|
הארי פוטר- ונסיך שובר הקופות
אביעד שמיר |
|||||
|
|
|||||
| הקוסם! הנער! הביקורת! | |||||
לסדרות קולנועיות המבוססות על ספרי פנטסיה אין נטיה להאריך ימים. "דברי ימי נרניה" ננטשה בידי דיסני אחרי הסרט השני, "חומריו האפלים" נתקעה אחרי סרט אחד ובמקרה של "ספיידרוויק", אפילו לא מדברים על המשך. מצד שני, יש את הארי פוטר. עם שישה סרטים שוברי קופות ועוד שניים בדרך (שניהם מבוססים על הספר האחרון בסדרה), העתיד הפיננסי של כל המעורבים בהפקה, כולל נערת המים, הובטח כבר מזמן. מכיוון שמדובר בסדרה מצליחה וממושכת, המבוססת על סדרת ספרים מצליחה עוד יותר, קשה להאמין שמישהו מגיע ל"הנסיך חצוי הדם" מבלי לדעת במה מדובר. בכל זאת, למען הרישום ההיסטורי, הנה תקציר העלילה: הארי פוטר, קוסם מתבגר, מגיע לשנתו השישית בבית הספר הוגוורטס לקוסמים. לאחר שלורד וולדמורט הרשע ואוכלי המוות המשרתים אותו, שבו לאיים על העולם ואף החלו לתקוף מטרות של מוגלגים (לא קוסמים), מציב המנהל דמבלדור אבטחה כבדה על בית הספר. למרות זאת, חש הארי איום מתמיד ביודעו כי הוא המטרה מספר אחת של וולדמורט. זאת בעקבות חוסר הצלחתו לחסל את הארי כתינוק (מה שהוביל להעלמותו של וולדמורט) ונבואה לפיה אחד מהם עתיד להרוג את השני בקרב. עכשיו שעברנו על מה שכל עולל בן יומו יודע, אפרט לגבי הסיפור הנוכחי. דמבלדור, שבסרטים הקודמים נמנע מלערב את הארי ישירות בפעילות נגד וולדמורט, מבקש את עזרתו של הארי בגילוי פרטים מעברו של אדון האופל. זאת על ידי התקרבות לפרופסור סלגהורן, המורה החדש לשיקויים, בעל הנטיה "לאסוף" תלמידים העתידים להפוך לידוענים בעולם הקוסמות. בין אם מדובר בשחקני קווידיץ' מצטיינים, או קרובים של פוליטיקאים חשובים, סלגהורן רוצה תמונה שלהם על המדף במשרדו. נראה שהמשימה קלה במיוחד, לאחר שהארי מוצא ספר לימוד מלא טיפים מועילים עליו חתום "הנסיך חצוי הדם" המסתורי, מה שגורם לסלגהורן להאמין שהארי הוא עילוי בשיקויים. במקביל, חושד הארי כי דראקו מאלפוי, שאביו נשלח לכלא על היותו אוכל מוות, מעורב בקשר אפל ביוזמת וולדמורט. חלק גדול מהעלילה מתמקד הפעם בחבריו של הארי. רון מחוזר בידי לבנדר בראון המתוקה, אך מעט מטומטמה. זאת למורת רוחה של הרמיוני, המפתחת רגשות כלפי רון ולא מוכנה להודות בכך. הארי, מצדו, עסוק בגידול המתח המיני בינו לבין ג'יני, אחותו של רון. למרבה המזל, ג'יני יוצאת עם מישהו, אז יש להארי זמן להתמודד עם כוחות קצת פחות אפלים מהורמונים של נער מתבגר. בעוד צוות השחקנים כמעט ולא עבר שום שינוי מתחילת הסדרה, עמדת הבמאי ידעה מספר מהפכים. כריס קולומבוס שביים את שני הסרטים הראשונים, נצמד לסיפור כמו מסטיק משומש ודאג למראה פופי וילדותי. בסרט השלישי, החליף אותו (אנחת רווחה) אלפונסו קוארון והראה שאפשר ליצור סרט מוצלח גם בלי לעקוב אחרי הספר מילה במילה. למעשה, קוארון כל כך חרג מהמקור, ש"הם נתנו את השורה של רון להרמיוני" הפך למטבע לשון באתרים מסויימים. בסרט הרביעי, הונחת מייק ניואל, המומחה לסרטים רומנטיים דלי תקציב שהתברר כמומחה לא קטן לאפקטים. דיוויד ייטס הוא הבמאי הרביעי וכנראה האחרון שיעבוד על הסדרה. ההתחלה, ב"הארי פוטר ומסדר הפניקס", הייתה צולעת. ייטס לא הצליח לתת לסרט קצב טוב והרבה רגעים עוצמתיים התפספסו בים של סצנות מהירות ולא תמיד מוסברות היטב. זו הסיבה העיקרית שהייתי סקפטי לפני הצפיה ב"הארי פוטר והנסיך חצוי הדם". מדובר בספר הכי טעון רגשית בסדרה ובמאי לא מתאים יכול בקלות להפוך אותו לקיטשי ושטחי. נחשו מה? דיוויד ייטס הוא בדיוק הבמאי המתאים לנסיך חצוי הדם. אני לא יודע מה קרה לו בין שני הסרטים, אבל ייטס למד בינתיים לעשות קולנוע והוא למד לעשות אותו טוב. הנסיך חצוי הדם שומר לרוב אורכו על קצב מצוין ואף סצנה אינה נמרחת יתר על המידה, או נקטעת לפני שאפשר להבין מי האנשים האלה ולמה האף שלהם מחליף צורה. קטעי האקשן המעטים עשויים טוב ובניגוד לבמאים הקודמים, ייטס הצליח לגרום למשחק קווידיץ' להראות כמו ספורט ולא כמו תצוגת אפקטים פרימיטיבית במרכז אפקוט. חלק גדול מהקרדיט מגיע גם לצלם ברונו דלבונל ("אמלי", "מעבר ליקום"), שהפך את השימוש הרב בתאורה מינימלית בסרט, לטור דה פורס של ממש. פניו של הארי הופכים לצללית, כאשר חבריו מביטים בו בדאגה. סצנה לקראת הסיום המצולמת מתחת למים, מרשימה יותר מהסצנה הארוכה בהרבה שהופיעה ב"גביע האש". התרומה הגדולה ביותר של ייטס לסרט, היא השקט. בניגוד לסרט הקודם, שהיה עמוס במידע אקראי וחילופי דברים לא מובנים, "הנסיך חצוי הדם" מכיל הרבה רגעים נטולי דיבור, בהם הדמויות מעבירות את הסיפור במימיקה פשוטה ונטולת בומבסטיות. רופרט גרינט, שעד כה לא הרשים בתפקיד רון, מתגלה כשחקן מוצלח דווקא בזכות אותם רגעים שקטים. ההומור הפיזי מוציא ממנו הרבה יותר רגש ממה שהוציאו ממנו כל שורות הדיאלוג בסרטים הקודמים. טום פלטון השתדרג גם הוא בזכות השקט ומבטי האימה המעורבת בציפיה שלו כדראקו מאלפוי נותנים לדמות את העומק שהיה חסר לה קודם לכן. אמה ווטסון, לעומתם, מפליאה במילים ומחזירה עטרה להרמיוניותה. אחרי שהוכתרה כמלכה בעקבות שלושת הסרטים הראשונים, ווטסון אכזבה בחלקים הבאים. "הנסיך חצוי הדם" מזכיר שהיא כנראה בעלת העתיד המזהיר ביותר מבין כוכבי הסדרה. דניאל רדקליף, הארי פוטר בשבילכם, נשאר עציץ. מה לעשות, יש נסים שאף קוסם לא מסוגל לחולל. "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם" נאמן ברובו לספר ומשחזר ביעילות את האווירה שלו, אם כי ישנם עדיין שינויים מורגשים. זהו הסרט האפל והאלים ביותר שצולם עד כה בסדרה (למרות שהשניים הבאים יהיו קשים יותר), כאשר המותג התבגר ביחד עם קוראיו וצופיו וכבר אינו מיועד לילדים שרוצים לברוח לעולם קסום. סיפורי האהבה אינם עוד שורות מחץ קטנות, אלא דרמות של ממש (עם עקיצות מיניות קלות) והמאבק מול כוחות האופל אינו מוכרע בקרב אחד מהיר. מי שלא אהב את הסרטים הקודמים, כנראה בכלל לא יטרח לצפות בסרט הזה. מבין אלה שאהבו את הסדרה עד כה, זו תהיה כנראה נקודת המפנה בה הסיפור אולי נעשה כבד מדי עבור חלקם. אלה שקיוו לסיפור יותר רציני ובוגר, יבואו סוף סוף על סיפוקם. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |