|
|||||
|
מעכשיו כל מכונית צהובה היא באמבלבי בפוטנציה - ביקורת לסרט הרובטריקים
אריאל מיאסניקוב |
|||||
|
|
|||||
| לאחר שראה את הסרט, אריאל, חזר אלינו עם ביקורת חדשה על הסרט החדש של הרובטריקים. | |||||
| מעכשיו כל מכונית צהובה היא באמבלבי בפוטנציה – ביקורת על הסרט רובוטריקים/ אריאל מיאסניקוב זהירות – פרטי עלילה אפשריים. חרושת השמועות לכל סרט חדש שיוצא היא באמת עניין של מה בכך. ועל אחת כמה וכמה לסרט החדש של מייקל "לפוצץ ולהרוס" ביי, בהפקת סטיבן ספילברג, לפי תסריט של רוברטו אורקי ואלכס קורצמן ("זהות בדויה", "משימה בלתי אפשרית 3", "זורו 2", "האי"). כרזות, פרסומות, קדימונים, צעצועים של הרובוטים (עוד לפני שבכלל נראו על המסך), והמוני צעצועים נלווים (נעלי נייק?!?!). הציפיה של כותב שורות אלה לא היתה גדולה כל כך. מדובר בעיבוד מודרני ועתיר פעלולים ותקציב לדבר שנחשב בעיני רבים מבני ה-25+ לאבי אבות סדרות האנימציה של שנות השמונים (לקהל האמריקני בכל אופן. הקהל היפני הכיר את סדרת גנדאם, שכתבה עליה ניתן לראות בקישור בצד ימין. הרצון העז ליצור משהו שהוא עיבוד מושלם לסדרת קאלט עמד בסתירה עם הרצון ליצור אדפטציה עדכנית לשנות האלפיים, שתעמוד בזכות עצמה אך תשכיל לשמור על גבולות הסדרה המצוירת הברורים. עצם הידיעה שהבמאי מייקל ביי עמד בראש הפרויקט (ארמגדון, הפריצה לאלקטרז, פרל הארבור) לא הקלה בעניין, והביקורת שלפניכם, על אף שהיא כבר אחת מיני רבות, תנסה להעביר את שני הצדדים לסרט הגדול הבא של הקיץ – הרובוטריקים. המרדף אחר ה"אול-ספארק", כוח אנרגיה שמסוגל ליצור מכונות אורגניות יש מאין. זו העלילה המרכזית שעוטפת את הסרט הזה. הרעיון נשמע בהחלט טוב, והוא טוויסט נחמד ל"ווקטור סיגמה", ישות סייברטרונית שהעניקה לרובוטריקים חיים, לפי הסדרה המצוירת המקורית. רק שכאן, ה"אול-ספארק" – במקור קוביית אנרגיה עצומת מימדים – יכולה לשנות צורתה (כמו כל רובוטריק אחר) לגרסה זעירה יותר שניתן יהיה לשחק איתה מירוץ משוכות ברחבי העיר הבדיונית "משין-סיטי". כך קורה, שכל מכונה שה"אול-ספארק" בא במגע איתה יכול להיהפך לרובוטריק (או שמא שקרניק?). ניתן לראות בדמיון מכונות שתיה אוטומטיות מטילות חיתתן על העיר, והמראה לא ממש מצודד. נער ומכוניתו. A boy and his car. זוהי השורה שבאה לתאר במדויק את קו העלילה שבאה אחרי המרדף אחר ה"אול-ספארק". סיפורו של סאם וויטוויקי (שיה להבוף, "קונסטנטין", "אני, רובוט") שאביו קונה לו את מכוניתו הראשונה. המכונית – שברולט קמארו מודל 76' צהובה, שבזמן שהבליחה למסך היא עמדה לצד חיפושית צהובה (המוכרת יותר כ"דבור" באמבלבי מהסדרה המצוירת). סצינה אחת טובה ומשעשעת בסרט (שנראה כי תהפוך עד מהרה לקלאסית) מסבירה איך באמבלבי הופך מקמארו מודל 76' למודל 08'. צריך לראות בשביל לחייך. הרובוט עצמו אינו מסוגל לדבר משום שנפגע בקרב, אך הוא מעביר את תחושותיו היטב דרך הרדיו, מה שמספק רגעים משעשעים ומחווה מענגת ועדכנית לבאמבלבי הישן והטוב. הרובוט עצמו, כמו שאר הרובוטים, מעוצב בצורה מדהימה, ואפשר לומר שהוא קיבל מעמד קאלט עוד לפני צאת הסרט לאקרנים, כאשר הספיקו לעשות עליו צעצוע מדהים לא פחות (Ultimate Bumblebee). מה שמביא אותנו לויזואליות של הסרט. לצד סצינות "נייחות", בהן התמונות הן חדות, ברורות ועשירות בפרטים, מצולמות סצינות שדיי הולכות לאיבוד מרוב שהן "ניידות". סצינות האקשן מטושטשות מרוב מהירות לכל אורך הסרט. בכתבה שפורסמה בוואלה תרבות (ראה לינד בצד ימין) כבר נאמר כי באותן סצינות (בעיקר בסוף הסרט), הקרבות נראים פשוט כמו מפגש של ערימות מתכת בלתי מזוהות, ורק חדי העין יוכלו לעקוב אחרי הבלאגן. מאחורי האפקטים המרשימים עומדים אנשי Industrial Light & Magic, ולפעמים עולה השאלה האם באותן סצינות מהירות הם הרשו לעצמם לחפף עם הויזואליות (המרשימה, אין ספק. הרובוטים עצמם עשויים היטב). נקודה שעמדה במרכזו של וויכוח בין מעריצי הסדרה היתה הראשים של הרובוטים, שלא עמדו בציפיות (מלבד ראשו של פריים, ששמר על אחידות למראה הנוסטלגי הידוע). לעניות דעתו של כותב שורות אלה, הראשים לא ממש מהווים בעיה (בעיקר אלה השייכים לרובוטריקים), ואם מביאים בחשבון את העובדה שאכן מדובר בפולשים מהחלל החיצון, מן הסתם תהיה להם זהות חייזרית יוצאת דופן. כך גם צורתם העכשווית. שהרי כל סדרת אנימציה מאז ימי הסדרה המקורית שינתה באופן מהותי את צורתם הבסיסית והמוכרת של אותם רובוטים, אך שמרה על הווייתם. אופטימוס פריים נראה מדהים, ולמרבה ההפתעה גם צורת המשאית המעודכנת וגם תוספת הפה נסלחים ברגע שפיטר קאלן (המדובב של פריים עוד מימי הסדרה המצוירת) משמיע את קולו. הסרט עצמו מובא מנקודת מבט אנושית. נקודה נוספת שעמדה במרכזו של וויכוח בין מעריצי הסדרה המקורית. הרי סיפור הרובוטריקים צריך להביא את נקודת מבטם של הרובוטים, כאשר בני האדם מסתפקים בבמה צדדית. לא כך הדבר כאן, והאמת היא שהסיבה הגיונית לחלוטין. איך אנשי כדור הארץ מתמודדים עם פולשים מהחלל החיצון, שלא לדבר על רובוטים ענקיים שמשחקים בינות עצמם משחקי כוח? התשובה – כמו כל יצור אחר, בהישרדות. ואם זה אומר לקחת צד עם הרובוטים הטובים – מה טוב. השכיל לומר פריים – חופש זו הזכות לכל בעלי הבינה. ונכון, ישנם משפטי מחץ שפשוט עובדים. והגורם הצבאי הוא דומיננטי מאוד בסרט הזה, כיוון שזהו אמצעי ההרתעה האחרון שעומד ברשות בני האדם. לסיכום מה שהקליק? המפגש הראשון בין באמבלבי, הרובוטריק הטוב לבין באריקייד השקרניק; כל סיפור ההיכרות בין סאם לבאמבלבי, ועזרתו של באמבלבי בהיכרות בין מיקאלה לסאם, כמו גם סצינת שינוי הצורה של באמבלבי מקמארו מודל 76' למודל 08', בתוספת מוזיקה מוכרת שפשוט מעלה חיוך בגלל האסוציאציה עצמה (ראו סרטי "להרוג את ביל"); ההתאספות הראשונה של הרובוטריקים מרגע נחיתתם והפעם הראשונה בה הקהל צופה באופטימוס פריים מודל-הסרט, מלווה במוזיקה מותאמת אישית ופשוט ולעניין; ההומור החד ומפיג השיעמום, בחלקו באדיבות שני השחורים ברני מק (אושן 11-13) ואנתוני אנדרסון (מת לצחוק); הדמות של בלאק-אאוט, השקרניק האימתני שהופך למסוק, שמקבל סיפתח מעולה בסרט; למרבה ההפתעה – פרנזי, מערכת הסטריאו שהופכת לרובוט עצבני במיוחד. יש לו תפקיד חשוב בסרט, והאמת? הוא הרבה יותר זריז ומרושע מאשר ג'אר ג'אר בינקס (מלחמת הכוכבים 1-3); שינויי הצורה של כל הרובוטים, או בקיצור – האנימציה החלקה והזורמת; קטע היריבות בין מגאטרון לפריים, שאומנם היה קצר מידי, אבל מרשים; ולבסוף – מייגן פוקס בתפקיד מיקאלה. הסיבה למה כמו לכל סרט בנים כדאי לגרור את החברה. כי יש דמות נשית. ועוד שווה. כדברי סאם – לא הייתי חושב שהיא מכונאית... מה לא הקליק? הקטעים הטובים (שוב, דוגמת המפגש הראשון בין באמבלבי לבאריקייד) הם קצרים יחסית והותירו טעם של עוד, שמעניין אם יסופקו בסרט ההמשך; גם ההבטחה של מייקל ביי "לראות מכונית משנה צורה במהירות תוך כדי נסיעה" לא ממש מומשה (הקטע היחיד היה שינוי הצורה של פריים על הכביש הראשי. מלבדו, באריקייד שינה צורה למכונית תוך כדי ריצה , מה שלא כל כך נחשב); דמויות הרובוטים הרעות, השקרניקים, לא עברו את מבחן הזיהוי (נקודה שניתנת להבנה, כי בעוד שהרובוטריקים הם הטובים ובעלי חזות "נקיה" ומוכרת, השקרניקים הם יותר מחוספסים מבחינה ויזואלית, מה שתורם לחיצוניות המאיימת); סימן ההיכר של מייקל ביי, הצילום בהילוך איטי, לא תרם בשום צורה מלבד פיהוקים. לנוכח סצינות האקשן המהירות באופן מסחרר, ניכר כי ניתן היה להשקיע את הזמן בהבהרת אותן סצינות מבולבלות ובכך לנסות ולאזן את הסרט מהבחינה הויזואלית; דמות מרכזית בעולם הרובוטריקים (ג'אז) מקפחת את חייה די מהר, מה שהופך אותה אוטומטית לזניחה (מה שהיא לא). אותה דמות גם לא קיבלה את הפרופורציות הנכונות יחסית לשאר הרובוטים, והאמת? די חבל; קטעים מסוימים שנתנו את התחושה שצופים בסרט נוסף בסדרת סרטי שליחות קטלנית – המוזיקה הקיטשית לעיתים, מכונית המשטרה האימתנית, סצינת ההרס על הכביש הראשי בין פריים לבונקראשר, פרנזי הקטן והחביב (שדומה בדרך-לא-דרך לטרמינטריקס משליחות קטלנית 3). גם עצם הרעיון שמדובר בשני כוחות יריבים שבחרו בכדור הארץ כמגרש המשחקים שלהם מזכיר במידת מה את עוללות שליחות קטלנית 2; ולבסוף, כמה קטעים שנדמה כי היו מיותרים להיכלל או שניתן היה לקצרם, כדוגמת פרויקט "החיפוש אחר המשקפיים", בביתו של סאם. אולי סצינה זו היא משעשעת ומותאמת לקהל המשפחתי, אבל בסרט רובוטים ענקיים וקצרי רוח – זה לא אפקטיבי. בשורה התחתונה. הסרט כן השכיל לשמור על הגבולות אותן הציבה הסדרה, כאשר הוא נותן לנו תערובת בחושה היטב של קיטשיות, אקשן-ביי טהור, משפטי מחץ קליטים , הומור בריא וטוב, דמויות קליטות (כן, גם הרובוטים) ועלילה שדי עוברת את המבחן (ומאפשרת קיומם של המשכונים המותאמים אישית לכל מפיק הוליוודי תאב בצע). סרט זה מספק את הסחורה, והאמת שעם שינוי חשיבה קל והפרדה בין שנות השמונים לשנות האלפיים, הוא גם מהווה מחווה לסדרה המקורית בדרך הכי מציאותית שיכולה להיות. כל הוויכוחים הצידה, זהו עיבוד טוב שמצליח לשמר את רוח הסדרה וגם לערב בה את הגורם האנושי בדרך שלא נראתה מציאותית עד כה. ועל כך – כל הכבוד למיסטר ביי וצוותו. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |