|
|
|
|
||
|
The Exorcist - מסיפור אימה לאגדת קולנוע
איתן גפני |
|||||
|
|
|||||
| השנה היא 1973. ארה"ב אוספת את השברים של מלחמת וייטנאם. עוד ועוד דיווחים על גופות וחללים מגיעים לכלי התקשורת באמריקה, והאזרחים מביעים אי אמון בממשל. ניקסון מנסה לשכנע את האזרחים שפרשת ווטרגייט אינה מוכיחה כי הוא מושחת. דור הפרחים של שנות השישים מתפכח ומבין שהמהפכה לא תגיע, וכל הסמים שבעולם לא ייקחו מהם את ההכרה שהעולם צועד אל עתיד קפיטליסטי. המצב הכלכלי בארה"ב לא טוב, גזענות וחוסר סבלנות מציפות את הרחובות, ניו יורק מקבלת מוניטין של אחת הערים האלימות בעולם. הקולנוע האמריקאי מיטב ללכוד את תחושת האבדון והדיכאון האוחז באזרחים והעשור הטוב ביותר של הקולנוע האמריקאי מתחיל - יצירות מופת צצות על המסך כפטריות אחרי הגשם: "נהג מונית", "הסנדק", "רוקי", "צייד הצבאים", "אפוקליפסה עכשיו", נאשוויל", "צ'יינהטאון", "תפוז מכני". מיטב הבמאים האמריקאים הגדולים של העשורים הבאים עושים דרכם ומפגיזים את המסך בסרטים ריאליסטיים, אלימים, נוקבים, מחוספסים. הקהל שועט לאולמות, מוצא פורקן בתיאורים הגולמיים של העולם הסובב אותם. סרטי האימה נכנסים לתור הזהב השלישי שלהם בהוליווד. הראשון התרחש בשנות העשרים והשלושים, עם סרטים כגון "דרקולה", "פרנקנשטיין" ו-"Freaks" - הקהל פחד מהלא מוכר, מההגירה, מהמשבר הכלכלי. השני התרחש בשנות החמישים והשישים, עם הפחד מהקומוניזם והמלחמה האטומית. הקהל נהר לאולמות לראות מפלצות לא אנושיות המזרות אימה והרס. השלישי מביא לקהל את תחושת המיאוס, אי האמון, והאכזבה מהמהפכה שלא קרתה. והקהל של שנות השבעים בולע את העלילות נוטפות הדם בשקיקה. אחד הסרטים הראשונים והמהפכניים של התקופה הוא "מגרש השדים", יצירת המופת של וויליאם פרידקין (במאי "הקשר הצרפתי") ו-וויליאם פיטר בלאטי, שכתב את הספר עליו מבוסס הסרט (אותו הוא ביסס על טקס גירוש שדים אמיתי, שנערך ב-1949). השנה היא 1973, ובהקרנת הבכורה של הסרט נרשמו התעלפויות, הקאות וצרחות אימה. אנשים יצאו מהסרט והכריזו כי מדובר ביצירת מופת של גועל. ראשי האולפנים חששו - פרידקין ובלאטי היו המומים מהתגובות לסרטם, ומאושרים עד הגג. הם ידעו כי הסרט יהיה הצלחה כבירה, אך ראשי האולפנים חששו כי הסרט אלים מדי והורו לקצץ כמה סצנות. לאחר משא ומתן מתיש, הסרט שוחרר בגרסה קצרה מהמקור, 122 דק'. התגובות היו יוצאות דופן: בין לילה הסרט הפך להצלחה מסחררת. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הוליווד, אנשים עמדו בתור שעות כדי לקנות כרטיסים. לאורך בלוקים שלמים השתרכו תורים של אזרחים מיוזעים, בכמהים לראות את מעללי השד המשתלט על גופה התמים של ילדה בת עשר בשם רייגן מק'ניל. קטעים מתוך הסרט הפכו לקלאסיקה תוך רגעים ספורים - הראש המסתובב, ההקאות, המיטה הרועדת בהיסטריה. המדרגות מתחת לבית מק'ניל הופכות לאייקון ויזואלי מחריד. נעימת הפתיחה של מייק אולדפילד משגרת את אלבומו "Tubular Bells" לראש מצעד המכירות. אלן בורשטיין (כריס מק'ניל), שחקנית מכובדת ומוכרת לאותה תקופה, הופכת לכוכבת מבוקשת. ג'ייסון מילר (האב קאראס), שלו זהו סרטו הראשון (!!), מוצף בהצעות לככב בסרטי אימה. מקס פון סידוב (האב מרין), שעד אז היה מוכר מתפקידו ב-"חותם השביעי" של ברגמן, מייד הופך לאחד השחקנים המבוקשים לתפקידי יוקרה של קשישים בעלי סמכות. לינדה בלייר (רייגן מק'ניל) מייד הופכת לילדה כוכבת, וחייה נהרסים במרוצת השנים עקב הצלחת הסרט - היא מתמכרת לסמים, לא מצליחה להתמודד עם הצל הענק שראשה המסתובב הטיל עליה, זה היה שיא הקריירה שלה, לאחר מכן כל קריירת המשחק שלה הסתכמה במשחק בסרטים סוג ז' שרוב הסיכויים הם שלא שמעתם, וגם לא תשמעו עליהם מעולם. וויליאם פירדקין הפך לאחד הבמאים המבוקשים בהוליווד, וממשיך ליצור סרטים בעלי גוון ריאליסטי מחוספס, במקביל להגשמת אהבתו לאופרה, אותה הוא ממש ביצירת סרטים אופראיים ובימוי אופרות על במות התיאטרון (כולל ביקור בישראל לפני כמה שנים). הצלחת הסרט מניבה שלושה סרטי המשך - "מגרש השדים, המכשף" (1977), "מגרש השדים 3" (1990) ו-"מגרש השדים - ההתחלה" (2005). אף אחד מהם לא מגיע לקרסולי המקור, הן באיכות והן בהצלחה כלכלית. והסרט? יצירת מופת לכל הדעות. עד היום מככב ברשימות הסרטים הכי מפחידים שנעשו אי פעם, לרוב מגיע למקום הראשון. הסיפור, הפשוט למראית עין, ממשיך לרדוף תסריטאים המנסים לצאת מתוך הנוסחה שהוא הטיל עליהם. בתוך עלילה פשוטה על ילדה ששד משתלט על גופה הצליחו פרידקין ובלאטי להכניס נושאים חמורים כמו המאבק בין הדת לאתיאיסטיות, דור "הבייבי בומר'ס" אשר הובילו את שנות השישים ועכשיו מתבוססים בעשן הג'וינטים הסמיך שלהם, מאוכזבים מחוסר ההצלחה שלהם להוביל את אמריקה למהפכה תרבותית, משברי אמונה. הממשל מיוצג ע"י הדת, הכמרים הם עובדי מדינה מתפכחים, המשפחה כאלגוריה לארה"ב המפורקת (אם חד הורית, שחקנית בוהמיינית מעושנת שלא מצליחה להבין מה קורה מתחת לאף שלה), הילדה כדור הפרחים אשר ראשו מסתובב באלימות והוא מקיא החוצה את המסרים הנבובים שלו. כל מוסד שמכבד את עצמו חטף ביקורת סמויה בין קיטוני הדם, שתן ואדי קור. ואני? אני זוכר את עצמי כילד בן אחת עשרה, שלא יודע מימינו ומשאלו, יושב בלילה חשוך במיוחד בסלון, בשעה שתיים וחצי בלילה, ורואה את הגרסה המקורית בטלוויזיה, בערוץ 4. יושב ובוהה במסך, מהופנט, אוחז אימה. כשרייגן אוחזת בצלב ומחדירה אותו בטירוף אל בין רגליה, חשבתי שקרביי מתהפכים. כשראשה הסתובב, רציתי לברוח למיטה, אבל לא יכולתי. ולא ישנתי שבוע. בשנת 2000, כשהסרט יצא בהפצה מחודשת לקולנוע, וכלל כמה סצנות שלא נכללו במקור, זוכר במיוחד הרגע שבו שרייגן פורצת לסלון בהליכת העכביש ההפוכה שלה, ומסיימת בהקאת דם, אחד מאותם רגעים שבו הלב מחסיר פעימה. זהו ללא ספק, אחד הסרטים המפחידים ביותר, ואחד מהסרטים הטובים שנעשו אי פעם. ואין זו הצהרה ריקה מתוכן, מכון הקולנוע האמריקאי מוכיח כי הטענה נכונה - הסרט מככב ברשימות הסרטים הטובים שנעשו, ולא רק בקטגוריות של סרטי אימה. מדובר ביצירת מופת, דרמה ביקורתית שהיא גם סרט אימה משובח. שעתיים ורבע של מתח בלתי פוסק במקביל להיותו מצמרר, מגעיל ומזעזע. ומעל הכל - נצחי. הזמן אינו פוגע באיכויות הסרט "מגרש השדים". מי שראה אותו, לא שוכח אותו, ושום טקס מצועצע לא ישכיח אותו מהזיכרון. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |