|
|
||||
|
זהות גורלית- משחקי הזהות ב''זיכרון גורלי''
עומרי בר-לב |
|||||
|
|
|||||
| האוזר, קוויד וקוויד. שלוש זהויות שונות בגוף אחד. מאמר בנושא הזהות העצמית בסרט ''זיכרון גורלי'' | |||||
| הסרט "זיכרון גורלי" מבוסס על סיפור קצר של פיליפ ק' דיק (1928-1982), הנחשב לאחד מגדולי סופרי המדע הבדיוני בכל הזמנים. "זיכרון גורלי" יצא לקולנוע בשנת 1990 לאחר תקופה ארוכה של מאבקים בין המפיקים לאולפנים, ושינויים בקונספט ובתסריט. הסרט מבוסס על סיפור קצר של פיליפ ק' דיק (1928-1982), הנחשב לאחד הגדולים שבסופרי המדע הבדיוני, שפרסם למעלה ממאה סיפורים בעלי מוטיבים עתידניים, שחלקם עוסקים בזהות וזיכרון בעתיד הלא רחוק של האדם ואשר רעיונותיהם הופכים לאפשריים יותר עם חלוף השנים. גם הסרטים "בלייד ראנר" (82'), "דו"ח מיוחד" (02'), ולאחרונה "צ'ק פתוח" (03') ו"סורק באפלה (06') מבוססים על סיפוריו של הסופר המנוח. הסיפור שעליו מבוסס "זיכרון גורלי" נקרא "We Can Remember it for You Wholesale" והוא פורסם בשנת 1966 כסיפור קצר בן 23 עמודים באחד מירחוני המדע הבדיוני פופולריים. פיליפ קיי דיק שחזון המדע הבדיוני שלו נחשב עד היום למבריק ומהפכני, נפטר בשנת 1982, אותה שנה בה יצא לקולנוע הסרט הראשון שהיה מבוסס על סיפור שכתב. הסרט, אשר נחשב לאחד היצירות הגדולות בתולדות הקולנוע, הוא "בלייד ראנר" של הבמאי רידלי סקוט, והוא מבוסס על ספרו של דיק "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" (בעברית בהוצאת כתר, בתרגום עמנואל לוטם). התסריט של "זיכרון גורלי" נכתב בערך עשר שנים לפני שהתקבל אור ירוק להפקתו. בתקופה זאת הוא עבר עשרות שכתובים ומספר מפיקים, במאים ואולפנים. בשלב מסוים נכתבה גרסה של התסריט כאשר פטריק סווייזי אמור לגלם את הגיבור הראשי. לאחר שהקריירה של ארנולד שוורצנגר תפסה תאוצה, הוא שובץ לתפקיד זה והוא היה זה שהכניס את הבמאי פול ורהובן לתמונה. ורהובן סיים באותה עת לעבוד על "רובוקופ" (87') אשר גם הוא עסק באובדן של זיכרון ובמאבק על זהותו של האדם בחברה. הסרט "זיכרון גורלי" מספר סיפור דומה מבחינה תמאטית על אדם בשם דאגלס קוייד (שוורצנגר) אשר חי בשנת 2084 הפוסט-מלחמתית, עם אשתו לורי (שרון סטון) הבלונדינית. חייו על כדור הארץ הם די טובים, אך חלומותיו מתרחשים במאדים, ובמרכזם עומדים הוא עצמו ואישה מסתורים בעלת שיער חום (רייצ'ל טיקוטין). סקרן מחלומותיו, מציע דאג ללורי לעבור לגור במאדים. לאחר שהיא מסרבת, מחליט קוייד לנסות חוויה טכנולוגית חדשה המאפשרת לקנות חופשה וירטואלית שהיא בעצם זיכרון מדומה, מושתל, המוחדר ישירות למוחו, בחברה הנקראת "ReCall". המוח לא יכול להבדיל בין החופשה המושתלת בזיכרון לבין הדבר האמיתי. קוייד בוחר לקחת חופשה במאדים, והמוכרן מציע לו להעביר את החופשה בזהות אחרת שונה מזו של המציאות היומיומית. הוא בוחר להיות סוכן חשאי אשר נרדף ע"י הרעים, פוגש את אשת חלומותיו ולבסוף מציל את הכוכב עצמו. מהרגע שמרדימים את קוייד, הכל מתחיל להשתגע. כולם מתחילים לרדוף אחריו, מחבריו ועד לאישתו, אשר מסתבר שהיא לא באמת אישתו אלא סוכנת כפולה עם זהות בדויה. לא רק אשתו סוכנת כפולה אלא שגם הוא עצמו היה סוכן חשאי שזכרונו נמחק. הוא מתחיל לברוח ובסופו של דבר מוצא את עצמו פנים אל פנים מול זהותו הקודמת, "האוזר", אשר הקליט את עצמו כדי לעזור לקווייד לקבל את העובדה שהוא בעצם האוזר. האוזר מספר לקוייד על זהותו בחייו הקודמים, ועל המלחמה של המחתרת לשחרור מאדים מהשליט הדיקטטור שלה, קוהייגן (רוני קוקס). קוייד מגיע למאדים וחובר למלינה (האישה עם השיער החום מחלומותיו) ולמחתרת בה היא שותפה. בסוף מסתבר שהאוזר היה מההתחלה לצד קוהייגן והקריב את גופו כדי לאפשר לקוייד להתקיים ולהוביל אותם אל מנהיג המחתרת. כדי לאפשר להאוזר לחזור ולהתקיים, קוהייגן שם את קוייד במכונה אשר תמחוק את מוחו, ותשחזר את זהותו ודמותו של האוזר המקורי. לאחר שקוייד מצליח להימלט ברגע האחרון הוא מצליח להרוג את קוהייגן ולהפעיל כור מיוחד, שנבנה לפני מאות שנים ע"י חייזרים, אשר מחדיר אוויר אל האטמוספרה החדשה של מאדים. הסרט מסתיים, כפי שהבטיח סוכן המכירות של ReCall, כאשר קוייד זוכה בבחורה ומציל את הכוכב עצמו. בסוף הסרט, נותר הצופה, ביחד עם הגיבור, עם השאלה "האם המדובר במציאות או בחלום?". בגרסת ה-DVD של הסרט ניתן להאזין לערוץ הקריינות (commentary) של ורהובן ושוורצנגר. לאורך הסרט קיימים שני צירי התרחשויות אפשריים, חלום ומציאות, אשר מקבלים פירוש אידיאולוגי ע"י שני היוצרים. נקודת הפיצול בעלילה מתרחשת כאשר קוייד הולך ל ReCall ונפגש עם מקליין, סוכן מכירות/נסיעות אשר משכנע אותו לרכוש "חופשה מעצמך". מקליין שואל אותו "מהו הדבר, מהו אותו פרט שנשאר תמיד איתך בכל חופשה שאי פעם לקחת? אתה! אתה נשאר עצמך. הנח לי להציע לך לצאת לחופשה מעצמך.". יש כאן יד אלוהית השולטת על האינדיבידואל ובמעשיו. המוכרן מציע לו מספר אופציות של זהויות שונות אליהן הוא יכול להיכנס, והמוח לא יוכל להבדיל בניהן לבין אישיותו המקורית. קוייד בוחר להיות סוכן חשאי, ולוקח חבילה בה הוא נרדף ע"י הרעים אשר רוצים להרוג אותו, הוא פוגש בחורה יפיפייה ולבסוף מציל את הכוכב מאדים. הסצנה שבה מקליין מוכר לקוייד את חופשת "חלומותיו" חשובה ביותר. הצופה נחשף לא רק ליכולות הטכנולוגיות הקיימות במציאות העתידנית שבסרט, אלא גם לבעייתיות המוסרית הקיימת במשחק של זיכרון וזהות אנושית. חברת ReCall יוצרת כפיל של הלקוח בעל זהות חיצונית זהה, אך פנימית שונה ומזויפת. מהרגע שקוייד מתיישב בכיסא והם מרדימים אותו, המצלמה עושה תנועה של "zoom in, dolly out" (הגורמת לדמותו של שוורצנגר להישאר ללא תנועה או שינוי כאשר הרקע סביבו מתעוות) אל ראשו, או יותר נכון, מבחינה רעיונית, אל מוחו. כמו הפעולה הכפולה שבתנועת המצלמה, הסרט מתפצל לשתי צירי עלילה. אפשרות אחת היא שקוייד חווה בעבר מחיקת זיכרון ובאמת היה פעם האוזר, הכל אמיתי והאנשים באמת מנסים להרוג אותו. האופציה השנייה, ולטענת המאמר זה גם הנכונה, היא שקוייד לאורך שאר הסרט יושב לו בכיסא ב-ReCall וחולם את כל מה שמתרחש הלאה. ישנן מספר סיבות לבחירה זו כאשר הסיבה ההגיונית ביותר היא שכל מה שקורה מהנקודה בה מרדימים אותו תואר ע"י סוכן המכירות מקליין כאשר זה מכר לקווייד את החופשה המושתלת במוחו. למרות שציר העלילה נראה אמיתי והגיוני, הוא לא כזה, הוא פשוט חלק מהחבילה של ReCall. סצנה מרכזית בסרט מתרחשת באמצע המערכה השנייה כאשר בלב כל הבלגאן, מגיע נציגה (או לא) של ReCall, אותו ראה קווייד בפרסומת במציאות, אל חדרו של קוייד במאדים. הנציג מציג עצמו כהשתלה נוספת של זיכרון במוחו של קוייד המיועדת לאפשר לו להתעורר מכיסאו ב-ReCall. הקהל רוצה להאמין שקווייד באמת נמצא במאדים, שהאקשן וההרפתקה יימשכו, וזה מה שגם קוייד בוחר. קוייד הורג את הנציג ותחושת המציאות ממשיכה הלאה אך לא לפני שהנציג מספר לו לפרטי פרטים את השתלשלות האירועים . במהלך הסרט פזורות עובדות רבות התומכות בתאוריית החלום. אחת מהן היא הופעת תמונתו של הכור הסודי, אותו בנו החייזרים במאדים, במציאות. בחלום, מה שבנו החייזרים נשאר סודי ביותר, ורק קוהייגן וקוואטו (מנהיג המורדים) ידעו על קיומו. כאשר מכינים את קוייד לטיפול ב- ReCall, מציגים בפניו מספר תמונות של חייזרים כאשר אחת מהם היא בפרוש של הכור, מה שגורם לו כנראה להכניסו ויזואלית לחלומו. גם את זהותה של מלינה הוא קובע כאשר מבקשים ממנו לתאר את אשת חלומותיו. הוא בונה אותה ורגע לפני שהוא נרדם, רואים על המסך את התוצר הסופי שהופך מדמות ממוחשבת לתמונתה של מלינה כפי שהיא מופיעה בחלום. בערוץ הקריינות המלווה את מהדורת ה-DVD, מדבר ורהובן על זרימת הסיפור כחלום ולא כמציאות, והוא גם מסביר את הסוף השנוי במחלוקת של הסרט. כאשר קוייד עומד בסוף הסרט עם מלינה על ההר, והם נושמים את האוויר, תיאור החופשה של מקליין ב ReCall הסתיים. לאחר שהוא הרג את הנציג של ReCall שהגיע כדי לאפשר לו להתעורר, קוייד נשאר תקוע. לאחר שהסיפור והחלום נגמרו, מוחו מפסיק לעבוד והוא מת בכיסאו ב- ReCall על כדור הארץ. זאת הסיבה לכך שורהובן בחר ב fade to white במקום fade to black בסוף הסרט. למעשה, הכפיל גורם למותו של קוייד האמיתי ולכן גם למות עצמו, מפני שהוא התקיים בחלומו של המקור. קוייד של לאחר ההשתלה (בתוך החלום) הוא לא אותו קוייד של המציאות, אלא כפיל שלו. למרות שהוא נראה זהה הוא מתנהג אחרת. כאשר הוא מתחיל לרצוח הוא הופך למין דמות על-אנושית בלתי ניתנת להשמדה, והדבר ניכר בסצנה בה הוא נלחם בחבריו מהעבודה והורג אותם. בחלום, האוזר הוא המקור וקוייד הוא הכפיל שלו, כך שלמעשה קוייד של החלום הוא הכפיל של האוזר שהוא הכפיל של קוייד במציאות. קוייד של המציאות דומה מאוד לקוייד בחלום. הם נראים אותו הדבר,יש להם את אותם השמות והם נשואים לאותה אישה. האוזר שונה לחלוטין משני הקויידים. הוא נראה מעט שונה, מדבר ומתנהג אחרת וכמובן משחק דמות רעה. האוזר הוא האלטר-אגו של קוייד, והוא מאפשר לו להתקיים רק כדי להשיג את המטרות שלו ושל קוהייגן. לאחר שקוייד מוביל אותם לקואטו, הם כבר לא צריכים אותו כקוייד אלא בחזרה כהאוזר. קוייד הוא כפיל פרוטגוניסט והאוזר הוא כפיל אנטיגוניסט. ורהובן מגדיר את המצב כ-"שתי תודעות השוכנות בגוף אחד", ולבסוף כאשר האוזר מדבר עם קוייד דרך הטלוויזיה, הוא מזכיר לו ש-"זה הגוף שלי שאתה משתמש בו, ואני רוצה אותו בחזרה”. כאשר מתחילים את תהליך החזרת הזהויות במעבדה, קוהייגן ניגש למלינה ומסביר לה שהם הולכים לשנות את זהותה "אנחנו מתכוונים לתקן אותך, את עומדת ללמוד לציית להעניק כבוד ולהעריך את מה שנותנים לך, בדיוק כפי שאישה צריכה להיות." קוהייגן רואה את הפעולה כתיקון, ובעזרת הטכנולוגיה אפשר לשחק באלוהים ולעצב את האנושות לפי מה שהוא רואה כנכון. כאן גם הכפילים של קוייד מקבלים היבט מיני כאשר כל אחד בגופו הפיזי יוכל לשכב עם מלינה, אך בזהות שונה. ג'ון סירס מתעסק עם מוטיב הכפיל במאמרו "בצלמו ובדמותו: סוגה, זיכרון וכפילות בסרטיו של שוורצנגר"[1] במאמר הוא מדבר על הכפיל סביב סרטיו של שוורצנגר, ובניהם "זיכרון גורלי". סירס טוען שמוטיב הכפיל בסרטים מונע בדרכים שונות, החל בכפילויות של מילים, דרך צלילים או מוזיקה וכלה בדמויות ופעולות העטופות בכפילויות נרטיביות במבנה עצמו. התפתחות הכפיל בסרטי המדע בדיוני באה מהתפתחות הטכנולוגיה ומדרכים חדשים של חשיבה המובילה אל המסתורין והבלתי ידוע. סירס מציג את מוטיב הכפיל בסרטי שוורצנגר ואיך שהוא חוזר על עצמו ומופיע כמעט בכל סרט שלו מחדש בצורה שונה. הוא מציג את התעסקותו של ורהובן ב"זיכרון גורלי" עם הזיכרון, כמחבר בין הבלבול סביב הזהות לבין הכפילות באדם. הוא טוען שהשם "האוזר" משמש, כפי שהוא נשמע, כקונטיינר אשר ממנו נולד קוייד. הסרט מבצע כפילות של זהות כפולה בגוף אחד. לפי אוטו ראנק במאמרו "הכפיל" [2], האדם תמיד היה מוטרד מזהותו בעת מלחמה. הוא מתאר את הסיבה בעטייה מעביר אינדיבידואל את רגשות האשמה והמחויבויות שלו לכפיל. כדי להתבגר על הפחד מהמוות, הוא מעביר את הכל לכפיל, לאחר, והוא אובססיבי כלפי האגו של עצמו. התיאור הזה מתאים להאוזר ולהחלטתו להתנדב ולהפוך לקוייד כדי לנצח במלחמה נגד המורדים. ראנק מציג את הכפיל כתוצר של נרקיסיזם אשר סובל מהפחד מפני המוות והזקנה. מות הכפיל הוא שמקשר בניהם. כמו נרקיסוס, גם האוזר אהב את דמותו שלו וזה מתבטא היטב במונולוג שהוא משאיר מאחוריו על המסך עבור קוייד. בפעם הראשונה הוא דואג לו כאשר הוא צריך להוציא את הצ'יפ מתוך האף ואומר לו להיזהר כי זה גם האף שלו. הוא קורה לו "ידידי הטוב" כאילו שהוא מכיר אותו מהעבר, ובסוף הסרט כאשר קוייד מצליח להימלט מרודפיו, האוזר מודה לו על שלא נתן להם להרוג אותו. לפי ראנק, הכפיל הוא ההזדמנות לחיים אחרים בזהות חדשה. המוות של האוזר, כאשר הוא יצר את קוייד הכפיל, מחזק את תכונותיו הנקסיסטיות. קוייד הוא ההזדמנות של האוזר להצליח ולהגיע לקואטו. את מה שהאוזר לא יכול לעשות בזהותו הנוכחית, מצליח לעשות קוייד. סצנה מיוחדת ב"זיכרון גורלי" היא הסצנה בה פוגש קוייד בפעם הראשונה את האוזר בהודעה הממוחשבת שהוא מוצא במזוודה. כאשר קוייד רואה בפעם הראשונה את עצמו בתור האוזר, אשר פותח את השיחה בניהם עם "Howdy Stranger", הוא נכנס למצב של חרדה פנימית מחוסר מודעות וידע. למרות שהבין מאחרים שהייתה לו זהות קודמת במאדים, שום דבר לא הכין אותו לעובדה שהוא הולך לדבר איתה. כוחה של הסצנה מצוי דווקא מספר דקות לפני כן, כאשר הוא מוצא ומפעיל את ההולוגרמה של עצמו. לפתע הוא מזהה דמות בצד השני של החדר, והאינסטינקט הראשון שלו הוא לירות לעברה. כאשר הוא יוצא מהמחבוא הוא מזהה שזה כפיל וירטואלי של עצמו. הסיטואציה מתארת את אפקט המראה של לאקאן, רק באופן בוגר יותר. קוייד אפילו משתעשע עם ההשתקפות שלו כאשר הוא מרים את ידו לראות אם ה"כפיל" יעשה את אותו הדבר. לבסוף הוא מחייך אליו ומכבה אותו. לקראת סוף הסרט הכפיל הווירטואלי עוד יציל את קוייד ממצוקה. הסרט "זיכרון גורלי" משתייך לקבוצה של "סרטי הכפיל" הראשונה. הכפילים הם יצרים זהים של המקור, הפורוטאגוניסט. כל אחד מהכפילים בחלום מתקיים באותו גוף, והם תלויים האחד בשני כי כאשר אחד מהם ימות, ימות איתו גם השני. הכפילים הם אובססיביים בנוגע ליוצרם, ובסוף הסרט הכפיל מביא למותו של המקור אשר יושב ב-ReCall. גם טימס וגם ראנק מציגים את זהותו של הכפיל כחלק מהתת-מודע וחוסר היציבות הפנימית. גם טענותיהם של פרויד והאאונהיימליש מקבלות בסרט חשיפה של דז'ה וו סביב חלומותיו של קוייד על הרי מאדים, בפתיח ובסיום הסרט. החלום החוזר כל לילה מוסיף למסתוריות ומרמז על שליטת-על של קוויד המקורי . מהרגע שבו קוייד מתחיל לחלום ב-ReCall, הכפיל החדש של קוייד מפסיק לחלום את החלומות, מפני שהוא בעצמו נמצא בחלום. הסרט מאפשר לכל כפיל להלחם על זהותו וזכות קיומו. עצם העובדה שהצופה לא מקבל תשובה מוחלטת בעניין זה בסופו של הסרט, מאפשר לצופה לצפות בו שוב ושוב ולנסות להיכנס עמוק יותר אל שכלו של קוייד, כפי שעושה קואטו כאשר הוא נפגש איתו. הכל קיים בתוך הראש, השאלה היא באיזה דרך ובאיזו צורה תצא האינפורמציה החוצה? כמו שאומרים בפרסומת ל-ReCall: "המקום בו תוכל לרכוש את זיכרון החופשה המושלמת בזול יותר,באופן בטוח יותר וטוב יותר מאשר בעולם האמיתי". גם המוח של קוייד, וגם המוח של הצופה אינו יכול להבדיל בין המציאות לדמיון. כל החוטים קושרים בסופו של דבר למקום אחד. קווייד, שרצה לרכוש את הזיכרון המושלם לחופשה, קיבל הרבה יותר מכפי שקיווה לו כאשר הזיכרון שהושתל בו השתלט עליו וגרם למותו. כמובן שייתכן מן הצד השני כי האוזר באמת היה קיים וקווייד הוא רק צל צלה של דמות מעברו. כל אחד מהצופים יכול כמובן לשפוט בעצמו. [1] Sears, John (2003): In His Own Image: Genre, Memory and Doubling in Schwarzenegger’s Films, Post Script Summer 2003 v22 i3 p104-114. [2] Rank, Otto (1914) (1971): The double: A Psychoanalytic Study, Trans & Ed. With an introduction by Tucker, Harry, Chapel Hill, NC: University of North Carolina press. (Itroduction + Chapter 5). | |||||
|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |