|
WarCraft אחרון השומרים - פרק מספר
ג'ף גראב עברית נירה ברק |
|||||
|
|
|||||
| ספר נוסף בסדרת וורקראפט יצא לאור - "אחרון השומרים". ISF מביא לכם את הפרק הראשון | |||||
| בחסות הנפתולים המתעתעים של העבר, עידנים לפני תיעוד הזמן, היה עולם אזארות. יצורים של קסם היו מהלכים לאורך הדרכים הפתוחות בקרב שבטי בני האנוש, והשלווה שררה בכול – עד הגעת השדים והזוועות של הלגיון הבוער ומנהיגם לורד סארגראס המחריב, אל אפל של קסם הרסני. כעת דרקונים, גמדים, אלפים, גובלינים, בני אנוש ואורקים, כולם נאבקים על שליטה בממלכות שנפוצו לכל עבר – כחלק מתכנית-על זדונית שתכריע את גורל העולם. שומרי הטיריספאל: שושלת של אלופים חדורי כוח אלוהי. הוטלה עליהם המשימה להילחם מלחמת בודדים נגד הלגיון הבוער. מדיו נועד מלידה להפוך לגדול ולחזק ביותר מבין חברי המסדר הנאצל. אלא שמן ההתחלה האפילה חשכה על נשמתו, וכך הופר האיזון. מאבקו הפנימי של מֵדִיו, השסוע בין שני גורלות, הפך בלתי נפרד מגורלה של אזארות עצמה... ושינה את העולם לנצח. פתח דבר הצריח הבודד תחילה היה זה הגדול מבין שני הירחים שהופיע הערב. כעת הוא היה תלוי כמעט מלא, לבן כסוף על רקע שמים צחים עטורי כוכבים. לרגלי הירח הזוהר, נמתחו מעלה אל השמים פסגות רכסי הרי רֶדְרִידְג'. באורו של יום שלחה החמה את קרניה בגוני ארגמן וחלודה אל פסגות הגרניט, אולם באור ירח הן נראו כרוחות רפאים גאות המתנשאות מעלה. ממערב נפרש יער אֶַלְוִוין, מרבד עלוותו הסמיך העשוי עצי אלון ועצי אזדרכת צהובים, משתרע ממרגלות ההר ועד לים. ממזרח בעבעו מימיה העכורים של הבִּיצָה השְׁחוֹרָה. הייתה זו אדמה זרועת ביצות וגבעות נמוכות, שפכי נהרות ומים עומדים, התיישבויות שנותרו שוממות וסכנה אורבת בפתח. צל חלף כשהוא חוצה לפתע את דמות הירח. צל שגודלו כשל עורב, שתר אחר חור בלב ההר. במקום הזה הוסר נתח מרצועת רכס רֶדְרִידְג' והותיר אחריו עמק מעוגל. פעם ייתכן והמקום היה עד למפץ שמימי קדמוני או לשרידי פיצוץ מרעיד אדמה. אך העידנים שחקו את המכתש דמוי הקערה והוא הפך לסוללה של תלוליות מחודדות ומעוגלות, אשר היו מעורסלות על ידי ההרים התלולים הסובבים אותם. אף לא אחד מעצי אֶַלְוִוין העתיקים התרומם מעליהם, וחלקה הפנימי של טבעת הגבעות היה עקר, מלבד מעט עשבים שוטים וגפנים פתלתלות. במרכזה של טבעת הגבעות עמד מתלול מסולע, חשוף ומשמים כקרחתו של לורד סוחר מקוּל טִירָאס. אכן האופן שבו התרוממו התלוליות, רוכנות בעדינות אל המדרון בקרבת הפסגה, הזכיר גולגולת אנוש. במהלך הזמן רבים שמו לב לכך, אך מעטים היו אמיצים או חזקים או חסרי-טקט מספיק מכדי לציין את העניין בפני בעל האדמה. מעל גבי פסגתו השטוחה של המתלול נמתח מעלה צריח עתיק. הייתה זו הזדקרות מאבן לבנה שזורת מלט כהה, התפרצות מעשה ידי אדם אשר נורתה בקלילות אל השמים, מתרוממת מעל הגבעות הסובבות, כמגדלור באורו של הירח. בבסיס הצריח הייתה נטועה חומה נמוכה שהקיפה קיר חיצוני. מאחוריה נותרו שרידיהן הממוטטים של אורווה ושל נפחייה, אך הצריח עצמו חָלַשׁ על טבעת הגבעות כולה. פעם קראו למקום זה קָארָזָן. פעם היה זה בית לאחרון השומרים המסתוריים ואפופי הסוד של טִירִיסְפָאל. פעם היה זה מקום שוקק חיים. כעת הוא נותר נטוש ואבוד בזמן. שקט אפף את הצריח אך הוא לא היה דומם. תחת אצטלת הליל ריחפו להן דמויות מחלון לחלון, ורוחות חגו סביב למרפסות ולמעקות. ערטילאיות פחות מרוחות רפאים אך מוחשיות יותר מזיכרונות, היו אלה לא פחות מאשר שברים מן העבר שהשתחררו מרצף זרימת הזמן. צללים אלו שמן העבר טולטלו ושוחררו מחמת שיגעונו של המחזיק בצריח ונידונו כעת לשוב ולחזור על משחק תפקידן ההיסטורי, כשדומיית הצריח משמשת כתפאורה. הן נידונו לשחק, אך היה זה מופע משולל קהל צופים. ואז נשמע ממעמקי החשכה טִפוף רגל במגף על אבן, ועוד אחד. הבזק תנועה תחת ירח בוהק, צל מוטל על אבן לבנה, קול אוושת גלימה מרופטת אדמדמה נפרט על מיתרי האוויר הלילי הצונן. דמות פסעה לאורך חלקה הגבוה של החומה, בחלקו העליון של המגדל המחודד השזור חרכי ירי, אשר שנים קודם לכן שימש כמצפה כוכבים. דלת החומה המובילה למצפה הכוכבים חרקה לרווחה בהיפתחה על ציריה הנושנים ואז נבלמה, קפואה מחלודה ומעידנים שחלפו. הדמות בגלימה נעצרה לרגע ואז הניחה אצבע על הצירים תוך מלמול מילים נבחרות. הדלת נפערה לרווחה ללא קול, ציריה מחליקים כחדשים. מפניו של מסיג הגבול נמלט חיוך. מצפה הכוכבים היה ריק מחפצים כעת, והכלים הנותרים מנותצים ונטושים. מסיג הגבול, חרישי כרוח רפאים, נטל מצפן כוכבים מרוסק אשר הסקאלה שלו עוקמה בהתקף זעם שנשכח זה מכבר. כעת כל שהיה מונח בידו היה מטיל זהב כבד-משקל וזניח. תזוזה נוספת הורגשה במצפה הכוכבים, ומסיג הגבול הרים את מבטו. כעת עמדה בקרבת מקום דמות רוחית, ליד אחד מן החלונות הרבים. הרוח לא-רוח הייתה של גבר רחב כתפיים. בקצוות שיערו ובזקנו שהיו פעם שחורים זרקה שיבה טרם זמנה. הדמות הייתה אחד משברי העבר, לא מחוברת, חוזרת שוב ושוב על משימתה מבלי משים, לעיני צופים אפשריים. כעת החזיק האיש שחור השיער במצפן הכוכבים, התאום השלם של זה המנותץ שבו החזיק מסיג הגבול, ושיחק באצבעותיו לאורך צדו האחד במן ידית זעירה. רגע חולף, בדיקה, ניע של הידית. גבותיו הכהות נחרצו מעל עיני רוח ירוקות. רגע נוסף, בדיקה נוספת וניע נוסף. לבסוף, נאנחה הדמות הגבוהה והמרשימה עמוקות, הניחה את מצפן הכוכבים על שולחן שאינו עוד, ונעלמה. מסיג הגבול נד בראשו. מופעים רוחיים שכאלה היו שכיחים אפילו בתקופות שהייתה קָארָזָן מאוכלסת, אלא שכעת, ללא שליטתו (ושיגעונו) של אדונם, הם הפכו חצופים יותר. אלא שרסיסים אלה מן העבר היו שייכים למקום הזה, בעוד שהוא לא. הוא היה הפולש, לא הם. מסיג הגבול חצה את החדר אל עבר גרם המדרגות המוביל מטה, בעוד שהאיש המבוגר יותר ריצד בחזרה אל תוך החלל וחזר על משימתו, כשהוא בוחן בעזרת מצפן הכוכבים שלו כוכב שמיקומו ברקיע השתנה זה מכבר. מסיג הגבול התקדם מטה למעמקי המגדל כשהוא חוצה מפלסים כדי להגיע למדרגות ולמסדרונות אחרים. אף דלת לא הייתה סגורה בפניו, אפילו אלו הנעולות מאחורי סורג ובריח או אלו שנאטמו מחלודה ומעתות הזמן. כמה מלים, נגיעה, מחוות יד, והשלשלאות השתחררו מאליהן, אבקת החלודה נערמה לערמות אדמדמות וצירי הדלתות שוחזרו. במקום אחד או שניים זהרו עדיין סמני הגנה ישנים, שעדיין היו עמידים למרות גילם. הוא נעצר לפניהם לרגע, שוקל, חושב, תר בזיכרונו אחרי הסימן הנגדי הנכון. הוא הגה את המילה הנכונה, ביצע את התנועה הנכונה בידיו, פוגג את הקסם החלוש שנותר והמשיך הלאה. בעודו נע ברחבי הצריח הפכו הפנטומים מן העבר חסרי מנוחה ופעילים יותר. כעת משהתגלה קהל פוטנציאלי, נראה היה שמקטעים אלו מן העבר חֲפֵצים להופיע, ולוּ כדי להשתחרר מן המקום הזה. בת הקול שלהם דעכה זה מכבר, מותירה אחריה את דמויותיהם נעות בין הפרוזדורים. מסיג הגבול חלף על פני משרת עתיק לבוש מדים כהים. האיש הזקן והשברירי דשדש באיטיות לאורך המסדרון השומם, נושא מגש כסף ועוטה זוג של כיסויי עיניים לסוסים. מסיג הגבול המשיך לספרייה, שם עמדה אישה צעירה ירוקת עור בגבה אליו, גוהרת מעל ספר עב-כרס. הוא עשה דרכו וחצה אולם משתה שבצדו האחד עמדה קבוצת מוסיקאים שניגנה ללא קול ולידם היו רקדנים מסתחררים בריקוד הגָּבוֹט. בצד האחר נשרפה עיר גדולה, להבותיה חובטות ללא הועיל בקירות האבן ובשטיחי הקיר המרקיבים. מסיג הגבול נע דרך הלהבות האילמות, אך פניו הפכו עצבניות ומתוחות משהביט שוב בעיר האדירה סטוֹרמְוִוינְד העולה באש סביבו. בחדר אחר ישבו שלושה גברים צעירים סביב שולחן וסיפרו שקרים תלושי מקום וזמן. ספלי מתכת היו פזורים על פני השולחן כמו גם מתחתיו. מסיג הגבול עמד והביט במופע הזה משך זמן רב, עד אשר מלצרית רוחית הביאה סיבוב נוסף של משקאות. אז הוא טלטל את ראשו ומיהר לדרכו. כשהיה על סף המפלס התחתון הוא החליט לצאת אל מרפסת נמוכה שהייתה תלויה ברישול על הקיר, כמעין קן צרעות התלוי מעל הכניסה הראשית. שם, בחלל הרחב שלפני הצריח, בין הכניסה הראשית והאורוות שהיו כעת עיי חורבות מעבר לקיר החיצוני, עמדה מבודדת דמות רוחית יחידה. היא לא נעה בדומה לדמויות האחרות, אלא עמדה והמתינה בדריכות. שבר מן העבר שלא שוחרר. שבר מן העבר שהמתין לו. הייתה זו דמותו הדוממת של גבר צעיר אשר פס לבן כשל בואש נשזר בשערו הכהה, הסמיך והפרוע. בפניו נאחזו זיפים משתרכים של זקן שאך זה צמח. לרגליו של הצעיר היה מוטל תרמיל גב חבוט וידו הייתה נעולה בלפיתה קפואה על מכתב שהיה חתום באדום. באמת ובתמים לא הייתה זו רוח רפאים, מסיג הגבול ידע, על אף שייתכן שבעליה של דמות זו עשוי להתגלות כבר כמת, קורבן שנפל בשדה הקרב תחת שמש נוכרייה. היה זה זיכרון, שבר של העבר, שהיה לכוד כחרק בשׂרף המאובן, בציפייה לשִחרורו. הוא המתין לבואו. מסיג הגבול ישב על האֶדֶן המסותת של המרפסת והביט אל מעבר לקיר החיצוני, אל מעבר לתלוליות ואל מעבר לטבעת הגבעות. דממה שררה באור הירח, ונדמה היה שאפילו ההרים עצמם עוצרים נשימה, ממתינים לו. מסיג הגבול הרים יד ודקלם סדרה של מילות כשפים. תחילה התגלגלו החרוזים והמקצבים ברכות על לשונו, ואז הפכו לרמים יותר, ואז יותר, מנפצים את השלווה. ממרחק הגיעו המילים לאוזניהם של זאבים אשר השיבו יללות בתמורה. ודמותו הרוחית של הצעיר אשר דומה כי רגליה היו לכודות בבוץ, שאפה אוויר מלוא הגרון, הניפה את תרמיל הסודות על גבהּ, ועשתה בכבדות את דרכה לעבר הכניסה הראשית לצריח של מֵדִיו. אחת קארזן קָאדְגָאר לפת את מכתב ההיכרות החתום וניסה נואשות לזכור את שמו שלו. משך ימים רבים הוא רכב לכאן, מלווה שיירות שונות וגומא את יתרת הדרך לקָארָזָן בגפו. הדרך חצתה את מעמקי יערות הפרא העצומים של אֶַלְוִוין ונחתמה בטיפוס הארוך במעלה ההרים, אל המקום השליו, השומם והמבודד הזה. אפילו האוויר היה צונן ונבדל. הצעיר בעל הזקן המוזנח עמד כעת, כאוב ועייף, בחצר הנבלעת בעלטה המכבידה, מבועת ממה שעליו לעשות. עליו להציג את עצמו לפני הקוסם העוצמתי ביותר באַזֵארוֹת. כבוד הוא, פסקו מלומדי הקִירִין תוֹר. זוהי הזדמנות, הם התעקשו, שאין להחמיצה. מוריו הרוחניים של קָאדְגָאר, חוג של מלומדים רבי השפעה ומכשפים, אמרו לו שבמשך שנים הם מבקשים אוזן קשבת מאחורי דלתותיו הנעולות של הצריח בקָארָזָן. הקִירִין תוֹר רצו ללמוד איזה ידע הסתיר הקוסם העוצמתי ביותר ביבשת בספרייתו. הם רצו לדעת מהם כיווני המחקר שלו. ויותר מכול, הם רצו שהקוסם הבדלן הזה יפתח בהנחלת מורשתו, הם רצו לדעת מתי יחל מֵדִיו הגדול ורב העוצמה בהכשרת יורש. מֵדִיו הגדול והקִירִין תוֹר היו שרויים במחלוקת בנושאים אלו ואחרים משך שנים, כפי הנראה, ורק עתה שָׁעָה מֵדִיו לחלק מהפצרותיהם. הוא ניאות לקחת שוליה תחת חסותו רק כעת. הסיבות לכך עניינו את אדוניו של קָאדְגָאר כקליפת השום: האם התרכך לבבו הידוע כקשה, האם זוהי התרצות דיפלומטית, או האם הוא החל לחוש בעתות גילו המבשרות את מותו הקרב והולך. האמת הפשוטה הייתה שהקוסם רב הכוח והמבודד הזה (ומסתורי עבור קָאדְגָאר) ביקש עוזר, וחברי הקִירִין תוֹר, אשר שלטו על ממלכת דָאלָארָאן הקסומה, היו יותר מִנכונים להיעתר. כך נבחר קָאדְגָאר הצעיר ושוגר כשבאמתחתו הכְוונה, פקודות, פקודות שכנגד, בקשות, הצעות, עצות ודרישות אחרות מאדוניו המכשפים. שְאל את מֵדִיו על הקרבות שניהלה אמו עם השדים, ביקש גוּזְבָּה, המנחה הראשון שלו. גלה בספרייתו כל שתוכל אודות ההיסטוריה האלפית, ביקשה הגבירה דֶלְת'. בדוק בכרכים שלו בנוגע לספרי זני-חיות, פקדה עליו אַלוֹנְדָה, שהייתה משוכנעת שקיים זן חמישי של טרולים שטרם תיעדה בסְפָרֶיהָ שלה. הייה ישיר, גלוי וישר, ייעצה נוֹרְלָן, המומחית הראשית – נראה שהקוסם הגדול מוקיר את התכונות הללו. הייה שקדן ועשה כמצווה עליך. אל תהיה נִרְפֶּה. היראה מעוניין תמיד. עמוד זקוף. ומעל לכול, כרה אוזניך ופקח עיניך. שאיפותיהם של חברי הקִירִין תוֹר לא הטרידו את קָאדְגָאר במיוחד – החינוך שקיבל בדָאלָארָאן והחונכות המוקדמת בינותם, הבהירה לו שלחונכיו סקרנות שאינה יודעת מיצרים בכל הנוגע להטלת קסמים על כל צורותיה. הצבירה, הקִטלוג והגדרות הקסמים המתמשכים נחקקו בתודעתם של תלמידים צעירים מגיל מוקדם, וקָאדְגָאר לא היה שונה מרובם. אכן, התחוור לו, סקרנותו שלו היא אולי הסיבה למצוקה שהוא נמצא בה כעת. שוטטויותיו הליליות במסדרונותיה של המצודה הסגלגלה של דָאלָארָאן חשפו לא מעט סודות אשר חברי החוג הזה לא היו ששים לחשוף. למשל חיבתה היתרה של המומחית הראשית ליין-להבה או העדפותיה של הגבירה דֶלְת' לפרשים צעירים הרכים ממנה בשנים או האוסף הסודי של קוֹרִיגָאן הספרן של חוברות המתארות (באופן מוחשי ביותר) את אורחותיהם ההיסטוריות של הסוגדים לשדים. והיה דבר מה בהקשר של אָרֶקְסִיס הנכבד, אחד ממלומדיה הגדולים של דָאלָארָאן, מהמכובדים האפורים שאפילו האחרים רחשו להם כבוד. הוא נעלם, או מת, או משהו נורא אחר, והאחרים בחרו לא להזכיר את הנושא, עד כדי הסרת שמו מכל הכרכים והימנעות מלהעלות את שמו על דל שפתותיהם מאז. אך קָאדְגָאר חשף את העניין בכל זאת. קָאדְגָאר ידע למצוא את מראה המקום הרצוי, לייצר את הקשר הנדרש, או לדבר עם האדם הנכון בזמן הנכון. הייתה זו מתנה והיא עוד עלולה להתגלות כקללה. כל אחת מן התגליות הללו עשויה הייתה להביא להנחת המשימה רבת היוקרה הזו בחיקו (משימה שלפי כל התחזיות והאזהרות הייתה ככל הנראה מְסַכֶּנֶת חיים). ייתכן שהם חשבו שקָאדְגָאר הצעיר מצטיין יתר על המידה במלאכת הבילוש – קל יותר לחברי החוג לשולחו למקום שבו סקרנותו תועיל במשהו לקִירִין תוֹר או לפחות תמקם אותו במרחק גדול מספיק, אשר ימנע ממנו לחשוף פרטים נוספים לגבי תושבי המצודה הסגלגלה. תודות לציתות הבלתי פוסק שלו, הצליח קָאדְגָאר לשמוע גם את התיאוריה הזו. כך יצא קָאדְגָאר לדרכו כשבאמתחתו שק מלא פתקים, לב עמוס סודות, מוח דחוס בדרישות תקיפות ועצות ריקות מתוכן. בשבוע האחרון שלפני יציאתו לדרך מדָאלָארָאן פנה אליו כמעט כל אחד מחברי חוּג המלומדים מתוך עניין כזה או אחר במֵדִיו. יחסית לקוסם החי באמצע שום-מקום, מוקף עצים ופסגות מבשרות רעות, הוא הצליח לעורר עניין רב אצל חברי הקִירִין התוֹר. אפילו עניין בהול. נושם עמוקות (ובעשותו כן מזכיר לעצמו שהוא עדיין נמצא קרוב מדי לאורוות), קָאדְגָאר צעד קדימה לעבר הצריח עצמו, רגליו כבדות כאילו הוא גורר את בהמת המשא שלו למן הקרסוליים. הכניסה הראשית פיהקה כּפִי מערה, ללא דלת או שער בברזל. היה היגיון בכך, שהרי איזה צבא יילחם ויפלס את דרכו בתוככי יער אֶַלְוִוין לעבר קצה טבעת החומות של המכתש, כל זאת כדי להילחם בקוסם מֵדִיו בכבודו ובעצמו? לא היה תיעוד כלשהו של מישהו או משהו אשר ניסה להטיל מצור על קָארָזָן. הכניסה המוצלת התנשאה לגובה רב. גובה שדרכו יכול היה לעבור פיל אכוף למשעי. רכונה מעט מעליה הייתה מרפסת רחבת ידיים בעלת מעקה אבן-לבנה. מצפה הכוכבים הזה היה באותו גובה של הגבעות הסובבות ואפשר תצפית על ההרים שמעבר להן. קול תזוזה נשמע לאורך המעקה, תנועה קלה אשר קָאדְגָאר חש יותר מאשר ראה במו עיניו. הייתה זו אולי דמות בגלימה אשר נעה לאורך המרפסת בחזרה לתוך הצריח עצמו. האם צופים בו אפילו כעת? האם איש לא יקבל את פניו או האם מצפים שיהיה אמיץ דיו כדי לצלוח את הדרך לבדו? "אתה הבחור הצעיר החדש?" אמר קול רך, קברני משהו, וקָאדְגָאר, שראשו היה עדיין נטוי בזווית חדה מעלה, כמעט ויצא מעורו. הוא יישר את מנח הראש כדי להביט בדמות כפופה ודקיקה שצצה מתוך הצללים של דרך הכניסה. במראהו, היה הדבר הכפוף רחוק מן האנושי, ולרגע תהה קָאדְגָאר אם מֵדִיו אינו משנה חיות מן היער לעבוד כמשרתים עבורו. חיה זו נראתה כסמור קירח; את פניה הארוכים מִסגר משהו שנראה כמו זוג מלבנים שחורים. קָאדְגָאר לא זכר את עצמו מגיב, אך האדם בדמות הסמור צעד הרחק מן הצללים וחזר על עצמו. "אתה הבחור הצעיר החדש?" אמר הדבר. כל מילה בוטאה בנשימה, הייתה ארוזה, מודגשת ומופרדת מן האחרות. הוא יצא מבין הצללים והתגלה כמשהו שאינו מאיים יותר או פחות מאיש מזדקן, דק כשוט, הלבוש במדים כהים מהאיכות הירודה ביותר. משרת – בן אנוש, אך משרת. הדבר, או ליתר דיוק, הוא, עדיין חבש מלבנים שחורים על צדי ראשו. הם נראו כמו מגני אוזניים והתארכו קדימה עד לקצה אפו הבולט מאוד. הצעיר מצא את עצמו בוהה באיש הזקן, "קָאדְגָאר," הוא אמר ואז כעבור דקה הציג בפניו את מכתב ההיכרות שהיה לפות בידו. "מדָאלָארָאן. קָאדְגָאר מדָאלָארָאן שבממלכת לוֹרדֵארוֹן. נשלחתי על ידי הקִירִין תוֹר. מהמצודה הסגלגלה. אני הוא קָאדְגָאר מבני הקִירִין תוֹר. מהמצודה הסגלגלה. מדָאלָארָאן. שבלוֹרדֵארוֹן." הוא הרגיש כאילו הוא משליך אבני שיחה לתוך באר ענקית וריקה בתקווה שהאיש הזקן יגיב אליהן. "ודאי, קָאדְגָאר," אמר האיש הזקן. "מהקִירִין תוֹר. מהמצודה הסגלגלה. מדָאלָארָאן. שבלוֹרדֵארוֹן." המשרת לקח את המכתב שזה עתה הושט לעברו כאילו היה זה זוחל חי, ואחרי שיישר את שוליו המקומטים, תחב אותו לתוך מקטורן המדים שלו מבלי להסיר את החותם. לאחר שנשא אותה ושמר אותה בחיקו משך קילומטרים רבים, חש קָאדְגָאר כאב אובדן. מכתב ההיכרות ייצג עבורו את עתידו, והוא התקשה להיפרד ממנו, אפילו לרגע. "הקִירִין תוֹר שלחו אותי לסייע למֵדִיו. הלורד מֵדִיו. הקוסם מֵדִיו. מֵדִיו מקָארָזָן." קָאדְגָאר תפש שהוא במרחק חצי פסיעה מגלישה לבִרבור חסר מעצורים ובמאמץ נחוש נצר את לשונו. "אני בטוח שהם עשו זאת," אמר המשרת. "שלחו אותך, הכוונה." הוא אמד את החותם המוטבע על המכתב, ואז שקעה יד דקיקה לתוך המקטורן שלו והוציאה זוג מלבנים שחורים מחוברים ברצועת מתכת דקה. "כיסויי עיניים?" קָאדְגָאר מצמץ. "לא. כלומר, לא תודה." "מוֹרוֹאוּז," אמר המשרת. קָאדְגָאר הנהן בראשו. "אני מוֹרוֹאוּז," אמר המשרת. "מנהל המשק של הצריח. נציב למֵדִיו. כיסויי עיניים?" הוא שב והרים את המלבנים השחורים, תאומים לאלו שמסגרו את פניו הצרים. "לא תודה... מוֹרוֹאוּז," אמר קָאדְגָאר בפנים מסוקרנות. המשרת הסתובב והחווה בהנפת יד רפה לקָאדְגָאר לבוא בעקבותיו. קָאדְגָאר הרים את תרמילו. היה עליו לדהור קדימה כדי להדביק את צעדי המשרת. אף על פי שזה האחרון נראה שברירי לכאורה, הוא התקדם בקצב מהיר. "האם אתה כאן בצריח לבדך?" העז קָאדְגָאר לשאול שעה שהם החלו לטפס במעלה מדרגות מתעקלות, רחבות ונמוכות. האבן הייתה שקועה באמצעיתה, בלויה מאינספור טביעות רגליים של משרתים ואורחים. "אה?" השיב המשרת. "האם אתה לבד?" חזר קָאדְגָאר, תוהה אם ייאלץ להנמיך דַבֵּר כמוֹרוֹאוּז, כדי שדבריו יוּבנוּ. "האם אתה גר כאן לבדך?" "הקוסם כאן," השיב מוֹרוֹאוּז בקול צפצפני שנשמע חלוש וסופני כעפר על פני קבר. "כן, כמובן," אמר קָאדְגָאר. "לא הייתה בעצם סיבה שתהיה כאן, אם הוא לא היה," המשיך המשרת. "כאן, הכוונה." קָאדְגָאר תהה אם קולו של האיש הזקן נשמע כך כיוון שהוא לא משתמש בו לעתים קרובות מדי. "כמובן," הסכים קָאדְגָאר. "עוד מישהו?" "אתה, כרגע," המשיך מוֹרוֹאוּז. "יותר עבודה לטפל בשניים מאשר באחד. לא שמישהו התייעץ איתי." "אם כך, מדובר בך ובקוסם, בדרך כלל?" אמר קָאדְגָאר כשהוא תוהה אם נשכרו שירותיו של המשרת (או שהוא נוצר) בגלל טבעו המסוגר. "וטבחית," אמר מוֹרוֹאוּז, "למרות שטבחית לא מדברת הרבה. אבל תודָה שאתה שואל." קָאדְגָאר ניסה לרסן את עצמו מלגלגל את עיניו, אך נכשל בכך. הוא קיווה שכיסויי העיניים משני צדי פניו של המשרת הסתירו את התגובה מעיניו. הם הגיעו לצומת בין מפלסים, מסדרון חוצה מואר בלפידים. מוֹרוֹאוּז חצה דרכו מיד לגֶּרֶם נגדי מתעקל אחר של מדרגות, ובלאי אוּכּפים ניכר בו. קָאדְגָאר נעצר לרגע כדי לבחון את הלפידים. הוא קירב את ידו כדי סנטימטרים ספורים מהלהבה, אך לא חש חום. קָאדְגָאר תהה אם הלהבה הקרה הייתה ממצא שכיח ברחבי הצריח. בדָאלָארָאן השתמשו בגבישים זרחניים לתאורה. הייתה לגבישים אלומה יציבה וזוהר קבוע, אף על פי שמתוך מחקריו הוא מצא מראות משקפות, רוחות של אלמנטים כבולות בפנסים, ובמקרה אחד, גחלילית ענק לכודה. אלא שֶלֶהבות אלה נראו קבועות במקומן. מוֹרוֹאוּז שטיפס כבר כמחצית מגרם המדרגות הבא, הסתובב ושחרר שיעול מתנשף. קָאדְגָאר מיהר להשיגו. נראה היה שכיסויי העיניים אינם מגבילים את המשרת הזקן עד כדי כך. "למה נועדו כיסויי העיניים?" שאל קָאדְגָאר. "אה?" ענה מוֹרוֹאוּז. קָאדְגָאר נגע בידו בצד ראשו. "כיסויי העיניים. למה?" מוֹרוֹאוּז העווה את פניו לכדי משהו שקָאדְגָאר יכול היה לפרש כחיוך. "כוחו של הקסם חזק כאן. חזק, ושגוי לפעמים. אתה רואה... דברים... כאן. אם אתה לא זהיר. אני זהיר. אורחים אחרים, אלה שקדמו לך, הם היו פחות זהירים. הם אינם עכשיו." קָאדְגָאר חשב על הרוח שהוא אולי ראה ואולי לא על המרפסת התלויה והנהן. "טבחית יש לה זוג עדשות מאבן קוורץ ורודה," הוסיף מוֹרוֹאוּז. "היא מסתמכת עליהן באופן מוחלט." הוא עצר לרגע ואז הוסיף, "טבחית נראית קצת מטופשת איתן." קָאדְגָאר קיווה שמוֹרוֹאוּז יהיה נוח יותר לשיחה אחרי החימום הקצר. "אם כן, האם אתה חלק ממשק ביתו של הקוסם זה זמן רב?" "אה?" אמר מוֹרוֹאוּז שוב. "האם זה כבר זמן רב שאתה עם מֵדִיו?" אמר קָאדְגָאר, מקווה שחוסר הסבלנות לא יישמע בקולו. "כן-כן," אמר המשרת. "זמן רב. רב מדי. נראה כמו שנים. הזמן מרגיש ככה כאן." המשרת שחוח הקומה הניח לקולו לדעוך והשניים טיפסו בדממה. "מה אתה יודע עליו?" העז קָאדְגָאר לשאול לבסוף. "על הקוסם, אני מתכוון." "השאלה היא," אמר מוֹרוֹאוּז כשהוא פותח עוד דלת כדי לגלות גרם מדרגות נוסף המוביל מעלה. "מה אתה יודע?" * * * באופן מפתיע היה מחקרו של קָאדְגָאר בנושא זה לא פורה כלל, והוא היה מתוסכל מתוצאותיו המדולדלות. אף על פי שהייתה לו גישה לספריית הענק שבמצודה הסגלגלה (וגישה חשאית לכמה ספריות פרטיות ואוספים סודיים), הוא מצא מעט מאוד מידע בעל ערך על מֵדִיו הגדול ורב העוצמה הזה. זה היה מוזר, על אחת כמה וכמה, כיוון שכל אחד מן הקוסמים הבוגרים בדָאלָארָאן חש יראת כבוד כלפי מֵדִיו ורצה דבר כזה או אחר ממנו: טובה, בקשה, פיסת מידע. יחסית לקוסמים בכלל היה מֵדִיו, ככל הנראה, גבר צעיר בימים. הוא התקרב לשנות הארבעים לחייו, ולמשך זמן רב נראה שאין הוא מותיר חותם נראה לעין על סביבתו. קָאדְגָאר הופתע מכך. רוב האגדות שקרא או שמע תיארו קוסמים אינדיבידואליסטים כמוחצנים ביותר וחסרי מורא בבואם לפשפש בסודות שלא היו אמורים להיוודע לאיש. ההתעסקות הזו בכוחות ובאנרגיות שמעבר להבנתם גרמה להם בדרך כלל למוות, לנכות או לקללה רובצת. מרבית השיעורים שלמד בהם כילד על קוסמים שלא מבני דָאלָארָאן, הסתיימו לרוב באופן דומה – ללא כל איפוק, שליטה או מחשבה, הגיע גורלם של הקוסמים הפרועים, הלא מיומנים שעסקו בלימוד עצמי, אל קצו המר (לעתים, אך לא לעתים קרובות מדי, תוך השמדת חלק גדול מהאזורים הכפריים הסובבים). העובדה שמֵדִיו לא הצליח למוטט טירה על עצמו, או לפזר את האטומים שלו בכל רחבי התהום-המסתחרר, או לזמן דרקון מבלי לדעת כיצד לשלוט בו, יכולה הייתה להעיד על איפוק גדול מחד או על כוח רב מאידך. בהסתמך על המהומה שיצרו המלומדים סביב מינויו ועל פי רשימת ההנחיות שקיבל, בחר קָאדְגָאר באפשרות השנייה. בכל זאת על אף מחקריו הרבים הוא לא הצליח להיכנס לעובי הקורה. לא היו עדויות על מחקרים פרי עטו של מֵדִיו, גילויים כלשהם או הישג מרעיש אדמה שיצדיקו את יראת הכבוד שרחשו חברי הקִירִין תוֹר כלפי קוסם בדלן זה. שום מלחמות מרשימות, כיבושים נרחבים או קרבות רבי תהילה. המשוררים התבטאו בציוריות מופגנת בכל הנוגע לעניינים הקשורים למֵדִיו ואפילו מפיצי השמועות הנמרצים ביותר נדו בראשיהם לכשהגיעה השעה לדון בהישגיו. ובכל זאת הבין קָאדְגָאר שיש כאן משהו חשוב, שמאחורי כל אלה עומדת תחושה חזקה שעוררה במלומדים תערובת של פחד, כבוד וקנאה. חברי הקירין תור לא ראו במטילי-כשפים אחרים שווים להם בידע, ואפילו ניסו לעמוד בדרכם של הקוסמים שלא היו בני ברית למצודה הסגלגלה. ובכל זאת הם התרפסו לפני מֵדִיו. מדוע? לרשותו של קָאדְגָאר היו פיסות מידע מזעריות – מעט על הוריו (גוּזְבָּה התעניין במיוחד באמו של מֵדִיו), מידע פעוט מתוך ספר הדרכה לקוסם שצוין בו שמו של הקוסם ואוזכרו ביקורים מזדמנים שלו בדָאלָארָאן. כל הביקורים הללו התרחשו בחמש השנים האחרונות. נראה היה שמֵדִיו נפגש עם קוסמים מבוגרים בלבד, כמו למשל אָרֶקְסִיס שנעדר בימים אלו. לסיכום, ברשותו של קָאדְגָאר היה מידע מקדים מועט מאוד על הקוסם הגדול לכאורה, שבשירותו היה אמור לעבוד. ומכיוון שהוא ראה בידע סוג של שריון וחרב, הוא חש כעת לא מצויד להחריד לקראת המפגש העתידי. בקול רם הוא אמר, "לא הרבה." "אה?" ענה מוֹרוֹאוּז ופנה חלקית לאחור. "אמרתי שאני לא יודע הרבה," אמר קָאדְגָאר בקול רם ממה שהתכוון. קולו חזר בהד מן הקירות העירומים של מעבר המדרגות. הוא התעקל כעת וקָאדְגָאר תהה אם הצריח היה אכן גבוה כפי שנראה. כבר עכשיו החלו ירכיו לכאוב ממאמץ הטיפוס. "ברור שאתה לא," אמר מוֹרוֹאוּז. "לא יודע, הכוונה. אנשים צעירים אף פעם לא יודעים הרבה. זה מה שהופך אותם לצעירים, אני מניח." "התכוונתי," אמר קָאדְגָאר, נרגז. הוא נעצר ונשם נשימה עמוקה. "התכוונתי שאני לא יודע הרבה על מֵדִיו. אתה שאלת." מוֹרוֹאוּז עצר לרגע, רגלו כבר מיוצבת על המדרגה הבאה, "באמת שאלתי," הוא אמר לבסוף. "איך הוא?" שאל קָאדְגָאר, קולו כמעט מתחנן. "כמו כולם, אני מניח," אמר מוֹרוֹאוּז. "יש לו את השיגעונות שלו. יש לו את מצבי-הרוח שלו. ימים טובים ורעים. כמו כל אחד אחר." "לובש את מכנסיו רגל-רגל," אמר קָאדְגָאר באנחה. "לא. הוא מרחף לתוכם," אמר מוֹרוֹאוּז. המשרת הזקן הביט בקָאדְגָאר, והצעיר קלט בחטף קצה קצהו של חיוך חולף על פניו של האיש הזקן. "עוד גרם מדרגות אחד." גרם המדרגות האחרון היה מסולסל וצר, וקָאדְגָאר שיער שהם נמצאים ודאי קרוב מאוד לקצה הצריח. המשרת הזקן הוביל. גרם המדרגות נפתח והפך לחדר מעגלי קטן מוקף במעקה רחב. כפי שקָאדְגָאר שיער הם עמדו בנקודת הקצה הגבוהה ביותר בצריח, מצפה כוכבים גדול. חלונות קריסטל צלולים ושקופים ריצפו את הקירות והתקרות. תוך כדי הטיפוס מעלה, ירד הלילה במלואו והשמיים היו כהים וזרועים בכוכבים. האור במצפה הכוכבים עצמו היה עמום, מואר במספר לפידים מהסוג שראה קודם לכן. אלא שאלֶה היו מכוסים, מנורותיהם חסומות מלזקור את ראשן אל שמי הלילה. מַצְלֶה כבוי היה מונח מוכן במרכז החדר לקראת ירידת הטמפרטורות ככל שיעמיק הלילה. מספר שולחנות מעוקמים היו פזורים סביב לקיר החיצוני של מצפה הכוכבים, עמוסים במכשירים שונים ומשונים. משטחים מכסף ומצפני-כוכבים מזהב שימשו כמשקולות נייר לגיליונות כתיבה, או כסימניות המחזיקות את הטקסטים פתוחים בעמודים מסוימים. על אחד השולחנות נח דגם חצי מפורק המציג את תנועתם של כוכבי לכת על השביל השמימי, ושחוטים מעודנים ומחרוזות נוספות מונחים בין הכלים העדינים שלידו. מחברות נחו שעונות בערמה על קיר, ואחרות היו זרוקות בתיבות מתחת לשולחנות. מפה של היבשת הייתה מתוחה על מסגרת, מציגה את אדמות הדרום של אַזֵארוֹת ואת לוֹרדֵארוֹן של קָאדְגָאר, כמו גם את ממלכות הגמדים והאלפים המבודדות, קָאז מוֹדָן וקוֵולתָ'אלָאס. אינספור סיכות קטנות היו נעוצות במפה, שאת מערכן יכול היה רק מֵדִיו לזהות. ומֵדִיו היה שם, משום שלעיני קָאדְגָאר לא יכול היה זה להיות אחר מלבדו. הוא היה איש בגיל העמידה, שיערו הארוך היה קשור בזנב סוס מאחור. בנעוריו היה שיערו ודאי שחור משחור, אבל כעת הוא האפיר באזור הרקות ולאורך הזקן. קָאדְגָאר ידע שכך קורה לקוסמים רבים, מהמתח הכרוך בטיפול באנרגיות הקסמים שבהם השתמשו. מֵדִיו היה לבוש בגלימה פשוטה לקוסם – גזורה היטב ומותאמת למבנהו הרחב. מעיל קצר לא מעוטר היה תלוי למותניו, מעל מכנסיים שהיו תחובים לתוך מגפיים גדולים למידותיו. גלימה סגלגלה מסורבלת הייתה תלויה לכתפיו והברדס משוך לאחור. כאשר הסתגלו עיניו של קָאדְגָאר לחשכה, הוא הבין שטעה לגבי חסרונם של עיטורים על בגדיו של מֵדִיו. הם היו מעוטרים בתחרה רקומה בחוטי זהב שהייתה כה עדינה עד שכמעט ונעלמה מעיניו במבט ראשון. בהביטו בעיטור שעל גבו של הקוסם הבין קָאדְגָאר שהוא מביט על פניו המעוצבים של שד אגדי קדמון. הוא מצמץ ופקח את עיניו. כעת הפך עצמו העיטור לדרקון פתלתל ולאחר מכן לשְמֵי לילה. מֵדִיו עמד בגבו למשרת הזקן ולאיש הצעיר כשהוא מתעלם מהם לחלוטין. הוא עמד בסמוך לאחד השולחנות, אוחז בידו האחת מצפן כוכבים מוזהב ובשנייה מחברת. נראה היה שהוא אבוד במחשבות, וקָאדְגָאר תהה אם זה היה אחד מה"דברים" שלגביהם הזהירו מוֹרוֹאוּז. קָאדְגָאר כחכח בגרונו וצעד צעד קדימה, אך מוֹרוֹאוּז הרים יד. קָאדְגָאר קפא על מקומו ממש כאילו אֻבַּן על ידי לחש קסמים. במקום זאת, צעד המשרת בשקט ונעמד לצד אדונו הקוסם, ממתין שמֵדִיו יבחין בנוכחותו. דקה חלפה. דקה נוספת. ואז פרק זמן שקָאדְגָאר היה מוכן להישבע שהיה נצח. לבסוף, הדמות בגלימה הניחה את מצפן הכוכבים, ושרבטה שלושה סימנים במחברת. הקוסם סגר את הספר בטריקה חדה והביט לעבר מוֹרוֹאוּז. בהביטו לראשונה בפניו של מֵדִיו, חשב קָאדְגָאר שהוא נראה מבוגר בהרבה מארבעים ומשהו שנותיו. הפנים היו חרוצות קמטים ולֵאות. קָאדְגָאר תהה אילו קסמים היו אלה אשר חרצו סימני דרך עמוקים כל כך בפניו. מוֹרוֹאוּז פשפש עמוק בתוך מקטורנו ושלף משם את מכתב ההיכרות המקומט, חותמת הארגמן הפכה לאדומה כדם באור הלפיד המרצד. מֵדִיו הסתובב והתבונן בצעיר. עיני הקוסם היו שקועות עמוק מתחת לגבותיו העבות הכהות, אך קָאדְגָאר היה מודע מיד לעוצמה שניבטה מתוכן. משהו ריקד וריצד בתוך העיניים הירוקות העמוקות הללו, משהו עוצמתי ואולי בלתי נשלט. משהו מסוכן. הרב-מָג העיף מבט לעברו. בתוך דקה חש קָאדְגָאר שהקוסם מיצה בסקירה החטופה את סך כל קיומו ומצא שהוא מרתק לא יותר מחיפושית או מפרעוש. מֵדִיו הביט הלאה מקָאדְגָאר ונעץ את מבטו במכתב ההיכרות החתום. קָאדְגָאר חש הקלה כמעט מיידית, כאילו טורף גדול ורעב חלף על פניו מבלי להעיף בו מבט נוסף. תחושת ההקלה הזו חלפה במהרה. מֵדִיו לא פתח את המעטפה. גבותיו נחרצו קלות, ונייר הקלף עלה בלהבות בפיצוח שהרטיט את האוויר. הלהבות ליחכו את המכתב בקצהו המרוחק יותר מזה האחוז בידו של מֵדִיו, והבליחו בכחול עז. בדַבְּרוֹ היה קולו של מֵדִיו עמוק ומשועשע כאחד. "ובכן," אמר מֵדִיו, מתעלם מהעובדה שהוא אוחז את עתידו הבוער של קָאדְגָאר בידו. "נראה שהמרגל הצעיר שלנו הגיע סוף-סוף." | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |