|
אסור להאכיל אחרי חצות.
אביעד שמיר |
|||||
|
|
|||||
| לא להרטיב, להימנע מאור בוהק, ואף פעם אף פעם!!! לא להאכיל אחרי חצות. | |||||
אימה וקומדיה אמורים להיות שני ז'אנרים נפרדים. לכאורה, הדבר היחיד שיש להם במשותף הוא נסיון למנוע מאנשים להישאר ישובים בכסאות, בין אם על ידי הקפצתם מרוב פחד, או הבאתם להישפך על הרצפה מצחוק. נדמה שהמטרות שלהם הפוכות. אלא שמדי פעם, מגיע סרט שמנסה לשלב את שני הרעיונות, הצחוק והפחד. לפעמים, זה אפילו עובד, כמו במקרה של גרמלינס. אני לא יודע באיזה גיל ראיתי את גרמלינס לראשונה. הסרט יצא כשהייתי בן שנה ונדמה כאילו תמיד היה שם. בצפיות חוזרות, אני מגלה כל פעם מחדש עד כמה הוא יותר אפל ממה שזכרתי ותוהה אם באמת הבנתי מה מתרחש על המסך בתור ילד. גרמלינס אינו חוסך במראות גרוטסקיים של גופות מרוטשות, הוללות שיכורה וחבלה מכוונת שתוצאותיה הרות אסון. העניין הוא שהזעזוע מרוכך, כי הגרמלינס שאחראים לכל ההרס הם יצורים די חמודים. נכון שלא הייתי רוצה להיתקל באחד מהם בסמטה חשוכה (סמטה מוארת דווקא כן), אבל הם בובות אנימטרוניות ירוקות ונמוכות קומה. קשה לחשוב עליהם כאיום אמיתי מחוץ לעולמו של הסרט. נתחיל מהתחלה. בחור בשם בילי מקבל במתנה מאביו יצור בשם מוגוואי. הם מחליטים לקרוא למוגוואי גיזמו ומגדלים אותו כחיית מחמד, כאשר ישנם שני חוקים שאסור להפר: אסור לתת למוגוואי להירטב ואסור, בשום אופן, להאכיל אותו אחרי חצות. כיאה לסרט שהעלילה שלו מורכבת מיותר משתי סצנות, בילי מצליח מהר מאוד לעבור על שני האיסורים. מים שנשפכים עליו בטעות, גורמים לכדורים שעירים להיפלט מגופו של גיזמו. אותם כדורים הופכים למוגוואי נוספים, אולם הרבה פחות נעימי מזג מגיזמו. המוגוואי החדשים גורמים לבילי להאכיל אותם אחרי חצות, מה שגורם להם להפוך לגרמלינים. גרמלין, בפולקלור האנגלי, הוא יצור קטן שעיקר עיסוקו הוא חבלה. הוא חודר למכשירים שונים וגורם להם להפסיק לתפקד, או לעבוד כנגד המשתמש בהם. בזמן מלחמת העולם השניה, גברו הסיפורים על גרמלינים המחבלים במטוסי בעלות הברית וגורמים להם להתרסק מעל הים. רואלד דאל כתב ספר שגיבורו גרמלין והיה אמור להפוך לסרט אנימציה של דיסני, אך הפרויקט מעולם לא המריא (גיחי גיחי). האחים וורנר דווקא מצאו את הפוטנציאל שביצורים ההרסנים והביאו אותם לעימות חזיתי מול באגס באני. ארבעים שנה לאחר מכן, הפיקו האחים וורנר את הסרט גרמלינס. תסריטאי מתחיל בשם כריס קולומבוס, לימים במאי "שכחו אותי בבית", "גברת דאוטפייר" ושני סרטי הארי פוטר הראשונים, כתב תסריט לקומדיה שחורה המבוססת על מיתוס הגרמלינים. מקום ההתרחשות אינו בסיס צבאי במלחמת העולם, אלא עיירה שקטה בלב ארצות הברית, ההופכת לערב חג מולד אחד לאתר אסון. על מלאכת הבימוי הופקד ג'ו דנטה, במאי לא מוכר במיוחד, עם נסיון מסוים בבימוי אימה. למרות שסרטו הראשון נקרא "אורגיית סרטים" וכלל שבע שעות של קליפים, סביר להניח שהיו אלה יותר סרטים כמו "פיראנה" ו"זעקת הדמים" שהביאו אותו לעבודה על גרמלינס. השילוב עבד. דנטה הפגין חוש מרשים לאסתטיקה ויצירת אווירת אימה, תוך הצלחה להעביר את שורות המחץ וההומור הפיזי בהצלחה. הסרט מכיל סצנות מטרידות של רצח וסיפור מצמרר מדוע קייט (חברתו של בילי) שונאת את חג המולד, כמו גם תמונות שנחרתות בזכרון, כמו ראשו הכרות של גרמלין נשרף באח. מצד שני, הסצנה אולי הכי זכורה בסרט היא בכלל של הגרמלינים צופים בהנאה ב"שלגיה ושבעת הגמדים", באופן שסותר לחלוטין את אופיים ההרסני. גרמלינס היה להצלחה גדולה. לצד ביקורות ששבחו אותו על מקוריותו והיותו סרט מהנה במיוחד, הסרט גם הכניס סכומים יפים בקופות. זהו השג מרשים בהתחשב בכך שיצא באותו סוף שבוע עם "מכסחי השדים". בנוסף, גרמלינס זכה בחמישה פרסי סאטורן, כולל לבמאי הטוב ביותר. ארבעת המועמדים שג'ו דנטה נצח, אגב, הם ג'יימס קמרון (שליחות קטלנית), סטיבן שפילברג (אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור), רון האוורד (ספלאש) ולאונרד נימוי (מסע בין כוכבים 3: החיפוש אחר ספוק). אולי שמעתם על מישהו מהם. עם הצלחה כזו, צפוי שיצא גם סרט המשך. גרמלינס 2 עברו שש שנים וסרט ההמשך, גרמלינס 2, יצא לאקרנים. הסרט הראשון הפך בינתיים לקאלט והאחים וורנר הרוויחו מיליונים על גבי מיליונים של דולרים ממרצ'נדייזינג. ג'ו דנטה נותר בכס הבמאי והביא עמו את זק גאליגן ופיבי קייטס (בילי וקייט) לסיבוב נוסף. את כריס קולומבוס החליף התסריטאי צ'רלס האס שלא עבד על אף סרט משמעותי לפני כן וימשיך במסורת זו גם בתום ההפקה הנוכחית. מקום ההתרחשות הועתק לגורד שחקים בניו יורק וגיזמו שוב נרטב ופולט מגופו מוגוואי מרושעים. אני לא חושב שאי הסבירו למה גיזמו הוא המוגוואי היחיד שמעדיף להיות נאהב וצמרירי במקום לנסות להפוך לגרמלין. רוב סרטי ההמשך פועלים לפי נוסחת "אפל יותר, בוגר יותר". לוקחים את מה שעבד בסרט הראשון וחוזרים עליו בצורה קיצונית יותר, בליווי נושאים כבדים יותר למחשבה וטוויסטים שיגרמו לצופים לחשוב מחדש על כל מה שידעו עד כה. ברוב המקרים, גם יציבו את הגיבורים בפני סכנות גדולות עוד יותר ויקרבו אותם למוות אכזרי יותר מאי פעם (לפחות עד החלק הבא בסדרה). זה עבד עם ספיידרמן, זה עבד עם סופרמן, זה עבד עם הארי פוטר, זה עבד אפילו עם ביל וטד. רק תחשבו לאילו מקומות אפלים יכולים לקחת את סיפור הגרמלינים, עכשיו שהם מסתובבים בעיר גדולה ועומד לרשותם תקציב גדול בהרבה. המילה הראשונה בפסקה הקודמת היא "רוב". זאת אומרת שישנם יוצאי דופן וגרמלינס 2 הוא אחד מהם. במקום לעשות סרט אפל-יותר-בוגר-יותר, הוחלט להדגיש דווקא את הצד הקומי שלו. אחרי החלק הראשון שהיה אמנם סרט מבדר, אבל קודם כל מפחיד ומותח, סרט ההמשך נפתח עם סרטון בכיכובם של באגס באני ודאפי דאק. במקום לנסות להפחיד עוד יותר, ג'ו דנטה ושות' החליטו לעשות סרט כל כך שטותי, שהוא מתפקד בחלקו כפארודיה על הסרט הראשון. סצנות מסוימות שהיו שיאי אימה בגרמלינס, זוכות לגרסה נלעגת בגרמלינס 2. למעשה, אני תוהה אם לא דגדג לאף אחד להוציא את הסרט בארץ תחת השם "הגרמלין מת מצחוק". הגרמלינים הם יצורים אנרכיסטיים. הם סולדים מסדר ופועלים מתוך אינסטינקט טהור לחבל בכל דבר שעובד אפילו קצת כמו שצריך. יוצרי הסרט נקטו בגישה דומה ואפשרו לכל מיני רעיונות שהיו מגוחכים מדי לחלק הראשון, להתעופף בקצב מסחרר אל מול המצלמה. בגרמלינס 2, גיזמו עושה פארודיות על פלאשדאנס ורמבו, הגרמלינים הופכים למוטציות של עטלף ועכביש, אחד מהם הופך לאינטלקטואל שמנסה לתרבת את אחיו בעזרת שירי פרנק סינטרה, בעוד לגרמלין אחר מוזרקים הורמונים נשיים והוא מתאהב בבוס של בילי. הסרט שובר את הקיר הרביעי פעמיים בתוך זמן קצר. פעם אחת כאשר הגרמלינים משתלטים על אולפן טלויזיה בו מבקר קולנוע קוטל באכזריות את הסרט הראשון. פעם נוספת, כאשר הם מחבלים בהקרנת הסרט עצמו והאלק הוגן קם מכסאו בקולנוע כדי לאלץ אותם לתקן את התקלה. שני סרטי גרמלינס הם דוגמה נדירה לסדרה שמתחילה עם גישה אחת ומחליפה אותה באמצע. בעוד הסרט הראשון הוא אפל ובנוי לפי כללי הנרטיב המקובלים, המשכו הישיר שם ללעג את כל אותה אפלוליות רצינית והופך לרצף של ניסויים קומיים שהולכים ונעשים הזויים. אם ג'ו דנטה יחליט אי פעם לביים סרט שלישי בסדרה, יהיה לו קשה. כיום, אפל-יותר-בוגר-יותר הוא כלל ברזל ביצירת המשכונים. האולפנים רוצים סרטים מציאותיים יותר, עם הסבר לכל דבר. לא בטוח אם עולם הקולנוע ידע לעכל עוד אורגיית סרטים שכזו. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |