיבוש התכניות? רוב השחקנים עושים עבודה טובה. ג'וזף גורדון-לוויט בכלל גונב את ההצגה, עם ההופעה הכל כך רגועה ומצד שני, כל כך לחוצה שלו. הוא מכיל המון רגש בפנים חסרות הבעה ובטון דיבור שקט. הראש שלו כל הזמן עובד וברור שיש לארתור הרבה ביקורת כלפי ההתנהלות של קוב, אולם הוא מקפיד להיות המבוגר האחראי ושומר על הפאסון גם כשהוא נלחם בגדוד של השתקפויות עוינות. לאונרדו דיקפריו הוא ההפך הגמור. הוא משחק עם עודפי רגש ולא נראה שבכלל שמע על המילה ניואנס. דיקפריו שחקן סביר, אבל הוא לא מסוגל להתמודד עם דמות מורכבת כמו קוב. תראו את "שאטר איילנד" ואת "השתולים" לפני "התחלה" ותחליטו בעצמכם אם יש הבדל כלשהו בין הדמויות ואם לא קפצו לכם לראש כמה וכמה שמות של שחקנים שהיו מתאימים יותר לתפקיד. עדיין, התחלה הוא סרט מצוין. הוא כתוב היטב, עם דמויות מרתקות ועלילה סוחפת ומלאת אדרנלין. הצילום והעיצוב עוזרים להעביר את התחושה שנמצאים בחלום, גם כשהרקע נראה מציאותי לחלוטין. כריסטופר נולאן קבץ סביבו צוות מוכשר ביותר שהצליח איכשהו להבין בדיוק מה איך הוא רוצה שהסרט יראה וישמע. יש הרבה אקשן שמשתלב עם המוזיקה העוצמתית של האנס זימר. האפקטים מעולים ומגוונים. יש פיצוצים, יש מרדפים, יש סצנה מצויינת של קרב בתוך חדר מסתובב, יש שטפונות ואולי האפקט המרשים ביותר מופיע כאשר המרחב העירוני של פריז מתקפל כמו קוביה בהתערבותה של אריאדנה המשתעשעת מיכולתה החדשה. התחלה הוא גם סרט מבלבל. הוא אמנם סוחף ומרתק, אבל יש לא מעט דברים שחייבים לקלוט ברגע שנאמרו, או שנתקעים עד סוף ההקרנה עם סימני שאלה גדולים למדי. צריך להבין שזה לא כמו במטריקס. מי שמת בחלום לא מת במציאות, אבל תחת הרדמה חזקה מדי, הוא עלול להיתקע בנבכי תת המודע במקום לחזור לעולם הערים. צריך להבין שהארכיטקט לא בונה את העולם, אלא גורם לחולם לבנות אותו באופן אסוציאטיבי בעזרת פרטים שהוא מקשר למקום מסוים (למשל, השטיח בדירה של סאיטו). צריך להבין שיש הבדל בין חלומות, שהם התרחשויות חדשות לחלוטין, לבין זכרונות שהם דברים שאכן קרו בעבר. צריך להבין הרבה דברים וזה אולי הדבר היחיד שבאמת יכול להרוס למישהו את הצפיה. זה סרט שאמנם מכיל הרבה אקשן ומעט עלילה, אבל מעט העלילה הזו עמוסה בפרטים. קשה לקלוט את הכל בצפיה אחת, כך שאפשר ומי שלא נהנה, ירגיש אחרת בעקבות צפיה חוזרת. בסקלה של כריסטופר נולאן, זה בהחלט אחד המוצלחים. הוא לא הותיר בי תחושה של קלאסיקה מיידית כמו "ממנטו" ו"האביר האפל", אבל הוא עשה לי הרבה כיף על מסך ענק. מעבר לבועה הקטנה שלי, נראה שהתחלה אכן מתחיל לסגל לו מעמד של יצירת מופת. ביקורות רבות שנכתבו עליו בחו"ל, מקדישות חלק מהטקסט לסנגוריה בפני הביקורות השליליות שכבר נכתבו. נראה שהרבה אנשים לוקחים את זה קשה כשמישהו טוען שהסרט לא משהו ועלול לשכנע אחרים לא לצפות בו. האמת היא שגם אני ככה. כמה שאני מסכים שעל טעם וריח לא מתווכחים, אני חש צביטה בלב כשמישהו אומר שלא נהנה מהתחלה כפי שאני נהנתי. לעזאזל, נולאן, מה עשית לנו? | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |