|
מופע הקסמים של ד"ר גיליאם
אביעד שמיר |
|||||
|
|
|||||
| סרטו החדש של טרי גיליאם, מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס, מגיע השבוע לקולנוע. יחד איתו מגיע הביקרת של אביעד. | |||||
| מעטים הסרטים שלמעשה אחכה להם במשך יותר משנה. הסיבה העיקרית לכך היא שכל במאי, גדול ככל שיהיה, נידון לאכזב בשלב מסוים. אצל חלק זה לוקח יותר זמן (טים ברטון, דיוויד פינצ'ר), אצל חלק פחות (כל מה שמ. נייט שמאלאן עשה אחרי "החוש השישי"). דווקא לאימג'ינריום... סליחה, מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס, חיכיתי הרבה זמן. זה לא שטרי גיליאם לא עשה סרטים מאכזבים בעבר, אבל משהו בפרויקט הזה סקרן אותי במיוחד. אולי בגלל הקשיים שהיה צריך להתגבר עליהם במהלך ההפקה ואולי כי טרי גיליאם הוא אחד הקולנוענים היחידים שעושים סרטי פנטזיה קודם כל בשביל עצמם ורק אחר כך, בשביל הקהל. הסרט מתחיל בלונדון המודרנית. ארבעה אנשים מעלים מופע נודד בשם "האימג'ינריום של דוקטור פרנסוס". אנטון, בתחפושת מרקורי שליח האלים, מזמין את הקהל להתקרב ואף לקחת חלק פעיל במופע. פרנסוס הזקן יושב על הבמה באיפור כבד ולא מוציא הגה. ולנטינה, בתו של פרנסוס ופרסי קטן הקומה מגלמים דמויות שתפקידן לא ברור. האטרקציה האמיתית, אף על פי שקשה להבחין בה בתחילה, היא מראה מיוחדת. מי שעובר דרכה, נכנס לעולם דמיוני שנוצר במוחו. פרנסוס לא יכול לשלוט בדמיונות, אך הוא זה שהופך אותם למציאותיים. מטרתו של הדמיון הוא לזכך את נשמותיהם של עוברי אורח. בשלב מסוים, יתקל המדמיין בדרך לתיקון, לרוב על ידי התגברות על התמכרות או הזדמנות לשנות את דרכיו הרעות. במקביל, יוצע לו אותו הפיתוי ממנו הוא מתקשה לברוח ויהיה עליו לבחור בין גאולה לבין יסורי נצח. כך, למשל, שיכור אלים שמשתולל על הבמה, נכנס ליער המורכב מבקבוקים ריקים. ניתנת לו האפשרות לטפס במעלה מדרגות סלע ענקיות, המייצגות את שלבי הגמילה, או להיכנס לעוד משקה אחד בפאב שצץ יש מאין. מקורו של העסק לפני שנים רבות. פרנסוס הנהיג נזירים שתפקידם היה לספר סיפור. זה לא נשמע כמו סיפור מעניין במיוחד, אבל אם יפסיקו לספרו, כל הקיום יעלם. כך לפחות ספרו להם. מר ניק, התגלמותו האנושית של השטן, לא מאמין ומנסה למנוע את המשך הסיפור. השיחה בינו לבין פרנסוס מובילה להתערבות בעקבותיה זוכה פרנסוס בחיי נצח. מאז, הוא נודד בעולם, מנסה להציל נשמות ולמנוע ממר ניק לפתות אותן אל הדרך הרעה. הבעיה היא שפרנסוס, על אף כוחותיו, הוא רק אדם. לאחר שזכה בהתערבות אחת, התפתה להמשיך ולעשות עסקאות עם השטן, עד שהתחייב להעניק לו את ילדיו. ולנטינה לא יודעת זאת, אך ביום הולדתה ה-16, שיחול בעוד יומיים, תעבור נשמתה לרשותו של מר ניק. השטן נהנה מהמשחק יותר משהוא נהנה מהפרס ומציע לפרנסוס הזדמנות אחרונה להציל את בתו. הראשון שיאסוף חמש נשמות, לו תהיה ולנטינה. בדיוק אז, מצטרף לחבורה אורח לא צפוי. הם מוצאים אותו תלוי מגשר ומצילים את חייו, אולם לא מצליחים להבין מי הוא. אותו אדם אבד את זכרונו. הוא לא יודע מהיכן הגיע, למה נתלה ולמה הוא מקבל שיחות ברוסית לנייד. בדיקה קלה בעיתון מגלה לפרנסוס כי מדובר באדם בשם טוני, שהיה מעורב בפעילויות צדקה למען ילדי העולם, אבל שמו הוכתם בפרשה מסתורית. בהעדר משהו יותר טוב לעשות איתו, טוני מקבל מסכה ותפקיד לחלק הזמנות למופע. הוא מתגלה כטוב במיוחד בעבודה זו, למורת רוחם של מר ניק, החש כיצד הוא עלול להפסיד בהתערבות ואנטון, החש כיצד הוא עלול להפסיד את אהובתו ולנטינה לזר השרמנטי. הדבר הכי מדהים בסרט הזה, הוא שהוא יצא לקולנוע. לטרי גיליאם יש היסטוריה של פרויקטים כושלים, הסתכסכויות עם אולפנים ונטיה כללית למזל רע. עד היום הוא לא סולח למפיצים ששנו את הסוף של "ברזיל" ללא הסכמתו ולפי הסיפור, התקציב של "טעם החיים" של מונטי פייתון התנפח משמעותית בגלל סרטון בבימוי גיליאם שמופיע בפתיחה. הסרטון, שהיה אמור להיות בן חמש דקות ודל תקציב, הפך להפקה יוקרתית בפני עצמה שנאלצו לקצץ לרבע שעה בכדי שלא תתפוס יותר מדי מזמן ההקרנה של הסרט העיקרי. בסוף שנות השמונים, ביים גיליאם את "הרפתקאות הברון מינכהאוזן" ששוב, חרג משמעותית מהתקציב שיועד לו במקור ולמרות ביקורות חיוביות ברובן, הפך לאחד הכשלונות המסחריים הגדולים בהיסטוריה. היו לגיליאם כמה הצלחות בקופות, כמו "שודדי הזמן", "פישר קינג" ו"האחים גרים". יש מי שיגדיר גם את "12 הקופים" כמצליח מעצם זה שלא גרם להפסדים, אבל מסרט עם ברוס וויליס ובראד פיט, אני מניח שהאולפנים קיוו ליותר.  זו הבעיה הגדולה עם טרי גיליאם, הוא עושה מה שבראש שלו ומדובר בראש מאוד לא פשוט. הוא מכור לפרטים הקטנים ואוהב להיות בשליטה ככל הניתן. כבר משהו כמו עשור שהוא מסתובב עם תסריט שכתב לפי הספר "בשורות טובות" ולא מצליח לגייס את התקציב הנדרש. לפעמים, סתם יש לו חוסר מזל, כמו במקרה של "האיש שירה בדון קיחוטה" שצילומיו אמנם מעולם לא הושלמו, אולם נוצר סרט תעודי באורך מלא על כשלון ההפקה. גם מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס נתקל באסון בזמן צילומיו. הית' לדג'ר, המגלם את טוני, נפטר במהלך הצילומים. יש במאים שהיו ממשיכים בלי לכלול את הדמות בסצנות נוספות, יש שהיו מוותרים על כל העסק וגונזים את הסרט ויש את טרי גיליאם. למזלו (אם ניתן לקרוא לזה מזל), העלילה של דוקטור פרנסוס מתרחשת בחלקה בעולם הדמיון, מה שאומר שהכל אפשרי. הית' לדג'ר מופיע בסצנות בלונדון, אבל כשהוא עובר דרך המראה, שחקן אחר ממלא את תפקידו בהתאם לדמיון הפועל באותו הזמן. שלושה שחקנים מוכרים למדי, אמריקאי, אנגלי ואירי, מחליפים את האוסטרלי כשהוא נע בין דמיונות. אני לא יודע אם שלושתם עושים חיקוי ממש טוב של לדג'ר, או שהוא בסס את הדמות בצורה כל כך חזקה שאי אפשר לא לראות אותה גם בפניהם של אחרים, אבל זה איכשהו עובד. קל להאמין שגם אם הפנים והקול השתנו, זה עדיין טוני שנמצא על המסך. המתחרה הגדול של לדג'ר על פרס הכריזמה הוא טום ווייטס. מדובר בליהוק מושלם לתפקיד השטן האנושי. הוא מספיק אכזרי בשביל לקחת נפשות בלי לחשוב פעמיים, אבל משהו בפניו רומז שאכפת לו מפרנסוס ושהוא עדיין רואה בזה משחק ולא מלחמה. נכון שהשניים מתחרים כבר מאות על גבי מאות בגיוס נשמות ומייצגים צדדים מנוגדים, אולם לא נראה שמר ניק שומר טינה מיוחדת לפרנסוס. הוא רואה בו מכר שתמיד ניתן לסמוך עליו שישעשע אותו. דמותו הגמלונית וקולו המחוספס של ווייטס משתלבים היטב עם לבוש שחור ומחזיק סיגריה בזוית הפה. הוא מייצג את הרשע כמו שפרנסוס מייצג את הטוב – רק במסגרת המשחק. שניהם הרבה יותר עמוקים משחור ולבן, הצבעים אותם הם מרבים ללבוש ובאותה מידה שהם לא יכולים להתקיים באותו מקום בעולם, הם לא יכולים אחד בלי השני. הנקודה החלשה בסרט היא האפקטים. טרי גיליאם שוב הביא לחריגה בתקציב, אולם נדמה שהפעם לא חרג מספיק. הסרט היה כשלון מסחרי גם ככה, אז לפחות שה-CGI יצא טוב. כשנכנסים לעולם הדמיון, הדמויות לא פעם בולטות בצורה צורמת על פני הרקע הממוחשב. אפילו שזה הסרט שמזכיר יותר מכל את סרטוני האנימציה הפרועים שגיליאם יצר כחלק מחבורת מונטי פייתון, האנימציה נראית מנותקת מהשחקנים. במיוחד, יצויין לרעה נחש קוברה ענק, שנראה כאילו נלקח ממשחק מחשב מתחילת שנות התשעים. מחוץ לאימג'ינריום, אין בעיות של אפקטים. כמעט הכל נבנה וצולם על הסט, כולל תלבושות ותפאורות יצירתיות וצבעוניות. דבר אחד שבו תמיד אפשר לסמוך על טרי גיליאם, זה שיעניק לסרטים מראה הזוי, בין אם בזוויות הצילום החריגות ובין אם בעיצוב הדמויות ועולמן. יצאתי ממופע הפלאים של דוקטור פרנסוס בתחושה מעורבת. מצד אחד, אחרי יותר משנה של ציפיה, האכזבה הייתה בלתי נמנעת. חיכיתי למשהו באמת גדול, שיחזק את מעמדו של טרי גיליאם כאחד הבמאים האהובים עלי וקבלתי סרט מרתק, אבל קל מדי לעיכול. מצד שני, כמו כל סרט של גיליאם, גם דוקטור פרנסוס דורש יותר מצפיה אחת. הראשונה היא בשביל ההלם, כל השאר בשביל באמת להבין את הסיפור. עוד לא קרה שראיתי סרט שלו וחשתי נוח. הוא לא עושה את זה, הוא רואה הכל מנקודת מבט עקומה ובמקום להסתגל לחוקי המדיום, אחרים נאלצים להסתגל לחוקים של הבמאי כדי להנות באמת. צפיתי בסרט רק פעם אחת, אבל אני משוכנע שככל שאראה אותו יותר, ככה יותר אתחבר אליו ואמצא בו עוד רבדים סמויים. אלה הטוב והרע בטרי גיליאם מגולמים יחדיו. אפשר לאהוב את מה שהוא עושה, אבל צריך סבלנות כדי להתחבר לצורת המחשבה שלו. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |