|
עליסה בארץ התחתונה
אביעד שמיר |
|||||
|
|
|||||
| אליס בארץ הפלאות, הסרט החדש של טים ברטון, שיצא השבוע לאקרנים. נמצא על עט הניתוחים של אביעד שמיר. | |||||
מעטים האנשים שלא מכירים את סיפורה של אליס בארץ הפלאות. גם מי שלא קרא את הספר, מודע במידה מסוימת לדמויות כמו הכובען המטורף, מלכת הלבבות וחתול צ'שייר. אני קראתי ומדובר באחד משני הספרים האהובים עלי. השני הוא ספר ההמשך, "מבעד למראה". מאחר וטים ברטון הוא בין הבמאים הנערצים עלי, השילוב שלו עם ארץ הפלאות היה אמור להיות חלום שמתגשם עבורי. האמנם? אומרים ששני דברים שליליים לא שווים לאחד חיובי, אבל האם שני גורמים חיוביים לא יכולים להפוך לדבר רע? טים ברטון נוהג, במיוחד בעשור האחרון, לקחת מותג מוכר, לפרק אותו לגורמים ולנסות לבנות מחדש, מבלי לעיין בהוראות ההרכבה. ברוב המקרים, הייתי מרוצה מהתוצאה (באטמן, סליפי הולו, צ'רלי בממלכת השוקולד, סיפור דגים) ורק פעם אחת, ב"כוכב הקופים", נרשמה אותה נפילה יחידה שאני מרשה לכל במאי שאני אוהב במהלך קריירה של עבודות פאר. ידעתי מראש ש"אליס בארץ הפלאות" לא יהיה נאמן בתוכנו לספר. קודם כל, כי זה סרט של ברטון, אבל גם כי הטריילר רמז לכך רבות. עדיין, לא ניחשתי עד כמה השינוי חריף. הסרט מתרחש 13 שנים לאחר עלילת הספר. אליס, עוד מעט בת עשרים וצפויה להתארס בקרוב ללורד צעיר עם קשיי עיכול. היא לא מאוהבת בו ולמעשה, נוטה להשתעמם מחיי החברה הגבוהה של לונדון ודעתה מוסחת בקלות בידי ארנבונים לבנים וזחלים כחולים, שני יצורים צבעוניים בהרבה מהטיפוסים המקיפים אותה ומנסים להנדס את חייה. בזמן מסיבת האירוסין שתוכננה בלא ידיעתה, אליס מבחינה בתנועה בין השיחים ונזכרת בחלום שרודף אותה מאז ילדותה, בו עקבה אחרי הארנב הלבן לתוך מחילה שהובילה אותה לארץ הפלאות הקסומה והמטורפת. בדיוק כמו אז, אליס נכנסת למחילה ונוחתת באותה ארץ מוזרה. שלא כמו בפעם הקודמת, דברים לא נראים מופלאים ומקסימים, אלא דווקא מאיימים ומסוכנים. אליס מגלה שארץ הפלאות שזכרה הפכה לשסועת קרבות. מאבקי ירושה הביאו את המלכה האדומה לשעבד יצורים רבים ולהפכם לחלק מצבאה, או פשוט לאמצעי שעשוע ונוחות. משחק הקרוקט המתואר בספר בצורה משעשעת, כאשר פלמינגו משמש כמחבט וקיפוד ככדור? מתברר שהפלמינגו והקיפוד לא ממש נהנים מהסידור. אליס מגלה כי הגעתה היא חלק מנבואה קדומה, לפיה היא עתידה להילחם בג'ברווקי, יצור הפלצות המוחזק בידי המלכה האדומה ומהווה את עיקר כוחה ("זהר מגבריק, בחור! שניו נושכות, טפרו חזק!"). המלכה אינה נערצת, אלא מחזיקה בתוארה בזכות הטלת אימה על כל נתיניה. אחותה ויריבתה הפוליטית, המלכה הלבנה, אינה יכולה לעשות דבר בכדי ליצור מהפכה ורק הרג הג'ברווקי, לפי הנבואה, יהפוך את מאזן הכוחות. הבעיה היא שאליס משוכנעת שמדובר בחלום וחוסר החשק שלה להיכנס לקרבות גורליים מול יצורי ענק אגדיים, גורם לזחל החכם להאמין שהיא לא ממש אליס. לא ברור למה בדיוק הכוונה, אבל כל עוד אליס מאמינה שלא מדובר במציאות, היא מצליחה להתעלם מהדברים האיומים שמתרחשים סביבה, כמו חטיפתם של התאומים טווידלדי וטווידלדם בידי ציפור ענקית ("זהר מגבגב עף, וסור"), או הופעתו של טורף ענק ("מבנדרצבט הזף!") שכמעט מוריד לה יד בהשתלחותו נגד הסובבים את אליס. רק לאחר פגישה מחודשת עם הכובען המטורף, אליס מתחילה להפנים שלא תתעורר בקרוב ושהיא נמצא בעיצומה של מלחמה על עתידה של הארץ התחתונה. Underland זו אולי המילה החשובה ביותר בסרט, מכיוון שהיא מסבירה מדוע הוא כל כך שונה מהספרים. אליס לא נמצאת בארץ פלאות (וונדרלנד), כי אם בארץ תחתונה (אנדרלנד), הממוקמת עמוק בבטן האדמה. הכינוי ארץ הפלאות הוא בעצם שיבוש שאליס יצרה בלא ידיעתה כשבקרה במקום בילדותה. אז, לא הבינה את הפוליטיקה הרצחנית של המקום וטירופן של חלק מהדמויות נראה לה יותר כמו קסם, או חוויה הזויה בלתי מזיקה, מאשר כמשהו שיש לקחת ברצינות. אז, לא חשבה מדוע השתגע הכובען, או האם מישהו באמת אבד את ראשו בפקודת המלכה. בסרט, מתברר שהכובען, מטורף ככל שיהיה, עדיין שפוי מספיק בכדי להיות חלק ממחתרת הפועלת להפיל את המלכה האדומה ולהמליך את אחותה במקום. באחת הסצנות היותר מטרידות, אבל מרשימות חזותית, אליס חוצה את התעלה המקיפה את הארמון האדום, עלי ידי דילוג על ראשים כרותים הצפים במים. סטיין, נייב הלבבות (הקלף המכונה בעברית "נסיך"), הפך מנאשם מטופש בגניבת עוגיות, לגנרל הצבא האדום, המנסה להביא עצמו קרוב ככל הניתן לכס המלוכה, גם אם הדרך תעבור בחדר המיטות המלכותי. הוא הפך מדמות די שולית בספר הראשון, לנבל היודע כיצד לנצל את חוסר בטחונה של המלכה ולקדם את עצמו. השינוי הגדול ביותר שהוכנס לסרט, הוא לא ביצירת גרסה אפלה לסיפור, אלא בגישה לבניית העלילה. טים ברטון בחר לבנות סיפור מסגרת מוצק וברור, על חשבון אווירת המקריות השולטת בספרים. בעיני, זה הדבר שהכי ירחיק את מעריצי הגרסה הכתובה מלאהוד את הסרט. חלק מהקסם של ארץ הפלאות הוא שלא צריך לחשוב מה פרק 6 אומר על פרק 4 ולא צריך לזכור סיפור רקע המספק הסבר לכל פעולה. פשוט מקבלים את מה שקורה ומושכים את הכתפיים בחוסר ברירה. לתת לג'ברווקי, סיפור האיגיון המפורסם בהיסטוריה, הסבר רציני, זה כמו להוסיף פרשנות חברתית-פוליטית לבדיחת "מה שבע? מה כמה?" של הגשש החיוור. אפשר לעשות את זה, אבל ממש לא אמורים. העלילה שנתפרה עבור אליס, היא מאוד בסיסית. נראה שברטון בכל זאת בחר להתמקד יותר בחוויית השהיה בארץ התחתונה, מאשר בתככים והפוליטיקה של המקום. בעיני, זו טעות. אם כבר מנסים להכניס את הסיפור למסגרת עלילתית רצינית, אפשר להשקיע יותר. במקום זאת, אליס ממשיכה לשוטט ולהיתקל ביצורים מוזרים, רק שכל אחד מהם קשור איכשהו למאבק על המלוכה ולאותה נבואה עתיקה. התסריטאית לינדה וולברטון (היפה והחיה, מלך האריות) לא טרחה לבנות עולם שלם סביב הדמויות שיצר לואיס קרול ופשוט חברה אותן בחוטים גסים שמצדיקים כביכול את אופיין ההזוי. בכל זאת, הצפיה באליס בארץ הפלאות היא מהנה. דבר אחד שתמיד אפשר לסמוך בו על טים ברטון, זה העיצוב. הסרט נעשה ברובו באנימציה והשחקנים צולמו על רקע ירוק ושולבו לאחר מכן בעולם המרהיב והצבעוני שברטון בשל עבורם. השילוב עובד כמעט תמיד ולהוציא את קריספין גלובר (בתפקיד נייב הלבבות) שמשום מה, התנועה שלו נראית קופצנית ובולטת על פני הרקע, נדמה כאילו השחקנים אכן נמצאים בלב יער, במסיבת תה, או בארמון. לסרט לוהקו לא מעט שמות גדולים שמופיעים רק בקולם, בהם אלן ריקמן בתפקיד הזחל, סטיבן פריי כחתול צ'שייר וטימותי ספאל ככלב ציד שנאלץ לשרת את המלכה האדומה בתמורה לשחרור משפחתו מהכלא. במיוחד אהבתי את מאט לוקאס כטווידלדי וטווידלדם. אין שום דרך להבדיל ביניהם והסרט גם לא מנסה לעשות זאת, אך הדיאלוגים ביניהם משעשעים וערוכים היטב, כאילו היו באמת שני אנשים שונים. מאט לוקאס ידוע ביכולת שלו לגלם דמויות הזויות בתכנית הטלוויזיה "בריטניה הקטנה", אבל בהחלט הייתי שמח לראות אותו משולב בעוד פרויקטים קולנועיים. ג'וני דפ, עם כל השטיקים שבדבר, מוצלח בתפקיד הכובען. אמנם נדמה כאילו טים ברטון מלהק אותו עוד לפני שבכלל בחר איזה סרט לביים (מה שכנראה נכון), אבל דפ מצליח להכניס לכובען את הרגש שלא היה לו בספר. זה יכול להציק, כי מדובר בדמות שכל קסמה הוא בניתוק המוחלט שלה מכללי השיחה הוקיטוריאניים ובחוסר הרגישות שלה לדעתם של אחרים. עדיין, כדמות קולנועית, הכובען של ג'וני דפ מוצלח ומעורר הרבה אמפתיה לצד סקרנות ומסתורין. הלנה בונהם קרטר קצת מאכזבת כמלכה האדומה, אבל מחלקת האפקטים עשתה עבודה טובה בהצגתה כבעלת ראש גדול במיוחד ושילובה עם יצירי המחשב המקיפים אותה. אן הת'אוויי גם חביבה בתפקיד המלכה הלבנה ובהחלט מגלמת אותה כיותר מגרסה חדשה לפיה הטובה או מדריכה רוחנית שיודעת את כל התשובות. המלכה הלבנה בסרט הזה היא מוזרה וקצת מטרידה בפני עצמה, למרות שהיא ההפך הגמור מאחותה הרצחנית. מיה וואסיקווסקה, המגלמת את אליס, נעימה מאוד לעין, אבל לא בולטת במיוחד במשחקה. אליס מעולם לא הייתה דמות פשוטה לגילום, עם כל עולם הדימויים והפחדים המלווים אותה ונדמה שגם וואסיקווסקה לא מצליחה לייצג את העומק שלה כראוי. ישנם שני דברים בהם הסרט דווקא שומר באדיקות על נאמנות לספר. קודם כל, להוציא את הסצנות המתרחשות מחוץ לארץ התחתונה, אליס לעולם אינה נמצאת יותר מפעם אחת בכל מקום. כל סצנה בהשתתפותה של מיה וואסיקווסקה מתרחשת במקום שטרם נראה על המסך, מה שמשמר את אווירת החלום והרציפות התמידית שמאפיינים את ספריו של קרול. הדבר השני הוא גודלה של אליס. כמו בספר, גודלה של אליס משתנה כאשר היא שותה או אוכלת וכמו בספר, היא מתקשה למצוא את המינון שיביא אותה לגודל המתאים. משום כך, אליס מעבירה את רוב הסרט כאשר היא קטנה או גדולה מכפי שאדם בגילה אמור להיות. הצילום מול מסך ירוק הקל על עיוות מימדיה הממוצעים של השחקנית ועל שילובה הנקי לצד דמויות אחרות. אליס בארץ הפלאות היה צריך להקרא אליס בארץ התחתונה. הוא נוצר בהשראת ספריו של לואיס קרול, אבל מספר סיפור אחר לחלוטין. הוא בנוי עם מסגרת שלא קיימת במקור ולא פעם, מעיקה ופוגעת בקצב הטבעי של הסצנה. למרות זאת, אם היה נוצר כסרט פנטסיה העומד בפני עצמו ואינו תלוי במקור ספרותי קיים (ועוד באחד כל כך מוכר), כנראה שהיה קל יותר לאהוב אותו. נהנתי מהצפיה, אבל לא יכולתי להתנתק מחוסר הנעימות המלווה הבנה כי דמות אהובה עלי עוותה ללא רחם במטרה להתאים לסיפור, שכלל לא היה אמור להיות שם. אם הסרט היה מבוסס על דמויות מקוריות, גם העלילה הפשטנית לא הייתה הורסת את ההנאה מהיצירתיות שבעיצוב הארץ התחתונה ומוזרויותיה. אם כבר מחליטים לכפות על אליס סיפור מסגרת אפל, עדיף היה להשקיע בו יותר, כך שיוכל לעמוד כיצירה בפני עצמה שרק נשענת על הספרים כהשראה (כמו בספר "מרשעת", סיפורה של המכשפה הרעה מארץ עוץ). עד כמה שכיף לראות את העולם המרהיב שטים ברטון יצר, ארץ הפלאות זה לא. מי שיבוא לסרט בציפיה לעיבוד המזכיר ברוחו את לואיס קרול, יתאכזב קשות. אני מניח שכבר צריך ללמוד לצפות מטים ברטון שלא ינסה לעבד את הסיפור בדיקנות, אלא יעדיף לשחק במרכיביו ליצירת משהו אחר לגמרי. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |