|
הנסיכה והצפרדע
אביעד שמיר |
|||||
|
|
|||||
| הפעם ביקורת קצת אחר. סרט האנימציה החדש של דיסני. הנסיכה והצפרדע. סרט דו מימדי בעולם רב תרבותי. | |||||
| ילדים גדלים על אגדות. לא מספרים להם על צבא, אוניברסיטה, מס הכנסה, ביטוח לאומי. ילדים לומדים לפתח אופטימיות לא מציאותית דרך סיפורים על נסיכות, טירות מכושפות ודאוס אקס מכינה מובטח. לא מספרים להם על האיש הרע שמציע סוכריות, או על הבריון שמוציא עליך עצבים כי אבא שלו מכה אותו. בשביל ילד ממוצע, האגדות האלה משפיעות על תפיסת העולם ומעוותות אותה. באופן מוזר, הן כנראה גם מה שמסייע לאנשים להישאר שפויים, בזכות הרצון להגשים איזו פנטזיה מהאגדות ולא להרים ידיים כשהחיים נעשים קשים. כך גם טיאנה. בניו אורלינס של תחילת המאה ה-20, טיאנה מקשיבה לסיפורים של אמה על הנסיכות הנוצצות והנסיכים העשירים שמגיעים משום מקום ולוקחים אותן אל הטירה מוקפת הזיקוקים וריקודי הואלס שלהם. אלא שהחלום של טיאנה אינו להיות נסיכה, את החלום הזה היא שומרת לשרלוט, בתו של ביג דדי העשיר, נסיכה מהסוג הנפוץ בדרום ארצות הברית. טיאנה שבה בסוף היום לצריף הצנוע של הוריה, לבשל ארוחת ערב עם אביה ולדבר איתו על המסעדה שיפתחו יום אחד. השנים חולפות, אבא של טיאנה נפל במלחמת העולם, אבל טיאנה לא מוותרת על החלום. היא עובדת בשתי משרות ונמנעת מבילויים ושינה בכדי לחסוך כל סנט לפתיחת המסעדה. הסכום הדרוש נראה רחוק מהשג יד, עד שכמו בכל אגדה שמכבדת את עצמה, מגיע נסיך. הנסיך נאווין ממלדוניה נוחת בניו אורלינס רגע לפני חגיגות המארדי גרא וביג דדי צפוי לארחו לנשף של החברה הגבוהה. שרלוט, שמבינה כי זו הזדמנות מצוינת לדוג נסיך ולהפוך לנסיכה, מבקשת מטיאנה להיות אחראית על הקייטרינג לארוע ומציעה לה סכום נדיב בתמורה. ערמת השטרות הירוקים היא בדיוק מה שטיאנה צריכה בכדי לפתוח מסעדה והיא נענית בחיוב. מה חבל שרוכש מסתורי מאיים לגזול ממנה את הנכס היקר, כך שכל המאמצים עלולים להיות לחינם. אלא שנאווין הוא לא פרינס צ'רמינג. הוא אמנם מאמין שיצליח להשיג כל דבר בעזרת חיוך כובש וקסם אישי, אבל בהגיעו לניו אורלינס, הוא חסר פרוטה מאחר והוריו נישלו אותו. הסיבה לכך לא מוזכרת, אבל ניתן לשער שהיא קשורה לנטיה של נאווין לנגן ולרקוד עם בחורינות במקום לקחת אחריות על חייו ולא לבזבז אותם על מסיבות וחופשות יקרות. מפגש עם ד"ר פסיליה, מכשף הוודו המקומי (יש אחד כזה בכל ישוב), משבש את התכניות של כולם. טוב, כולם חוץ מד"ר פסיליה. הוא נעזר בחבריו מ"הצד האחר" והופך את נאווין לצפרדע. זה לא מונע מהנסיך להגיע למסיבה של ביג דדי, אולם מי שפוגשת בו בגרסת הדו-חי היא לא שרלוט, אלא טיאנה. בתום חילופי דברים, מבטיח נאווין לגמול לטיאנה בעין יפה אם תשיב אותו לצורתו המקורית בעזרת נשיקה. טיאנה מסכימה, בחוסר חשק מופגן, נאווין הופך בחזרה לנסיך וכולם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. אממ... לא, הם לא. טיאנה איננה נסיכה כנדרש באגדות ובמקום להסיר את הכישוף, הנשיקה הופכת את טיאנה לצפרדע והיא ונאווין מגורשים מהמסיבה לארץ הביצות. הם מתגלגלים לשורה של הרפתקאות הכוללות תנין שחולם לנגן בתזמורת ג'אז, גחליליות הילביליות עם נטיה לרומנטיקה וחיפוש אחר כהנת וודו זקנה, שאולי תסייע להשיב את גיבורינו למשפחת היונקים. תמיד הייתה לי חולשה לסרטי דיסני. הסרט הראשון שראיתי בקולנוע היה "שלגיה ושבעת הגמדים" וכל מנגנוני האנטי-קיטש הקיימים לא יכולים למנוע ממני להתמוגג למשמע שיר מ"בת הים הקטנה", או צפיה בפעם המי יודע כמה ב"מלך האריות". יש לאולפן הזה, שמשמש הן כמגדלור תרבותי לדורות של ילדים והן כסמל לאימפריית רשע קפיטליסטית, את היכולת למשוך אותי כל פעם מחדש. אין סרט שלהם שאני מחשיב ילדותי מדי וגם הנאיביות שבסצנות משתלבות איכשהו בבידור האיכותי. "הנסיכה והצפרדע" הוא הסרט הראשון של דיסני שרובו באנימציה דו-מימדית, מאז "מרד החיות" (2004). הוא ממשיך את הקו שהוטווה מאז תחילת העשור עם "הקיסר נפל על הראש", "לילו וסטיץ'" ו"לפגוש את הרובינסונים", סרטים שמתרחקים מהתבנית הקלאסית המקובעת. סרטים אלה מאופיינים בקצב מהיר יותר ובמעבר חד בין סצנות קומיות פרועות לבין רגעים דרמתיים מהורהרים. הם לא מתרחשים בארץ האגדות, אלא במציאות שלנו, רק עם טוויסט. אחרי שהיה זה חייזר הרסני שמסייע ליתומות להתגבר על הבדידות, או ילד שנוסע לעתיד כדי ללמוד... משהו (אני לא בטוח שיש לרובינסונים מסר), הפעם, משתמשים הבמאים רון קלמנטס וג'ון מאסקר באגדה מהופכת בכדי להחדיר צבע לחייה הקשים של אישה שחורה צעירה בדרום ארה"ב. בכל הנוגע לעיסוק בנושאים חברתיים, "הנסיכה והצפרדע" די מתחמק מהאש. דיסני נמנעו מזה זמן רב מליצור סרטים עם דמויות שחורות בתפקיד הראשי, הרבה בגלל הביקורות שספג "שירת הדרום" לאורך השנים. הסרט הואשם בכך שהוא מציג אידיליה לחיי העבדים בדרום ומתכחש לסבלם ודיסני בתגובה הורידו אותו מהמדפים ונמנעו מלהוציא אותו מחדש לקולנוע. גם "הנסיכה והצפרדע" עמד בסיכון, במיוחד בעידן המגה-פוליטיקלי קורקט של ימינו, אבל הצליח לצאת נקי. טיאנה היא דמות מעוררת הזדהות והיותה שחורה פוגע בה רק מכיוון שזו הייתה המציאות באותה תקופה. השוואה בין הבתים דמויי הארמונות של הלבנים לבין צריפי העץ הצנועים של השחורים, לצד משפט שנזרק מכיוון סוכני הנדל"ן על הרקע של טיאנה, מהווים את כל העיסוק הישיר בפערים החברתיים בחברה מעורבת. הסרט מעדיף להתמקד בחיפוש אחר חלומות וביופי פנימי כנושאים מרכזיים. עכשיו, לא נעים, אבל נדמה שהוריקן קתרינה עשה שירות מצוין ליחסי הציבור של ניו אורלינס. לולא האסון שגבה אלפי קורבנות והחריב חלקים גדולים מהעיר, ספק אם הייתה סיבה להפוך אותה לדמות מרכזית בסרט. הפסקול, הכולל שירים שחבר רנדי ניומן, נוצר ברוח גדולי הג'אז של ניו אורלינס והתנין לואיס מזכיר בעצמו את לואיס ארמסטרונג כאחד מאליליו. הסרט כולל גם מספר התייחסויות למחזה "חשמלית ושמה תשוקה", המתרחש בניו אורלינס, כולל הקריאה המפורסמת "היי, סטלה!". כמו "ראיון עם ערפד", "סודות נעולים" ו"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", גם "הנסיכה והצפרדע" מתבסס על המסתורין שאופף את העיר שעל שפך המיסיסיפי. השילוב בין מסורות וודו, אגדות אפריקאיות ואינדיאניות עתיקות, אחוזות הפאר, השפעות אירופאיות שונות ואדמת הביצות המקיפה, הפכו את ניו אורלינס כר פורה לשמועות וסיפורי אימה ופלא. ארצות הברית היא מקום גדול ויש בו פינות נסתרות רבות, אבל נדמה שלפחות חצי מהן מרוכזות סביב המיסיסיפי. למרות ההתחמקות מעימות ישיר עם נושאים חברתיים, "הנסיכה והצפרדע" ניחן בגישה בוגרת יחסית לסרטים לכל המשפחה. במיוחד מפתיע היחס למוות במסגרת העלילה. בניגוד לסרטים קלאסיים, בהם מוות הוא לעיתים רגע השיא של הסרט, כאן מתייחסים אליו כחלק מהחיים. חלק עצוב, אבל לא מה שיכריע גורלות. אביה של טיאנה לא מת בידי מכשף רשע, או כשניסה להציל את העיר מאסון. הוא נהרג בקרב, לצד מיליוני חיילים אחרים והאזכור היחיד לכך הוא בדמות אות הגבורה שניצב ליד תמונתו. סופו של הסרט, בלי לחשוף פרטים, הפתיע אותי לטובה בנכונות שלו ללכת נגד התבנית הטיפוסית של אגדות הנסיכות שדיסני כל כך מומחים בהן. "הנסיכה והצפרדע" הוא חלק מהדור החדש של סרטי דיסני. למרות שיש לו נסיך, הוא מעוגן במציאות וחלק גדול ממנו מוקדש לבדיחות מהירות וקטעים מוזיקליים מורכבים. הוא מכיר בכך שהקסם הוא לא חלק מהמציאות ושדרושות נסיבות חריגות ביותר בכדי שיהיה לו קיום. עם כל החיבה שלי לקלאסיקות, אני מודה שהסגנון החדש עובד ממש טוב מבחינתי. הסרטים החדשים לא בהכרח טובים יותר, אבל ההליכה המכוונת נגד האגדות הישנות מראה על אולפן שיודע להתקדם עם הזמן ומכיר בכך שהקהל שלו פחות תמים מזה שהיה לפניו | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |