|
|||||
|
אז לא מצאתי כותרת חכמה – חוויות מאייקון 2006
מתן בלומנבלט |
|||||
|
|
|||||
| המאמר כתוב בלשון פסטיבל, אך הוא מתייחס לפסטיבלים, כנסים והתאספויות של מעל 60 איש כאחד. | |||||
| כבכל שנה הגיע אלינו חג סוכות, ועימו אייקון, פסטיבל למדע בדיוני, פנטזיה, משחקי תפקידים, שנושאו השנה היה 'חלומות'. היסטוריה הקשר בין סוכות ואייקון אינו מקרי, ומקורו נעוץ בשורשי המסורת היהודית. עוד כשישבו בני ישראל בסוכות במדבר, היו מתאספים ראשי המשפחות בסוכתו של זקן השבט. הבן השביעי במשפחה היה בוחר את העז הלבנה ביותר מהעדר של אביו, והעז הייתה מוצעת כקורבן לאלוהים. ואחרי זה, הם היו עורכים פסטיבל מד"ב פנטזיה ומשחקי תפקידים. ככה זה היה, תבדקו בתנ"ך. אמנם דברים רבים השתנו מאז אותם ימים. פעם היה סגל הפסטיבל משתמש בצעקות במקום במכשירי קשר, אורחי הכבוד היו לרוב כבשים וחיות משק אחרות, ואת סדנאות החץ וקשת העבירו עם… אוקיי, עם חץ וקשת. אך הרעיון המרכזי שמאחורי פסטיבל המד"ב הפנטזיה ומשחקי התפקידים נותר כשהיה לאורך כל השנים הללו, והוא… אמ… מד"ב, פנטזיה ומשחקי תפקידים. גיימן אייקון 2006, יזכר כנראה בעיקר בזכות דבר אחד. אורח הכבוד, הסופר ניל גיימן. כמו שאמר אחד מבאי הכנס, "אנשים באו בשביל גיימן ונשארו בשביל הכנס." לא פגשתי את גיימן. אני אחזור ואומר, לא פגשתי את גיימן. כן, אני יודע, גיימן מגניב, הוא דיבר איתכם, הוא חתם לסבתא שלכם על החזה. אתם בטח חושבים שזה עושה אותכם יותר טובים ממני, אתם כנראה גם צודקים, אבל זה לא משנה. לא פגשתי את גיימן. כן, אני יודע. העניין הוא שאני אישית לא בדיוק הטיפוס של "הזמנת כרטיסים". אני יותר הטיפוס של "מתעצל להרים את הטלפון, וחושב שכבר יהיה בסדר. אז מגיע לאייקון ומגלה שכל הכרטיסים לאירועי גיימן נמכרו, והולך לבכות חצי שעה בשירותים". אגב, נגמר הנייר טואלט. יש לקח חשוב בסיפור הזה לכל מי שרוצה להגיע לאירועי אורח הכבוד בכנסים. והוא, שאפילו אם לא השגת כרטיס, לעמוד באמצע הסינמטק ולצעוק, "יש עליי 8 קילו חומר נפץ, תנו לי להיכנס לסדנת כתיבה!!!" זה לא רעיון טוב. לא רעיון טוב בכלל. אז גם לא הגעתי לאירועים בהשתתפותו עדיין יכולתי לקבל ממנו חתימה, נכון? אוקיי, היה די צפוי שהתור לחתימות ממנו יהיה ארוך למדי, אבל אתם מבינים, לי הייתה שיטה. אני לא אחכה בתור, חשבתי לעצמי, כי במוחי הייתה את אחת התוכניות המבריקות, והמקוריות ביותר שאי פעם נהגו, שתמנע ממני מלבלות את מיטב שנותיי בתור לחתימה. אני התכוונתי… להגיע שעה לפני. כן, כן, להגיע שעה לפני! הפיתרון כל כך פשוט, אך כל כך יעיל. הרי מי עוד יכול לחשוב על טריק כל כך גאוני וערמומי? ובכן, מסתבר שכל אוכלוסיית גוש-דן, בערך. אני לא בטוח לגמרי מתי התור לחתימות התחיל להיווצר, אבל אני מעריך ששעה, אולי שעתיים אחרי שאירוע החתימות של טים פאוורס הסתיים באייקון הקודם. התור העלה בי זכרונות מפרק שראיתי של פיוצ'רמה, שבו התור לביורוקרטיה המרכזית הולך אחורה לפעמים כי מישהו נולד. התרחקתי מהמקום. נו מילא, אז הוא לא חתם לי. זה רק דיו על נייר, נכון? זה לא באמת אומר משהו, נכון? כן, אני יודע, זה גיימן. כן, אני יודע, הוא מגניב, הוא גאון, הוא הביס את צבאו של נפוליאון בווטרלו. אפשר לחשוב. החלטות החלטות אבל לפגוש את ניל גיימן ממש לא היה הדבר היחיד שהיה לעשות באייקון הזה. היה אפשר, לדוגמא, לדבר עם אנשים אחרים ולשמוע אותם מתלהבים על איך הם פגשו את גיימן. וכמובן, שאייקון הציע שלל פעילויות נוספות. נראה שמשנה לשנה אייקון מכיל יותר ויותר פעילויות ביותר תחומים. הפסטיבל השתרע השנה על פני שלושה ימים מלאים של פעילות, ועוד שניים חלקיים. ומלבד התחומים של מד"ב פנטזיה ומשחקי תפקידים, היו גם פעילויות בתחומי גיימינג (או בעברית נאותה – משחקימינג) וקומיקס. עם כל הפעילויות המגוונות האלה, הגעתי לאייקון כשבראשי אותן שאלות כמו רוב האנשים שמגיעים לשם. "מה אני הולך לעשות קודם?", "איך אני אחליט למה ללכת?", "הבחור ההוא לובש שימלה?" וכמובן, "למה הבחור ההוא לובש שימלה?" אכול חוסר החלטיות לנוכח האפשרויות הרבות בתוכנייה, אזרתי אומץ ועשיתי את המעשה הגברי. קניתי כרטיסים למה שהבנאדם לפניי בתור קנה. דני רובס יש לי בעיה עם תהליך קניית הכרטיסים באייקון. זאת לא בדיוק בעיה, אלא יותר ניטפוק. לא מדובר כאן במשהו גדול והרסני, אלא קטן ומציק. לחלק מההרצאות או ההקרנות יש שמות מאוד ארוכים וסבוכים, שכוללים מילים כמו "נרטיב" או "אנדרואידים" או "של", וכשאומרים אותם לאנשים בקופות, לפעמים צריך לחזור על מה שאמרת, או להראות להם את האירוע בתוכנייה. זהו אסון שמחכה לקרות, שכן יום אחד מישהו יקבל כרטיס להרצאה עם שם דומה מאוד להרצאה אליה הוא רצה כרטיס. מדובר פה באי-נוחות שולית שחייבת להיפסק. כפיתרון אני מציע לתת לכל אירוע מספר, ושאני אגיד למתנדב\ת "אני רוצה כרטיס אחד לאירוע 107." לדעתי הפיתרון הזה הוא לא פחות גאוני ומבריק, מזה של להגיע שעה לפני. עדיין מפקפקים בצורך לשינוי? הנה דוגמא לאיך נראית מכירת הכרטיסים היום – "שלום, אני רוצה כרטיס להרצאה נרטיב של אנדרואידים" "נרטיב של אנדורים במסע בין כוכבים?" "לא, לא אנדורים, אנדרואידים." "אה, אוקיי, הנה" והנה דוגמא למה שהיה קורה אם לאירועים היה מיספור – "שלום, אני רוצה כרטיס ל117 בבקשה." "אני לא יכולה, המחשבים התקלקלו." והנה דוגמא למה שהיה קורה אם לאירועים היה מיספור ואני הייתי חייזר פרוותי שדומה לדני רובס. "שלום, אני רוצה כרטיס ל117 בבקשה." "אוקיי, שניה. אמרו לך פעם שאתה דומה לדני רובס?" לונדו מולארי ואיש השלג באופן מדהים, בנוסף ללא לפגוש את ניל גיימן, ולחשוב הרבה יותר מדי על ייעול מכירת הכרטיסים, הספקתי גם להיכנס לכמה אירועים. ביום רביעי בצהריים הלכתי להקרנת הסרט C.S.A – The Confederated States of America (או בשמו המתורגם הקצת פחות מושך, ארה"'ק). הסרט הוא סרט מוקומנטרי המתאר מציאות חלופית שבה הדרום גבר על הצפון במלמחת האזרחים האמריקאית, וכתוצאה מכך העבדות מעולם לא בוטלה. הסרט מתאר באופן הומוריסטי ואירוני את קורותיה של ארה"ק ממלחמת האזרחים, ועד ימינו אלה. מופיעים בו קטעי ראיונות, פרסומות למוצרים, קליפים מסרטים ועוד. רבים מהם מכילים קריצות למציאות שלנו. הסרט, לדעתי הוא סרט מצויין, שמצליח להצחיק ולזעזע את הצופה באותו זמן. בהחלט מומלץ. משם הלכתי להרצאתו של איתי רמות, 'הסדרות האבודות' שעסקה בסדרות מד"ב שבוטלו טרם זמנן. הנושא הוא נושא מאוד מעניין, ואף תיכננתי פעם לכתוב עליו מאמר (המרצה ללא ספק גנב את הרעיון להרצאה ממני באמצעים טלפתיים כלשהם, או שהכלבה שלי סיפרה לו) החלק המעניין ביותר בהרצאה היה דווקא ההסברים לגבי הסיבות לביטולן של הסדרות, שחלקן היו, איך לא, מגוחכות למדי. לדעתי מכל הסדרות שהוצגו בהרצאה, יש שתיים שביטולן באמת מהווה אובדן לצופי טלוויזיה וחייזרים שקולטים שידורים מכדוה"א באשר הם - אודיסיאה 5 המצויינת שבוטלה לאחר עונה אחת, וכמובן פיירפליי של ג'וס ווידון(השאר רווח להינהון ואנחה מצד הקורא) שאפילו לא הספיקה לסיים את עונתה הראשונה. משם המשכתי להרצאה "תמיד היית כאן" עלחלומות וראיית הנולד בבבילון 5 של אילנה ניז'ניק והילה פלג. כל שנה נראה שבין כל אירועי הפסטיבל, בבילון 5 נדחקת הצידה ומקבלת פחות ופחות משבצות. אני מעריך שבקצב הזה, באייקון 2007, לבבילון 5 תהיה הקרנה אחת שתערך בארון חומרי הניקוי באשכול. ואני משתדל תמיד להגיע לפחות לאירוע אחד של הסידרה, דווקא בגלל שהיא כבר לא משודרת. ההרצאה הועבר באנגלית לטובת אורחים מחו"ל (או ישראלים שלא ממש הצליחו ללמוד עברית, אני לא בטוח) והייתה מאוד משעשעת ומעניינת, במיוחד בקטעים ששתי המרצות התווכחו אחת עם השניה. ולטעמי הדמות שהעיסוק בחלומות שלה (ובדמות בכלל) היה הכי מרתק הוא ,כמובן, לונדו מולארי (יש לקרוא עם ריש גרונית מאוד). באופן לא מכוון ההרצאה גם הניבה לי תשובה לשאלה הקיומית הגדולה ביותר שאי-פעם הטרידה אותי. יש בנות שאוהבות בבילון 5. כן, באמת. בתור מישהו שגדל עם ההבנה שבבילון 5 זה משהו שבנות צוחקות עלייך בגללו, אני חייב להודות שזה הפתיע אותי. "הבחורה שאוהבת בבילון 5" הוא מיתוס עתיק ומסתורי. במרוצת השנים, בדומה לאיש השלג ולמפלצת מלוך נס, היו הרבה דיווחים על תצפיות של אותם יצורים. הרבה אנשים טענו כי נתקלו בהם, או שחבר שלהם יצא עם אחת פעם. צהובונים פירסמו תמונות מגורענות של מטיילים שכביכול ראו אחת, אך עדיין סירבתי להאמין. אבל כל זה נגמר. יש בנות שאוהבות בבילון 5. כן, באמת. ההרצאה האחרונה אליה הלכתי, הייתה 'ספיקינג אינגליש' של שמוליק לוטטי, שעסקה באחד הניטפוקים הכי גדולים במד"ב הטלוויזיוני – חייזרים דוברי אנגלית. האם הם גרו בארה"ב כילדים? אולי פשוט לקחו קורס בברליץ? ההרצאה חילקה באופן מצויין את הפיתרונות שמציעים לנו יוצרי טלוויזיה לכך שהחייזירם שלהם מדברים אנגלית. ואפילו מבינים סלנג. חלק מהפיתרונות הגיוניים יותר, חלקם פחות, אבל ההרצאה גרמה לי להבין שאין אף פיתרון מושלם. לא מתרגמים אוניברסליים, לא לימוד של השפה, ובסופו של דבר הפיתרון היחיד שאין בו חורים הוא מה שהמרצה כינה 'פיתרון ההדחקה'. הם מדברים אנגלית. בואו לא נחשוב על זה יותר מדי. קטטות כמובן שגם בין אירוע לאירוע לא חסר מה לעשות באייקון. בין אם זה להסתובב בדוכני הספרים המשומשים, ולתהות אם הבעלים הקודמים קראו אותם בשירותים (אוקיי, אולי רק אני חושב על דברים כאלה) או סתם לשבת בחוץ ולשתות ברד בטעם ירוק. החידוש הכי מוצלח השנה באייקון, היה לדעתי רצועות הפרקים בחינם. רצועות הפרקים איפשרו לכל מי שהיו לו בין ארבעים דקות לכמה שעות להעביר, פשוט לשבת עם עוד מעריצים, ולראות פרקים קלאסיים של באפי או סטאר טרק בהתאם לנטיותיו. ובאופן אישי, אני חייב להגיד שאין משהו שיכול לשמח אותי יותר מלשבת עם עוד מעריצי סטאר טרק ולראות פרקים של דיפ ספייס 9. גם לא למצוא תרופה לסרטן, או לפתור תשחץ שלם בלי עזרה. אני מקווה מאוד שבכנסים עתידיים הקונספט של רצועות פרקים יימשך, ואולי אפילו יתפשט לסדרות נוספות. ואם לא, יש עליי 8 קילו חומר נפץ. דבר אחד שחסר לי בנוף האייקוני ביומיים בהם הייתי בפסטיבל, הוא זירת הקרבות. זירת הקרבות הייתה מאוד משעשעת וכיפית לצפייה בשנה שעברה, והיה חבל לי שלא התקיימה השנה (לפחות ביומיים שבהם הייתי באייקון). כמובן שבהיותי בעל תושייה רבה, לא ויתרתי, וניסיתי לגרור חלק מבאי אייקון שיבצעו קרבות בכל זאת, אבל אנשים לא הגיבו לזה טוב, התעצבנו והניסיון לארגן קטטה נגמר ב… ובכן, בקטטה. אז אני מניח שדווקא יצא בסדר. הסוף לעת עתה סוכות זה זמן טוב להיות גיק. אני לא בטוח אם המילה הזאת היא פוליטיקלי קורקט או לא, אבל אני חושב שהיא מתארת רבים מבאי הפסטיבל, כולל אותי. אייקון נותן לכל מי שאוהב מד"ב, פנטזיה, משחקי תפקידים או קומיקס לקחת הפסקה קצרה ממה שקורה אצלו בחיים ופשוט להגיד לסביבה, "אוקיי, אני הולך לחיות בתוך התחביב שלי ביומיים הקרובים. תקליטו לי בנות גילמור." וזה משהו שפשוט אין לו תחליף. וכך, כשהתפאורה בתהליכי פירוק, וכולם חותמים זה לזה בתוכניות, עוד אייקון בא לסיומו. ואני אפילו לא דיברתי עם גיימן. טוב, לא נורא. הוא בא גם בשנה הבאה, נכון? | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |