אחד הדברים הכי מעניינים שאפשר ללמוד על ספר מד"ב הוא על תקופת ההווה בה הוא נכתב. הסיפורים שנכתבו בעשור האחרון, אולי עשור וחצי, מערבים בתוכם לרוב גם אלמנט "אינטרנטי" – קיום הרשת, מאגרי המידע שבה, פיתוחיה ואוצרותיה. סיפורי השנים האחרונות לוקחים את האינטרנט ומפתחים את הטכנולוגיה הלאה, לעיתים לצורת תודעה תבונית ("המשחק של אנדר"), תודעות רבות (רביעיית "היפריון"), לעיתים לוקחים את הטכנולוגיה ויוצרים ממנה עולמות מקבילים (סדרת "ארץ אחרת" והמשכיה, שלא תורגמו לעברית), ולפעמים הופכים את האנושות למרושתת בעצמה, בהלבשת "מודים רשתיים" על האדם ("ההסגר"). כל הנ"ל יכולים לשמש, ולעיתים משמשים, כאמצעים להשמדת והכחדת האנושות. הכל טוב ויפה, וידוע שההווה בו נכתבים הספרים משפיע על העתיד הנכתב בספר, בדיוק כמו שהעתיד הנכתב יכול להשפיע על דעתו של ממציא חובב בהווה, וכך לשנות את מהלכי ההיסטוריה העתידית. זהו מין מעגל-קסם שכזה, שנע בין התרנגולת והביצה. הסופרים מעלים רעיונות, הממציאים מיישמים, ומכאן מגיעים רעיונות נוספים לסופרים אחרים. את אותה ההשפעה ניתן לראות גם בספרים שנכתבו לפני העידן המקוון. בספרו של וולטר טוויס, "מוקינגבירד", שיצא לאור לראשונה בשנת 1980 וממחיש רעיונות רבים שהרכיבו את ההווה של אותה תקופה, ובאספקטים רבים נכון גם לימינו-אנו, אם נתעלם מחוסר הנוכחות של התרבות הממוחשבת שפשתה בחיינו ומהווה חלק הכרחי כמעט מחיינו היום-יומיים.
"מוקינגבירד" דן בדעיכת המין האנושי. בני האדם שנותרו בעולם הינם מסוממים, חסרי הכרה ומודעות אמיתית, דוגלים ב"חוקי הפרטיות", לפיהם כל אדם צריך לחיות עם עצמו ועם עצמו בלבד. פילוסופיות דוגמת "אל תשאל – הירגע" ו"המין המהיר הוא הטוב ביותר" רווחות בקרב הצעירים, אך הצעירים מתמעטים במהירות וילדים לא נראים עוד בעולם. האדם, בודד ומבודד מעצם חינוכו והווייתו, חי את חייו אל מול הטלוויזיה, רווי בסמים מסוגים שונים, חסר הבעה וחסר חיים אמיתיים. בתוך כל הרקב התרבותי נמצא רוברט ספופורת', דיקן אוניברסיטת ניו-יורק, רובוט מדגם 9, המתוחכם ביותר והאחרון שנוצר על-ידי האדם. הוא אחראי למין האנושי, לפחות בתחומי ניו-יורק, וצופה בשקט בדעיכת המין האנושי. עד שיום אחד מגיעה אליו הודעה משונה, על אדם שלמד לקרוא. אותו אדם, פרופסור פאול בנטליי מאוהיו, מוזמן להיפגש עם ספופורת' ומכאן מתחילים חיי השניים להשתנות.
הסממנים הברורים של התרבות הפופוליסטית שלנו נמצאים בספר בצורה נהדרת – ההתמכרות לטלוויזיה, הסמים המרגיעים, האדישות שפושה על כולנו כמין ועל כל אחד מאיתנו כאינדיבידואל. הצורך שלנו לנהור עם העדר ולהיות "מתוכנתים", גם כאשר התכנות-כביכול אומר לנו להיות עדר של אינדיבידואליסטים שמתנהגים כולם באותה צורה.
על הגיבור – מכיל ספויילרים: כמו כל גיבור, וכמו כל סיפור עלילתי טוב, מתחיל פאול בנטליי את גלגולו כחלק מהעולם המנוון והתרבות הדועכת של בני האדם. וכמו כל גיבור טוב, גם הוא עובר טוויסט עלילתי או שניים שמשנים את נקודת מבטו על העולם מקצה לקצה. בתור התחלה, מגלה בנטליי כי יש דבר הנקרא "קריאה", שאף אחד בעולם כבר לא זוכר אפילו להכיר חוץ ממנו (כולל, אגב, את אותו ספופורת'), והדבר השני – הוא מתאהב באישה יוצאת-דופן במיוחד. כאן אציין שהסיפור מסופר לא רק מנקודת מבטו של בנטליי, אלא גם מנקודות מבטם של ספופורת' ומרי-לו, האישה המעורבת בסיפור. למרות זאת, נראה שהעלילה שלהם באה רק לתמוך בהתקדמותו של בנטליי והתפתחותו. לא משנה מה, השניים האחרים הינם ויהיו דמויות-משנה, לעולם לא הדמות הראשית. אפילו אם לא נתייחס לחוויות המעצבות, סגנון הכתיבה האישי של חייו של בנטליי מעיד על ההתפתחויות העוברות עליו. בתחילה השפה דלה יחסית ומשמימה, ולאחר מכן מתחיל להיראות עושר של מילים והבעות בטקסט. כאחת שרגישה מאוד לנימות הטקסט בסיפורים, נהניתי מאוד להבחין בשוני הניכר בין פרק אחד של בנטליי למשנהו, זאת בזמן שהפרקים המספרים את סיפוריהם של ספופורת' ומרי-לו נותרים דומים זה לזה בסגנונם.
כאמור, כמו בכל סיפור טוב, יוצא בנטליי (או – מחוייב לצאת, מכורח הנסיבות אשר אותן לא אפרט) למסע המלמד אותו על עצמו ומחשל אותו בדרך. במהלך המסע מתוודע בנטליי לפנימיות האמיתית שלו, לסובב אותו, לצרכיו כבן אנוש וליכולות שלו ושל המין האנושי, שהוסתרו מפני בני האדם הגוועים במשך זמן כה רב. גם כאן מתקיים עיקרון הקליימקס והקתרזיס שבא אחריו, עד הפינאלה שמותירה אותנו פעורי פה, תוהים או מרוצים, תלוי בספר ובקורא. "מוקינגבירד" הוא סיפור על מלחמה בממסד שמאיים להרוס את המין האנושי כולו, אבל לא בפיצוצים ולהבות, אלא ביבבה חלושה. וגם כאן, לפחות חלקית, מצליחה להיווצר הרגשה של ניצחון קלוש, אך הסוף נותר פתוח. כאילו לקח המחבר את המצב הקיים בהווה שלו – שוב, לא בעתיד המסופר – ושם אותו בידינו, הקוראים. שלנו היא ההחלטה לאן ילך העולם, מה יהיה כיוונו ומה יהיה סופו. המסר הלא-סמוי-בכלל הוא: אל תניחו לתרבות הפופוליסטית להשלות אתכם. הם חושבים שהם אומרים לכם לעשות את מה שטוב לכם, הם חושבים שזה באמת יעשה לכם טוב. אל תנסו להיות אינדיבידואליים בעדר. היו עצמכם, חיו את חייכם, עם הקרובים לכם ועם הייחודיות שלכם. ותקראו ספרים.
|