|
|||||
|
הלב הקבור - פרק מתוך ספר
שמעון אדף |
|||||
|
|
|||||
| פרק לדוגמא מתוך ספר פנטסיה מקורי חדש שרואה אור בימים אלו בהוצאת אחוזת בית. | |||||
| אמיר מור-טל וטליה פינטו - הוא ביישן ומופנם, היא פטפטנית וסקרנית - נפגשים בעיירה חמה בדרום הארץ ויוצאים יחד למסע שלוקח אותם אל תעלומה מימי אברהם אבינו, ומפגיש אותם עם סבך של יצרים מוּדחקים ועם מרחבים חדשים ולא נודעים, ובהם אחוזה עצומה ורבת-קסם, יצור אדיר שמתהלך כצל בלבד, מלכים תלויים על פסגת הר גבוה, וגם - שפה קדומה שיש לפענח כדי למנוע אסונות עולמיים. אמיר וטליה עומדים לשנות את ההיסטוריה. שמעון אדף הוא משורר, סופר, עורך ומוזיקאי פעיל מאוד. הוא הגיע מעיירת הפיתוח שדרות לתל אביב מיד לאחר השירות הצבאי, הקים להקת רוק בשם "האצולה", למד באוניברסיטת תל אביב בתוכנית לתלמידים מצטיינים, עזב את האקדמיה בעיצומה של כתיבת תזה על ספרות בלשים במאה ה-19, ובשנת 2001, כשהוא בן 29 בלבד, מונה לאחד התפקידים רבי-העוצמה ביותר בזירה הספרותית בישראל: עורך ספרות המקור של הוצאת "כתר". לפני כשנה פרש מעבודתו ב"כתר" כדי להתמסר לאהבתו האמיתית - היצירה. שמעון אדף, שכתב שני ספרי שירה ורומן בלשי אחד (פירוט בסוף), חוזר לכתיבת פרוזה בז'אנר האהוב עליו כל כך, סיפורי פנטזיה, ובכך מבצע מהלך יוצא דופן בספרות העברית. מעטים הם ספרי הפנטזיה שראו אור בספרות העברית המקורית. יש המייחסים את החסר הזה לקדושתם של המקורות המיתולוגיים של התרבות היהודית - הטקסטים המקראיים - קדושה שאינה מאפשרת בניית מיתוסים חדשים, שיש בהם כדי לערער ולזעזע את הסיפורים המקודשים על-פי הדת. שמעון אדף החליט לכתוב פנטזיה שיונקת את בסיס התעלומה שלה דווקא מכמה פסוקים מקראיים שמשאירים פתח להרפתקה חדשה. משם היא נוסקת לעולמות ספרותיים ותרבותיים חדשים. מתוך: הלב הקבור/ שמעון אדף הוצאת אחוזת בית פרק 8 ההחלטה נופלת "אני..." פתח אמיר. "עייף?" אמיר הינהן. "אתה מתחיל להרגיש במחיר," אמר הצל. "בְּמה?" שאל אמיר. "במחיר. הרי לא חשבת שתעקור את לבך מקרבך ולא יהיה לזה מחיר כלשהו." "חשבתי..." אמר אמיר והחריש. האמת, הוא כלל לא חשב על המעשה. לא בזמן שהיה שרוי באימה ממותם הקרב של הוריו ולא בעייפות הנוראה שנפלה עליו מרגע שטמן את הלב באדמה. עכשיו, קרוב לצל המפזז באור הכהה של טרום צהרי חורף, חש שמחשבתו מצטללת ומשהו מן העופרת באיבריו מתנדף. הוא גם היה יכול להבחין בבהירות רבה יותר בתווי פניו של הצל. בעומק הגוש האפל שקווי המתאר שלו רעדו כל העת, ראה חוטם דק, נשרי, ושפתיים דקות, מחוסרות דם וצבע ועיניים שקועות, שמעליהן צימחו גבות עבותות. מפליא, חשב לעצמו, כמה חסר ייחוד. תווי הפנים הללו יכולים היו להיות תווי פניו של אדון ניסו מהמכולת, או של דורון חג'בי, אביה השוטר של קורל. ועם המחשבה על קורל, ילדה שלא שם לב אליה כלל בבית הספר, צפה במוחו טליה, ותנוחת גופה שטוף העלבון, הנרתע מזעמו. הוא כיחכח בגרונו. "לא חשבתי," אמר לבסוף. "ומה אתה חושב עכשיו?" "שאולי אני לא אוכל לאהוב אף אחד, לרחם על אף אחד. כמו שאומרים, אין לו לב." הצל ציחקק ביובש. "השפה יכולה להוליך שולל לפעמים." "אז מה קורה לי?" אמר אמיר, כמעט בתחינה. היה נדמה שקולו של הצל התרכך מעט, כאילו נמסכה בו איזו נימה חומלת. "במרכז ישותך נפער חור," אמר, "בתחילה הוא יתרחב וישחיר את הדם. אחר כך הוא יציף את עיניך, ואז לא תוכל לראות אלא את הרע והמכוער בעולם. את המזימות הקטנות שנחבאות מאחורי הדאגה והאהבה של בני האדם. ההורים שלך, החברים שלך, שוחרי טובתך, כל מה שתשמע זה את לחישתם הארסית, כיצד הם מבקשים לחמוס את מה שיפה בך, לנשל אותך מכל מורשת הילדות הערבה שלך, לכפוף אותך לרצונותיהם האכזריים. והפחד יכרסם, כמו שיניים של עכברוש, את כל זיכרונותיך, עד שכל מה שייוותר לך מילדותך הוא שממה עקרה, כאילו כל חייך הלכת בארץ מוּכת צללים." הוא שתק, מניח לדברים לחלחל לתוך תודעתו של אמיר. אחר הוסיף, "רְאה, אמיר מור-טל, ואתה, מכל ילודי האדם האחרים, צריך לדעת זאת היטב, המשמעות של העדר לב היא לא חוסר היכולת לאהוב, אלא חוסר היכולת להאמין שמישהו יכול לאהוב אותך." "בכלל?" שאל אמיר בראש מורכן. "בכלל," אמר אמרפל נחרצות. "אני חושב שזה כבר התחיל לקרות." "אם כך, הגעתי בזמן." "אתה יכול לתקן אותי? להחזיר אותי למה שהייתי קודם?" "אתה רוצה בכך?" "ברור שאני רוצה. כבר שמעתי את סבתא שלי ואת המורה ואת וטליה, ואת שאר הילדים בכיתה. כולם אומרים שהם רוצים ממני משהו, וההורים שלי..." "יש מקום אחד בלבד ברחבי הבריאה הזו שבו תוכל לשוב לאיתנך, להחלים, לצמח את לבך מחדש." "ומה זה המקום הזה?" "האחוזה שלי. אחוזת שִׁנעָר." "איפה נמצאת האחוזה הזאת?" "במקום שבו היא צריכה להיות. אין למיקומה שֵם שתהיה לו משמעות בעבורך." "זה בישראל?" "במובנים מסוימים." "אני לא מבין מה אתה אומר," מחה אמיר, מחשבתו כבר היתה צלולה, והוא לא חש עוד שעליו להורות לגלגלי המוח לסוב ביגיעה כדי שיתפוס את פשרם של הדברים, ובכל זאת לא הבין את תשובתו של הצל. "או שהאחוזה נמצאת בישראל או שלא. היא בסיני? בשטחים? איפה?" "בני אדם תמיד שואלים את השאלות הלא-נכונות. הדרך לשָם אינה עניין של גיאוגרפיה." "מה זאת אומרת?" "שהיא לא נמצאת בשום מפה שאתה יכול לקרוא." אמיר שתק. אילו היתה טליה לידו ודאי היתה יורדת לסוף דעתו של הצל. אבל היא היתה במרחק עצום ממנו - גם אם מבחינה פיזית היה מדובר רק בכמה מאות מטרים. ספק אם תסכים לשוב ולדבר איתו. רגע, הוא חש שהוא על סף הניסוח של תשובה כלשהי. אולי כמו שהיה מרוחק מטליה באותו רגע מרחק נפשי אך לא ממשי היתה האחוזה... "אתה מתכוון שהיא נמצאת באיזה מקום... נפשי?" הצל פלט צחוק מופתע, והצליל הזכיר לאמיר את צחוקו של אביו בשעה שרווה ממנו נחת, כשהצליח לענות על חידה מחידותיו, מה שקרה לעתים נדירות בשנים מאז התחיל ללמוד בבית הספר. "אתם, בני האדם," אמר, "חיים בקוטב הזה של הבריאה שיש בו רק ודאות, רק מוחשות. אינכם מכירים את האפשרויות. מחשבי החשבונות ומודדי העולם שלכם אוהבים לדבר על סיכוייהם של אירועים לקרות, אך האמת העצובה היא שאתם לא יכולים לחוות אפשרות, רק התרחשות. אינכם יודעים מהם רסיסי טעמו, ריחו, תחושתו של יום אביב שכמעט היה, את הכאב החלקי שבחמיקה מאסון שסיכויו לפגוע בכם היו קטנים. רק את הצער על הדברים שאבדו אתם יודעים, ואת הלם החושים של הדברים שישנם. רק את המציאות אתם מכירים. ומשום כך, לך אין מקום פה. לבך חסר, ואתה נידון לחיות את התוצאות של העדרו. אבל ישנו צד אחר לבריאה. צד שבו הדברים קיימים רק בייתכנותם. ושם, בקוטב האחר, היכן שהאפשרויות כולן נולדות ומתהוות וגם תמות לגווע, בעומק ממלכות האפשר, יש לך מקום. ושם נמצאת האחוזה הנהדרת ביותר שהמחשבה יכולה להשיג, האחוזה שלי, אחוזת שנער." אמיר לא אמר דבר. הוא לא עמד על משמעות דבריו של הצל, ומבוכתו ניכרה על פניו. הצל חדל מנאומו ושאל, "היית רוצה לבוא איתי לשם?" "איך, כלומר, אם היא לא..." "בדרך הקלה," קטע אותו הצל, "ברכב אש." | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |