|
|
|
|||
|
על ערפדים, פנטזיה ומה שבניהם (חלק רביעי ואחרון) / כל הקלאסיקות
יוליה שנרר |
|||||
|
|
|||||
| הפרק הרביעי והאחרון בסידרת הערפדים של יוליה | |||||
| ערפדים הוא נושא ענק, זהו ז'אנר שמכסה את כל תחומי העשייה, החל משירה, דרך קולנוע וכלה כמובן בספרות. בחלק האחרון של סדרת המאמרים אנחנו נתרכז בקלאסיקות של כל התחומים הנ"ל בהקשר של ערפדים, נבחן את אבני היסוד של הז'אנר. וכבוד הראשונים בנושא הזה מגיע כמובן, ללורד ביירון. ב-1813 הניח לורד ביירון את היסודות למוטיב הערפד "המודרני", בשירו – "הכופר" הוא מכניס שילוב של אימה ותשוקה הנקשרים למושג הערפדות בת האלמוות גם בימיינו : "ואש צמאה, שאינה יודעת רוויון סביב, בתוך לבך תשכון; לא אוזן תשמע לא לשון תספר, את עינויי נשמתך במישור האחר! אך ראשית, עלי אדמה כערפד שנקרא, גופתך מתוך קברה תקרע: אז בבעתה תרדוף את מקום מושבך, ותמצוץ את דם גזעך". לורד ביירון תרם תרומה גדולה למוטיב הערפד, בנוסף להיותו משורר דגול, הוא גם היה מושא ההשראה לרומן הערפדי הראשון. ג'ון וויליאם פולידורי ביסס את גיבור הרומן הערפדי הראשון - "הוומפיר", לורד רות'בן, על אורך חייו הפרועים של ביירון. אחרי ביירון ותרומתו האקטיבית והפסיבית, מן הראוי שנעבור לסוף המאה, שם הונחה אבן הפינה לרוב היצירה בנושא הערפדים – "דרקולה" של בראם סטוקר. הרומן הגותי שפורסם בשנת 1897, ומאז זכה למקום ניצחי בהיכל הדם של הערפדים. בדרקולה אנחנו נחשפים לדמות הערפד שמקושרת למין, דם ומוות, אותם מאפיינים עצמם שיחזרו מאותו הרגע תמיד בדמותם של הערפדים ה"מודרניים". כמו כן סטוקר קובע נוסחה נוספת שתזכה בעתיד לחיקויים ולאיזכורים רבים – הביסוס ה"אותנטי" על דמותו של ולאד צפש (נסיך ולאכיה בשנת 1448, שלחם נגד העות'מאנים באמצעים אכזריים מאוד),הוא ולאד השלישי דראקולה. הרומן של סטוקר קבע נוסחה בסיסית ליצירת הערפד ומאז כל סופר מפתח אותה או סותר אותה כרצונו, אך הבסיס בתחום שייך לסטוקר (בספר שהביקורת אליו מובאת בהמשך, יש צורת מסירה של יומן עם תאריכים, אותה צורה עצמה בה השתמש סטוקר בדרקולה). כשמדברים על גדולי היוצרים בז'אנר הערפדי אי אפשר לדלג על מי שהיא אימו של הערפד המיוסר – אן רייס. רייס כתבה עשרות ספרים, שהגיבורים הראשיים שלהם היו הערפדים. אן רייס היא לא רק אימו של הערפד המיוסר (למרות שזאת אחת התרומות הגדולות ביותר שלה לז'אנר), היא גם אימם של כל הערפדים (כאשר כמובן סטוקר הוא האב הגאה), היות והיא כתבה יותר ספרי ז'אנר מכל סופר אחר, ובספרים שלה היא קידמה את דמות הערפד בכמה קפיצות אבוליצאוניות – היא נתנה לו רגשות שהם מעבר לתאוות הדם, היא נתנה לו מחשבות שהן מעבר לחיה ויצרה לו תסביכים כמו לכל בן אנוש נורמלי. בין הספרים שהיא כתבה נכללים: מלכת הארורים, הערפד ארמאן, מריק, תיבת פנדורה וכמובן אחד מהקלאסיקות הגדולות של הז'אנר – ראיון עם ערפד. ואם כבר הזכרנו את הספר נעבור לתחום הקולנוע שגם בו נוצרו כמה יצירות מופת אלמותיות בנושא. הסרט הראשון היה בשנת 1909, זה היה סרט אילם בשם Vampire of the Coast . מאז אפשר לחלק את ז'אנר הערפדים לשני סוגים – הערפד הפחיד, המפלצת המאיימת כמו שניתן לראות אותו ביצירת המופת "נוספרטו" 1922,(סרטו של הבמאי פרידריך ווילהלם מורנאו, מאבני הדרך של האקספרסיוניזם הגרמני, עיבוד על הספר של סטוקר שהפך לקלאסיקה מרגע יציאתו), והערפד השרמנטי והכריזמטי כמו שניתן לראות לראשונה ב"הרוזן דרקולה" 1927 שהוצג בברודווי בכיכובו של השחקן בלה לוגוסי (שמת ב1956 ונקבר בתחפושת של דרקולה). מאז תחילת המאה הקודמת נעשו אינספור סרטים על דרקולה (רשימה מלאה בקישור), כשבעשרות השנים האחרונות הדמות נפוצה לא רק בסרטי ערפדים אלא גם בכל סוג של פרודיה או פשוט בתור אזכור מצחיק או מפחיד בסרטים שלא קשורים לז'אנר. מהסרטים שיצאו בעשור האחרון אפשר להזכיר את שלושת הסרטים של בלייד (בנושא הזה ראו ערך ציידי ערפדים), מלחמת האופל על שני חלקיה, דרקולה 2000 וכמובן הסרט שמבוסס על הספר של אן רייס – ראיון עם ערפד,בתפקידים הראשיים מככבים בראד פיט, אנטוניו בנדראס וטום קרוז (יש עוד רבים וטובים ששמם לא אוזכר מפאת חוסר מקום). ולסיום כמה אפיזודות מתולדות הערפדים, שלא ידעתם: • יש ספר ערפדים ישראלי אחד, שמו בישראל הוא לילה אדום, והסופר שהעז לעשות את הצעד הראשון הוא גל אמיר. תקציר ממש קצר: "ליל הסילווסטר, שנת 2000, 00:50 גופתו של כומר קתולי נמצאת מוטלת בצימר בצפון. על הקיר מרוחה בדם כתובת לטינית. טביעות האצבעות מובילות את המשטרה לזיהוי מהיר של החשוד. יש עם זה רק בעיה אחת: החשוד מת ונקבר עוד באפריל 1965". ופרט טריוויה בנושא, כמה עולה היום הספר בסטימצקי? 17 ₪, למעוניינים. • ערפדים מודרניים: בבולגריה נפוצו שמועות על קיומו של שבט ערפדים הקרוי "ילדי יהודה", שחבריו הינם צאצאיו בני-האלמוות של יהודה איש קריות. ילדי יהודה נוהגים להשאיר צלקת של "XXX", (שמשמעה 30 בספרות רומיות),על הקורבנות שלהם. אזכורים של ערפדים תוכלו למצוא בהרבה מאוד מקומות בספרות ובקולנוע המודרניים, כמעט כל מי שעושה פרודיה על נושא הפנטזיה יזכיר את הערפדים; החל מרוג'ר ז'ילאזני בספרו המצוין "לילה אחד באוקטובר הבודד" , דרך הסרט שבו השתתפו שון קונרי ופטה ווילסון "ג'נטלמנים מובחרים" וכמובן בשילוב המנצח של "שרלוק הולמס מול דרקולה". חלקם מוצלחים חלקם מוצלחים פחות אבל זה תמיד מעניין לפגוש ערפדים רחוק מכור מחצבתם. ונעבור לקבוצה מיוחדת של ערפדים שכתב עליהם הסופר הנודע ג'ורג' ר.ר.מרטין שאהבו לשוט על אוניית קיטור – חלום קדחת הספר, לכל אורכו עוקב אחרי השירים של לורד בירון, המוכר לנו זה מכבר. ולכן זה בלתי נמנע שגם ביקורת זו של הספר תתחיל מהשיר של ביירון, שבו בוחר ג'ושוע לתאר את "חלום קדחת": "היא מהלכת ביופי, כמו הלילה של ארץ אין ענן וכוכבים זרועים בשמיים, וכל הטוב אשר באופל ובהִלה נפגשים בחזות לה ובעיניים: מרוככים כך באותו אור פגיע, זה אשר נמנע מיום ראוותני על ידי השמיים." מרטין הוא הסופר שמוכר לכולנו בזכות הסידרה המופתית "שיר של אש ושל קרח" . אך מה שהרבה אנשים נוטים לשכוח זה שמרטין כתב עוד דברים חוץ מהסדרה הלא גמורה, ואחד מהם הוא מה שכונה בפי כל "המפגש של בראם סטוקר עם מארק טווין"- חלום קדחת. זהו סיפור שמתרחש על נהר המיסיסיפי החביב כל כך על טווין, כשברקע אוניות הקיטור צופרות והמלחים משמיעים קללות גסות. הדמויות הראשיות כתמיד אצל מרטין לא צבועות בצבעי השחור והלבן האופיינים לסטריוטיפים, וגם לא מעוררות בקורא את הרגשות הצפויים (אזהרה לכל מי שאוהב את הערפד שלו עם יתד בלב) של שנאה או אהבה. הדמויות הראשיות הן: אבנר מארש – איש נהר מחוספס והבעלים של חברת סחר נהר הקדחת (בעקבות אסון שפקד את מארש, מאחורי השם המפואר עומדת רק ספינת קיטור אחת – אלי ריינולדס הזקנה). ג‘ושוע יורק – דמות מסקרנת, שבהתחלה מציגה את עצמה בתור אדם עשיר עם הרבה מוזרויות, משנה את זה לצייד ערפדים ולבסוף – המלך החיוור. דיימון ג'וליאן – ערפד, אכזרי, צמא דם, מאוד מרושע ומאוד חזק. הסיפור שלנו מתרחש במעלה ובמורד המיסיסיפי, כאשר בהתחלה אבנר מארש וג'ושוע הופכים להיות שותפים עסקיים, וג'ושוע ממן את חלומו הגדול ביותר של אבנר – לבנות את הספינה המהירה והמפוארת ביותר - "חלום קדחת". כל זה קורה בתנאי שאבנר מלמד את ג'ושוע, את כל מה שקשור לניווט ומתעלם מהמוזרויות שלו. והמוזרויות אכן רבות, אם לסכם אותן במילה אחת – "ערפדים" (חיוורים, לא אוהבים שמש וקטלניים מאוד), אבל אחרי דרישה עיקשת של אבנר ג'ושוע יוצא לסעוד עם כל הצוות בצהריי היום. בהמשך אנחנו עדים לעימות הבלתי נמנע בין ג'ושוע לדיימון ג'וליאן ולתוצאות המבלבלות שלו. אך הסיום הבלתי נמנע של המאבק המתרחש לכל אורך הספר מגיע רק כעבור 10 שנים מהפגישה הראשונה בין ג'ושוע לאבנר, ושם באותם עמודים אחרונים של הספר המרתק הזה אנחנו מגלים את מלוא עומק המשמעות של המושג ערפד. במשך כל העלילה הקורא מוצא את עצמו בהתלבטויות לגביי האופי האמיתי והעיסוק של הדמויות. הרי מרטין ידוע בכך שהוא לא צובע את הדמויות שלו בצבעים אחידים, אין אצלו רע מוחלט או טוב מוחלט, כולם צבועים בצבעים של אפור. וכך במשך המחצית הראשונה של הספר הקורא מתלבט האם יש לו עסק עם ערפדים בכלל או האם מנסים להטעות אותו, ואחר כך הוא עובר בשטף להתלבטות האם לצדד בערפדים או להילחם בהם. וכל זאת באותה הנשימה, כי גדולתו של מרטין היא לא בכך שהוא כותב ספר טוב על ערפדים, אלא בכך שהוא מביא את הקורא למצב חדש, בו יש לו התלבטויות שונות ממה שהוא רגיל למצוא בספרי ערפדים. כאן הערפדים הם לא הרוע המוחלט (וגם לא הטוב), אלא מין מצב ביניים שכל חובב ערפדים דמיין לעצמו לפחות פעם אחת – ערפדים שיכולים להשתלט על התשוקה לדם, למה זה הופך אותם ? הרי כל ערפד מעונה שתיקחו תמיד מתחרט רק על זה שהוא נאלץ לרצוח חפים מפשע, וכאן הנושא הזה נפתר. איפה זה משאיר את הערפדים ? את הדילמה הזאת ועוד כמה פחותות ממנה מציב בפנינו מרטין. במין תמונת מראה לשאיפות שלנו, האם גם כאשר אין תירוץ הערפד ימשיך לשתות דם, או שהוא יוותר על זה ? והאם הוא צריך ? הספר הזה הוא לא מה שבהכרח הייתי מציעה לקרוא למי שאינו בקיע בכלל בתחום הערפדים, כי מרטין עוסק רוב הספר בניפוץ כל המיתוסים המוכרים. אך זהו ספר קולח, שברגע שתופסים את הקצב שלו קשה להניח אותו מהידיים. הוא בהחלט מומלץ לחובבי מרטין, חובבי ערפדים ולכל אחד אחר שמוכן להסתכן בספר ערפדים לא שגרתי. " ואז הוא הבין.כפי שתמיד הבין דברים כאלה. אבנר מארש אולי היה איטי, אבל הוא אף פעם לא שכח. הוא הבין. המשקה, חשב" | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |