|
כסומים היינו באפלה -על העיוורון
אביעד שמיר |
|||||
|
|
|||||
| ככה הייתה נראית הביקורת הזו לו לקיתם באותה מחלה כמו הדמויות בסרט: | |||||
אין למחלה הזו שם רשמי והיא מכונה פשוט "המחלה הלבנה". לא ידוע מה גורם לה והאם קיימת דרך להילחם בה. כל מה שידוע הוא שהיא מאוד מדבקת ושכל הלוקה בה אינו מסוגל לראות דבר מלבד אור לבן מול העיניים. הסרט, בבימויו של פרננדו מיירלס, על פי תסריט של דון מק'קלר (שגם מגלם תפקיד משני בסרט), מבוסס על ספרו רב המכר באותו שם של ז'וזה סאראמאגו. למי שלא מכיר, ז'וזה סאראמאגו נחשב לגדול הסופרים הפורטוגליים בכל הזמנים. פרס נובל לספרות שהוענק לו בשנת 1998, שם גושפנקה על תואר. גם פרננדו מיירלס זכה ללא מעט שבחים במהלך הקריירה שלו. אמנם אין פרס נובל בתחום אמנות הקולנוע (וחבל שכך), אבל מיירלס היה מועמד לאוסקר על בימוי סרטו השלישי, "עיר האלוהים". גם סרטו הבא, "הגנן המסור", הביא לו שבחים ומועמדויות לרוב. נראה כי אין אדם מתאים ממנו, במאי בעל שם המסוגל לקרוא את "על העיוורון" בשפת המקור, לנצח על העיבוד הקולנועי של הרומן. אז למה זה לא עובד? נתחיל בדברים שהם אשמת הבמאי. הסרט צולם ברובו באופן התואם את המחלה בה לוקים האנשים בסרט. פעמים רבות חשופה התמונה לאור מעבר למידה המקובלת, מה שיוצר אשליה של סינוור. חלקים אחרים של הסרט צולמו בחשכה יחסית, כך שלעיתים רואים רק צללית, או חלק גוף מואר חלקית של הדמויות הממלאות את המסך. סצנה אחת אף צולמה ברובה בעלטה מלאה. הרעיון נשמע טוב על הנייר, ליצור את התחושה שגם הצופה לוקה באותה מחלה. אלא שמצב הביניים, בו עדיין ניתן לראות בברור את רוב המתרחש על המסך, אבל המצלמה נדחפת בקלוז-אפ היסטרי לפני הדמות, או לחילופין, כאשר העריכה המהירה לא נותנת מספיק זמן להבין מה בדיוק קורה, מפריע לעקוב אחר המתרחש בסצנה. נדמה כאילו הבמאי דאג כל כך להעביר את הרעיון, שנותר עם גימיק שנמאס מהר מאוד על חשבון עלילה קצבית ומתח אמיתי. נוסף על כך, הליהוק גורם לסרט לירות לעצמו ברגל. לצד שחקנים לא מוכרים, כמו אליס ברגה הברזילאית ויוסוקה איסייה היפני, לוהקו שחקנים אמריקאים מוכרים, בהם ג'וליאן מור, מארק רופאלו ודני גלובר. המטרה, לבקשתו של סאראמאגו עצמו, הייתה שהסרט יתרחש במדינה לא מזוהה. הגיוני ללהק לשם כך שחקנים ממוצאים אתניים שונים (גם סנדרה או מבליחה לרגע כשרת הבריאות), אבל כאשר שתי הדמויות שתופסות פיקוד מדברות אנגלית במבטא אמריקאי, ישר מתבקש לחשוב שהסרט מתרחש בארצות הברית. פרט זה מביא לבעיה קשה של אמינות בסיפור עצמו, בה אגע בהמשך. תגובת הממשלה למחלה הלבנה היא סגירת כל העיוורים במוסדות סגורים (בספר, בית משוגעים נטוש), תחת שמירה צבאית נוקשה. מי שלא שומע לאזהרות ומתקרב יותר מדי לחיילים, נורה במקום ועל חבריו החולים מוטלת האחריות לסילוק הגופה. התנאים בהם מוחזקים החולים קשים במיוחד. לצד כמויות מזון מספיקות בקושי ואכלוס באגפים צפופים ללא כל השגחה רפואית, הסניטציה ירודה והשירותים הם גן עדן לקוליפורמים. בין החולים הכלואים, נמצאים גם רופא (רופאלו) ואישתו (מור) שמסיבה לא ידועה, חסינה למחלה ומתחזה לעיוורת בכדי שתוכל להיות עם בעלה. הם נסגרים באותו אגף עם האדם הראשון שלקה במחלה, האיש שגנב לו את המכונית, זונה טובת לב, ילד שהורחק מהוריו וזקן קשקשן (גלובר). הקבוצה נוהגת בדמוקרטיה ובוחרת ברופא כנציגם, אף על פי שאישתו היא זו שבעצם מנהלת את העניינים. בינתיים, באגף 3 לא מתלהבים מרעיון הבחירות הישירות. אחד החולים, המכנה עצמו "המלך של אגף 3" (גאל גרסיה ברנל), משיג אקדח ומשתלט עם חבריו על אספקת המזון. הם דורשים תשלום עבור מנות מזון, תחילה תכשיטים ומכשירי חשמל ולאחר מכן, קורבנות קשים יותר. הכוונה של סאראמאגו הייתה ליצור מטאפורה פסימית לטבע האדם. העיוורון הפיזי מייצג עיוורון מוסרי, בו מנצלים החזקים את החלשים לסיפוק צרכיהם. בפרשנות הקיצונית הזו לרעיון הברירה הטבעית, רק אשת הרופא, שלא איבדה את מאור עיניה, מסוגלת לעמוד מנגד ולהצביע על הפגמים שבשיטה. ככה לפחות היה אמור להיות. למעשה, ג'וליאן מור מגלמת אישה שתופסת בהעדר מוחלט של צנעה את מושכות השלטון בקרב שוחרי הדמוקרטיה, אך מאפשרת לאנשיה לסבול בתת-תנאים ולשלם מחיר כבד לאגף 3, רק כדי להבין בדיעבד שמדובר במצב לא ראוי. במקום לנצל את יתרונה ולסייע בנטרול המלך ואנשיו, או לשמש דוברת עם העולם שבחוץ, אשת הרופא מוסיפה להתחזות לעיוורת כדי להעניק לאחרים תחושה של שוויון. זאת בזמן שהאויב הגדול שלה הוא אדם שלא מסוגל לראות לאן הוא מכוון את האקדח. נדמה כאילו המפלצות האמיתיות לא נמצאות באגף 3 ולא במשרדי הצבא והממשלה. מי שאחראים להרעת המצב הם הרופא ואישתו שמאפשרים לאנשי אגף 1 לסבול כאשר שניהם יודעים שיש להם וונדר-וומן שיכולה לראות ושדיפלומטיה לא תשפר במאום את מאזן הכוחות לטובתם. יודעים מה? אם הספר היה יוצא לפני שבעים שנה, זו הייתה אחלה מטאפורה. הבעיה שהזכרתי קודם לכן ונובעת מאמריקניותה של המדינה האלמונית, היא שעלילת הסרט לא אמינה. אם הסיפור היה מתרחש במדינת עולם שלישי באפריקה או באמריקה הלטינית, אפשר לקבל את זה שהממשלה מסירה אחריות מטיפול במחלה ומתייחסת לחולים כפושעים מסוכנים, מה שמפנה את הדרך לעליית חונטה צבאית בקרבם. כאשר נדמה שהסרט מתרחש במדינה מערבית דוברת אנגלית, קשה להאמין שהממשלה לא תשקיע שום מאמץ ניכר בפתרון הבעיה. לא סביר שינהגו כך בחולים ושאדם המוכר כחולה הראשון ישלח להירקב בבית משוגעים נטוש, במקום למוסד רפואי מתקדם בו יוכלו ללמוד את המחלה ולנסות לגלות דרכים להילחם בה. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |