|
הערפד- יוצאים מארון המתים/ מבע קולנועי +סיכום
עומרי בר-לב |
|||||
|
|
|||||
| החלק הרביעי והאחרון בסדרת הכתבות הערפדים של ISF. המבע הקולנועי הוא התחביר והשפה של הקולנוע. לפעמים לא מספיק הטקסט אלה גם מה שנמצא בצדדיו. בחלק זו של הכתבה נתמיד ב4 סצנות מהסרטים שנדינו עד כה. | |||||
| ניתוח מבע קולנועי כל אחד מן הסרטים שניבחרו לכתבה זו ניכן במבע קולנועי יחודי, אלמנטים ויזואלים, אמת קולנועית וקוד גנטי-קולנועי משלו. ננסה כאן לחלץ את הקוד הקולנועי בכל אחד מהסרטים באמצעות ניותח סצנה מרכזית בכל סרט. בסרט "נשיכות קטנות" אפשר לזהות הקוד הגנטי של הסרט בסצנה באנלית למדי, הסצנה בחדרו של סאם. הסצנה נפתחת בפריים בה ניראה סאם במיטה כשהוא וקורא באימה חוברת קומיקס "הערפדים בכל מקום", הכלב נאנוק לרגליו. המיטה עשויה עץ בעלת מוטות מאונכים, נראת כמו אחת מעבודתיו של סבו. לידו יש מנורה עם אהיל שמאיר באור אדמדם את החדר. על הקיר פוסטר של אלילת הנוער של שנות השמונים , מולי רינגוולד, שבאותה תקופה הייתה כוכבת קולנוע גדולה, ובצד השני פוסטר של סרט ישן משנות ה50 "Reform School Girls", סרט המספר על נערות סוררות המסבכות גברים בפשעים שונים. סאם לבוש חולצת טריקו רחבה עם צווארון חתוך ומכנסונים אפורים,כך הוא מרגיש בנוח ולאו דווקא בפיג'מה קונבנציונלית. אנו יכולים להבין מכך שלא אכפת לו מהמראה ה"סגנוני" שהוא משדר. אמו של סאם, לוסי, ניכנסת לחדר ואומרת לו " השעה 10, זמן לכיבוי אורות", בזמן שהיא מסדרת את הכביסה הנקיה בארון, שהיא בטעות משאירה את הארון פתוח. על דופן דלת הארון אפשר לראות בברור תמונה של גבר חצי ערום , השחקן רוב לאו. כאשר לוסי כמעט עוזבת את החדר סאם עוצר אותה ומבקש ממנה לסגור את הארון. הערה זו מצביעה על הפחד שלו מן "המפלצת בארון",או פחד מיצורים "שיצאו מהארון" יצורים כמו שיש בתמונה שבתוך הארון: גברים חצי ערומים. קצת לאחר מכן ניכנס הסב לבוש בחלוק משי אדום ואוחז בידו פוחלץ של בונה , בונה מכונה באנגלית גם beaver, שהוא שם סלנג לאיבר מיני נשי. כאשר סאם רואה את היצור ישנו תצלום תקריב של הבעתו הסולדת של סאם. הפוחלץ ניראה כיצור מאיים עם שיניים וציפורנים חשופות. ברגע שכולם עוזבים את החדר סאם מכסה את הבונה ומכניס אותו לארון. שוב זהו דבר הסמל את ניסיונו של סאם להדחיק את כל המיניות הנשית . גם את הארון, שמסמל את ההומסקסואליות הוא רוצה להשאיר סגור . לאורך כל הסצניה ישנם רק שני תצלומי תקריב ושניהם של סאם,בסצנה אין מוזיקה ברקע שדווקא מיחדת את הסצנה הזו לעומת שאר הסרט, שני האלמנטים הללו מרמזים שיש חשיבות גדולה יותר לתשומת לב לפרטים שבסצנה. אף על פי שזו אינה סצנה מרכזית בסרט, היא סצנה שאוגדת בתוכה מרכיבים רבים מהמסר הכללי של הסרט: נטיה הומוסקסואלית ופחד ורתיעה מן המיניות הנשית המתפרצת. הסרט ראיון עם הערפד מתחיל בסיקוונס הראשון של הסרט במצלמה המשוטטת על פני הנוף העירוני החשוך ועוצרת על חזית בניין מואר יחסית, הבנוי בסגנון ניאו קלאסי . על אחת המרפסות הגבוהות בבניין, ניצב לואי ומשקיף על העיר. מיקומו של לואי בתבנית ארכיטקטונית שכזו, בעודו משקיף על העיר האפלה והאיום העולה מרחובות העיר, מחבר בתוך הפריים את המודרני ההרסני לקלאסי ומהווה בדיעבד, את אחד הרמזים הראשונים לאישיות ערפדית, שתשמש בהמשך כנושאת המבט הביקורתי של הסרט על החברה העכשווית. הסנצה שבה נתמקד תיהיה סצנת "התחיה" של לואי. הסצנה בו לסטאט הורג את לואי ומעניק לו חיי נצח. הסצנה מתחילה כאשר לואי ממתין לסטאט בבית הקברות, לואי יושב שם לבדו וכאשר המצלמה עוברת במצב טילט אנו מגלים את לסטאט יושב לידו מבלי שלואי שם לב לכך. לסטאט שואל את לואי "האם נפרדת מהאור" ומזנק אל צווארו של לואי . לסטט מדגיש בכך שהאור, המסמל את הטוב ואת הזיכוך, הולך להעלם מלואי ולא להיות יותר חלק מחייו. כאשר לסטאט מתנפל על לואי מוזיקת הרקע מתחלפת לכינורות צווחים, אשר מיד לאחר מכן משתתקים בבת אחת. כעת לסטט רוכן מעל גופו השכוב של לואי ולוחש לו באוזן את הצעתו לחיי נצח לצידו, צעיר לנצח כמות שהם עכשיו. כאשר לואי משיב לו בחיוב לסטט פותח את ורידו ומטפטף דם אל פיו של לואי. המצלמה עוברת בזום-אין לצילום תקריב של לואי המקבל את טיפות הראשונות של הדם. אפשר לראות שלואי מנסה לקרב את אותן טיפות בצורה חושנית אל פיו. כעט הסאונד מתחלף לפתע לפעימות ליבו של לואי, פעימות שככל שהאקט של מציצת דמו של לסטאט מגיע אל שיאו כך פעימות ליבו מתגברות. נשימת שניהם הופכת לכבדה ומהירה. עד שהם נפרדים אחד מן השני בבת אחת נשכבים על גבם ומנסים לתפוס את נשימתם. סצנה זו רומזת לנו על התמה של הסרט כולו, סצנה זו כמו סצנות אחרות לאורף הסרט מכילה אלמנטים של משכב מיני הומוסקסואלי : הנשימות המהירות, החיבוק החונק של היד, פעימות הלב המתגברות עד לאקסטזה והרגשת הפורקן לאחר מכן, אך אינה אומרת זאת בפירוש. גם כאן כמו בסרט "נשיכות קטנות" משאירים את התופעה עמוק בארון (המתים) ורק מרמזים עליה. הסרט "הרעב" בונה עולם מינימליסטי גוטי אורבני. המראה של הסרט מושפע עמוקות מתרבות ה"גותיקה" שהתפתחה בסוף שנות 70 כאחד מזרמי הפוסט פאנק. בתחילת הסרט אנו רואים את פיטר מרפי, זמר להקת "הבאוהוס", שמקשר את הסרט אל התרבות הגותית. הסצנה שננתח בסרט זה היא סצנת הפיתוי של שרה בידי מרים. הסצנה נפתחת כאשר שרה ומרים ניכנסות לחדר רחב ידיים, שמלא בחפצי האומנות שמרים אצרה לאורך השנים, שרה מסתכלת בפליאה בחפצי האומנות ונעמדת ליד אחד השולחנות. בשאלתה של שרה "האם זה אמיתי?" המצלמה עוברת ומתמקדת במדיום שוט של מרים שתופס את כל הפריים כאשר היא עונה לה "אמיתי לגמרי זה בן 2000 שנה", כמובן שמרים לא מדברת על פריט כל שהו אלא על עצמה. היא בעצם מתוודה בפני שרה גם אם שרה עדיין לא מבינה את התשובה. בין שאר חפצי האומנות בחדר נמצאת פרוטומה של מרים עצמה. שרה נעמדת עם גבה לפסל ויוצרת פריים כפול שבו ראשה בחזית וראש הפסל נמצא מאחוריה. הדמיון בין שרה לפסל של מרים בולט לעיין. הבמאי מנסה להעביר לנו שאהבת הערפדים, במיוחד זו של מרים, היא אהבה נרקיסיסטית. ולכן לא אכפת למרים אם היא מוצאת לעצמה בן או בת זוג, המין לא משנהו, כל עוד היא מוצאת בבואה של עצמה. בהמשך הסצנה כאשר הפסל עדיין מאחוריה, אנחנו שומעים את שרה מדברת, אך לא רואים את שפתיה נעות . שוט עובר למרים ,שעונה לה גם ללא תנועת שפתים . אף על פי שאנחנו מבינים שזה חוסר סינכרונזיצה מכנית ולא מדובר בתקשורת טלפטית, זו היא הסמלה של הבמאי בעובדה שהן כמעט זהות ואין להן צורך באמת בתקשורת מילולית. כאשר המצלמה חוזרת לשרה הפסל מאחוריה נעלם, הפריים נישאר באותו גודל ומיקומה של שרה בפריים זהה, אך ללא הפסל. הפסל, סמל הנרקיסיסים , נעלם והתאחד עם שרה. מרים לא צריכה עוד את הפסל שיזכיר לה את אהבתה העצמית, שרה , בת דמותה מספקת לה אהבה זו כעת. בשוט הבא, מרים ישובה ליד הפסנתר ומנגנת ראוול, La Gibt"" שנחשב לאחת היצירות הרומנטיות שניכתבו לפסנתר. מוזיקה זו מהווה רקע לנסיון של מרים לפתות את שרה. שרה שחשה בדבר, שואלת בצורה מפורשת את מרים,אך מרים מכחישה. בנקודה זו חל היפוך תפקידים, ושרה מנסה לפתות את מרים. הסצנה מסתיימת כאשר שרה מורידה את חולצתה בחושניות בעוד מרים יושבת ומביטה בה בצורה מציצנית . שרה היא שבחרה להגיע אל מרים. הסרט מנסה להראות לנו שהאשמה במגיפת הערפדים שפוגעת בשרה היא לא באשמת הערפד, אלא באשמתה של שרה. יש כאן ביקרות כלפי החברה המתירנית. הסרט מאשים את האנושות בזו שהיא לא יודעת שובע ותמיד תרה אחרי הבלתי מושג. שרה כנציגת האנושי בסרט מתחילה את דרכה כחוקרת שמחפשת הסוד לחיי נצח וממשיכה כמפתה ומסיימת אותו כחי-מת: ערפד. הסצנה בה לחדד שהמין האנושי בניסיון להשיג את הבלתי מושג ובנסיון לפרום את סודות הקיום מביא על עצמו כליה. בסרט זה בשונה משני הקודמים האקט המיני הלסבי ברור וגלוי, יוצר הסרט אינו מסתיר את הסלידה והאשמה אשר אותה הוא מטיל על גביהן של שתי גיבורת הסרט, ובעצם כך על הומוסקסואליות בכלל. בפרק זה הוצג הקוד הגנטי הקולנועי של הסרטים שנבחרו, המדברים בצורה מרומזת או גלויה על הומוסקסואליות. שני הסרטים הראשונים בהם ההומסקסואליות מרומזת, משתמשים באביזרים ובמחוות שמרמזות על כך וגם אם לא יצאו בגלוי מן "הארון" ברור מה היא הנטיה המינית של אותם ערפדים. הסרט השלישי מדבר בגלוי על המומוסקסאליות וביסקסואליות ומשתמש בסצנות אירוטיות גרפיות במיוחד להדגיש את היחסים הלא קונבציונלים בין הדמיות. סיכום ומסכנות כתבה זו ביקשה לבדוק : האם ז'אנר סירטי הערפדים מיצג פחד מן האחר והאם הערפדים של שנות ה80 וה90 מיצגים באופן ספציפי את הפחד של החברה המודרנית מהומוסקסואליות ומאיידס. הסרטים שבחרנו הציגו זוויות שונות של התמה אותה בחנו, כאשר כל סרט בוחר לההציג את הדברים מנקודת מבט שונה , גלויה או סמויה , כאשר המשותף לכולם הוא הצגת הנשוא של התהנגות מינית הסוטה מן הקונבנציה באמצעות השימוש בערפדים כמושא הנבחן, במקום להציב בני אנוש רגילים בחזית הבמה. הערפד הפועל בחשות החשיכה מתחפש ומסווה עצמו לבן-אדם, ניראה שתחפושת זו היא רמיזה למצבו של ה"אחר" בחברה המערבית, במקרה שלנו ההומוסקסואלים. ה"אחר" נאלץ לחיות בסוג של אפלה בדומה לערפד. גם החברה אינה מוכנה לראות אותו ולהבחין בו כמות שהוא. עליו להסוות את עצמו ואת אורך חייו ולהתחפש למשהו שהוא אינו באמת. הבחירה בערפדים כמיצגי הסטיה מבחינה בצורה ברורה בין מחנה ה"אנחנו" וה"אחרים" כמו שהוצג לע"ל. הצופים בסרטים, יכולים בקלות להגדיר את עצמם מחוץ להתרחשיות ובכך ליצור חיץ בין מה שקורה על המסך לבין חייהם "הנורמלים", ההתרחשיות מעוררות הרתיעה, החרדה והגועל, אשר הם חווים כלפי הישות הקולנועית בסרט ,מצדיקות את סלידתם מן אנשים בסביבתם, המזכירים בהתנהגותם או בגישתם אל החיים את שראו בקולנוע. כלומר , בחיים האמיתים , אנשים אשר הם הומוסקסואלים מזוהים עם הערפדים הקולנועיים, וגם הם כמו הערפדים מהווים סכנה לסביבתם הקרובה ולמין האנושי בכללו. האיידס שקושר באותן שנים עם הומוסקסואליות מזוהה עם הצמא לדם של הערפדים, וכמו הערפדות עלול לעבור במגע מיני בין בני אדם. כמו בסרטים ההינגעות יכולה להעשות רק בצורה מבוקרת כאשר שני הצדדים מעונינים בכך, יש כאן רמז לעובדה שאיידס הפוך למגיפה בשל חוסר האחריות של הקהילה ההומוסקסואלית. מופנת כאן אצבע מאשימה כלפי כלל הקהילה וכל אחד מפרטיה. בסרטים ישנה גישה מכלילה וסטאורטיפית כלפי הערפדים ואל הרגליהם המינים, ללא הבחנה בין מין הערפד , גילו, ההיסטוריה האישית שלו, קשריו הרגישים והחברתיים. גישה זו מאפיינת את יחס החברה בשנות ה80 וה90 אל הקהילה ההומו-לסבית בארה"ב, הקהילה נתפסה כמקשה אחת בדרך כלל של אנשים הוללים וחסרי עקבות מיניות הבחורים בדרך החיים כחלק מאישיותם ההדוניסטית, מבלי לקחת בחשבון את השפעת מעשיהם על הסובבים . הסרטים שבחנו נותנים הד לפאניקה ששררה בציבור האמרקאי בשנים הללו, עת התפשטה מגפת האיידס. מגפת האיידס שבתקופה זו טרם נחקרה מספיק היתה בגדר תעלומה, הן מבחינת דרכי ההידבקות והן מבחינת הטיפול בה. הביטוי לפאניקה זו ניתין בסירטי הערפדים. הערפדים הם תופעה שאינה ברורה ומקורה לוט בערפל ואין בעצם דרך להיחלץ ממנה. הפאניקה מפני המחלה קיבל ביטוי בסרטי האימה אשר פועלים על מנגנון הפחד של הצופה. אצל הצופה מופעילים מנגוונים אפקטיביים המבאים אותו למצב פסיכולוגי בלתי נשלט. מצב זה יוצר רתיעה מכל מגע עם ישות שחורגת מדרכי הטבע ומן ההתנהגות הקונבנציונלית המאפינית את החברתם של האנשים "הנורמאלים". סירטי האימה היוו שופר לממסד האמרקאי ההגמננוי, אשר ראה בהומוסקסואלים איום לנורמות הקיימות, והאשים אותן בהפצת מחלת האיידס. סרטי האימה שעסקו בערפדים יצגו את הקהילה המנודה ועזרה לעורר פחד ורתיעה מפניה. הלייוד שימשה כלי בידי הממסד ונתנה יד ליצירת סטרואטיפ שלילי באמצעות סרטיה. ההמשך כבר לא יבוא בשבוע הבא. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |