|
פיטר ''פאן''
יאנה רבינוביץ' |
|||||
|
|
|||||
| יאנה הכתבת החדשה שלנו הציצה בעולם אלים, גרוטסקי ויפיפה –עולם הפנטזיה האפלה של גיירמו דל טורו, "המבוך של הפאן" | |||||
ספרד, 1944. למי מאתנו שזוכר את שיעורי ההיסטוריה מהתיכון, מדובר בימיה האחרונים של מלחמת האזרחים בספרד. אופליה ואמה ההרה מגיעות בתחילתו של הסרט אל מוצב הררי נידח, שם מחכה להן הקפיטן וידאל, אבי התינוק ואביה החורג של אופליה. הקפיטן, נוקשה וקר תחת מעטה דקיק של אדיבות, מציג בפני אמה של אופליה את כיסא הגלגלים שהכין עבורה. 'אין צורך', היא מוחה, 'אני הולכת מצוין', אבל נכנעת עד מהרה. סצנת הפתיחה הרגישה הזו מתפתחת עד מהרה לרעיון מובן למדי; תינוק זכר, יורש עצר וממשיך לשושלת הוא הדבר היחיד שנמצא בראש מעיניו של הקפיטן. אשתו היא כלי שרת הכרחי. בתו החורגת – מטרד פעוט שעם קיומו הוא מוכן להשלים. בלילה הראשון בחדרה החדש זוכה אופליה לביקור של פיה, אשר לוקחת אותה למבוך של הפאון הגדול (וכאן המקום לתהות מדוע ראו לנכון לקרוא לסרט דווקא "המבוך של פאן"). הפאון מספר לה כי שמה האמיתי הוא מואנה, וכי היא בתו של מלך השאול, אשר ברחה לפני שנים רבות אל העולם שעל פני האדמה. ברגע שסונוורה בידי קרני השמש היא הוכתה בשכחה, ומאז ועד היום אביה מחפש אותה ומחכה בכיליון עיניים לשובה. הפאון מטיל עליה שלוש משימות שתכליתן לבחון את אומץ לבה ולוודא שהיא לא טומאה בשל שהותה הממושכת בין בני האדם. הסרט, כצפוי, מתחזק שני קווי עלילה מקבילים ועצמאיים; האחד מתאר את שגרת החיים המתוחה במוצב ואת עימותיו העקובים מדם של קפיטן וידאל ואנשיו עם המורדים המסתתרים ביערות, ובו אופליה נוטלת חלק בעיקר כצופה פסיבית; השני עוקב אחר הרפתקאותיה של אופליה כשהיא מנסה להשלים את שלושת המשימות שהוטלו עליה. מה שצפוי מעט פחות הם יחסי הגומלין המעניינים בין שני הרבדים. היות ואופליה עוד לא מורשית להיכנס לעולם השאול מתרחשות כל הרפתקאותיה בעולמנו אנו. השזירה בין שני העולמות היא בעיני אחת הנקודות החזקות של הסרט. במקום סצנות דרמטיות ומאולצות משהו שיציינו את המעבר בין רובד המציאות לרובד האגדה אנחנו מקבלים מעברים עדינים, מעוצבים ביד אומן - הפאון שפוסע מתוך הצללים בחדרה של אופליה; העץ הרגיל בתכלית בקרבת המוצב שמאכלס תחתיו את קרפדת הענק התפלצתית ממשימתה הראשונה; עיצובן המחוכם של הפיות הכעורות, דמויות השפירית. בשלב כלשהו בסרט אופליה מניחה שורש דודא בקערת חלב מתחת למיטתה של אימה הקודחת, מפני שהפאון מבטיח שיש בו סגולות ריפוי. השורש דמוי התינוק מתפתל והומה כשהיא מניחה אותו בקערת החלב, אך ניכר באם שהיא מטושטשת וחולה מכדי להבחין במתרחש. למעשה, פלישתם של היצורים האגדיים לחיי השגרה במוצב מעודנת כל כך עד כי לאורך מרבית הסרט כלל לא מתעוררת השאלה האם אופליה מדמיינת את הרפתקאותיה או חווה אותן באמת. נראה כי מבנהו של התסריט והבימוי הרגיש מאפשרים לסרט לתמרן בעדינות מסביב לסוגיה מבלי לגעת בה, ממש עד לסצנת הסיום. המבוך של פאן (למרות העיצוב המזמין והמבלבל של אריזת הדיוידי) אינו סרט ילדים משום בחינה שהיא. שוררת בו אווירה כבדה ומבשרת רעות, שמתגשמת בכמה סצנות מזעזעות במיוחד. הללו נדירות יחסית, אולם כל אחת ואחת מהן בנויה למופת, והן מסייעות להפליא בהעברת המתיחות הנוראית שבה מתנהלים החיים תחת פיקודו של קפיטן וידאל. במהלך סצנה ראויה לציון אחת וידאל ואנשיו עוברים בין המורדים הפצועים ומחפשים ניצולים בריאים דיים לעמוד בחקירה. וידאל רוכן מעל אחד הפצועים, נער צעיר למראה, כדי למברר האם הוא מסוגל לדבר. משמסתבר שהתשובה שלילית הוא מכוון אליו אקדח בכוונה לחסלו. לפני שהוא מספיק לירות הפצוע מסיט את האקדח הצידה בתנועה חלושה והקפיטן, על פניו רמז קל שבקלים לחיוך משועשע, מחזיר את האקדח למקומו. הנער מסיט אותו שוב, באותה תנועה חלושה ועיקשת; כך פעמיים או שלוש, עד אשר בפעם השלישית וידאל יורה ישירות דרך כף ידו של הנער. ואם חשבתם שהרפתקאותיה של פיונה בעולם השאול מהוות בריחה מבורכת מהשגרה האיומה במחיצתו של הקפיטן, מזומנת לכם אכזבה. הילד שבוחר למלט את עצמו לעולם בדיוני כדי לא להתמודד עם המציאות הקודרת הוא בסיס עלילתי לאינספור ספרים וסרטים, אבל אם בדרך כלל (ובאורח מובן בהחלט) עולם הבדיות הזה הוא קסום ומופלא (גם אם מסוכן), הרי שלא זה המקרה הפעם; האגדה אליה נקלעת אופליה קודרת, אלימה וברוטאלית לא פחות מהמציאות הסובבת אותה. אם החיים האמיתיים מציעים לאופליה אכזריות, שרירות לב, בדידות ואימה, הרי שמשימותיו של הפאון מזמנים לה את כל הנ"ל, בעטיפת אגדה גרוטסקית. "אגדה" היא לטעמי אכן ההגדרה הקולעת ביותר לסרט הזה, הרבה יותר מהמונח "סרט פנטזיה". גם לחלקי הסרט המתרחשים בספרד, למרות הריאליזם הבוטה שלהם, מאפיינים אגדיים בולטים. הילדה היתומה, האם הסובלת וחסרת האונים, הידידה המפתיעה שאופליה מוצאת בדמות סוכנת הבית; כולן דמויות שאת אב הטיפוס שלהן ניתן למצוא באינספור אגדות עם. למעשה, גם אלימותו של הסרט הולמת היטב את הז'אנר; רובנו רגילים לחשוב על אגדה במונחים של תמימות, אבל בפועל אגדות עם דווקא נוטות להתאפיין באלימות מזעזעת (חשבו על הרעיון של השלכת אדם לאח מבוערת כדי שייצלה בעודו בחיים, ועוד בידי צמד ילדים). הסיבה לכך שאנחנו לא חושבים עליהן ככאלו נעוצה באופן שבו הן מעובדות ומוצגות, לא בתוכנן. המבוך של פאן, אם תרצו, הוא אגדה שמעולם לא עודנה עבור ילדים. כמובן, יש לעניין גם צדדים חיוביים פחות. באגדה כמו באגדה, מרבית הדמויות בורכו בעומק של פלקט. לפעמים, כמו בדמותו של הקפיטן, זה דווקא פועל מצוין; רשעותו המופרזת, נטולת המניעים הנראים לעין, הופכת אותו לא לפסיכופת סאדיסט דווקא אלא פשוט לרשע של אגדה, דמות שזדוניותה עמוקה ומושרשת כל כך עד שאין אפשרות או צורך לנמקה. דמותה של אופליה, לעומת זאת, מוצלחת הרבה פחות. האפיון שלה לא נראה לי "אגדי", אלא פשוט מרושל לפרקים. נראה שהיא יכולה לגלות לסרוגין אינטואיציה ופקחות מפתיעים או משהו שאין לי אפשרות לתאר אלא כטמטום תהומי, הכול לפי צורכי העלילה. לפעמים זה צורם, אבל מרבית הסרט מרהיב דיו כדי שניתן יהיה להתעלם מהמפגע הזה בנוחיות. יצירי השאול, כמעט ללא יוצא מן הכלל, עוצבו באופן מופתי. הם מרתקים, גרוטסקיים ומכוערים כדבעי, ועל פי רוב לא סובלים מחלקלקות היתר המרגיזה שמאפיינת את תנועתם של יצירי CGI. חלקם, כמו הפאון עצמו, צוידו בשפת גוף מעניינת, שייחודה גורם לגרפיקה להראות בולטת עוד פחות. למעשה, שפת הגוף והבעותיו של הפאון היו מוצלחות כל כך עד שתהיתי האם ייתכן שמדובר בשחקן אנושי שעליו הולבשו שכבות של גרפיקה. הפן האסתטי לא בא לידי ביטוי בקטעים האגדיים בלבד; רבים מצילומי הפנים של הוילה מוקפדים להפליא. יותר מפעם אחת התפתיתי לעצור את הסרט רק כדי להתפעל לרגע מהתמונה הקפואה, שלכדה פריים מוצלח במיוחד. דווקא סצנות הקרב הארוכות עם המורדים עניינו אותי פחות. הצילומים המוצלחים ביותר בסרט הם הקטנים, המבודדים וה"צנועים" יותר. אני לא הייתי מגדירה זאת כחיסרון. למעשה, ההזדמנות לצפות בסרט שמערב פיות, פאונים ומפלצות ססגוניות מבלי שאצטרך לסבול צילומי מעוף ציפור אפיים של נופי ניו-זילנד הייתה מרנינה. לסיכום, כמה מילים לגבי נושא השפה; הסרט הוא דובר ספרדית, ולמרבה המבוכה העובדה הזו עכבה אותי מלצפות בו במשך זמן מה. אני מודה ומתוודה, יש לי כמה הסתייגויות לגבי סרטים זרים. ראשית, מסיבות מובנות, אני מתקשה להעריך את איכות הופעתם של השחקנים. שנית, הצפייה בסרט בתיווכן של כתוביות ניראית לי תמיד מסורבלת יותר. היא מצריכה מעט מאמץ נוסף, מחייבת רמה גבוהה מעט יותר של ריכוז ואפילו סוג של תרגיל מחשבתי קטן שיאפשר לי לייחס את הדיאלוג לדמויות ולחוות את הסצנה בשלמותה. "המבוך של פאן" אמנם לא פותר את הבעיה הזו באורח פלא, אבל הוא בהחלט מצמצם אותה למימדים מינימאליים. יופיו הגרוטסקי של הסרט, המבנה העלילתי הנוקשה והדגש הרב על הפן הויזואלי הופכים אותו לסרט מהסוג ששוקעים בתוכו בקלות, ואת סוגיית השפה לזניחה. ואם צפייה בסרט דובר ספרדית בכל זאת מהווה סוג של מאמץ עבורכם, נותר לי נימוק אחד אחרון – "המבוך של פאן" הוא סרט ששווה להתאמץ עבורו. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |