נעלמים - סיפור מקור במסגרת פרויקט חלום בהקיץ אהוד מימון בשעות הבוקר המוקדמות שוק מחנה יהודה נראה נטוש בצורה מוזרה. היה בו שפע של ירקות ופירות, דברי מאפה, ממתקים, פיצוחים ותבלינים. בשני צדי הרחוב ניצבו דוכני מתכת, כמעט כולם סגורים. אור הבוקר החיוור הסתנן בקושי מבעד לחיפוי הרחוב. מהומת הקולות הרגילה של השוק בלטה בהעדרה, והסוחרים משכימי הקום שכבר עסקו בסידור הדוכנים עדיין לא פתחו בקריאות החיזור המפורסמות שלהם. הפועלים שדחפו עגלות עמוסות בקרטונים של ירקות ופירות, כמעט כולם ערבים וכמעט כולם צעירים, הלכו ועיניהם כבושות בכביש שלפניהם, לא יוצרים קשר עין עם איש. מתיחות לא נוחה שררה בשוק המתעורר. מקלטי רדיו מדוכנים שונים השמיעו בתיאום את הצפצופים שלפני החדשות. הידיעה הפותחת, זו שפתחה את כל מהדורות החדשות מאז אחר הצהריים של היום הקודם, עסקה בפיגוע הירי. אם ושלושת ילדיה, שהיו בדרכם חזרה לביתם באחת ההתנחלויות, נהרגו כאשר אש נפתחה על מכוניתם. הקריין דיווח שהצבא הטיל סגר מוחלט על השטחים והמשטרה החלה במעצרים המוניים של שוהים בלתי חוקיים. הפגנות התקיימו מול הכנסת, מנהיגי המתנחלים הודיעו שיפתחו בשביתת רעב עד שיושג "בטחון אמיתי לאזרחים.” כוחות גדולים של משטרה נערכים לאבטח את מסע ההלוויה, אשר מעריכים שיכלול עשרות אלפי אנשים. בעל דוכן, שעמד ונשען על הדוכן הסגור שלו, ירק לרגליו של נער ערבי שעבר על פניו, עגלתו עמוסה על גדותיה. "עכשיו יכנסו בהם כמו שצריך,” הפטיר לעבר חברו שעמד לצדו. "הגיע הזמן. צריך לירות בכולם כמו כלבים,” באה התשובה. "תראה,” החבר הניד בראשו לעבר אדם שירד מאחת הסמטאות אל רחוב מחנה יהודה עצמו. הבחור שירד בסמטה היה כבן עשרים, חבש כיפה, ועל חולצתו הצהובה התנוסס האגרוף המוכר של תנועת "כך" ומתחתיו הכיתוב "כהנא צדק.” סרט כתום היה קשור על התיק שנשא על גבו. הוא החזיק בידיו רובה אם-16. "כל הכבוד,” קרא לעברו בעל הדוכן. "אתם מחזיקים את המדינה הזאת.” הבחור העיף מבט לעבר בעל הדוכן, הידק את אחיזתו ברובה וירה שלושה כדורים בנער שלעברו ירק המוכר קודם. השוק קפא, ואז התפרץ בתנועה כאשר אנשים נפוצו לכל עבר, מחפשים מחסה. היורה המשיך להתקדם דרומה ברחוב מחנה יהודה כשהוא עוצר, מכוון ויורה מפעם לפעם. המג"בניקים שהיו מוצבים בעמדת הביקורת ביציאה לרחוב אגריפס הגיעו בריצה כשהם צועקים לו לזרוק את הנשק, אך הוא לא הקדיש להם כל תשומת לב. אחד מהם ירה באוויר אך לא נראה שהיורה מבחין בכך – הוא החזיק את קת הרובה צמודה לכתפו והמשיך לחפש מישהו לירות בו. המג"בניק ירה באוויר שוב, ואז ירה אל הקרקע שלרגלי הבחור החמוש. לבסוף הוא ירה ברגליו. היורה נפל, דם פורץ בקילוחים מעורק פגוע, ושקט מפחיד כמו המהומה שקדמה לו השתרר על השוק. המג"בניקים התקדמו אליו בנשק דרוך והוא הביט בהם במבט יוקד ואמר "אני עשיתי את העבודה שלכם,” לפני שראשו נשמט על אבני הריצוף כשהוא ממלמל "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד.” צוות האמבולנס שהגיע למקום דקות ספורות לאחר מכן קבע את מותו. פקד מיכאל אורון עמד ברחוב הריק, מביט בגופתו של הגבר השרועה עדיין על הקרקע. צוותי הטלוויזיה ושאר אנשי העיתונות נדדו בעקבות הפוליטיקאים, מתעדים בנאמנות את הצהרות הזעזוע ואת אלה שטרחו והוסיפו גיבובים על "רחשי לבו של העם שמאסה נפשו" ועל עשבים שוטים וכן הלאה. אנשי הזיהוי הפלילי עשו את עבודתם ונעלמו חצי שעה לפני כן. אנשי זק"א והפרמדיקים חיכו רק לו, שישחרר את הגופה. "הוא נראה... לא בסדר,” אמר הסמל שלידו. "זה נוטה לקרות לאנשים כשהם מתים,” השיב אורון בלי להסיט את מבטו. "לא, אני מתכוון, תראה את הכיפה שלו.” היתה זו כיפה סרוגה שנדמה כאילו הורכבה מפיסות של כיפות אחרות, לא תואמות, וחוטים פרומים בקצותיה. היה משהו אקראי גם בשאר הבגדים של הבחור. כל מי שהיה רואה אדם הלבוש כך היה מתייג אותו כמתנחל ללא מחשבה שניה, אבל בבחינה מקרוב הבגדים נראו לא מתאימים, כאילו נלקחו מארונות שונים, כאילו התלבש בחושך. פקד אורון התחיל להקיף את הגופה במעגלים הולכים ומתרחבים, מבטו עדיין נעוץ בקרקע. הוא לא ציפה למצוא משהו חדש. "אה... המפקד?" אורון נשא את מבטו והביט בסמל. זה האחרון הצביע על הגופה, חיוור. "מה?" "כדאי שתבוא הנה,” אמר הסמל. "הוא..." "הוא מה?" שאל אורון בקוצר רוח מהמקום שבו עמד, במרחק כמה מטרים. "אה... אני לא בטוח. אתה צריך לראות את זה.” אורון ניגש אל הגופה והבעה מסויגת על פניו. אין לו זמן לטירונים שמתרגשים בגלל שטויות. ההבעה נעלמה כשהוא הביט בגופה. "אבי! מצלמה, עכשיו!" בלש עבר מתחת לסרט הפלסטיק נושא בידו מצלמה דיגיטלית. "כמה זכרון יש לך?" אמר אורון, מבטו עדיין קבוע בגופה. "אם אין לך מספיק לסרט אני רוצה תמונה כל חצי דקה מקסימום!" הבלש כיוון את המצלמה אל הגופה ופתאום קפא. הוא הסיט את מבטו מהצג והביט ישירות בגופה. הידיים החלו להעלם. אפשר היה להבחין במתאר כפות הידיים, אבל דרכן אפשר היה לראות את אבני הריצוף. "אבי, תמונות!" הבלש התנער והחל לצלם, תמונה אחת בכל עשר שניות. אורון שלף את הטלפון הנייד מכיסו, בעודו מתבונן בבלש ובגופה, וחייג. "ניצב-משנה,” הוא אמר, "מדבר אורון. אני בשוּק, ויש פה משהו שאתה חייב לראות.” הוא השתתק לרגע. "בעצם לא, אני אבוא אליך, כאן כבר לא יהיה מה לראות בעוד כמה דקות.” משרדו של ניצב-משנה ירון אברהם היה מסודר למשעי. הספרים, הקלסרים והתיקיות שהיו על המדפים ניצבו בשורות אחידות, השולחן היה נקי והניירת שעליו רוכזה בשני מגשי מתכת, פרט למסמך שעליו עבד באותו רגע. אפילו צג המחשב שלו היה כמעט ריק – על רקע סמל המשטרה היו בו רק חמישה אייקונים בצד ימין של המסך והאייקון של סל המחזור בפינה השמאלית התחתונה. פקד אורון, למרות שהכיר את אברהם מזה שנים, תמיד הרגיש מעט שלא בנוח במשרדו. אורון היה אדם גדול שתמיד הקרין רושם של רישול מסוים ומגושמות, ונראה שזה בולט במיוחד באווירה המוקפדת של משרדו של ניצב-המשנה. הוא התיישב בכיסא שמול השולחן ומסר לאברהם את כרטיס הזכרון שהוציא מהמצלמה. "אתה צריך לראות את התמונות האלה,” הוא אמר. לאחר שאברהם חיבר את הכרטיס, התמונות התחלפו על הצג בזו אחר זו. בראשונה נראה המפגֵע מהשוק שרוע על הקרקע, ואז נעלמו כפות הידיים והרגליים. לאחר מכן הואץ התהליך – הידיים והרגליים התקצרו, הגו התכווץ לכיוון הצוואר והראש נעלם אחרון. כתם הדם על אבני הריצוף של הרחוב היה כל מה שנותר מהגבר החמוש. איש מהם לא אמר מילה עד שאחרונת התמונות הוצגה והתמונה הראשונה הופיעה מחדש על המסך. "מי עוד ראה את זה?" "את התמונות? הסמל שלי והבלש שצילם אותן.” "הם ילכו לעיתונאים?" "הם לא יעזו,” אמר אורון בבטחון, "הם מכירים אותי והם יודעים שאם הם אפילו מסתכלים לכיוון של עיתונאי אני לוקח אותם ל'ציון הקטן' ובמקום מוציא להם את הכבד ושם אותו על המנגל.” הוא חשב לרגע. "אבל זה יצא בסוף. אולי לא התמונות, אבל הסיפור בטוח יגיע אליהם. טיפלתי בינתיים באנשים של מד"א ושל זק"א שהיו בזירה – כולם חושבים שאנחנו לקחנו אותו לאבו כביר – אבל היו שם הרבה אנשים מסביב ומישהו בטח ידבר.” נצ"מ אברהם הביט שוב בתמונה הראשונה, הקפואה על צג המחשב. "מה אתה חושב על זה?" אורון משך בכתפיו. הוא החל את דרכו במשטרה מלמטה ועשה כמעט את כל תקופת שירותו במחוז ירושלים. כבן למשפחה ירושלמית וותיקה הוא הכיר את כולם וכולם הכירו אותו. הוא ידע מה שכדאי לדעת על כולם, וסיפר הרבה פחות ממה שידע, החל בחבר'ה שמכרו סמים באזור כיכר ציון ובאלה שמכרו את גופם בגן הפעמון וכלה בעוזרים פרלמנטריים של חברי כנסת ובתלמידי הישיבות שהיו מסתובבים בעיר בלילות, הכיפות תחובות עמוק בכיסם. "אין לי מושג," אמר. "ראיתי הרבה דברים בעיר הזאת, אבל זה חדש לי. הייתי אומר שזה קשור לפשעי חלום. כנראה שנצטרך צח"מ בשביל זה.” צח"מ. צוות חקירות מיוחד. אהרון הנהן. "אתה תהיה בו. אני אדבר עם מפקד המחוז ואני מקווה שעד סוף היום יהיו לנו אנשים.” חמשת הגברים סביב השולחן היו חמורי סבר. ניצב משנה אברהם ישב בראש השולחן – הוא מונה לעמוד בראש צוות החקירה המיוחד לבדיקת פשעי חלום של מחוז ירושלים, שזכה בפי העיתונאים לכינוי "צוות פרויד". הוא לא היה מומחה בפענוח מקרים הקשורים לחלומות, אבל הוא לא צריך היה להיות – זה היה תפקידם של האנשים תחת פיקודו. ארבעת האנשים האחרים סביב השולחן היו פקד אורון, שמונה לאיש הקשר של הצוות עם מחוז ירושלים, דוקטור יצחק קראוס, פסיכולוג שהיה יועץ קבוע של המחוז בנושאי חלום ופשעי חלום, ושני בלשים מיאח"מ, היחידה הארצית לחקירת פשעי חלום. "מה אנחנו יודעים עד עכשיו?" שאל אברהם. הם ידעו שהיה להם מזל. כשהמפגע נעלם בשוק לא היו בסביבה צוותי טלוויזיה ועורכי מהדורות הערב נאלצו להסתפק בכיתובים סנסציוניים בנוסח "פיגוע מהחלומות" ובראיונות עם מומחים להתגשמויות-חלום, ואלה האחרונים אמרו שאין להם מושג מה קרה. בשלושה השבועות שחלפו מאז המקרה התמונות לא דלפו החוצה, ולכן הצוות הצליח לנהל את החקירות הראשוניות שלו בלי קרקס של אנשי תקשורת. רמי פריד, הבכיר בבלשים שצורפו לצוות פרויד, פתח. "לא הרבה, לצערי.” הוא הביט ברשימות שלפניו וניסה לפענח את כתב ידו שלו, שרבוטים על גבי שרבוטים, פרי שבועות של חקירה מאומצת בנסיון שווא ליישב את המקרה הזה עם מה שהכיר מנסיונו ביחידה לטיפול בפשעי חלום. המקרה של "צוות פרויד" פשוט סירב להתאים לדפוסים המוכרים. "זה לא ממש ידוע בציבור הרחב," אמר פריד, "אבל חולמים שיש להם מספיק עוצמה להנפיש יצ"חים – יצירי חלום – שיכולים לפעול בעולם היום-יום בדרך כלל מעניקים להם משהו מהאישיות שלהם. דוקטור קראוס בטח יוכל לצטט לך מחקרים, אבל בעקרון: נראה שאנחנו יכולים לחלום דברים זרים לגמרי מאתנו, אבל כדי לתת להם קיום בעולם הממשי הם צריכים להכיל משהו שהוא כל כך חזק בנו שהוא שורד גם בלעדינו. תווי פני וגוף הם הדבר הברור ביותר. בדרך כלל אפשר לזהות דמיון בין יצ"חים לבין מי שיצרו אותם. יש לנו ביחידה תמונות של כל החולמים הכבדים בארץ. חלקם צולמו בהסכמה, אחרים לא. הרצנו את התמונות שאורון הביא,” הוא פנה אליו והניד בראשו בתנועת הערכה, "מול מאגר התמונות שלנו אבל לא הצלחנו למצוא דמיון. ואני לא מדבר רק על זהות – לא הצלחנו למצוא דמיון אפילו ברמה של בין אחים או בני משפחה. בשלב הבא אנחנו מנסים בדרך כלל טביעות אצבעות. אנחנו לא מנסים למצוא התאמה מלאה, אבל משהו קרוב מספיק שייתן לנו כיוון חקירה. הפעם זה לא עבד. למען האמת הטביעות האלה היו מוזרות, זה נראה כאילו הן לא אחידות, לא ברורות. הן לא היו מרוחות, אבל פשוט לא ברורות. ישבנו עם טכנאי המז"פ שלקח אותן והוא נשבע שלא היו בעיות בלקיחה. אני מאמין לו. הן נבדקו על ידי מומחים וכולם אמרו שנראה כאילו משהו לא בסדר עם האצבעות של הבנאדם. הוא לא ניסה לשרוף את הטביעות בחומצה ולא לכסות אותן בסופר-גלו, פשוט משהו מוזר באצבעות שלו.” פריד נראה נבוך. "יש עוד דבר אחד שאנחנו יודעים מנקודת מבט שלנו ביאח"מ. הדרך שבה הוא נעלם היא לא אופיינית. אנחנו לא יכולים להגיד בבטחון שזה אף פעם לא קרה ככה, אבל מנסיוננו בדרך כלל יצ"חים מתפוגגים בצורה שונה. אף אחד אצלנו ביחידה לא ראה משהו כזה קודם. אין לנו מושג מה המשמעות של זה, זה רק עוד אחד מהדברים המוזרים בתיק הזה.” "עוד משהו?" אורון הזדקף בכסאו וענה, "ראיינו כמה מהחולמים היותר הרציניים שיש היום בעיר. הם כולם מכחישים קשר. קשה לבדוק את זה, אבל עד כמה שאנחנו יודעים אף אחד מהם לא ישן בזמן הפיגוע. האמת, אין עוד הרבה שאנחנו יכולים לעשות. אישית אני ממליץ לפזר את רוב הכוח אדם שגייסנו לצוות. אנחנו,” הוא החווה על האנשים הישובים סביב השולחן, "נמשיך לעבוד, אבל אלא אם כן יקרה משהו לא צפוי אני לא רואה איך אנחנו מתקדמים.” אברהם חשב במשך זמן מה. "בסדר,” הוא אמר. "זה מה שאנחנו עושים. דיברתי עם מפקד המחוז ואתם נשארים בצח"מ עד הודעה חדשה. אתם יכולים לחזור לתיקים הרגילים שלכם, אבל אנחנו נפגשים פעם בשבועיים לעדכונים ואם יש התפתחויות הצח"מ הזה הוא העדיפות הראשונה שלכם. אורון, אתה מרכז את העבודה השוטפת. אני היחיד מהצח"מ שמדבר עם העיתונות, אתם לא אומרים מילה." הנייד של אורון צלצל בשעה שהוא ישב ושתה קפה אצל אמא שלו. זה היה טקס שבועי. הוא היה חוזר לבית האבן שבו גדל בשכונת אבו טור, מחנה את המכונית המשטרתית ברחוב הצר ומברך בדרכו בניד ראש את השכנים, ערבים ויהודים, שהכיר מאז ילדותו. אמו היתה מגישה לו קפה כמו שרק היא ידעה להכין ומעדכנת אותו בהתפתחויות האחרונות בשכונה בשעה שהוא היה מקשיב בחצי אוזן ומתענג על ריחות וזכרונות של ילדותו. הוא ענה לטלפון. "אורון,” נשמע קולו של נצ"מ אברהם, "תגיע במהירות האפשרית למוריה ותדבר עם מפקחת טובה ויין. יש לה משהו שאולי קשור למקרה בשוק.” הוא בקושי הספיק לאשר והשיחה נותקה. הוא הניח את ספל הקפה. "אמא, אני צריך לזוז. אני ארים אליך טלפון בערב.” הוא ירד במדרגות, נכנס למכוניתו ועשרים דקות אחר כך כבר ישב מול מפקחת ויין בחדר שפונה משאר יושביו לצורך השיחה. היא הפנתה לעברו את צג המחשב שלה – היתה עליו תמונה קפואה מסרט, של אשה מטופחת למדי בשנות החמישים שלה, ישובה בחדר חקירות. לא היה חוקר בחדר. "קודם כל אני אראה לך את זה,” אמרה ויין, "ואז אני אספר לך מה קרה.” היא לחצה על מקש והתמונה התעוררה לחיים. האשה נעה מעט בכסאה, אך פרט לכך לא קרה הרבה. לאחר כמה שניות אורון התקשח. "תעצרי את הסרט!" התמונה קפאה שוב, והוא רכן קדימה ובחן את ידיה של האשה שהיו מונחות על השולחן. אפשר היה לראות בעדן את לוח השולחן. "תמשיכי,” הוא אמר, עדיין רכון קרוב לצג. כמו אצל האיש בשוק, כפות ידיה נעלמו ראשונות. אי אפשר היה לראות את כפות רגליה שהוסתרו על ידי השולחן, אבל הרגליים הלכו והתקצרו בתהליך מואץ כמו הידיים עד שנותר רק הראש, ואז גם הוא נעלם. "מאיפה היא הגיעה?" "היא הפגינה מול משרד ראש הממשלה.” "מה, ההפגנה בגלל התחקיר על השחיתות? שמעתי שהיה בלגן אמיתי מסביב למשרד ראש הממשלה ולכנסת. חתיכת הפגנה. שם עצרתם אותה?" "היא לא מהאנשים של המחאה המאורגנת. השוטרים בשטח אמרו שהיא הופיעה הרבה לפני זה, על הבוקר, ממש בזריחה. הם היו שם כי אחרי הכתבה של אתמול בערב בטלוויזיה, הפרסומים באתרי חדשות באינטרנט והכותרות של העיתונים הבוקר כולם ציפו להפגנה, אבל היא הגיעה עוד לפני שהאחרים הופיעו בשטח בכלל. היא פשוט עמדה באמצע הכביש עם שלט והתחילה להציק לאנשים. השוטרים באזור אמרו לה שהיא יכולה להפגין על הגבעה, אבל שתרד מהכביש. אחרי שהיא חזרה עוד פעמיים והפריעה לתנועה, הם לקחו אותה למעצר. "כשהם הגיעו לתחנה איזה רחמן החליט לא לזרוק אותה לתאים, אז שמו אותה בחדר חקירות. כשנזכרו בה יותר מאוחר היא לא היתה שם. התחילה מהומת אלוהים,” היא חייכה, "עד שמישהו נזכר שיש מצלמה בחדר החקירות. וזה מה שמצאנו מוקלט.” "זה על דיסק?" אורון שאל. "כן.” "אני צריך אותו. יש לך מושג אם יש עוד עותקים?" ויין הנידה בראשה אבל נראתה לא בטוחה. "אוי,” הוא נאנח, "זה עלול להיות בעייתי.” הוא לקח ממנה את הדיסק ובדרך התחיל להתקשר לאנשי צוות פרויד, קובע ישיבה אצל נצ"מ אברהם שעתיים מאוחר יותר. "עוד לא הספקנו לנתח את ההקלטה ולעשות את הבדיקות הקבועות, אבל אני חושב שאנחנו חייבים לדבר קודם כל על משהו אחר,” אמר אורון. הוא הפסיק וסקר את הנאספים. "היה לנו מזל בפעם הקודמת – העיתונאים לא היו בסביבה והיו מעט אנשים עם גישה לתמונות, ובגלל זה הצלחנו לשבת על החומר בלי שהוא ידלוף. יש לי הרגשה שזה לא יקרה הפעם. רשמית, העותק היחיד של ההקלטה אצלנו אבל אני חושד שבמוריה מסתובב לפחות עוד עותק אחד. אני חושב שזה יגיע לעיתונאים, ואני חושב שלפני שזה יקרה אנחנו צריכים להוציא את זה בצורה רשמית.” "זה כנראה רעיון לא רע," אמר פריד. "זה יתן לנו ערוץ חקירה שלא היה לנו במקרה הקודם. אנחנו כבר מריצים את הפנים שלה בתוכנת זיהוי, ומשווים אותם לפנים של חולמים, אבל אולי שווה לבקש עזרה מהציבור. לפנות ולבקש שאם מישהו מזהה אותה הוא יצור איתנו קשר. אם זה באמת דומה למקרה הקודם ולא נצליח לזהות אותה דרך המאגרים שלנו, אולי נוכל לעלות על החולם באמצעות הציבור.” אברהם הביט בהם במבט אומד במשך זמן מה. "זה אומר תקציבים וכוח אדם. צריך אנשים שיענו לטלפונים ואנשים שיבדקו את ההודעות. אני מניח שאפשר לעשות את זה, כי כמו שאני מכיר את הדברים האלה הטלפונים כנראה לא ימשכו הרבה זמן. צריך גם למצוא מישהו שירכז את זה. אורון, אתה מכיר מישהו מתאים?" "אני חושב שכן. אני מכיר מפקחת ממודיעין גלוי שיכולה לעשות את זה." "מודיעין גלוי?" זה היה הדוקטור קראוס שעד אז נראה משועמם משהו. "זו יחידה שעוסקת באיסוף מידע ממקורות ציבוריים – עיתונות, תקשורת, אינטרנט,” ענה לו אברהם ופנה שוב אל אורון, "אתה לא חושב שצריך מישהו מהבילוש?" "לא, אני אדאג לבדיקה של החומר בשטח, אבל כדי לרכז את האיסוף מידע אנחנו צריכים מישהו שונה. אני מכיר אותה כבר כמה שנים, קוראים לה שרון אביחי, יש לה תואר ראשון בסטטיסטיקה ותואר שני במידענות. היא יכולה למצוא באינטרנט דברים שאף אחד אחר בחיים לא יצליח להגיע אליהם, היא מסודרת ושיטתית, היא טובה עם אנשים והיא יודעת להבדיל בין זבל לבין חומר אמיתי. אני לא חושב שאפשר למצוא מישהו יותר טוב ממנה לסוג כזה של עבודה.” אברהם הנהן. "אני סומך עליך, אבל אני בכל זאת רוצה לדבר איתה. תזמן אותה הנה. אם היא ממילא משרתת כאן, אנחנו נארגן עמדת טלפונים כאן במטה ואני אדבר עם התקשורת." שרון אביחי היתה שקועה בבדיקה של השוואת ידיעות באתרי אינטרנט שונים כאשר הטלפון שלה צלצל ואורון, שאותו הכירה, אמר לה להגיע למשרד של נצ"מ אברהם. השעשוע שהפיקה מנסיונות העיתונאים לנסח ידיעות יומיומיות כחדשות סנסציוניות בעודם מנסים להסוות את העובדה שכולם ניזונים מאותו מקור, התחלף בתמיהה על הזימון המוזר. נצ"מ אברהם ישב מאחורי שולחנו הנקי, לצדו תיקיית קרטון שבה, הניחה, נמצא התיק האישי שלה, ומולו פקד אורון שנראה כאילו הפעם האחרונה שהבגדים שלו גוהצו היתה לפני זמן רב מאד. כרגיל. "מפקחת אביחי,” אמר אברהם לאחר שהתיישבה, "החומר שאת עומדת לראות עכשיו הוא מסווג, ומעט מאד אנשים ראו אותו." הוא סיכם בקצרה את תולדות החקירה, הפנה אליה את מסך המחשב והראה לה את הסרט. כאשר היא סיימה לצפות בו הוא המשיך. "אנחנו עומדים לצאת עם זה לתקשורת בעוד כמה שעות, ולפנות אל הציבור בבקשת עזרה – שיתקשרו אלינו אם הם מזהים את האשה שבתמונות. על פי המלצתו של אורון, אני שוקל למנות אותך לרכז את הפניות שנקבל מהציבור.” שרון עדיין היתה שבויה במראות של האנשים שנעלמו כך לנגד עיניה, ולכן עברו כמה שניות לפני שהגיבה. "אה, בהחלט המפקד. אני אשמח לעזור בכל מה שרק אפשר.” "מה את מתכוננת לעשות?" היא חשבה בקדחתנות ודיברה תוך כדי חשיבה. "צריך... למיין את המידע. אני מניחה שאפשר ליצור כמה קטגוריות עיקריות – זיהוי בשם, זיהוי על פי מקום מגורים, זיהוי על פי קרבת משפחה, זיהוי על פי מאפיינים גופניים, זיהוי על פי לבוש. ושונות כמובן. אני הייתי מכינה טפסים ממוחשבים שאליהם הטלפנים יקלידו את הנתונים. חלק מעבודת ההצלבה המחשב יכול לעשות – למשל לקבץ שיוכים גאוגרפיים – אבל אנשים יצטרכו לעשות בעצמם לא מעט מהעבודה. אחרי שנארגן את הנתונים וננפה את מה שהוא בבירור בלתי אפשרי, נעביר את הדברים שדורשים בדיקה יסודית לבלשים. אני מניחה שפקד אורון יהיה איש הקשר איתם? אה... יהיו גם שיחות שהטלפנים לא יוכלו להתמודד איתן, אולי אני אצטרך עוד מישהו שיעזור לי בעניין הזה, אבל זה תלוי בכמות השיחות שנקבל. אני יכולה לבנות את הטפסים, אבל אני לא יודעת מספיק על חלומות. אולי כדאי שמישהו שמכיר את הנושא יותר לעומק יתדרך אותי כדי שנדע מה לחפש. אחרי שנתחיל לעבוד על הטפסים אני אוכל לומר לך יותר. אני מניחה גם שככל הנראה נצטרך לשנות דברים על פי המידע שנקבל בשיחות.” הוא הנהן בפנים רציניים ורשם לעצמו משהו בבלוק הכתיבה שלפניו. "בסדר גמור. חכי לפקד אורון במסדרון רגע אחד, והוא יתדרך אותך יחד עם מישהו מפשעי חלום.” לאחר שיצאה וסגרה את הדלת הוא אמר לאורון, "היא מוצאת חן בעיני, לא מפחדת מהאחריות. תושיב אותה עם פריד מיד. אין לה הרבה זמן להתכונן.” שרון אביחי סקרה את ממלכתה החדשה הקטנה. עשרה שוטרים, רובם מבוגרים, אנשים שיכולים לטפל בשקט במופרעים ובמציקים שסביר להניח שיתקשרו, לפני כל אחד מהם מכשיר טלפון ומחשב. היא בילתה את השעות מאז הפגישה עם נצ"מ אברהם יחד עם אורון ורמי פריד שתדרכו אותה לעומק על החקירה שלהם. פריד עבר אתה על הפרטים שהיא התכוננה לכלול בטפסי הדיווח שלה, הציע שינויים ותוספות שיספקו מידע שאולי יוכל לעזור לצוות פרויד בהיבטי החלום שלהם. הוא מצא חן בעיניה – שקט, שיטתי, מעמיק, התנועה שבה היה משיב את המשקפיים שלו למקומם כאשר הם היו מחליקים במורד אפו הזכירה לה את אחיה. לא נראה שהוא נלהב כמוה לאתגר החדש שהם ניצבו בפניו. בעוד שהיא רצתה לצלול הישר אל תוך החידה, נראה שהוא מעדיף להתקדם לאט יותר. הרעיון שמסתמנת תבנית חדשה, לא מוכרת, של פעילות חלום הלהיב אותה, אבל נראה כאילו הוא מעורר אותו לנהוג משנה זהירות. זה היה בסדר מבחינתה. תבניות לא מוכרות היו השטח שלה. היא הביטה בשעון. עוד כמה דקות הכתבה תשודר, ואז המבול יתחיל. היא חייכה חיוך מתוח. שלושה שבועות לאחר מכן החיוך כבר היה עייף הרבה יותר. הם קיבלו אלפי שיחות, רובן חסרות חשיבות. את הברורות מאליהן היו השוטרים שלה מסוגלים לסנן בקלות – להיפטר מהמטרידים והמופרעים ולתעד את המידע שיכול, אולי, לעזור. אלה שהיו גבוליות, שהיה צריך להחליט אם עשוי להיות בהן ממש, הופנו אליה. בנוסף לכך היא היתה צריכה לעבור על כל הנתונים, לארגן אותם למען אורון ושאר הצוות, תוך שהיא מחפשת את הקשרים הגלויים רק לה, את הזרם התחתי שנשא את כל פסולת המידע בכיוון אחד. אבל היא לא הצליחה למצוא זרם כזה. המידע הצטבר והצטבר, רמזים, דמיונות שווא, ניחושים מושכלים ובדיות מוחלטות – והיא עברה על כולו, על כל ההקלטות של כל השיחות. נראה שהמידע הזה אקראי באמת. כל פיסת מידע בעלת שמץ של אמינות נבדקה – מהאדם שטען שהעיניים של האשה זהות לחלוטין לעיניה של אמו המנוחה ועד למעצבת שטענה שהמקטורן שלבשה האשה היה פריט יחודי שהיא יצרה. אף רמז לא הוליך לתוצאות. זה לא אומר שהדברים באמת אקראיים, היא ניחמה את עצמה, זה רק אומר שהיא לא מצליחה לראות מה קורה כאן. משום מה, זה לא עודד אותה במיוחד. לפחות זרם השיחות הדלדל. בימים הראשונים הם בקושי עמדו בעומס, באמצע השבוע השני היא אמרה לאורון שאפשר להשאיר רק חמישה טלפנים, ולפני יומיים היא נפרדה לשלום מאחרונת הטלפניות שלה. מעתה כל השיחות בנושא הזה יופנו אליה אישית. אורון ביקש ממנה להישאר בצוות פרויד, והיא שמחה להיענות. עדיין היה הרבה מידע לעבד, והיא רצתה לעבור פעם נוספת גם על הנתונים הגולמיים, לראות שהם לא החמיצו כלום. החידה הציקה לה וריתקה אותה כפי שאף חידה לא שבתה אותה בעבר. היא השקיעה בה את כל הנסיון שלה, את כל הכלים שהכירה לאיסוף מידע וניתוחו, את האינטואיציה שלה. מספר חודשים לאחר מכן חיוכה הפך זועף בכל פעם שהיא נזכרה בחקירה. "תכבה את הדבר הדפוק הזה,” היא אמרה ועיסתה את רקותיה. רמי פריד כיבה את מכשיר הטלוויזיה שמולו ישבו שניהם. על הדף העליון של בלוק הכתיבה, שנדמה כאילו תמיד היה בהישג ידו, היו הערות בכתב היד שלו שאותו כבר למדה להכיר. לפי מידת הקריאוּת, הדברים לא נכתבו בחיפזון, אבל היא לא גילתה בהם שום דבר מועיל. היא זרקה בו מבט מזווית העין, "אני חושבת שאני אבקש העברה חזרה לתפקיד הישן שלי.” "את צוחקת? למה?" "כי אין לי מושג מה אנחנו עושים פה! תראה, אורון הוא חוקר מעולה, קראוס מספק לכם יעוץ מקצועי ואתה והחבר'ה שלך מכירים פשעי חלום. אני עזרתי בתקופה שהייתם צריכים עיבודי נתונים וגישה לחומר עיתונאי, אבל אין לי מה לחפש בחקירה הזאת. למשל, מה ניסינו לעשות עכשיו?" "את יודעת בדיוק מה ניסינו לעשות, עברנו על כל הצילומים של הנעלמים שיש לנו כדי לחפש דפוסים. ואל תגידי לי שאין לך מה לחפש כאן, עוד לא ראיתי מישהו שמסוגל לעשות סדר בבלגן כזה כמו שאת מסוגלת.” "אולי, כשיש לי מושג מה אני מחפשת, על מה אני מסתכלת. אבל אני לא יודעת שום דבר על דפוסי חלום. אתה מסוגל לראות כאלה דברים, לא אני.” היא הפסיקה ונשמה עמוק, נשפה באיטיות. "עברה כמעט שנה מאז המקרה הראשון ועדיין אין לנו מושג מה קורה, ולי פחות מלכולם.” "באמת? שנה? כמה מקרים זה יוצא?" היא צורפה לחקירה במקרה השני, והיו עוד שלושה מאז – "הדוס" הופיע ביציע הצופים של הכנסת יום אחרי שעבר החוק שמאפשר פתיחת עסקים ביום כיפור. הוא קרע קריעה, צעק "כסדום היינו ולעמורה דמינו" והטיל קללה על הכנסת; "חתולת צ'שייר” עלתה מוקדם בבוקר על אחד מקווי האוטובוס ה'כשרים' החדשים לבושה במעיל, הורידה אותו והתיישבה עירומה לחלוטין, בחיוך גדול, באמצע החלק של הגברים. כמה מהצופים נשבעו שהדבר האחרון שנראה בתמונות שלה הוא החיוך, ומכאן הכינוי. "אני רוצה שתגיד לי מה המכנה המשותף של שני המקרים האלה? הם כמעט בדיוק הפוכים!" אמרה שרון. "את עדיין חושבת כמו מודיעין גלוי. פוליטיקה היא לא העניין כאן,” ענה פריד, מתופף בעט שבידו על הדפים. "זה עניין של סגנון, של מגע אישי, של אישיות של חלום. לחולמים גדולים, כמו לאמנים גדולים, יש מגע שאי אפשר לטעות בו. כמו שאם את רואה ציור של דגה, את יודעת שזה הוא, או אם את שומעת את בירד מנגן. זה עניין של תחושה, של רגש. אבל זה לא שם. הדבר היחיד שדומה בכולם מהפן של חלימה היא צורת ההתפוגגות. וזה לא דומה לשום דבר אחר שאני מכיר." "זה מה שאני אומרת – אני לא מכירה את הסגנונות האלה, אין לי מה לחפש פה. אתה רואה את הדברים האלה, לא אני.” הוא המשיך כאילו לא שמע אותה, כשהוא מחייך לעצמו, "את יודעת מה חשבנו על החתולה? חשבנו שאולי זה ניסיון מוצלח של ילדי מורפיאוס.” "מי?" "אממ... חבורת סטודנטים. הם קוראים לעצמם ככה על שם דמות מקומיקס – מורפיאוס, איש החול, מלך החלומות. הם מנסים משהו נורא מעניין. הם מנסים ליצור חלומות נשלטים. הם מנסים לשלב טכניקות של דמיון מודרך עם סמי תודעה וכדורי שינה. הרעיון הוא לקחת סמים, להיכנס למצב תודעה שונה ואז ללכת לישון. אנחנו שמים עליהם עין, בשקט. עד עכשיו כל מה שהם הצליחו להשיג היה שתי מנות יתר שהביאו שני חבר'ה לבית חולים וכמה יצירי חלום שלא החזיקו מעמד. אבל את חייבת להודות שהרעיון מגניב.” "טוב, הם בטוח לא היו אחראים לבחור האחרון, על הפסל של תומרקין בכיכר רבין.” שניהם הרצינו. "זה היה אחרי הסיפור עם הילדים, נכון?" הוא שאל. אם חד הורית שעבדה בשלוש משרות השאירה את הבת שלה, בת שתים עשרה, לשמור על אחיה הקטן כשיצאה לעבוד. הילדה לא שמה לב כשהאח הקטן שיחק עם התנור. הם מצאו אותה מחבקת אותו, צמודה לדלת. היא ניסתה להציל אותו. למחרת הופיע אדם על הפסל והודיע שהוא פותח בשביתת רעב עד שהממשלה תעשה משהו בנושא אמהות חד הוריות. הוא בילה שם יומיים לפני שנעלם. זה היה אחד מסיפורי החדשות הגדולים של השנה. "זה הכי הרבה זמן מכולם,” העיר רמי. "את כל התמונות האלה,” היא החוותה בעייפות כלפי הטלוויזיה, "ראינו עכשיו בפעם העשרים ותשע אלף ועדיין אין לי מושג מה אני עושה פה.” "מספקת תמיכה מורלית.” "אין, נגמרה, שכחתי את הפונפונים בבית,” היא קמה והתמתחה. "בכל מקרה, אני מרגישה שאני מיותרת פה. אני צריכה כנראה לחזור לשורשים שלי, לחפור באתרי אינטרנט ועיתונים. הנה לך עוד מכנה משותף – כל המקרים האלה באו אחרי אירועים עם פרופיל תקשורתי גבוה, המון חשיפה. לילה טוב.” כשהגיעה למחרת בבוקר למשרד, זכרון עמום מהערב הקודם לא הניח לה. היתה לה הרגשה שהיא ורמי דיברו על משהו חשוב, אבל היא לא הצליחה לזכור מה הוא היה. היא הדליקה את המחשב והתחברה לאינטרנט, פותחת כהרגלה את עמודי החדשות העיקריים. ואז היא נזכרה. פרופיל גבוה. חזרה לשורשים. זו המחשבה שעלתה בה באקראי אמש בעודה נוהגת הביתה. אולי עדיף לחפש את התבניות לא ביצירי החלום עצמם, אלא במה שמסביב להם. ברקע למקרים השונים. באווירה שבה הם קרו. היא רשמה לעצמה על פיסת נייר את התאריכים של חמשת מקרי הנעלמים, והתחילה לחזור אל עמודי החדשות של אותם תאריכים. חוץ מהפיגוע בשוק מחנה יהודה, המקרים תפסו מקום של כבוד בכותרות, אבל בדרך כלל הם היו משניים לידיעות סנסציוניות יותר. היא התחילה לשוטט סביב הידיעות הללו, ותחושת הגילוי עלתה בה. התחושה שפתאום הכל מתחבר, אותו "קליק" שבו פיסות התצרף מתאימות זו לזו. היא פתחה עוד דפי אינטרנט והחלה לרשום לעצמה בקדחתנות. צוות פרויד בהרכבו המלא היה מכונס בחדר הישיבות. נצ"מ אהרון ישב במרכז השולחן, פקד אורון ודוקטור קראוס ישבו מצדו האחד, רמי פריד וחברו מיחידת פשעי חלום מצדו השני. שרון אביחי עמדה מולם, המחשב הנייד שלידה מחובר למקרן. "אני לא צריכה לספר לכם,” היא פתחה ואמרה, נשמעת כאילו היא חוזרת על דברים שתרגלה קודם, "שבשנה בערך שעברה מאז הפיגוע בשוק מחנה יהודה לא היתה שום התקדמות בפתרון המקרה. היו עוד ארבעה מקרים שבהם זיהינו דפוס התפוגגות דומה, אבל חוץ מזה לא היה ביניהם שום קשר. לא זאת בלבד, אלא שלא הצלחנו לזהות אפילו חולם אחד שמקושר בבירור לאף אחד מיצירי החלום האלה. זה מפתיע כיוון שיצירי חלום שמסוגלים לפעול במציאות ברמה כזו הם נדירים למדי, ובדרך כלל קל לזהות את הקשר שלהם לחולמים מסוימים. יצירי החלום האלה לא הפגינו קשר לאף אחד מהחולמים המוכרים. ניסינו אפילו לראות האם היה מישהו מהחולמים המוכרים שישן בכל אחת מהפעמים, אבל לא הצלחנו לבסס את זה. "לפני כמה ימים דיברתי עם רמי,” היא הנידה בראשה לעברו, "ואמרתי לו שחוץ מדפוס ההתפוגגות הדבר היחיד שמשותף לכל יצירי החלום האלה הוא שהם קשורים למקרים שזכו לחשיפה תקשורתית גבוהה. התחום שלי הוא מודיעין גלוי, לא חלומות, אז חזרתי למקורות, לדברים שאני מכירה היטב. התחלתי לעבור על דפי רשת של עיתונים בתקופה שבה הופיע כל אחד מהנעלמים, וזה מה שמצאתי.” היא לחצה על כמה קלידים וחלונות נפתחו על גבי המסך, כל אחד מהם מציג דף ובו ידיעת חדשות. "אלה ידיעות על דברים שאחריהם הופיעו היצ"חים,” אמר נצ"מ אברהם. "אנחנו מכירים אותן. אביחי, מה את מנסה להגיד?” "אל תתייחסו לידיעות עצמן, תסתכלו על התגובות,” היא הצביעה אל עבר הזנבות הארוכים של תגובות גולשים שהשתרכו בתחתית כל ידיעה. "עברתי עליהן, על כולן, ושני דברים מאפיינים אותן – ראשית, הרוב המוחץ שלהן מביע עמדה אחת כמעט אחידה לגבי הידיעה, ושנית, רוב התגובות מתחילות להופיע בשעות הערב, וממשיכות להתפרסם במשך הלילה. העניין עם טוקבקים הוא שלמרות שאין שום דרך להעריך דעות של ציבור שלם ברגע נתון, הם מדד מסוים להלכי רוח בציבור. הם יכולים לתת תמונה על מה אנשים חושבים בקשר לאירועים בזמן אמת לכאורה.” היא נשמה עמוקות. "אני ממש לא בטוחה במה שאני הולכת להגיד עכשיו, אין לי מושג אם זה אפשרי בכלל, אולי דוקטור קראוס יוכל להגיד לנו, אבל מכל מה שאני יודעת על המקרים האלה יש לי הרגשה שאולי עליתי על משהו. תראו, כולנו חולמים. יש אנשים שחולמים באופן כל כך מוחשי וכל כך חזק עד שהחלומות שלהם מתגשמים בעולם היום-יום, אבל הם מעטים. מה שאני חושבת הוא שאולי אם מספיק אנשים חולמים דברים דומים, אז הם יכולים להגשים אותם. למשל, מתפרסמת ידיעה במהדורת חדשות בערב, משהו לא שגרתי, משהו שמצליח לגרום להרבה אנשים ללכת לישון כשהם מוטרדים, כשהם חושבים על אותו דבר שהוא גדול וחשוב ומזעזע מספיק כך שהוא לא מניח להם. הם חולמים על אותו נושא, כולם בהרגשה ש'צריך לעשות משהו', ובבוקר מופיע יציר חלום שעושה משהו בעניין. הוא לא שייך לאף אחד, הוא לא מזוהה עם אף אחד, הוא מורכב מכל החלומות של כולם, קצת מאחד, קצת מאחר.” היא השתתקה. זמזום המאווררים של המחשב והמקרן היה הקול היחיד שנשמע בחדר. יצחק קראוס רכן קדימה ונעץ מבט במסך שעליו הוקרנו דפי האינטרנט, פריד וחברו החליפו מבטים מלאי פקפוק, אורון ונצ"מ אברהם נראו מודאגים. אברהם הפר את השקט ופנה אל קראוס. "זה אפשרי?" "אני... לא יודע. הדברים היחידים ששמעתי בכיוון אי פעם היו דיבורים על כוס קפה אחרי כנסים, ואף אחד אף פעם לא לקח את זה ברצינות. אני מניח שיונגיאנים ימצאו דרך לפרש את זה כביטוי של אבטיפוסים, אבל זה חסר משמעות כרגע. הנטיה הראשונית שלי היא להגיד לא, כי אנחנו לא מכירים שום דבר כזה. אבל אני צריך לחשוב על זה. זה רעיון מהמם. אם זה אפשרי, זאת מהפכה ברמות שלא חלמנו עליהן.” הוא חייך בחשש. "אולי זאת לא הבחירה הכי מוצלחת של מילים.” הניצב משנה פנה אל שוטרי החלומות. "מה אתם אומרים?" פריד החליף מבט עם חברו. "אני לא יודע. אני ממש לא יודע מה להגיד לך. דוקטור קראוס יודע הרבה יותר מאתנו על התאוריה של החלום. אני חושב שאנחנו צריכים לסמוך עליו. הייתי רוצה לדבר עם המפקד שלי על זה. אין לי מושג מה זה אומר מבחינת העבודה שלנו.” "עזוב את העבודה שלכם,” אמר אורון. "תחשוב מה זה עושה לנו,” והוא הצביע על עצמו ועל אברהם. "למה אתה מתכוון?" שרון שאלה. "תראי, מפקחת,” אמר אברהם, "היום, אחרי שיש פיגוע, אנחנו מעלים כוננות, שמים עין על חשודים, מציבים מחסומים. אבל אם זה נכון – אז משהו כמו מה שקרה במחנה יהודה יכול לקרות בכל מקום, בכל זמן. אין לנו שום דרך להתמודד עם משהו כזה, שום דרך לחזות את זה. שלא לדבר מה יקרה אם הרעיון שלך יתברר כנכון והוא ייוודע בציבור. אלוהים. את מתארת לעצמך עשרים אלף אנשים הולכים לישון ביחד במחשבה שצריך להרוג את ראש הממשלה? ואין לנו מושג מה עוד מי שחולמים יחד יכולים להגשים, כי זה לא חייב להיות אדם. נגיד שהם חולמים על זה שהבנקים מעבירים לחשבונות שלהם מיליון שקל? או חולמים שמחר בבוקר הם יקומו ואל-אקצא לא יהיה על הר הבית? או שמישהו מחליט לנסות להשתמש בזה כנשק, לארגן קבוצות של חולמים למטרות מסוימות? זה סיוט. זה יותר גרוע מסיוט. אין שום דרך בעולם למנוע פשע כזה, ואין שום דרך בעולם לזהות את האשמים ולהעניש אותם.” הוא הביט באורון ונענע בראשו. "אני חושב שאולי אתה מגזים,” אמר קראוס. "אנחנו לא יודעים מספיק על התגשמות חלומות, ואם ההשערה של שרון נכונה, אנחנו יודעים עוד פחות ממה שאנחנו חושבים. אבל מכל מה שאנחנו כן יודעים התגשמות כזאת לא יכולה להיות כל כך אמורפית. אני לא מאמין שיציר חלום של אוסף אנשים יכול להיות כל כך מגובש. צריך... מוקד, מוליך, מישהו אחד שיאסוף את הקרעים ויתפור אותם יחד למשהו שיכול להתגשם. כן, מספר האנשים ועוצמת הרגשות יכולים כנראה להשפיע על יכולת השרידה של יציר חלום כזה, אבל לדעתי הוא לא יוכל להיווצר בלי ערוץ שיתעל וירכז אותם. החולם הזה, הערוץ הזה, לא חייב להיות חולם רב עוצמה כמו החולמים האינדיווידואליים שאנחנו מכירים, אבל אני חושב שהוא חייב להיות קיים.” אברהם הפנה את מבטו אל פריד, שהיטיב את המשקפיים על אפו. "אה... אני לא יודע. אני צריך לסמוך על דוקטור קראוס בעניין הזה. הוא מתמצא בצד התיאורטי הרבה יותר ממני. אנחנו נוטים להתמקד בצד המעשי של העסק.” "אז בואו נדבר על הצד המעשי,” אמר אורון. הוא נראה חסר סבלנות, כאילו הדיונים התאורטיים האלה חסרי משמעות לגביו. הוא רצה לדעת מה הוא יכול לעשות. שרון צפתה בהם שוקעים בדיון של שוטרים, בעוד קראוס משך אליו את המחשב הנייד שלה ואת בלוק הדפים שהיה לפני פריד. היא עקבה אחרי מעשיו על המסך. הוא החל לעבור על התגובות בצורה שיטתית, בוחן דף אחרי דף, פותח תגובה מדי פעם וקורא אותה, רושם לעצמו רשימות. ממקומה היא הצליחה לראות שהוא רושם שורה של מילים, וזמנים. היא לא היתה בטוחה מה הוא עושה. "תגידי, שרון,” הוא זרק לחלל החדר, עדיין שקוע בצג המחשב. ארבעת הקצינים המתדיינים השתתקו ופנו אליו, למרות שנראה שהוא לא מודע לכך. "יש לך ניתוח מפורט של התגובות האלה?" "מה זאת אומרת ניתוח?" "ביטויי מפתח חוזרים, שעות פעילות, מספר מגיבים בשעה – כל הדברים האלה.” "לא. אבל אני מניחה שזה לא צריך להיות קשה מדי להפיק את זה. למה?" "אה... חשבתי על משהו. תראי את התגובות, תראי את הניסוחים, הם כולם מאד דומים,” עד לרגע זה נראה שהוא מתעלם מהאחרים בחדר, שהוא מקדיש להם תשומת לב רק כחלל שאליו הוא מבטא את המחשבות שלו. אבל עכשיו הוא נשא את מבטו אליהם. "כשעברתי על התגובות עכשיו, באופן קצת יותר מסודר ומעמיק, התחלתי לחשוב שאולי טעיתי במה שאמרתי קודם, לפחות חלקית. כן, צריך מוקד, אבל אולי המוקד לא חייב להיות אדם." "לא אדם?" אמר אורון. "אז מה כן?" אך קראוס לא אמר דבר, רק הצביע על מסך המחשב ועל רשימת התגובות שבו: "מושחתים נמאסתם", "מושחתים נמאסתם", "מושחתים נמאסתם"... "זה הערוץ. זה מה שמרכז את החולמים. הווקטור הקולקטיבי שנותן לחלומות שלהם כיוון אחיד," אמרה שרון. "זה?" אמר נצ"מ אברהם. "כן, זה," אמר קראוס. "טוקבקים." __________________________ "חלום בהקיץ" הוא פרויקט יצירה רחב היקף לקראת פסטיבל אייקון 2006, אשר נושאו חלומות. הפרויקט מקיף סיפורים, מילון ויקי, משחקי תפקידים אשר יתקיימו במהלך פסטיבל אייקון ועוד, הממוקמים כולם באותו עולם – עולם שבו ברבע הראשון של המאה העשרים ואחת, גילו בני האדם פתאום שהם מסוגלים להגשים את חלומותיהם, אם הם רוצים בכך ואם לאו. גיליון מיוחד של חלומות באספמיה, ובו 11 מסיפורי הפרויקט, מתפרסם לרגל אייקון 2006. בנוסף, התפרסמו עד כה ברשת שני סיפורים נוספים בפרויקט: האקדוחן מחלם של לביא תדהר באתר האגודה, ולא אשאיר אותך לבד של עידו גנדל ומורדת של רותם ברוכין, שהתפרסמו שניהם ב"בלי פאניקה". לידיעה זו התפרסמו  3  תגובות תגובות 1   משעשע 17:29:00  13/10/2006 קרן אמבר    טוקבאקים בהחלט מעלים את האטרף עבור כל מי שקורא אותם ומהווים במידה רבה פתח לשיחרור קיטור מהסוג של speaker's corner בלונדון שם אנשים מנומסים מספיק כדי להביא כסא מהבית ולהכריז מעליו את דעותיהם בפומבי. הבעיה שלי עם סיפור כזה היא חוסר העיגון שלו בהיסטוריה. אם היכולת לחלום חלומות שמגשימים את עצמם היא יכולת טיבעית מדוע לא התפתח המין האנושי בשיתוף פעולה עם היכולת הזו? הרי לפחות אפשר היה לעגן את ההכרות עם הכוח של החלומות במבנה של הדתות ולהוסיף חוקי דת לגבי חלימה מודרכת קבוצתית... 2   פוגע ! 20:20:00  14/10/2006 כתום    בס"ד הצטערתי מאוד מתחילת הסיפור- ממנו ניתן להבין מהו ,לפחות לפי דעת הכותב, החלום הקולקטיבי של כל ציבור הכיפות הסרוגות. תשכחו מגאולה, תיקון עולם,ימות המשיח ותחיית המתים, השאיפה הקולקטיבית הפנימית ביותר של הכתומים הוא פשוט להרוג ערבים. אני מוצא את זה מאוד מעליב ראיה כה שקרית ושטחית יכולה להיות אך ורק תוצאה של בורות איומה. ודאי לא היתה עולה על דעת איש סצנה הפוכה בה פיגוע ההורג יהודים התבצע ע"י חלימה קולקטיבית של שמאלנים מתנגדי "כיבוש" (למרות שהיו כמה בודדים שהשתתפו בעזרה למחבלים). חוץ מזה-סיפור נחמד 3   א-הם. לא הכל פוליטיקה 23:24:00  18/10/2006 גרומיט    הכותב לא דיבר על הרצון הקולקטיבי של "הכתומים" או של כל קבוצה אחרת, אלא על תחושת הנקם של הציבור כולו. מוטב לך, כתום, לצאת מהדיכוטומיה המטופשת הזו של מתנחלים/שמאלנים ולהבין שהציבור הישראלי הרבה יותר מגוון ומורכב מההגדרות האלה. המציאות שמתאר אהוד מימון מבוססת על המורכבות הזו. לתחילת הכתבה

קישורים חלום בהקיץ אייקון 2006 להורדה בפורמט PDF חדשות אחרונות קולנוע 19/11/2010 זה שיר פרידה – ISF סוגר את שעריו 11/09/2010 עיבודים לרוב - והפעם המגדל האפל מאת סטפן קינג 14/08/2010 חרב אור הכחולה תגיע לקרן הכחולה 08/08/2010 הצצה בלעדית לטיזר של האוונג'רס 30/07/2010 הנוסע השמיני : ההתחלה טלויזיה 17/10/2010 פרק השבוע של האקס מן - פרק 76 והאחרון 30/09/2010 פרק השבוע של האקס מן - פרק 75 27/09/2010 פרק השבוע של האקס מן - פרק 74 20/09/2010 פרק השבוע של האקס-מן פרק 73 10/09/2010 פרק השבוע של האקס מן- פרק 72 ספרים 06/09/2010 הוצאה מחודשת לצלל-אלף 30/07/2010 אן רייס משתגעת סופית 25/07/2010 ספר הנופלים של מאלאזן נסגר. 14/07/2010 הכבוד המיצרי 27/06/2010 והמנצח במדלית זהב... ניל גיימן סיפורים 04/06/2010 נפתחה תחרות הסיפורים הקצרים על שם עינת פלג ז"ל לשנת 2010 02/05/2008 סקופ בלעדי ! פנטסיה 2000 ב-2008 12/09/2007 שנה טובה 09/08/2007 פרס גפן 2007 – הצבעה לשלב א' 06/08/2007 תחרות סיפורים שנתית – פרס עינת קומיקס 22/07/2010 האם היו ערפדים בתורה? 13/07/2010 הארווי פארקר נפטר בגיל 70 15/07/2009 קומיקס וירקות לפרס אייזנר 05/07/2009 מייקל ג'קסון הקומיקס 03/06/2009 אלכס רוס ומייק קארי חוברים למען ה-Human Torch מקומי 02/09/2010 להפחיד בעברית 26/07/2010 פסטביל אייקון מחפש כריש מכירות 24/05/2010 קול קורא להגשת אירועים לפסטיבל אייקון 28/11/2009 כנס מאורות בנושא אסטרונומיה ומדע בדיוני יוצא לדרך! 15/08/2009 מכרז לפעילות דוכן יד-שנייה באייקון מסע בין כוכבים 15/05/2009 Q כאן 12/05/2009 צוות שחקני פרייזר עושים כבוד לסדרת וויאג' 11/05/2009 קפטן גים טי קרי דור ההמשך 05/05/2009 אבודים במסע בין כוכבים 17/04/2009 וכך זה התחיל אנימה 02/09/2008   Voltron בדרך למסך הגדול 17/04/2008   Ghost in the Shell -3D 20/03/2008   פוניו לא סתם על הצוק 19/03/2008   'ננה' בין המועמדים לפרס טזוקה 16/03/2008   קיטארו למבוגרים אימה 12/09/2007   שנה טובה 13/11/2006   הצצה ראשונה ל- The Hills Have Eyes 2 06/11/2006   מסורת לא שוברים - בהאלווין הבא - מסור 4 25/10/2006   זומבים זומבים ועוד זומבים ב''יום המתים'' 24/10/2006   פינהד כפי שמעולם לא ראינו אותו משחקי תפקידים 05/02/2010   כנס מבוכים ודרקונים, 28 בפברואר 2010 27/09/2007   טקטיקה - חנות משחקים חדשה בדיזינגוף סנטר 12/09/2007   שנה טובה 24/07/2007   כנס "קרא-קון" לשיטות משחקי תפקידים 26/02/2007   כנס ביגור עתידנות 11/12/2008   הלו, שומעים אותי? 23/11/2008   פריצת דרך בהשתלות 05/11/2008   אנרגיה סולארית 31/10/2008   מטוסים גרעיניים? 24/10/2008   שמש נצחית בראש צלול משחקי מחשב 25/07/2010   הטריילר החדש של DC universe 26/06/2009   מלחמת הכוכבים לגו 19/02/2009   Counter-Strike המשחק האהוב ביותר בישראל של 2008 18/07/2008   DC משיקה את DC Universe Online, משחק רשת מרובה משתתפים 14/06/2008   Old Republic 3? כתבות אחרונות קולנוע איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את אבודים זהו. חגי אלקיים 27/06/2010 שש שנים עברו-חלפו להן. שש שנים של שאלות, של תיאוריות, ובעיקר – של דמויות. טלויזיה פרק ראשון מ''בן אלמוות מאת רוג'ר זילאזני'' רוג'ר זילאזני (1937-1995) 25/12/2008 במהלך "שלושת הימים" נחרב כדור הארץ. בני האדם עזבו כבר מזמן את הערבות הרדיואקטיביות השוממות והפכו לנוודים, בני בלי בית, המתגוררים ביקום לא להם. רק מתי מעט, אידיאליסטים, מוזחים, שארית הפליטה, עושים את דרכם בין הצללים בחיפוש אחר אתמול שלעולם לא יחזור. ספרים ג'ובניק: סיפור אישי -רקע לאומי עופר ברנשטיין 06/10/2008 כתבה חדשה ומעניינת של לא אחר מעופר ברנשטיין. סיפורים פנטזי.קון 2009 יוליה שנרר 11/08/2009 מציאות או פנטזיה? קומיקס צריך סוף לסיפור אהבה? ביקורת סרט רז גרינברג 18/04/2008 מאז יצירת המופת הראשונה שלו, "Voices of Distant Star", נשמע קולה של חבורה צעקנית ונרגשת שהכתירה את הבמאי מקוטו שינקאי בתואר "מיאזאקי הבא". אם לשפוט על פי סרטו האחרון, "5 סנטימטרים בשניה", בקרוב מאוד נצטרך להודות שהם צדקו. מקומי אז למה להם פוליטיקה עכשיו? ז'אנר האימה כמבטא הלך רוח פוליטי איתן גפני 16/05/2007 מאמרו החדש של איתן גפני על הזוועתונים החדשים של הקולנוע טינה לאמריקנים: ביקורת על הטינה 2 איתן גפני 16/05/2007 איתן גפני חוזר עם ביקורת על הטינה 2 וסרטי אימה המבוססים על סרטי אימה יפנים מסע בין כוכבים Fuzion- the generic rules אבי סבג 01/12/2006 חברת hero games יחד עם R. Talsorian איחדו כוחות כדי ליצור שיטת משחק אוניברסלית שתנצל את היסודות העקרונות שבשיטות הגיבור וב- Interlock (שיטת המשחק של R. Talsorian) ותתיך אותם לכדי שיטה פשוטה, גמישה, פתוחה אוניברסלית וחופשית, כלומר שתופץ חינם ברשת. התוצאה, כפי שנראה, היתה טובה משקיוו. אנימה כוח המחץ- התמונות עומרי בר-לב 30/01/2009 אימה מטאל גיר סוליד 4 עומרי בר-לב 20/07/2010 מטאל גיר סוליד, היא אחת מסדרות המשחקים הנחשבות ביותר שיש היום. הסדרה התחילה לפני יותר מעשרים שנה ועדיין רצה בהצלחה גדולה. משחקי תפקידים עתידנות משחקי מחשב