|
|||||
|
אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הקריסטל
איתן גפני |
|||||
|
|
|||||
| עבר חודש מאז עלייתו לאקרנים של החלק הרביעי בסדרת סרטי ההרפתקאות המגניבה ביותר בתולדות הקולנוע, והגיע הזמן לבדוק האם זה היה שווה את זה? | |||||
| במהלך החודש האחרון, המחשבה העיקרית שניקרה במוחי היא כיצד לכתוב על החלק האחרון בסדרת "אינדיאנה ג'ונס"? כיצד לגשת ולבחון את הסרט, שכל כך הרבה תקוות נתלו בו, וכל כך הרבה ציפיות ליוו את הימים שלפני הקרנתו, שכן מדובר באחד הסרטים היותר מסקרנים של השנים האחרונות? למי שהיה מנותק מהמתרחש, להלן סקירה קצרצרה: "שודדי התיבה האבודה", 1980 – הראשון מתוך סדרת סרטים (במקור תוכננה להיות טרילוגיה ע"י סטיבן שפילברג, למורת רוחו של שותפו, ג'ורג' לוקאס), מעין מחווה לסדרות הקולנוע הארכאיות שהשניים היו רואים בתור ילדים בימי שבת. "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", 1984 – כחלק מרעיון המחווה לסדרות הסרטים, החלק השני (והאפל יותר) מתרחש לפני החלק הראשון, ומתאר הרפתקה אחרת, שאין לה שום קשר לזו שתבוא אחריה, שמתחרשת בחלק אחר של העולם. "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון", 1989 – החלק האישי ביותר מתוך השלושה, לפחות מנקודת המבט של הבמאי, סטיבן שפילברג. לדעת רבים, מוצלח יותר מהשני, ונופל במעט מהראשון, בעיקר בשל העובדה שמדובר בחלק ההומוריסטי ביותר בסדרה. 2008. הימים חמים, בישראל אין חורף. חרושת השמועות סביב הפקת הסרט הרביעי בסדרה מגיעה לסיומה, כשנודע לעולם כי "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הקריסטל" יצא לאקרנים באותו יום בכל העולם, והטריילר הראשון עלה לרשת. אותו טריילר לא בישר טובות, שכן הוא נראה לפרקים כמו סרט של מייקל ביי, ולא באמת ניתן היה להבין ממנו כלום, פרט לעובדה שקייט בלנשט משחקת בסרט, ויש לה מבטא רוסי אידיוטי לחלוטין. רבות דובר על המשמעויות הקולנועיות של סדרת "אינדיאנה ג'ונס", על המחווה לימים תמימים יותר, על הבחירה המודעת של יוצריו לנתק עצמם מאירועים מודרניים ולבחור להתמקד בתקופה היסטורית שכל מה שאנו יודעים עליה כיום מגיע מסרטים שעיצבו לנו תמונה מנטאלית של איך היא נראתה. רבות אפילו דובר על העובדה שסדרת הסרטים הזו, מעבר להיותה להיט היסטרי שגורר אחריו מיליוני מעריצים, היא מניפסט אישי של סטיבן שפילברג, שדואג להזכיר לנו בכל חלק למה הוא הבמאי הכי טוב עולם, ואיך הוא מצליח לשזור את הסיפור האישי שלו בתוך כל סרט (ילד ללא אבא), אפילו כשמדובר בסרטים שאין להם ולו שום קשר למציאות. וכמובן, שרבות דובר על העובדה שהאריסון פורד הוא שחקן בינוני, אבל אין אף אחד שיכול לשחק את אינדיאנה ג'ונס יותר טוב ממנו. וכל הדיבורים הללו הגיעו לאולם הקולנוע, לצפייה בחלק הרביעי, שהוא ללא ספק, החלק החלש ביותר בסדרה (וזה היה די צפוי). מה שיותר נורא הוא, שהסרט הזה מספר יותר מכל, באופן גלוי ודי ברור, את סיפור החברות של ג'ורג' לוקאס וסטיבן שפילברג – מי הם השניים, מה ההבדלים ביניהם, ויותר מכל, מי המוכשר (התשובה די ברורה), ומי לא. כן, כן. הניסוח מדויק – ג'ורג' לוקאס חסר כשרון, אבל לא סתם חסר כשרון, אלא כזה מהסוג הגרוע ביותר: לוקאס הוא מטומטם שבטוח שהוא גאון, ומצדיק את כל מעשיו הקולנועיים בעובדה שהוא עשה את "מלחמת הכוכבים". וזה דבר די עצוב. "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הקריסטל" (שמעתה יקרא "אינדי 4"), מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון, בן 45 דקות, הוא פתיחת הסרט, מהרגע בו אנו נכנסים בתנועת מצלמה טיפוסית לשפילברג אל מדבר נוואדה, היישר למירוץ מכוניות טיפוסי לסרט משנות החמישים, התקופה בה מתרחש הסרט. אבל, אליה וקוץ בה – את שוט הפתיחה הקבוע של סדרת "אינדי", שוט בו ההר של חברת ההפקות "פאראמאונט" מוחלף בהר אמיתי, מחליף הפעם שוט נוראי של חפרפרת דיגיטאלית היוצאת מתוך תל קטן באדמה. הבדיחה חביבה, אבל יותר מכל זוהי קריאת אזהרה של יוצר החלק הראשון של "אינדי 4", סטיבן שפילברג, כאילו מבקש להזהיר אותנו מהחרפה הממוחשבת שתגיע בהמשך. אותו שפילברג מזכיר לנו במהלך 45 הדקות הראשונות של הסרט למה הוא עדיין הבמאי הטוב בעולם. למה פיטר ג'קסון וחבריו יכולים רק לחלום על לביים סצנות כל כך מושלמות, בהינף יד. ולא מדובר כאן על סצנות אקשן מופתיות כגון מרדף משאית בתוך האנגר (שכמובן כולל קריצה לסרט הראשון בסדרה) או מרדף של מכונית אחרי אופנוע, מרדף המתחיל ברחוב (עם תנועות מצלמה שיגרמו לכם להכחיל מרוב התפעלות) ונכנס לספרייה, תוך כדי שהוא מציג את האריסון פורד, אוטוטו בן 70, ומבצע את רוב פעלוליו בעצמו. מדובר על סצנות קטנות אבל גדולות מהחיים, כמו הסצנה בדיינר, בה יושבים אינדי ובן החסות הצעיר שלו, מאט, לשיחה קלילה ומטופשת על עלילת הסרט. בסצנה של חמש דקות שפילברג מוכיח למה שווה היה לשלם כמעט ארבעים ש"ח (ועוד 100 על הDVD שיבוא עלינו לטובה) בשביל הסרט – דיאלוג, התרחשות ברקע, התרחשות ברקע של הרקע, ואז כאוס מוחלט, שילוב מושלם בין ההומור הילדותי שלו לבין העין הלא אנושית שלו כבמאי. על הדרך, שפילברג מצטט מאין ספור רגעים קולנועיים, שלו ושל יוצרים אותם הוא מעריץ, וזורק לנו לצלחת גם פיצוץ אטומי (סצנה מרהיבה) ואמירה חביבה על מהות הקולנוע כמייצג מציאות. ומקרר עופרת אחד שמגשים פנטזיות פרועות. אבל, למטבע שתי פנים, והצד השני של המטבע הוא ג'ורג' לוקאס. אותו יוצר אינפנטיל שלא מצליח לרסן את עצמו, ומבקש להחריב כל דבר טוב שאי פעם עשה. לאחר וידוא ההריגה של טרילוגיית "מלחמת הכוכבים" המקורית (באמצעות טרילוגיה חדשה, שמגדירה מחדש את המושג "חוסר כשרון"), הוא מתפנה להרוג את ביצת הזהב השנייה שלו, אינדיאנה ג'ונס. ואיך הוא הורג אותה, אתם שואלים? ובכן, ע"י דיבורים, המון דיבורים, עלילה מטופשת, מקגאפין אידיוטי וכמה קופים דיגיטאליים. מקגאפין, למי שלא מכיר, הוא מושג קולנועי שטווה אלפרד היצ'קוק, ופירושו משהו, לרוב חפץ (אבל יכול להיות גם בנאדם או סתם מושג ערטילאי), שמניע את העלילה קדימה, למרות שאין לו שום חשיבות עלילתית כאובייקט בפני עצמו. בכל פרק בסדרת "אינדי" היה לנו מקגאפין מעולה, שגם תרם המון למסר של הסרטים – ארון הברית בראשון, אבני השאנקרה בשני והגביע הקדוש בשלישי. כולם חפצים בעלי משמעות אלוהית, משמעות שלא ניתן להבין, ולא צריך להבין. בכל אחד מהמסעות של אינדיאנה ג'ונס, הוא תמיד בחר לוותר על האובייקט אותו הוא מבקש למצוא, שכן הוא הבין את המשמעות האמיתית של האובייקטים הללו – הם פשוט לא נועדו בשביל למצוא ולהבין. ומה הפעם? גולגולת קריסטל זולה, שנראית כאילו יצאה מהסט של אחד מהסרטים של אד ווד, ועלילה צפויה לחלוטין, הכוללת חייזרים, כאילו לוקאס מבקש לרצות את עמיתו ליצירה, ולקנות אותו באלמנט האחד שהוא לא יכול לו. שפילברג אוהב חייזרים, ומסיים את הסרט במעין קריצה לסרטי החייזרים הקודמים שלו. אבל לוקאס, הוא לוקאס. בין הפתיחה הקסומה של הסרט לעשר הדקות האחרונות הנפלאות שלו, אנו נאלצים לצפות בלמעלה משעה שהיא כולה מופע האימים של ג'ורג'. החל ממרדף ממוחשב בג'ונגל, שלא רק שנראה רע, פשוט משאיר טעם רע בפה (ומזכיר באופן מעציב את האקשן הילדותי של "שובו של הג'דיי"). אם זה לא היה מספיק, יש לנו את שיה לאבוף בסצנה טיפשית להפליא, אה לה ג'וני ווייסמילר, ואם כל זה לא היה מספיק, יש לנו נמלים דיגיטאליות, שאוכלות חייל רוסי רע, אבל לא משאירות טיפה אחת של דם. ובשביל קינוח, קיבלנו את ג'ון הארט, שחקן ענק ומוערך, שמשחק את לא אחר מאשר ג'אר ג'אר בינקס, ללא ספק הדמות הביזארית ביותר שהגה לוקאס. בשורה התחתונה, מדובר בסרט מגניב לגמרי, שעדיין מצליח להשקיף מלמעלה על כל החיקויים הדהויים שמנפיק לנו ג'רי ברוקהיימר בשנים האחרונות. שפילברג ופורד מוכיחים שלמרות מידת החזייה והשפתיים המושלמות של לארה קרופט, ולמרות שניקולאס קייג' מגייס את ג'ון ווייט בתור הסייד קיק, אינדיאנה ג'ונס יש רק אחד. ובעצם, אולי שניים. שכן בסרט הזה אינדי לומד על בשרו שכסף משחית את נפש האדם, בדמות החבר הכי טוב שלו (וזה לא ספויילר, אז אל תתעצבנו). לאותו חבר אפילו קוראים ג'ורג'. בסדר, זוהי תיאוריה קצת מופרכת, וגם קצת גלויה לעין מדי, אבל אין ספק שמשהו חלחל לתודעה של שפילברג. כאילו הוא בעצמו מבין שתמה הקריירה המקצועית המשותפת שלו ושל לוקאס. חציו השני של הסרט מבוים בעייפות, כאילו לצאת בידי חובה מול עמיתו, זה שמגייס עבורו את הכסף, ומוביל אותו כסא הבמאי לסרטים שהוא כלכך אוהב לביים. אצל שפילברג, אינדיאנה ג'ונס תמיד הופיע כשהבמאי רצה לנוח מהרפתקאות קולנועיות מעייפות. את הראשון הוא ביים לאחר שכבר ביסס את עצמו כיוצר החשוב של דורו (לאחר יצירות מופת שבמקרה הכניסו המון המון כסף – "מלתעות", "מפגשים מהסוג השלישי"). את השני הוא ביים לאחר שהוכיח לעולם שיש לו גם לב ("אי טי"), ואת השלישי הוא ביים, כאילו בשביל להוכיח שהוא לא רק במאי מקצוען, לא רק במאי עם לב, אלא פשוט מלך עולם הקולנוע. ספויילר בדרך התחושה שמתקבלת מצפייה ב"אינדי 4", היא ששפילברג הבין סוף סוף את תפקידו בעולם הקולנוע, ויותר מכך – הבין את תפקידו של לוקאס. כמה סימבולי זה יהיה אם סיום דרכו הקולנועית של לוקאס ייראה כמו סיום דרכו של ג'ורג' מקהייל, חברו הטוב של אינדי, בסרט? לוקאס יושב בתוך ערימת כסף וזהב, לא רואה את המפולת שמתקרבת אליו... וכמה סימבולי הוא סיומו האמיתי של הסרט, בו אינדיאנה ג'ונס מביט בהרס שהותיר אחריו בדרום אמריקה, ואז נעמד בכנסייה, להתחתן עם בחירת ליבו, מריון. אינדי מבין כי הוא מבוגר, ועליו להיכנס להרפתקה הגדולה מכולן (כדברי דוקטור אמט בראון): נשים. אהבה. רגשות אמיתיים ולא רק סכנות מסמרות שיער. ד"ר אינדיאנה שפילברג עומד בפני צומת חשובה בחייו ומבין שעליו לזנוח את משחקי הילדים שהתעסק בהם עד עכשיו ולצאת לדרך קולנועית/חיים חדשה, מסוכנת הרבה יותר (דרך בו החל לפסוע בשנים האחרונות בכל מקרה). ובדיוק ברגע בו הכובע המפורסם בהיסטוריה של הקולנוע של השנים האחרונות עושה דרכו אל עבר מי שאמור להמשיך את דרכו בסדרת סרטים שלוקאס מתכנן בשביל לסחוט עוד כסף מהמותג, אינדיאנה ג'ונס מרים את הכובע, מניח אותו על ראשו כמבקש לומר: "חבוב, אינדי אמיתי יש רק אחד, ויש רק בנאדם אחד שיודע מה לעשות עם הכובע הזה. קוראים לו סטיבן... אה, סליחה – הנרי.... סליחה שוב, אני קצת זקן. קוראים לו – אינדיאנה. לא הנרי ג'ונס כמו שלוקאס היה רוצה. אלא אינדיאנה. לא כמו כלב, אלא על שם כלב. ואל תשכחו את זה". אז כן, זה היה שווה את זה. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |