|
פלאשבאק- מה קרה לבייבי ג'יין
אביעד שמיר |
|||||
|
|
|||||
| אביעד שמיר החליט לבדוק בשבילנו את אחד מהקלסיקות האימה הגדולות של כל הזמנים. האם בייבי ג'יין עדיין מחזיק מים? או שמה הפך כבר לסתם עוד שם של סרט שהיה פעם מפחיד? | |||||
סיפורנו מתחיל לפני מאה שנה. הראינוע עוד היה רחוק מלהפוך לאמצעי הבידור מספר אחת והכוכבים האמיתיים צמחו בוודביל. בין יריד ליריד, צצו מופעים מוזיקליים והצגות בידור קלילות שמלאו אולמות מדי שבוע. אם ניתן לעשות גם כסף מהמרצ'נדייזינג, מה טוב. כך זכתה בייבי ג'יין האדסון בפריצה הגדולה שלה. הקהל נאסף לראות את הילדה הבלונדינית המתוקה עולה על הבמה, לצד אביה המנגן בפסנתר, פוצחת בשיר ולא מותירה אפילו עין אחת יבשה ברדיוס של עשרים שורות. לאחר שסיימו להתרגש, יוצאים האנשים את האולם ומוזמנים לרכוש מכספם בובה שעוצבה במיוחד בדמותה של בייבי ג'יין. הכוכבת, מצדה, לא מתעקבת על חלוקת חתימות, אלא בהשלטת רודנותה על המשפחה. אחותה בלאנש גם רוצה להתפרסם, אבל ג'יין לועגת לה ומצווה על אביה ללכת לקנות גלידה. השנים חולפות, הילדות הופכות לנשים והקולנוע דוחק את הוודביל הצידה. על הבמה החדשה הזו, מול מצלמות ובמאים, מתברר שדווקא בלאנש היא הכשרון של המשפחה. הקהל מאוהב בה והיא הופכת בתוך זמן קצר לאחד השמות הגדולים בהוליווד. ג'יין, שכבר מזמן אינה בייבי, מחרבת כל סרט בהשתתפותה בדרישות מוגזמות, איחורים בלתי נסבלים והעדר מוחלט של כישורי משחק. למעשה, הסיבה היחידה שלא מעיפים אותה קיבינימט היא שבלאנש דואגת שימשיכו להעסיק אותה. האם ג'יין מעריכה את המאמצים שאחותה עושה להשאיר אותה מחוץ ללשכת האבטלה? ערב אחד, נדרסת בלאנש ונותרת משותקת. המשטרה מאתרת את ג'יין, החשודה בדריסה, במלון מרוחק, אך לא מצליחה להוכיח את אשמתה. מאז, מטפלת ג'יין באחותה שנותרה משותקת ברגליה והשתיים משאירות את עולם הקולנוע הרחק מאחור. בהווה (1962), השתיים מזדקנות וג'יין הולכת ומאבדת את שפיותה. בלאנש, אשר להוציא ביקור של עוזרת בית פעם בשבוע, תלויה בג'יין לחלוטין, מבחינה בהתנהגות המוזרה של אחותה. ג'יין מונעת ממנה לדבר בטלפון, לתקשר עם השכנים ובשלב מסוים, אפילו הארוחות שהיא מגישה לאחותה כבר לא נראות בטוחות. בעוד בלאנש הולכת וסובלת מהזנחה, ג'יין מפנה יותר ויותר תשומת לב לקמאבק אותו היא מתכננת, בו תעלה מחדש את מופע העבר של ילדותה. מה חבל שאף אחד לא זוכר אותה ודרישת הקהל נמצאת בעיקר אצלה בראש. בשנות השישים, סרטי האימה החלו להתגבש ליותר מסרטי מפלצות וחייזרים דלי תקציב. במאים כמו ספילברג ופולנסקי למדו מבית מדרשו של היצ'קוק והחדירו לקולנוע האמריקאי סרטים שלא מנסים רק להפחיד, אלא גם לגרום לצופה לחשוב. רוברט אלדריץ' למד גם הוא את השיטה לפני שניגש לביים סרט זה. "מה קרה לבייבי ג'יין", המבוסס על ספרו של הנרי פארל, הוא דוגמה מובהקת לשלב הביניים בין זבלוני האימה של שנות החמישים למותחנים האפלים שהם אבותיהם הרוחניים של לא מעט סרטים מודרניים. בלי "פסיכו", "תינוקה של רוזמרי" ו"מלתעות", איפה היו "שתיקת הכבשים", "ארץ קשוחה", או "שליחות קטלנית"? הוליווד תמיד הבחינה בין טובים לבין רעים, אבל הדור הזה של מותחני האימה, הפגיש לראשונה בין גיבורים פגומים לבין רשע טהור. סרטים כמו "חלון אחורי" ו"מיזרי", השכילו לנצל את נכותו של הגיבור בכדי להקשות עליו לגבור על יריבו. גם בלאנש האדסון נתקלת במגבלה זו. היא לא יוצאת מהבית ולמעשה, כמעט ואינה עוזבת את החדר. היא תלויה לחלוטין בג'יין ודווקא האדם שאמור לדאוג לה, מתחיל להתנהג באופן מסוכן. בלאנש לכודה בביתה וחייבת לאלתר בכדי להביא את מצבה הקשה לידיעת העולם. ביחס אליה, ג'יין היא השטן, בעלת כוחות על אנושיים ואפשרות להיות בכל מקום בכל זמן. ככל שהסרט נמשך, ג'יין מתנתקת יותר ויותר מהמציאות ונגמרים לבלאנש הרעיונות כיצד לגאול את עצמה. לצופה המודרני, הסרט אולי לוקה בכמה בעיות שנוצרו עם השנים. קודם כל, סרטי אימה מסתמכים על אלמנט ההפתעה וככל שרואים יותר סרטי אימה, נחשפים ליותר נסיונות להפתיע ולומדים לזהות אותם מראש. מאחר והוא מוקדם יחסית, בייבי ג'יין מתקשה יותר להפתיע צופים מנוסים. נוסף על כך, אלדריץ' הוא לא היצ'קוק, עד כמה שהיה רוצה. כמה מהסצנות היותר מפחידות בסרט, סובלות מבעיות קצב ומתזמון לא נכון של רגע ההפתעה. עוד בעיה היא בפסקול כלי המיתר שמלווה את הסרט לכל אורכו. הנגינה ברקע אמורה לתת את הטון ולהשאיר אותנו במתח תמידי שבכל רגע יתגבר הקצב ויקרה משהו נורא. הבעיה היא ששימוש יתר בכלי המיתר נשמע יותר כמו זמזום מעצבן באוזן, מאשר הכנה למתח. אלה הדברים שיכולים, אך לא חייבים, להפריע. לתקופתו, בייבי ג'יין הוא סרט אימה מצויין ולמי שלא עסוק בניחושים מה עומד לקרות, הוא אפקטיבי עד היום. אם חשבתם על זה, אז לא, לא ניתן לעשות לסרט רימייק רציני. הסיבה לכך לא נעוצה בתוכן הסרט, אלא בליהוק. בטי דיוויס (ג'יין) וג'ואן קרופורד (בלאנש) הן שתי כוכבות מדור הזהב של הוליווד, כאשר תפקיד ראשי בסרט היה משול לטיפוס על הר אולימפוס. נוסף על כך, שמועות עקשות מספרות על יריבות מאוד קשה בין שתיהן מחוץ לסט, מה שרק מוסיף לתחושת המציאות כאשר קרופורד חוששת שדיוויס רוצה להרעילה. לראות את שתי הענקיות האלה, הרבה אחרי שיא הקריירה שלהן, מגלמות כוכבות עבר שהתדרדרו למצב הגרוע ביותר, עושה משהו בבטן. זה גורם לכל הדודו טופזים המקומיים להראות כמו חיקוי עלוב של הנפילה האמיתית. את מי ילהקו היום שנמצאות בקליבר הזה? את הלן מירן? אלן בורסטין? גלן קלוז? כולן טובות, אבל אף אחת מהן לא הייתה שם כשלהיות כוכב היה להתקיים במימד אחר לגמרי, הרבה מעל לראשיהם של האנשים הפשוטים. שחקנית מזדקנת בת ימינו שתגלם כוכבת עבר בעלת נטיות רצחניות, תזכה אולי למחמאות על משחקה, אבל אף אחד לא יתהה מה באמת קרה לה. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |