|
|
|
|||
|
חמש שנים ואנחנו - ''בבילון 5'' שינתה את הדרך שבה אנו צורכים טלוויזיה.
אסף רזון |
|||||
|
|
|||||
| אומרים שלעולם לא תשכח את הראשונה שלך. ו"בבילון 5" תיזכר אצלי תמיד כראשונה בכל-כך הרבה תחומים - אך בראש ובראשונה בהסתכלות על הטלוויזיה כאמנות של ממש. | |||||
| הכל התחיל מסרט טלוויזיה חביב, שהגיע לספריות הווידאו וגם לערוצי הכבלים. הסרט תיאר תחנת חלל שמתמודדת עם רצח מסתורי של נציג חייזרים מסתורי לא פחות. הסרט היה מעניין, הומוריסטי והציג כמה דמויות מעניינות - חלקן מגוחכות, חלקן מפחידות. מאוחר יותר התברר שהסרט היה פיילוט לסדרה חדשה שתעקוב אחר אותה תחנת חלל. מתישהו בשנת 1995 החלו לשדר את הסדרה בכבלים - וכיום קשה לומר באיזו נקודה התחלנו להבין שיש שם משהו מיוחד. העונה הראשונה התקדמה די לאט, כשהיא מתנדנדת בין פרקים חיוורים ברגע אחד, ומרשימים מאוד ברגע אחר. מה שהחזיק אותנו לאורך כל העונה הראשונה גם בתקופות הקשות היה המסתורין שבתעלומה - מה קרה למפקד סינקלייר בקרב הגדול שלפני הקמת התחנה? מדוע, על סף ניצחון והשמדת האנושות, החליטו החייזרים ה"מינבארים" להיכנע לכדור-הארץ ולסיים את המלחמה? אבל משהו נוסף היה יוצא-דופן. מתישהו נודע לנו על החידוש המדהים - הסדרה תוכננה מההתחלה כסיפור שיימשך 5 עונות. בניגוד לרוב הסדרות שהכרנו עד אז והיו אפיזודיות לגמרי (עברו כמעט תמיד משבוע לשבוע בלי לחשוב על העתיד), כאן לא רק שתוכננה עלילה עונתית, אלא מחומשת. קשה להפריז בהשלכות של ההחלטה האמיצה הזו, במיוחד כשהיא גובתה בכישרון כה רב. אורך היריעה איפשר לפתח דמויות לאורך זמן רב, וטיפין טיפין. עלילת המסתורין הראשית נפתרה אבל כבר לא היה צריך אותה - האירועים הרגילים (והמסתורין החדשים שנפרשו מול עינינו) כבר השאירו אותנו מרותקים במשך כל העונות הבאות. רמזים ומגמות שנשתלו בעונה הראשונה התגלו במלוא משמעותם זמן רב אחר-כך. דמויות עברו מסעות אישיים ומוסריים, צללו לתהומות ולפעמים גם חזרו מהן. מי שנראה כ"איש הרע" הפך, בצעדים קטנים שאותם לא הרגשנו לכאורה, לדמות נערצת, ומי שהיה רק טיפש לא-מזיק התגלה כדמות טראגית שנעה בין המפלצתי למעורר-הרחמים. והכתיבה, הכתיבה. דיאלוגים שנעו בין המצחיק-עד-דמעות לפאתוס הנשגב והרציני ביותר. מדמויות אהובות ברגעיהן הקטנים ועד מלחמות חוצות-גלקסיות. תחושת ההתפעמות והשגב לנוכח יופיו של היקום הנפרש מול עיניך, וההבנה שזה בסך-הכל היקום שלנו, דרך עיניים של מישהו שעדיין מלא פליאה. וכמובן, העומק של הפוליטיקה, הפסיכולוגיה, והמוסר שעוררו את המחשבה והיו כל-כך טבעיים בסדרה, וכל-כך נדירים בטלוויזיה שהכרנו עד אז. הדרך שבה היוצר תמיד היה שני צעדים לפנינו, חושף טפח ומסתיר טפחיים. מסביר שוב ושוב ש"נכון שהראיתי לכם משהו שיקרה בעתיד, אבל שום דבר לא נהרס - בחיים לא תדעו איך הגענו לשם. המסע הוא החשוב!" - כמה שהוא צדק, הממזר. תמיד אהבנו מד"ב, ולמרות שבאותה תקופה כבר הוקרנו "מסע בין כוכבים" ו"חלל עמוק 9" בערוצים שנקלטו בארץ, ולמרות שכבר השתייכנו למה שניתן לכנות "מעריצים", פה היה משהו אחר לגמרי. כי "בבילון 5" הכניסה לחיינו הטלוויזיוניים בראשונה משהו נפלא, שלא חווינו קודם ויהיה קשה לחיות בלעדיו שוב. ההתפעמות, ההתרגשות, הרגשה של גדולה, של משהו היסטורי וראשוני שקורה ומתפתח מול עיניך. מעולם לא חשנו כך לא כלפי דמויות ולא כלפי עלילה. היא היתה הראשונה שבה היינו מסיימים צפייה בפרקים בנשימה עצורה וללא יכולת לדבר. הראשונה שבה הרגשתי כה נרגש מפרק עד שישבתי לכתוב לו ניתוח מפורט ולפרסם אותו ברשת אלקטרונית. הראשונה שבה נברנו בכל בדל של רמז ובכל פרט עלילה בניסיון להבין מה קרה זה עתה ומה צופן "העתיד". זו היתה כנראה הסדרה הראשונה שהתחלתי להקליט במסודר ובפנאטיות (עד כדי חיפוש אחר קלטות מיוחדות באיכות-גבוהה שיהיו היחידות שייתנו כבוד ראוי לאיכותה). ואנחנו לא היינו היחידים. בכל מקום ישבו אנשים מרותקים לסדרה, עד כדי היסטריה. וידוע המקרה של המעריץ שסיפר כיצד החליק ונפל במדרגות, והדבר היחיד שעלה בראשו היה "אני לא יכול למות עדיין, עוד לא ראיתי את פרק הסיום..." בכל רחבי העולם זוכר אותה דור שלם של חובבי מד"ב וגם כאלה שאינם חובבים קלאסיים אך נשבו בקסם של הסדרה. אנשים שתמהו על משמעות המשפט המסתורי "היה זה סופו של העידן השלישי של האנושות", שצמרמורת עברה בגבם למשמע המלים "Babylon 5 was our last, best hope for peace", ודמעות עלו בהם עם התחלפות הסיסמה ל- It failed. Now it was the last best hope for victory, שתוהים עד היום על דבריו המסתוריים של השגריר קוש, ומפעם לפעם ממלמלים No boom today, boom tomorrow - רק בשביל הכיף... מעבר למעורבות הרגשית היחידה במינה (עד אז), היו גם דברים אחרים שהפכו אותה ל"ראשונה" לא רק בעבורנו. היא נתפסת כראשונה (בעידן המודרני) שתוכננה לזמן ארוך ומראש, הראשונה שהשתמשה אך ורק במודלים ממוחשבים (שהיו פורצי דרך לזמנם) וב"במות צילום וירטואליות" שהושתלו בעזרת מחשב מסביב לשחקנים ששיחקו בחלל ריק. ומעבר לכל, היא היתה הראשונה שבה היה לנו "אלוהים", והוא דיבר אלינו מבעד למסך ולמודם. "אלוהים" היה ג'יי מייקל סטראזינסקי, המכונה בראשי תיבות JMS - כותב בסדרות מתח, אימה, ואנימציה שונות, שבעברו גם כמה ספרים ומחזות. פתאום מופיע אדם כזה, ששום דבר בקריירה שלו לא מראה על גאונות ופוטנציאל מדהימים כאלה, ומתכוון להגשים חזון (שהופיע, כך נטען, ברגע של השראה פתאומית במקלחת): אופרת-חלל המתוכננת מראש לתקופת זמן מוגבלת. מדהים לגלות איך, כאילו היה אחת מן הדמויות שלו עצמו, הוא הצליח בעקשנות ובנחישות לגרום למהפכה כנגד כל הסיכויים. בשונה מכל מה שראינו בעבר, יוצר הסדרה לא היה רק שם ולוגו בכותרות הסיום. באותה תקופה מעט מאוד מפיקים היו מוכרים ומזוהים מאחורי היצירות, או מאחורי סגנון ודרך חשיבה מובהקים. ארון ספלינג היה מותג-על, סטיבן בוצ'קו היה תו תקן לאיכות, והמבינים בהיסטוריה זכרו גם את רוד סרלינג ונורמן ליר פורצי הדרך. אבל אף אחד מהם לא זוהה גם כ-Auteur, אלא כמי שיוצר רעיון, מנחה אותו לפעמים, ומשתמש בכותבים שכירים לקדם אותו. סטראזינסקי היה בעל החזון המוחלט, לטוב ולרע. כותב שהפך למפיק רק כדי שיוכל להגשים את חזונו במידה הנאמנה ביותר, והתעקש לכתוב בעצמו את רוב פרקי הסדרה (שיא טלוויזיוני ככל הידוע). המוניטין האלה נקנו בזכות ולא בחסד, ו-JMS טרח לא מעט לאשש ולבנות אותם. הוא לא היה עוד יוצר שפועל רק בתוך התעשייה ומביא אל הצופים מוצר מוגמר. הוא היה כותב פעיל ברשתות/שירותי מידע טקסטואליים שפעלו לפני רשת האינטרנט וכשזו היתה בחיתוליה. זמן רב לפני שהתחילה הפקת התוכנית, הוא חשף את החזון לפני מעריצים פוטנציאליים, שהפכו מהר מאוד למעריצים אמיתיים (עוד לפני שהסדרה צולמה!). הוא שיתף אותם בכל שלבי היצירה, התקדמות ההפקה, הליהוק, העיצוב, ואפילו המאבקים הפוליטיים באולפנים (כולל תמיהה על תוכנית אחרת שמתארת תחנת חלל ושהפקתה החלה בצורה מזורזת ובפתאומיות זמן לא רב לפני צילומי הפיילוט שלו...). צילומים של מודלים ממוחשבים דלפו לרשתות ועוררו במעריצים עוד ועוד תיאבון. הוא היוצר הראשון שהכרנו שכונה "אלוהים", והראשון שהכניס לחיינו את המושג האזוטרי "קשת סיפור" (Story Arc) שמעולם לא שמענו עליו קודם. לא במפתיע, הוא גם היה בין הראשונים שנתקלו בבעיות החוקיות הקשות הנובעות משימוש ברשת, ובהתנגשות בין המרחב האנרכיסטי "הפתוח" לזכויות התאגידים. זמן שידורה של הסדרה, בשנים 1993-1998, היה יחיד במינו, זמן שבו הגידול במספר המחשבים האישיים, המודמים הביתיים והרשתות הפרטיות, הגיע למסה קריטית. מה שהיה בהתחלה רק אוסף סיפורים ושמועות על רשת גלובאלית בשם "אינטרנט" שמתי מעט באוניברסיטאות מקבלים גישה אליה, הפך לפרצה שהלכה והתרחבה כאשר יותר ויותר אנשים החלו למצוא את הדרך אל הרשת. ואולי יותר מכל תרמה העובדה שאי-שם באילינוי המציא הסטודנט מארק אנדרסן דפדפן מהפכני והחליט להקים סטארט-אפ שישכלל אותו תחת השם "נטסקייפ". הלחץ הציבורי הלך וגדל עד שב-1994 הסיר הממשל האמריקני את המגבלה על שימוש מסחרי ברשת, ומאותו הרגע החל הפיצוץ הגדול. הגל הלך וגבה, ו"בבילון 5" היתה בדיוק בשיאו, רכבה עליו והתרוממה איתו. פורומים לדיון בסדרה נפתחו עוד ברשתות ה"פרימיטיביות" - כאמור, עוד לפני הפקת הסדרה - ולאחר מכן בקבוצות דיון באינטרנט הטקסטואלי הראשוני. קל ליחס זאת לעובדה שקהל המד"ב והקהל הצעיר הם בדרך כלל מן הראשונים לאמץ חידושים טכנולוגיים, אבל העידוד של היוצר ומעורבותו בוודאי תרמו לשאיבת המעריצים למדיום החדש. זו כנראה הסיבה העיקרית שבגללה בבילון 5 פרצה את הדרך גם מבחינה אמנותית, גם מבחינה טכנית, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה "סוציולוגית/טכנולוגית". אולי במקרה של סדרה אחרת זה לא היה קורה כל-כך בקלות. אבל הרגשות העזים שעוררה הסדרה התחברו להכרה שקיים עולם חדש שמאפשר לתעל אותם. הדחף לחוות ולחלוק, הרצון לדבר עם אנשים אחרים, לשמוע מה חשבו בחו"ל ואיך ניתחו שם את הפרק. הידיעה שכל-כך קשה לחכות בסבלנות עד השבוע הבא או (חמור מכך) עד שהערוץ הישראלי ירכוש את העונה הבאה, התחברו להבנה חשובה אחת. ההבנה שיש אלטרנטיבה. יש עולם שלם בחוץ, אנחנו לא חיים באי בודד, ולמידע כבר אין גבולות. לא אשכח איך היינו רצים מיד אחרי שידור הפרק ל-Lurker's Guide כדי לקרוא את הניתוח המפורט (אביו של הסכפ"ש המפורסם), ולעתים לשוחח בצ'אט עם מעריצים מהארץ ומחו"ל (תוך תחינה להימנעות מספוילרים). כך נוצר קשר עם מעריצים אחרים. הישראלים כבר לא היו אי בודד אלא הפכו לחלק מהעולם הטלוויזיוני העכשווי, עד כמה שהיה אפשר. והם גילו גם זה את זה. פה היתה פריצת הדרך שלנו במעבר מצריכה פאסיבית לאקטיבית. לא לחכות לפרקים אלא לקרוא עליהם מראש. לא לקוות שאיזה עיתונאי באיזה מגזין יטרח לכתוב או לראיין מישהו, אלא למצוא בעצמך עוד מידע. תחושת ההעצמה הזאת היתה ייחודית עד אז, וכרגיל בעולמנו, אנשים שטעמו לראשונה טעמו של חופש כבר לא יוכלו לחזור אחורה. ומי יודע, אולי היתה כאן איזו השפעה, איזה הדהוד, של המסרים של הסדרה. כמו המלחמה בעריצות למען החופש, שיתוף הפעולה האפשרי נגד כל הסיכויים בין אנשים וגזעים המאוחדים למען מטרה משותפת, והיכולת לקבוע את גורלך אפילו כשנדמה שהוא נגזר מראש. גם אנחנו סירבנו להיכנע לגורל. ופתאום לאחר הסיום המופלא של עונה 3, כבר לא יכולנו או שלא רצינו להחזיק מעמד. משהתברר שאחד החברים מן הטכניון קיבל מארה"ב קלטות עם פרקי תחילת עונה 4, ארגנו בבית הקרנה לכל החברים הלחוצים. הכנו כיבוד ושתייה, גירשנו את ההורים והאח, וישבנו בחושך, נרגשים ומתוחים, לחוות עוד חוויה ראשונית ועוצרת נשימה. מה שטריוויאלי כל-כך היום היה אז צעד אמיץ וחסר תקדים בשבילנו. קשה לומר מתי הפכנו ל"מעריצים". מתי הפכנו מאנשים ל"קהילה". אבל מתישהו זה קרה, וזה שינה את חיינו. החנונים שעד אז נפגשו במקרה, בחנויות ספרים או מחשבים וחיו לעתים בבדידות מזהרת, גילו פתאום שהם רבים יותר ממה שנדמה. ולא מקרה הוא שבדיוק אז בשנים 1996-1997 קרה סופסוף האירוע שרבים אמרו כי הוא בלתי נמנע אך לא הצליחו להגשימו - הוקמו האגודה למדע בדיוני, סטארבייס, והתארגנויות אחרות אשר הובילו לכנס המד"ב הראשון (ש"בבילון 5" היתה מאבני הפינה של התכנים בו). אבל כל קהילה היא בבסיסה אדם אחד, ובמקרה שלנו, שניים. כי מעל לכל, זאת היתה הסדרה של שנינו. יחד גילינו אותה וצלחנו אותה מתחילתה ועד סופה. יחד ישבנו דבוקים למסך בכל שבוע, מתרגשים, מזדעזעים, ותמיד מרותקים. יחד כאבנו את כאבן של הדמויות, העלינו ניחושים לגבי העתיד, וקראנו בצמא כל בדל ריאיון וניתוח אפשרי. כשאיתרע המזל ונקראתי למילואים בדיוק בשבוע של פרק שהבטיח להיות פרק מופת, התקשרתי מהבסיס ובקול רועד שאלתי אותו אם באמת זה היה נפלא כמו שאומרים, ובחופשה רצתי לראות את ההקלטה שהקליט לי. לפני שהגישה לאינטרנט נפתחה לקהל הרחב הייתי יושב ושומר הודעות מקבוצות דיון שקראתי בטכניון, ומביא לו בכל שבוע דיסקט עם הקבצים שמצאתי, כדי שלא יישאר מאחור... יחד נחרדנו מהאפשרות שהסדרה תתבטל טרם זמנה, ושלחנו ל-WB מכתב זועם כחלק מקמפיין מעריצים עולמי. ישבנו לצ'אטים לאחר סיום הפרקים, התווכחנו באינטרנט, העלינו השערות ופרסמנו ניתוחים. יחד ארגנו את ההקרנה הביתית, והיינו בסודם של הכנסים הראשונים - מרגישים פתאום כאילו המקום הזה חיכה לנו כל חיינו וכעת מצאנו אותו, ואנחנו בין חברים. והיום אני דומע עם כל זיכרון מאותה תקופה שבה החיים היו הרבה יותר יפים, מסרב להסתכל בחולצת "בבילון 5" שלו, וקצת כמו הסוסים המכונפים של הארי פוטר, רק היום אני מסוגל להבין במלואו את הפרק שכתב ניל גיימן בעונה 5. כי זאת היתה הסדרה של חיינו. וכעת היא נותרה רק שלי. מוקדש לזכר אחי עידו רזון, שאהבה נפשי. המאמר פורסם לראשונה במסגרת פרוייקט "הסדרה של חיי" באתר "המסך המפוצל" | |||||
|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |