|
סיכום העשור בקולנוע
אביעד שמיר |
|||||
|
|
|||||
| אני לא יודע כמה חורים יש לכם, אבל בטח מכולם כבר יצאו לכם סיכומי עשור. בכל זאת, ISF מגיש את הסיכום הסופי של הקולנוע בעשור הראשון של המאה ה-21. כשארכאולוגים ימצאו את המאמר הזה, כולי תקוה שהדבר יעזור לשפוך אור על תופעות מסתוריות כמו עלייתו של האל אדוארד קאלן, או נפילתו של המלך לוקאס הראשון. שההיסטוריה תרחם על כולנו | |||||
| המנסרים מטוקיו בתחילת העשור, ז'אנר האימה היה בתנופה. לאחר סרטים מצליחים מסוף הניינטיז, כמו "צעקה", "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" ו"פרויקט המכשפה מבלייר", היה נדמה שסרטי האימה הולכים ומשתלטים על עולם הקולנוע. אכן, בתחילת העשור נתקלנו בכמה רעינות מקוריים, כמו הצייד המסתורי "ג'יפרס קריפרס", ג'יגסאו המארגן חידונים רצחניים ב"המסור", או אפילו המוות עצמו שיצא לסגור פערים ב"יעד סופי" בשפע נסיבות מסתוריות. ההצלחה של "החוש השישי" ב-1999, הביאה את מ. נייט שאמאלן למעמד של היצ'קוק הצעיר ונפוצה האמונה שכל סרט בבימויו יהפוך לקלאסיקת אימה ומתח. המציאות הייתה שונה לחלוטין. למרות עליה מטאורית בכמות סרטי האימה שזכו להפצה רחבה ביחס לעשורים קודמים, מקוריות וחדשנות הן בדיוק מה שלא מאפיין את הז'אנר בשנים האחרונות. רוב סרטי האימה המצליחים היו חלק מסדרה ותיקה, חידוש לסדרה ותיקה, או סדרה שהתחילה ברעיון מקורי והפכה במהרה למסחטת כסף שלא נותנת הרבה קרדיט לצופים. לא מעט מסרטי האימה שיצאו במהלך העשור הם למעשה גרסה אמריקאית של סרטים מזרח אסיאתיים מצליחים. המפורסם שבהם הוא "הצלצול", המבוסס על הסרט היפני Ringu. זמן קצר אחריו, יצא "הטינה", המבוסס על Ju-On, יפני גם הוא. בשני הסרטים ככבו שחקניות מוכרות (נעמי ווטס בצלצול, שרה מישל גלר בטינה) ושתיהן התמודדו מול ילדות מסתוריות שרדפו את הצופים בסיוטיהם. שני הסרטים היו ללהיטים מפתיעים ברחבי העולם והולידו המשכים מוצלחים פחות. מעניין שבעוד הגרסה האמריקאית של "הטינה" בוימה בידי טקאשי שימיצו, שיצר גם את המקור היפני, "הצלצול" בוים בידי גור ורבינסקי, במאי להשכרה שלא עסק באימה לפני כן. בעוד שימיצו נותר אלמוני מחוץ למולדתו, ורבינסקי המשיך לדפוק קופה עם סדרת "שודדי הקריביים". גור ורבינסקי הוא לא הבמאי היחיד שעשה סרט אימה והפך במהלך העשור לבמאי הוליוודי מהשורה הראשונה. לשלושה מזוכי האוסקר בשנות האלפיים יש אימה ברזומה: רומן פולנסקי שלאחר שנים של רוחות ורוצחים, זכה בפרס בזכות סרט השואה "הפסנתרן", דני בויל שביים בין השאר את "28 יום אחרי" ופיטר ג'קסון, אליו עוד נחזור. זאק סניידר זכה להכרה בזכות חידוש ל"שחר המתים", קלאסיקת הזומבים של ג'ורג' רומרו. סרט זה סלל לו את הדרך לשובר הקופות "300" ול"השומרים", שניהם מעוררים פולמוס אודות איכותם, אך לא אודות הצלחתם. הדרך נסללה גם עבור חזרתם של הזומבים לקולנוע, כולל בקומדיות "Shaun of the Dead" ו"ברוכים הבאים לזומבילנד". מי שעשה אולי את המעבר החד ביותר בין סרטי אימה לקולנוע מיינסטרימי (ובחזרה), הוא סם ריימי. מי שהיה מוכר לפני עשר שנים בעיקר בזכות סדרת The Evil Dead, ביים מאז שלושה סרטי ספיידרמן וצפוי לעבוד גם על הרביעי בסדרה. ריימי תמיד זפזפ בין ז'אנרים, אבל לתת לו את "ספיידרמן", היה חתיכת הימור. הסדרה המאוד יקרה הזו נצפתה בידי יותר אנשים מכל סרטיו הקודמים של ריימי ביחד והייתה יכולה לפרוץ עבורו את הדרך לקריירה הוליוודית משגשגת. אלא שבמקום להפוך לבמאי שמחפש ליצור שוברי קופות, בסגנון ג'יימס קמרון וסטיבן ספילברג, ריימי לא נצל את היוקרתיות שנוספה לשמו וחזר לשורשים. לקראת סוף העשור, הוא ביים את "קחי אותי לגהנום" שמכיל הרבה מאוד גועל מודע לעצמו. הסרט הזה הוא הסיוט של הוליווד, בלי כוכבי ענק, עם עלילה מאוד בסיסית ונוזלי גוף נשפכים בכל סצנה שניה. עדיין, נראה שהמגמה הכי בולטת בעשור האחרון בז'אנר האימה, היא המחזור. מעבר לסרטים זרים ש"גוירו" בכדי להתאים לקהל אמריקאי, כמעט כל סדרת סלאשרים מצליחה מן העבר זכתה לחידוש. הזכרתי את "שחר המתים", אליו הצטרפו גם חידושים ל"המנסרים מטקסס", "יום שישי ה-13", "ליל המסכות", The Hills Have Eyes ו"הבית האחרון משמאל". טכנית, החידוש ל"סיוט ברחוב אלם" יצא רק בעשור הבא, אבל כבר זכינו לראות את פרדי קרוגר חוזר אלינו ב"פרדי נגד ג'ייסון". על אותו עקרון, יצאו גם שני סרטים שהפגישו בין הטורף לנוסע השמיני. כל החידושים נחשבים פחות מוצלחים מהגרסאות המקוריות, אולי בגלל נוסטלגיה ואולי כי סרטי אימה טובים צריכים להעשות בקטן, בלי התערבות של אולפנים גדולים. סדרת "המסור", אחת הסדרות היחידות מהעשור שמבוססות על סיפור מקורי, התחילה עם סרט דל תקציב שזכה להצלחה מפתיעה. בהוליווד הריחו את הכסף והפיקו כבר חמישה סרטי המשך, אף אחד מהם לא מוצלח כמו הראשון. אחד האחראים לשמירה על מעט הכבוד שנותר לז'אנר, הוא רוברט בארטליי קאמינגס, רוב זומבי בשבילכם. לאחר הצלחה מוזיקלית בקרב חובבי המטאל, ביים רוב זומבי שני סרטי אימה מקוריים: "בית 1000 הגופות" ו"דחויי השטן". שני הסרטים זכו לביקורות חיוביות יחסית, הרבה בזכות הסגנון החזותי והאלימות הבלתי מתפשרת שלהם. עם זאת, גם האדון זומבי שותף למגפת הרימייקים, לאחר שביים שני רימייקים ל"ליל המסכות". מצד שני, אני מתאר לעצמי שהפצת מגפה כלשהי נמצאת בראש רשימת המטלות של רוב זומבי. מי שרוצה מקוריות אמיתית, מוזמן להכין את הדרכון ולהוריד נעליים, כי יצאו כמה סרטי אימה מעניינים מרחבי העולם: גיירמו דל טורו המקסיקני ביים את "ילדים של אף אחד" והפיק את "בית היתומים". מדרום קוריאה הגיע "המארח", בו קרפיון מוטנטי מאיים על האנשים המתגוררים ליד הנהר האן. טימור בקממבטוב הרוסי ביים את סרטי הערפדים "משמר הלילה" והמשכו "משמר היום". גם בישראל החלו נסיונות אימה. "ימים קפואים", פרויקט הגמר של דני לרנר, הפך לסרט באורך מלא ובימים אלה, נמצא "כלבת" של אהרון קשלס ונבות פפושדו בשלבי עריכה. עוד תרומה קטנה של ישראל היא הבמאי אורן פלי, שהגר לארה"ב ויצר שם במיניאטורה של תקציב את "פעילות על טבעית", אחד משוברי הקופות המפתיעים של העשור. איזהו גיבור הז'אנר, או אולי תת-ז'אנר, המזוהה ביותר עם העשור החולף, הוא סרטי גיבורי-העל. סיפורים על בעלי כוחות מיוחדים שמצילים את היום, סופרו הרבה לפני המצאת הקולנוע או הקומיקס. שמעתם על הרקולס? שמשון הגיבור? רובין הוד? מאות, אם לא אלפי, דורות גדלו עם דמויות שכאלה כחלק מעולמם ועדיין, רק בעשור האחרון התגבש סוג של ז'אנר קולנועי סביבן. לכל אורך המאה ה-20, הופקו גרסאות קולנועיות וטלוויזיוניות רבות למעללי הגיבורים, מסופרמן ובאטמן ועד לטרזן והארי הודיני (שכיכב בסדרת סרטונים אילמים משלו). רובם היו דלי תקציב והערך הבידורי היחיד שנותר מהם, נובע מ"קאמפיותם" המשתפכת. הגרסה של ריצ'רד דונר ל"סופרמן" (1978) היא אולי הניסיון הרציני הראשון ליצור סרט גיבורי-על ברמה הוליוודית. אם עד לאותה שנה, התקציבים הגדולים נשמרו לאפוסים היסטוריים ומיוזיקלז רהבתניים. בעקבות הצלחת סופרמן והמשכיו, הופיע בסוף שנות השמונים "באטמן" של טים ברטון ו"בלייד" שיצא בסוף שנות התשעים. הסרט שהביא לפריצה האמתית, יצא רק בשנת 2000. בריאן זינגר, שהיה מוכר באותה עת בעיקר בזכות "החשוד המיידי", קבל לידיו עיבוד לסדרת הקומיקס המצליחה "אקס מן". בלי שום ניסיון קודם בסרטי אקשן (הז'אנר אליו שויכו אוטומטית גיבורי על), ניגש זינגר למלאכה וביים סרט שעסק יותר בדמויות שמאחורי המסכה, מאשר בלצלם כמה שיותר פיצוצים מכמה שיותר זוויות. התגובות היו מעורבות. מצד אחד, הסרט נחשב מוצלח והציע גישה מרעננת לקשיים הכרוכים בהצלת העולם, תוך פחד מתמשך מרדיפה. מצד שני, לא היה בו הרבה אקשן ונדמה כאילו הסיפור נגמר באמצע (ויכוח שנסוב גם סביב "בלתי שביר" של שמאלאן). שלוש שנים לאחר מכן, יצא סרט ההמשך ולצד כמות נכבדה של אקשן ואפקטים, הקהל היה מוכן יותר לדמויות הרגישות ולחלוקה לא חדה בין טובים ורעים. המבקרים דאגו לציין את הדמיון בין המוטנטים בסרט לקהילות להט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים) שמתקשות להתקבל כחלק מהחברה, תוספת של העיבוד הקולנועי שהביאה יותר סאבטקסט בין קרב לסצנה של שינוי צורה. זינגר עזב את הסדרה לאחר מכן, בכדי לביים את "סופרמן חוזר". למרות הסכומים העצומים שהושקעו בהפקה, סופרמן החדש נחשב למאכזב הן בקופות והן בביקורות וזינגר זנח את גיבורי העל לעת עתה. סדרת "אקס מן" המשיכה בינתיים עם סרט שלישי בינוני, אך רווחי ועם שורה של סרטים העתידים להתמקד בדמות אחרת בכל פעם, החל מוולברין שזכה לסרט משלו ב-2009. בין שני האקס-מנים הראשונים, הופיע גיבור נוסף על המסך. ספיידרמן כשל בכל ניסיונותיו הקודמים לעלות על המסך הגדול. למרות שמדובר באחת מדמויות הקומיקס המוכרות והאהובות באמריקה, רק הסרט בבימויו של סם ריילי הביא למותג כבוד. שלושת הסרטים שיצאו עד כה בסדרת ספיידרמן (והרביעי בדרך) הם מהסרטים המצליחים ביותר בהיסטוריה ועוררו עניין מחודש בדמות. אולי זה תזמון היציאה של הסרט הראשון, בקיץ שאחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר, אבל ההצלחה של "ספיידרמן" היא כנראה הגורם העיקרי לכך ש-די.סי. קומיקס ומארוול החלו להתחרות ביניהן לא רק על גבי נייר ובטלוויזיה, אלא גם במגרש המשחקים הגדול בעולם. פתאום הופיעו סרטים על הענק הירוק (בשתי גרסאות), על ארבעת המופלאים, על דרדוויל, על אלקטרה, על המעניש ובערך כל דמות שאי פעם הפכה ללוחמת בפשע מטעם עצמה. למרות שנדמה שבשנה האחרונה, נרגע שצף סרטי גיבורי העל, אנחנו למעשה בהמתנה למשלוח נוסף. "איירון מן 2" יצא בקיץ הקרוב, לאחר ההצלחה האדירה והביקורות המהללות שהסרט הראשון זכה להן. הענק הירוק, קפטן אמריקה ותור הם בין הגיבורים שיצטרפו לאיירון מן לסרט על הנוקמים בעשור הבא. באופן מעניין, סרט גיבורי העל המצליח של העשור (ובכל הזמנים), הוא סרט שדי רחוק מהסגנון הצבעוני והפנטסטי שמזוהה עם הז'אנר. ב-2005 יצא "באטמן מתחיל", נסיון לעבד מחדש את עלילות איש העטלף בסגנון מציאותי ככל הניתן, מבלי לוותר על "השואו". כריסטופר נולאן, שכבר זכה לפרסום בזכות "ממנטו", גויס לביים את הסרט הזה שבעצם, מתעלם מכל סרטי באטמן הקודמים. בין השנים 1989-1995, יצאו ארבעה סרטי באטמן, שניים של טים ברטון ושניים של ג'ואל שומאכר. נטען שאחת הסיבות לשינוי המוחלט בגישה כלפי הדמות נובע מרצון למנוע אסון כמו הסרטים של שומאכר, שהיו כה גרועים, עד שהוא עצמו התנצל עליהם בפני מעריצי המותג. כריסטופר נולאן התמקד בהפיכתו של הפלייבוי ההרפתקן ברוס וויין ללוחם בפשע והביא לסרט מראה אפרורי ומציאותי יותר. הוא אפילו החליף את הבאטמוביל בג'יפ משוריין והעלים כל מרכיב על טבעי מהעלילה. זה הצליח והסרט זכה למחמאות רבות ולשבור קופה או שתיים, אבל משהו היה חסר. אולי הסרט היה יותר מדי מציאותי, כאשר הלחם של גיבורי העל הוא המיתולוגיה שנרקמת סביבם. תחושת החסר נעלמה עם סרט ההמשך "האביר האפל". כמעט שנה לפני צאת הסרט, החלו קמפיינים ויראליים לקידומו ושמועות על כך שהוא עוד יותר טוב מ"באטמן מתחיל". באחד הליהוקים היותר מפתיעים בתולדות הז'אנר, נבחר הית' לדג'ר לתפקיד הג'וקר, דמות שהייתה מזוהה באופן מוחלט עם ג'ק ניקולסון והפכה לסוג של טאבו. למרות שלבאטמן היו אויבים רבים, הג'וקר נתפס כמשמעותי מכולם. בחירתו כנבל היחיד ב"באטמן" של ברטון (בעוד בשאר הסרטים, נהגו להשתמש בנבלים שונים המשתפים פעולה), עזרה עוד יותר להעלתו למעמד הבוס הסופי של הסדרה. לדג'ר נראה כמו בחירה תמוהה, בהתחשב בכך שהסרט היחיד עד לאותו רגע בו מישהו שם לב ליכולות המשחק שלו, היה "הר ברוקבק" האיטי והמאופק. לקחת את הבוקר השתקן שמסתיר את נטייתו המינית לתפקיד ארכי-פושע מטורף שנוהג להתאפר כליצן ולנהוג באימפולסיביות פרועה, מעלה לא מעט סימני שאלה. ברם, התברר שנולאן ידע מה הוא עושה. מותו הפתאומי של לדג'ר, מספר חודשים לפני צאת הסרט לאקרנים, נחשב בעיני רבים לאחת הסיבות שהביא כל כך הרבה קהל בשבוע הראשון. משחקו של לדג'ר, לצד תסריט מותח שמבקש לבחון את אופיו האמיתי של האדם, נחשב לסיבה שהקהל הוסף לזרום לבתי הקולנוע גם בשבועות שלאחר מכן. בסופו של דבר, "האביר האפל" הפך לסרט המצליח של העשור והשני בהצלחתו בכל הזמנים. הית' לדג'ר זכה באוסקר על תפקיד הג'וקר והפך בכך לאדם הראשון שזוכה בפרס האקדמיה על משחק בסרט גיבורי על. כפי שתמיד קורה כשיוצאים יותר סרטים מסוג מסוים, גם כמות הסרטים הגרועים עולה. לצד ההצלחות האדירות של ספיידרמן, באטמן, איירון מן ואקס מן, היו לא מעט כשלונות. ברוב המקרים, מדובר בשילוב לא נכון בין במאי שלא יודע לספק את הקהל, תסריט קלישאתי וליהוק שגוי. עדיין, עלייתם של סרטי גיבורי העל פתחה את הדלת גם לסרטים שמציגים את הצד הפחות נוצץ של המקצוע. אולפני פיקסאר, עד אז מזוהים בעיקר עם צעצועים מדברים ודגים שמחפשים את נמו, הוציאו ב-2004 את הסרט הראשון שלהם שגיבוריו בני אנוש. "משפחת סופר-על" מתרחש בעולם בו גיבורי על קיימים, אך נאלצים להימנע משימוש בכוחותיהם, בשל הנזק הסביבתי הכרוך בכך והוצאות הטיפול הרפואי בפושעים אותם הם לוכדים. במאי האנימציה המוכשר בראד בירד צורף לצוות של פיקסאר בכדי להביא את סיפורה של משפחה בעלת כוחות על שמתמודדת מול נבל ומול החוקים המגבילים. בעוד הסרט הוא בעיקר קומדיית אקשן, הוא מתייחס בצורה ישירה לשאלות שסרטים אחרים בז'אנר מתעלמים מהן, כמו איך החברה המודרנית תתמודד עם מי שמתחרים במשטרה בתפיסת פושעים, או למה לעזאזל צריך גלימה? כמו רוב סרטי פיקסאר, גם "משפחת סופר-על" נחשב למשובח במיוחד ומיועד לקהל בוגר לא פחות משהוא מיועד לילדים. גיבור על נוסף שהביא הסתכלות חדשה על קשיי התפקיד, הוא הנקוק. וויל סמית', שחקן אהוב שתמיד מגלם את הטוב, מופיע בסרט כגיבור על שתיין, עצלן ועצבני שמזלזל באנשים הרגילים ושונא את התלונות שלהם על הנזק שהוא גורם בזמן שהוא מציל את חייהם. למען האמת, בעוד מר סופר-על גורם נזק בלי כוונת זדון, הנקוק משתמש לא פעם בכח מוגזם סתם כדי לחסוך זמן, מה שגורם לתקשורת להסתכל עליו בעין עוינת. השיא בהסתכלות הביקורתית על גיבורי העל, הגיע בתחילת 2009, בדמות "השומרים". למרות שהרומן הגרפי יצא לפני יותר מעשרים שנה, רק עכשיו יצאה הגרסה הקולנועית (למורת רוחו של אלן מור, ששנאתו להוליווד הביאה לכך שהוא מאחל לכל עיבוד לספריו חורבן מוחלט). זאק סניידר, אחרי "שחר המתים" ו-"300", המבוסס על קומיקס של פרנק מילר, יצר אפוס בן שלוש שעות הנאמן ברובו לספר של מור ועדיין, הצליח להכעיס לא מעט מעריצים. הדבר שרוב האנשים זוכרים מהסרט הוא איש כחול זוהר שמסתובב עירום רוב הזמן. למעשה, "השומרים" מתרחש בעולם בו אין גיבורי על אמיתיים, אבל המיתולוגיה סביבם קיימת. מה שיש זה קבוצה של שוטרים בתחפושות שהתארגנו ארבעים שנה קודם לכן בכדי להטיל אימה על הפושעים. הסרט מתמקד דווקא בדור הבא של השומרים, בהם נמצא גם דוקטור מנהטן שתאונה במהלך ניסוי מדעי, הפכה אותו לחצי אל שהולך ומאבד עניין במין האנושי. במקום להילחם בפשע, דוקטור מנהטן והשומרים האחרים מגוייסים לטובת האינטרסים הצבאיים של אמריקה במהלך המלחמה הקרה. הסרט מוצג כולו באופן מאוד אפל וציני ומציג גישה לפיה המין האנושי מוביל את עצמו לאבדון בכל מקרה, עם גיבורי על ובלעדיהם. הסרט זכה להצלחה מסחרית מתונה, אולי בגלל שיווק לא נכון שניסה להציג אותו כסרט גיבורי על סטנדרטי ואולי כי הוא פשוט אפל מדי בשביל למשוך הרבה קהל. מה קורה? אני קורא נניח שאתם לא מחשיבים קומיקס לספרות אמתית. ריבוי התמונות על חשבון תיאורים מילוליים משחית לדעתכם את המחשבה ופוגע בדמיון. אתם מסתכלים על מדף הספרים בתוגה וחושבים כמה חבל שהקולנוע יביא יום אחר להעלמות של המילה הכתובה. אתם, כמובן, טועים. ספרים תמיד היוו מקור לעלילות סרטים, אולם בעשור החולף, יותר מאי פעם, זכו ספרים להצלחה בזכות עיבודים קולנועיים. במיוחד בלטה בכך ספרות הפנטזיה. טרילוגיית "שר הטבעות" של טולקין תורגמה לטרילוגיה קולנועית בת תשע שעות וחצי (לא כולל גרסת הבמאי) וזכתה בערמות של פרסים, בהם אוסקר לסרט הטוב ביותר ל"שיבת המלך". אחרי שישה עשורים בהם הסדרה נחשבה בלתי אפשרית לעיבוד בצורה רצינית, הצליח פיטר ג'קסון לכתוב ולביים שלושה סרטים עתירי תקציב ואפקטים שזכו לתמיכתם של מעריצי הסדרה הוותיקים ושלחו עוד מיליוני אנשים ברחבי העולם לבחון גם את המקור הספרותי. כל אחד מפרקי הסדרה היה שובר קופות במימדי ענק ולא נרשמו התהפכויות חריגות בקברו של טולקין. עוד סדרת ספרים, חדשה יותר, שעובדה ועודנה מעובדת לסרטים, היא סדרת הארי פוטר. עד כה, יצאו שישה סרטים והחלק השביעי והאחרון יחולק לשניים. בניגוד לשר הטבעות, ספרי הארי פוטר הוסיפו להתפרסם במקביל ליציאת רוב הסרטים והדור הראשון של הצופים הוא בחלקו גם הדור הראשון של הקוראים. העיבודים נחשבים פחות נאמנים למקור (או נאמנים מדי, כמו במקרה של שני הסרטים הראשונים), אבל כולם שוברי קופות. מכיוון שעד כה, עבדו על הסדרה ארבעה במאים שונים, הסרטים נבדלים זה מזה בסגנון וכל במאי מביא את הפרשנות שלו לעלילה. כריס קולומבוס נסה ליצור שובר קופות קיטשי לכל המשפחה, אלפונסו קוארון הביא סגנון אפל יותר ותבל אותו בהומור שחור, מייק ניואל שם דגש על האקשן ודייויד ייטס משלב בין דרמה לבין השראה מסרטי אימה. סדרת ספרים נוספת שזוכה להצלחה, היא סדרת דמדומים. בניגוד לשר הטבעות והארי פוטר, לא מדובר כאן בעולם פנטזיה שלם שנוצר ברוחו/ה של הסופר/ת, אלא בעלילה המשלבת יצורים קסומים בעולם שלנו. קיימת ביקורת רבה כלפי האופי בו ערפדים מוצגים בדמדומים וכלפי הרגשנות היתרה והדברת האינסופית שמלוות את הסרטים, אבל אין ויכוח עם המספרים. "דמדומים" ו"ירח חדש", המבוססים על שני הסרטים הראשונים בסדרה, הם הצלחות מסחררות ומוזר ככל שזה נשמע, ההוכחה שבני נוער עדיין אוהבים לקרוא. הצלחת הסרט הראשון הפתיע רבים, מכיוון שלא העריכו נכונה את מידת ההערצה הקיימת לספרים. מתברר שכבר כמה שנים, ספרי דמדומים הם בין היצירות הכתובות הפופולאריות ביותר בעולם ורק כאשר יצא העיבוד הקולנועי, התברר כמה אנשים כבר מכירים את הדמויות ובאו כדי לראות אותן בגרסת בשר ודם. בעיקר בשר. היו עוד נסיונות לתרגם סדרות פנטזיה מצליחות לסדרות קולנועיות, אולם הן כשלו. המצליחה יחסית היא סדרת נרניה. הסרט הראשון, "האריה, המכשפה וארון הבגדים" היה לשובר קופות, בין השאר בזכות התמיכה לה זכה מהכנסיה בארה"ב. סרט ההמשך, "הנסיך כספיאן", לא עמד בציפיות ולמרות הכנסות נאות, החליטה חברת דיסני לוותר על המשך הסדרה. נכון לעכשיו, עתידו של הסרט השלישי המתוכנן "דורך השחר", לא ברור וקשה להעריך האם ימצא המימון הנדרש להפקתו. לסדרת חומריו האפלים היה עוד פחות מזל. "מצפן הזהב", שהיה אמור להיות החלק הראשון בסדרה ארוכה של עיבודים קולנועיים, לא השיג את ההכנסות הצפויות וההמשך בוטל, כאשר העלילה תקועה בסוף פתוח. פה ושם, צצו עיבודים מצליחים לספרים שאינם חלק מסדרה ממושכת. "אבק כוכבים" ו"קורליין" של ניל גיימן עובדו, אחד כסרט מצולם והשני באנימציית סטופ-מושן והתקבלו בחום בקרב המבקרים והקהל. טים ברטון הפליא עם גרסה צבעונית במיוחד ל"צ'רלי בממלכת השוקולד" וצבעונית פחות ל"סיפורי דגים". ספייק ג'ונז הרחיב את הספר הקצר "ארץ יצורי הפרא" לסרט של שעה וחצי. ההצלחה הגדולה ביותר הייתה עם סרט אנימציה שהתבסס על ספר מאת ויליאם סטייג, בו עוג מתבודד יוצא בחברת חמור פטפטן להציל נסיכה. "שרק" זכה לתגובות כה טובות, שהביא ליצירת קטגוריה חדשה באוסקר לסרטי אנימציה באורך מלא. שני סרטי ההמשך שיצאו עד כה, היו להיטי ענק והסרט הרביעי יגיע בקרוב. הגבול האחרון? לצד עלייתם של הז'אנרים האחרים, נדמה שהמדע הבדיוני די נזנח במהלך העשור. ב-1999, יצאו החלקים הראשונים של שתי טרילוגיות ענק, "מטריקס" ו"מלחמת הכוכבים: אימת הפנטום". משניהם ציפו להניב המשכים שישנו את ההיסטוריה וילמדו את כולם איך צריכה להראות סדרה רוויית אפקטים. התוצאות היו מאכזבות. ג'ורג' לוקאס הצליח בעיקר לשכנע שלא היה טעם ביצירת טרילוגיה המתרחשת לפני ארועי "מלחמת הכוכבים: תקוה חדשה" והאחים וושאווסקי הפכו את היקום של מטריקס משיא המגניבות והפילוסופיה בשקל, למסה קתולית מעיקה ובלתי אפשרית למעקב. לוקאס המשיך לנצל את הפרנצ'ייז להגדלת ממונו בצורת סרט אנימציה, סדרת אנימציה, משחקי מחשב וחולצות עם הכיתוב "Sith Happens". האחים וושאווסקי ביימו את "ספיד רייסר", שלא הוסיף להם כבוד. ההצלחה הביקורתית היחידה שלהם במהלך העשור הייתה כמפיקים (ויש האומרים במאי צללים) של הסרט "ונדטה", על פי קומיקס של אלן מור שאולי ואולי לא, הטיל קללה על כל המעורבים בהפקה, לרבות נטלי פורטמן שהופיעה גם בסרטי מלחמת הכוכבים החדשים. בסופו של דבר, המד"ב נכשל ביצירת סדרות שזכו גם לאהדה ביקורתית וגם להצלחה מסחרית. בעוד סדרות פנטזיה כמו "הארי פוטר", "שר הטבעות" ו"שודדי הקריביים", הצטרפו למספר גיבורי על בכיבוש פסגת טבלת ההכנסות, המד"ב נאלץ לבחור בין אכזבה מסחרית, או רמה אמנותית נמוכה. למעשה, סדרת המד"ב היחידה שהניבה עד כה יותר משובר קופות ענק אחד והתחילה בעשור זה, היא "רובוטריקים". הסרט הראשון יצא ב-2007, היה לאחד משלושת שוברי הקופות הגדולים של השנה וזכה בפרס הקולנוע של MTV. ההמשך, שזכה לביקורות עוד יותר קוטלות, הוא הסרט המצליח ביותר בארה"ב בשנת 2009. לא ברור למה, אבל מייקל ביי הצליח לביים שני סרטים ששוחטים לחלוטין מותג אהוב משנות ה-80, הסרטים נחשבים לאיומים על פי רוב אמות המידה המוכרות, לוקחים עצמם הרבה יותר מדי ברצינות ועדיין, מושכים יותר קהל מהארי פוטר או משודדי הקריביים. שנות ה-50 של המאה הקודמת נחשבות לעשור בו סרטי המד"ב הפכו לז'אנר אמיתי. נכון שרוב הסרטים מאותה תקופה היו בי-מוביז שנועדו לקהל מצומצם שלא שואל יותר מדי שאלות, אבל יצאו משם כמה קלאסיקות שמשפיעות על עולם הקולנוע עד היום. בשנות האלפיים, הניסיון לשמור על הדופק של הז'אנר ברמה סבירה, הביא לגרסאות מחודשות של שלוש מאותן קלאסיקות, שתיים מהן מבוססות על ספרים. אוליבר הירשביגל ("הנפילה") ביים גרסה חדשה ל"פלישת חוטפי הגופות" שהייתה כשלון חרוץ. סטיבן ספילברג דווקא הצליח עם גרסה אפלה במיוחד ל"מלחמת העולמות", שכמעט ולא הזכירה במאום את שובר הקופות מ-1953. קיאנו ריבס מצא את יעודו כחייזר נטול הרגש קלאטו בחידוש ל"כשהעולם עמד מלכת". הסרט אמנם הצליח יחסית, אבל נחשב חיוור ומטופש ביחס לגרסה המקורית. "כשהעולם עמד מלכת" אולי מייצג את מה שהיה חסר למד"ב בעשור האחרון. בשנות ה-50, המלחמה הקרה ספקה השראה לסרטי פלישה ומרוץ החימוש הגרעיני היה העילה להופעתו של קלאטו בכדור הארץ והצבת אולטימטום לתושבי הפלנטה. בשנות ה-60 וה-70, משימות מתוקשרות של נאס"א לחלל הביאו את אנשי הקולנוע והטלויזיה לשער מה נמצא מעבר לגבול האחרון. בשנות ה-80 וה-90, טכנולוגיות חדשות ומהפכניות תורגמו כמחשבים בעלי בינה מלאכותית, עולמות וירטואליים ורובוטים רצחניים מהעתיד. בשנות האלפיים, קלאטו מגיע לכדור הארץ כדי להזהיר מהתחממות גלובלית. גם רולנד אמריך, האיש שהשמיד את הבית הלבן בעזרת חללית ב"היום השלישי", עבר להאשים את מזג האוויר בהשמדת העולם. הבעיה היא שריבוי אמצעי התקשורת הופך את סרטי הפלישות והאסונות למיותרים. כל העולם ראה איך מגדלי התאומים נופלים לאחר שנכנסו בהם מטוסים חטופים וזה לא היה סרט. הוריקן קתרינה השמיד את ניו אורלינס וצונאמי ענק הביא לעשרות אלפי הרוגים במזרח אסיה. הקולנוע אולי הופך את האסונות ליותר קרובים ואסתטיים, אבל נכשל בנסיון לשחק על הפחדים הכמוסים של האדם המודרני. אף אחד לא ידע איך נראים ומתנהגים מרגלים סובייטיים, או מה נמצא בקצה מערכת השמש. כולם יודעים איך נראה אסון אקולוגי, או פיגוע רב נפגעים במבנה בעל חשיבות סמלית. מבין סרטי המד"ב המוערכים ביקורתית, הרוב עומדים בפני עצמם ואינם חלק מסדרה. ספילברג יצר את "דו"ח מיוחד" על פי סיפור של פיליפ ק. דיק. פיקסאר הראו שוב שהם אולפן האנימציה המוביל בעולם, עם "וול-E", דוגמה עד כמה עולם פוסט-אפוקליפטי יכול להיות רומנטי. "ירח", הכולל ברובו רק שחקן אנושי אחד, זכה בפרס הסרט הבריטי העצמאי הטוב ביותר, אם כי לא הצליח במיוחד מבחינה מסחרית. "מחוז 9", גרסה ארוכה של סרט קצר על אפרטהייד נגד חייזרים בדרום אפריקה, היה ללהיט מפתיע, לצד ביקורות מחמיאות. ג'וס ווידון לקח את סדרת הטלויזיה המבוטלת שלו "פיירפליי" והמשיך אותה בסרט הקולנוע "סרניטי". לא ברור האם הייתה כוונה להמשיך את המותג לעלילות נוספות, אבל הסרט כמעט ולא הותיר חותם מחוץ לחוג המעריצים של ווידון (וחבל שכך). בתחילת העשור "מטריקס" היה כל כך משפיע, שכל סרט אפקטים שני שיצא אחריו, הכיל גרסה כזו או אחרת של אפקט זמן-קליע. מאז, אין סרט אחד שהביא בכוחות עצמו לכזו פריצה בתחום האפקטים. טרילוגיית "שר הטבעות" ו"רובוטריקים" מכילים אפקטים חדשניים, אבל העין כבר התרגלה לאינטנסיביות שלהם מכדי שבאמת ישפיעו על דור שלם של קולנוענים. רק לקראת סוף העשור, ג'יימס קמרון יצא מהקפאה בת 12 שנים והוציא את "אווטאר". בעוד העלילה של הסרט רחוקה מלהיות משהו להתגאות בו, האפקטים שלו והניצול חסר התקדים של טכנולוגיית צפיה בתלת-מימד, דאגו שרוב הצופים יתעלמו מהצדדים של הסרט שאינם כיף טהור. שבועיים לפני סוף העשור, הפך "אווטאר" לסרט בעל הפתיחה הגדולה בהיסטוריה שמבוסס על סיפור מקורי (למרות שמקוריות היא לא הצד החזק כאן). כהכנה לעשור הבא, שם אחד ותיק זכה לרענון. "סטארטרק", אחד המותג המוכרים בעולם הבידור, עבר בקיץ 2009 ריבוט עם שחקנים חדשים, סיפור מקור שלא הוצג בגרסאות קודמות וחריגה שממקמת את העלילה בקו זמן שונה מזה שגם הטראקרים הכבדים ביותר מכירים. הצלחה מסחרית וביקורתית דאגו לכך שזו סדרת המד"ב היחידה שעתידה מובטח לשנים הקרובות. לסיכום העשור הזה, שאפילו לא ברור איך צריכים לקרוא לו, הוא הראשון בו הייתי מספיק מבוגר בכדי לעקוב אחר התפתחות הקולנוע בזמן אמת, לכל אורכו. לפני עשר שנים, לא ניתן היה לחזות את עלייתם של גיבורי העל ובמיוחד את הצלתו של באטמן מהטעם הרע שהותירו סרטיו של שומאכר. לא חשבו שיהיה קהל קבוע לסרטי אימה, כולל מחזור של מותגים מוכרים. כבר לא ניתן לטעון שהקולנוע מרחיק אנשים מהספרות, מאחר ושני התחומים התגלו כשותפים עסקיים טובים במיוחד. כשנגמר המילניום הקודם, חשבו שמלחמת הכוכבים החדשה תהיה לסדרה המצליחה של העשור. מעט מאוד אנשים חשבו שלוקאס יפשל ושהדמויות האהובות על הנוער יהיו פיראטים וערפדים שנוצצים בשמש. האינטרנט השפיע באופן משמעותי על עולם הקולנוע. קודם כל, מדובר במדיום שלם שבקושי נוצל לפני כן לשיווק מוצרים. מדובר בשטח פרסום אינסופי שפתוח 24/7 לכל אדם שאינו תושב סין. נוסף על כך, האינטרנט נותן במה לכל בעל מקלדת לכתוב את דעתו על סרט ולדווח לעולם. מאחר וידוע שדעה של חברים משפיעה יותר מזו של מבקרים, המבקרים הפכו יותר ויותר קרובים לקוראים ונוצרו מיליוני עמודים חדשים לדיונים. טוויטר נחשב לשינוי הגדול של סוף העשור, כאשר אנשים מעדכנים את דעתם על סרטים ברגע שחזרו הביתה וחלקם כבר עם היציאה מהאולם, במידה והם מעדכנים דרך הטלפון. חלק אפילו רואים את הסרט לפני יציאתו ומפרסמים בעילום שם ביקורת מהירה. יש הטוענים שמספר סרטים נפגעו מכך שאנשים ידעו לא ללכת אליהם עוד לפני שעלתה ההצגה השניה. הקולנוע הוא יצור לא צפוי והעשור האחרון היה מטורף. העשורים הבאים יהיו מטורפים עוד יותר, כאשר הפערים בין היוצרים והקהל הולכים ונסגרים. לכל אחד יש פודיום כלשהו לצעוק ממנו ודרך קיצור לאזניהם של ראשי האולפנים. עשר שנים מהיום, כל מה שכתבתי כאן יראה לא רלוונטי, או במקרה הטוב, פיסת נוסטלגיה לתקופה תמימה יחסית. הולך להיות מעניין | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |