|
Starship Troopers 3: Marauder
איתן גפני |
|||||
|
|
|||||
| עוד ג'וקים, עוד חיילם נשחטים, ועוד שידורי טלוויזיה קורעים מצחוק. Would You Like To Know More? | |||||
אין ספק שלפרס "מהו סרט המד"ב/טראש/קאלט האהוב עליך משנות התשעים?" יש מועמד בולט אחד (אם לא היחיד) : Starship Troopers (או בשמו העברי, האידיוטי עד צחוק בלתי נשלט "גברים בחלל"). יצירת המד"ב ההיסטרית של פול וורהובן, הבמאי חובב האלימות שהביא לנו את "רובוקופ" ו"אינסטינקט בסיסי", הייתה להיט ענק והכי חשוב – אחלה סרט. שעתיים של פאן טהור, מלא אלימות, הומור בוטה, והמון סאטירה על מנהיגי העולם החופשי, שבעצם מכוונים בסתר ליבם לפאשיזם מהסוג הטוב והמוכר. רורבט היילנין כתב את הספר עליו מבוסס הסרט, אבל עבור דור שלם שלא מכיר את כתביו של אחד מגדולי סופרי המד"ב, הסרט שייך כולו לוורהובן, שהרי – סימני ההיכר שלו פרושים לאורך הסרט, מהשנייה הראשונה ועד סופו המדמם, וההורס מצחוק, באותה נשימה. Starship Troopers התהדר גם בקאסט מרשים ויפה, כשכמה מגדולי הכוכבים הצעירים של הוליווד באותה תקופה התקבצו יחדיו בשביל ליצור אנסמבל מרשים ומלא בציפיות. בחלוף הזמן התברר כי אף אחד מהשחקנים החביבים הללו לא הצליח לפרוץ קדימה (אם הייתי כתב חסר השכלה הייתי מנסה לדחוף פה איזה מאמר מוסתר על "קללת "גברים בחלל", אבל זה לא יקרה). ניל פטריק האריס ניסה להתשחרר מתדמית "דוגי האוזר" שלו עם הסרט, אבל נתקע בסיטקומים איומים, יציאה מהארון לא ממש מתוקשרת, והופעות אורח הורסות בסרטי סטלנים. ג'ייק ביוסי (בנו של גארי ביוסי) לא ממש מצליח להתברג בתור שחקן מוערך, דניס ריצ'ארדס עדיין רוכבת על הופעתה הכובשת במותחן הסמי ארוטי "משולש פראי" וקספר ואן דיאן, כוכב הסרט Starship Troopers, לא ממש מצליח לעשות כלום עם עצמו. טוב, זה לא ממש נכון. ואן דיאן הוא השחקן הכי עסוק מבין הקאסט המקורי של Starship Troopers: הוא מופיע בעשרות סרטי B נוראיים, ורושם לעצמו את הפריצה הקולנועית שלו בסרט "סליפי הולו" של טים ברטון, בו הופיע במשך 7 דקות שלמות(!!). בין לבין, הוא גילם את טרזן בעיבוד מטופש להפליא, ורשם הופעה באחד מסרטי הערפדים הכי לא ברורים בהיסטוריה "ערפדים מודרניים". ועדיין, עם כל אלה, אף אחד לא זוכר או מכיר את השחקן הלא ממש מוכשר הזה, שמצליח לשמור על מראה נעורים ורוכב על ההצלחה של Starship Troopers. אדוארד נומייר פגש את פול וורהובן בשנות השמונים, כשכמה מפיקים חסרי מזל הגיעו לתחתית הרשימה של במאים שהם היו רוצים בשביל סרט אקשן עתידני עם תסריט ציני ואלים בשם "רובוקופ". וורהובן היה במאי נחשב בהולנד, עם כמה הצלחות כלכליות מרשימות והערכה ביקורתית לא קטנה. הוא הגיע להוליווד וחיפש פרויקט, ומישהו החליט שלתת לו לביים מותחן מד"ב עתיר אפקטים יהיה רעיון טוב. כמה חודשים לאחר מכן הסתיימה ההפקה של "רובוקופ" בטונים צורמים, עם חריגות מהלו"ז, מריבות על הסט, וארסנל קללות וצרחות מרשים שפלט וורהובן על, טוב – כולם. חוץ מהתסריטאי שלו, נומייר. וורהובן היה מאוהב בתסריט של נומייר, וכשהגיע הרגע לעבד את יצירת המופת הספרותית של רוברט היינלין, וורהובן פנה לאיש היחיד שידע שיצליח לבצע את המשימה כמו שצריך. התוצאה הייתה התסריט ל Starship Troopers, והמשך הסיפור ידוע. כמו לכל מותג אמריקאי מצליח, גם ל Starship Troopers עשו המשכים, בשביל לחלוב את הפרה עד הסוף. תחילה, הייתה זו סדרת אנימציה חביבה, אבל נטולת אלימות (אחרי הכל – מיועדת לילדים, שחס וחלילה יראו אלימות על המסך). לאחר מכן נומייר נשכר בשביל לכתוב את ההמשך ללהיט שלו, והתוצאה הייתה Starship Troopers 2: Hero of the Federation, בבימויו של פיל טיפט (איש אפקטים מיוחדים שהחליט, לרוע מזלנו, לביים). ST2 הוא לא סרט טוב - הוא סובל מחוסר תקציב משווע (וזה בהחלט ניכר על המסך), המשחק איום, האפקטים סבירים ולא יותר מזה, והכי חשוב – הוא פשוט לא מתקרב לקרסולי המקור. לזכותו של נומייר יאמר שהוא הבין שעם התקציב והמשאבים שניתנו לו, אין שום סיכוי להתקרב למימדי הסרט הראשון, לכן בחר בחירה נכונה והתעמק ביחידה קטנה של חיילים, באמצע המלחמה עם ה"באגים", אותם חרקים אימתניים חובבי בשר אנושי. נומייר החליט להעמיק את העיסוק בחרקים, לתת להם מניעים למלחמה, והשאיר בצד את העיסוק במין האנושי. עלילת הסרט היא מעין מותחן אימה מוזר, כזה שלא ברור בדיוק מי נגד מי, למה ואת מי זה בכלל מעניין. הסרט השני היה הצלחה צנועה, אבל מספקת בשביל המפיקים, שהחליטו להמשיך לחלוב את הפרה המדממת, לסרט שלישי. גם את הסרט השלישי כתב נומייר, אבל הפעם יצא לו תסריט הרבה יותר אכזרי, הרבה יותר ציני, כה שלא משאיר מקום לדמיון ודיון בהקשר של הביקורת – אני מניח שמהעמוד העשירי בתסריט כבר היה ברור כשמש שנומייר החליט להשתלח בארה"ב, מדיניות החוץ שלה, הכלכלה הכושלת והמעורבות בעיראק. שיהיה דבר אחד ברור לכולם – נכון, מדובר בסרט אקשן/מד"ב, אבל מצד שני מדובר בסרט אישי ביותר – כתב אישום בגוף ראשון של איש ציני וחסר תקווה, שמעדיף לצחוק על המצב הביש שהוא נמצא בו מאשר לבכות עליו. הפעם, נומייר יושב על כס הבמאי, ומעניק לסרט הקטן הזה טיפול מלא ואוהב – שוב, אין המון תקציב, ושוב, המשחק לא טוב (לכמה רגעים, מעליב), אבל מדובר באחד המקרים הבודדים בהם השלם עולה על סך חלקיו: כבר מהשנייה הראשונה בסרט אנחנו מוצאים עצמנו צוחקים לנוכח מראות מזעזעים וגרוטסקיים, בדיוק כמו שקורה בסרטים של אביו הרוחני מהולנד, וורהובן. הביקורת על ארה"ב לא מוסתרת הפעם בתור עלילת מלחמה רחבת היקף, כמו בסרט הראשון, אלא בוטה וישירה, כשגם הפעם העלילה נוסבת סביב קבוצה מצומצמת של דמויות שעוברת מלוקיישן ללוקיישן ומסתבכת מעל ראשה. וכן, גם הפעם ראשים יערפו במהרה. נומייר לא חוסך בתחמושת, ויורה על כל מה שזז – הממשל, הטלוויזיה, האזרחים, והדת. כמה סטירות הדת מקבלת בסרט הזה, כמה לעג וזלזול, טיפול של איש שכנראה היה חלק מזרם כלשהו והתעורר למציאות בה המצב אינו ורוד כמו שצויר לו מלכתחילה. וכן, קספר ואן דיאן חוזר לתפקיד שעשה אותו (וזה לא הרבה), ג'וני ריקו. גם הפעם ואן דיאן לא באמת מצליח לסחוב את הסרט על כתפיו השריריות, וגם הפעם מדובר ביצירה שכולה שייכת לבמאי שלה, ולא לכוכבים שלה. אבל מה זה משנה - Starship Troopers 3: Marauder הוא סרט חביב ביותר, כמעט שעתיים של פאן בריא(???), והוכחה שלא תמיד צריך תקציב גדול ושמות גדולים בשביל לתת לצופים שלך יצירה בעלת משמעות וכובד. לפעמים צריך רק כמה ג'וקים רצחניים, איש אפקטים מטורף, והמון רצון טוב. נתראה בהקרנה ב"אייקון". | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |