|
|
|
|
|
|
|
סיוטים סיוטים הוא בדה ממוחו הקודח
ניר תל- אור |
|||||
|
|
|||||
| סטיבן קינג. נדמה כי בשלושים השנים האחרונות, אין סופר שזכה ליותר עיבודים קולנועיים וטלויזיוניים- לפחות בתחום האימה והעל טבעי. ספריו נמכרים במיליונים, הסרטים והסדרות שנעשים על פי ספריו זוכים לרוב לבאזז תקשורתי ולהכנסות נאות, ושמו של האיש מוכר בידי כל בר דעת בעולם המערבי. | |||||
| אך נראה כי בשנים האחרונות חל שינוי לרעה ביחס הקהל ליצירות הנעשות עפ"י ספריו של סופר האימה הידוע. סרטו "לוכד החלומות" (Dreamcatcher) היה כישלון מוחץ בארה"ב. המיני סדרה Salem's Lot (שתורגמה ב-DVD העברי שלה כ"צל הרשע") זכתה לרייטינג סביר כששודרה ברשת TNT, אך לביקורות מעורבות בקרב מבקרי הטלוויזיה. סדרת הטלוויזיה "הממלכה" (Kingdom Hospital), עפ"י סדרת המופת הדנית של לארס פון טרייר, הייתה גירסה איומה שביזתה את המקור, וירדה במהירות מלוח השידורים של ABC. (אם כי ראוי לציין לטובה את הפרק התשיעי בסדרה- Butterfingers- המתעלה בכמה וכמה דרגות מעל שאר הפרקים. אם שאר הסדרה הייתה נראית כמו פרק זה, אולי היא לא הייתה מתבטלת לאחר 13 פרקים- אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת). העיבוד האחרון מבית קינג- סרט הטלוויזיה Desperation ("עיר ושמה ייאוש") ששודר ברשת ABC לפני מספר חודשים- לא עורר שום הד תקשורתי או רייטינג יוצא דופן. רק הסדרה המשובחת "החצי האפל" (The Dead Zone) ממשיכה בהצלחה כבר חמש עונות ברשת USA עם ביקורות מהללות וקהל אוהד- אולי בגלל שהקשר שלה לתחום האימה הוא רופף למדי. לאור כל אלו, החליטה לאחרונה רשת הכבלים TNT- אותה רשת ששידרה בעבר את "צל הרשע"- לנסות גישה חדשה בעיבוד יצירותיו של קינג למדיום הטלוויזיוני. לא עוד סדרה (או מיני-סדרה) המבוססת על סיפור או ספר אחד של הסופר, כי אם סדרה שבה כל פרק מבוסס על סיפור קצר של המאסטרו. או במילים אחרות- אנתולוגיית האימה הראשונה המבוססת על כתביו של סטיבן קינג (יש להניח כי העבודה על האנתולוגייה "אשפי האימה" ברשת "שואוטיים" המתחרה, שאף זכתה להצלחה מרובה ולהזמנת עונה נוספת, דרבנה עוד יותר את אנשי TNT להציג פרוייקט דומה משלהם). התוצאה- סדרה בת שמונה פרקים בני שעה, הקרויה Nightmares and Dreamscapes: From the Stories of Stephen King (לשם הנוחות, נכנה אותה מכאן ועד סוף כתבה זו כ"סיוטים ונופי חלום", בתרגום לא רשמי), על שם קובץ הסיפורים בעל אותו שם, ממנו נלקחו מרבית הסיפורים המוצגים בסדרה (שני סיפורים נוספים נלקחו מהקובץ Everything's Eventual: 14 Dark Tales, וסיפור אחד נלקח מקובץ הסיפורים הקרוי Night Shift). הסדרה שודרה בחודש האחרון ברשת TNT, במתכונת של שני פרקים רצופים כל שבוע. ראוי לציין במאמר מוסגר, כי אין זו הפעם הראשונה בה זוכים חלק מהסיפורים המוצגים בסדרה לעיבוד מצולם. סטיבן קינג ידוע כתומך נלהב של קולנוענים צעירים בתחילת דרכם. על כן ייסד הסופר פרוייקט מיוחד הידוע בשם Dollar Babies (או Dollar Deals), במסגרתו הוא מוכר את הזכויות של חלק מסיפוריו הקצרים לסטודנטים לקולנוע או במאים מתחילים תמורת דולר בודד, בתנאי שיקבל לרשותו עותק מהעיבוד הקולנועי שיעשו ליצירה. (לרוע המזל, ההסכם גם קובע כי לקינג הזכות הבלעדית להחליט האם הסרט ישוחרר להפצה כוללת, ולכן רבים מסרטים אלו קשים להשגה). כאמור, במסגרת זו נעשו גם חלק מהסיפורים המופיעים ב"סיוטים ונופי חלום" (ליתר דיוק, הסיפורים Autopsy Room Four, The Road Virus Heads North ו- Umney's Last Case), אך מדובר כמובן בהפקות צנועות בהרבה מהסדרה המושקעת ועתירת התקציב. אכן, מבחינה חזותית, "סיוטים ונופי חלום" היא ברובה המוחלט מופת של יצירה טלוויזיונית- מצולמת נפלא, ערוכה נהדר וניכר שהושקעו כספים רבים בפעלולים המיוחדים המוצגים בחלק מהפרקים. הבעיה מתחילה, כמו תמיד בסדרות מסוג זה, בצד התוכני. כפי שניתן לצפות מסדרה המורכבת מסיפורים שונים חסרי קשר עלילתי (שאף נכתבו ובוימו בידי תסריטאים ובמאים שונים) ניתן למצוא בסדרה פרקים נהדרים לצד פרקים איומים. למרבה המזל, משקלם של הפרקים המוצלחים בסדרה גבוה בהרבה ממשקל הפרקים הגרועים. להלן פירוט פרקי הסדרה, הכולל ספויילרים מעטים ככל האפשר (שימו לב כי שמות הפרקים בעברית הינם תרגומים חופשיים ולא רשמיים). *** את הסדרה פותח הסיפור Battleground ("שדה קרב"), בכיכובו של ויליאם הארט. אם היה צורך להגדיר במילה אחת את הפרק, היה זה: נ-פ-ל-א! הסיפור עצמו אמנם לא הכי מקורי בעולם, אך התוצאה הסופית מפתיעה ומשובחת. במרכז העלילה עומד רוצח שכיר בשם ג'ייסון רנשו (הארט), הנשכר לרצוח יצרן צעצועים קשיש. לאחר סיום המשימה, חוזר רנשו אל חדר המלון המפואר שלו, שם הוא מופתע לקבל חבילה משונה מבית היוצר של אותו יצרן. בתוכה מחכה לו קבוצת חיילי צעצוע מרוגזים משהו, הפותחים נגדו במלחמה לחיים ולמוות. הפרק מבויים באופן מופתי בידי בריאן הנסון, בנו של היוצר הגאון ג'ים הנסון ("חבובות", "סיפורי עמים", "לבירינת"). הנסון, שכבר הראה את כישוריו כבמאי בסדרת הז'אנר המוערכת "פארסקייפ", מוכיח פעם נוספת כי התפוח לא נופל רחוק מהעץ. תסריטאי הפרק, ריצ'ארד כריסטיאן מתיסון (שכתב גם ל"אשפי האימה" המתחרה), גם הוא נצר ליוצר ותיק בז'אנר- הסופר והתסריטאי ריצ'ארד מתיסון, שאחראי בין השאר לכמה מהפרקים הקלאסיים של "אזור הדמדומים", וכן פרסם את אחת מיצירות המופת של הז'אנר- רומן הערפדים הפוסט אפוקליפטי I Am Legend. יש הטוענים כי הסיפור המקורי של קינג שאב את השראתו משתי יצירות שנכתבו בידי מתיסון האב- האחד, פרק מסדרת "אזור הדמדומים" בשם The Invaders ("הפולשים")- המתאר את מאבקה של אישה ביצורים זעירים שנחתו עם חלליתם בביתה, והשני סיפור בשם Prey ("טרף")- אודות בובה שבטית הקמה לתחייה ומטילה טרור על האישה שרכשה אותה. לסיפור זה נעשתה גם גירסה טלוויזיונית בשם Amelia- במסגרת סרט הטלוויזיה Trilogy of Terror (שכלל שלושה סיפורי אימה שונים המבוססים על סיפוריו של מתיסון). הבובה שהופיעה בסרט, אגב, מבצעת הופעת אורח גם בפרק שלפנינו. ויליאם הארט מבצע כאן את אחד מתפקידיו הגדולים, ומחזיק על כתפיו את כל הפרק. המאבק בחיילים הזעירים עשוי בצורה משובחת ומרשימה, המזכירה לעתים את מעללי גוליבר בארץ הליליפוטים (שעל הפעלולים בגירסתה הטלוויזיונית אחראית חברת הפעלולים של הנסון). אה, והאם כבר ציינו את העובדה שכל הפרק נעשה ללא מילה אחת של דיבורים? אכן כן, לכל אורכו של הפרק לא נשמע אפילו אדם אחד מדבר. בעזרת מוסיקה מהפנטת, שימוש מחוכם בהבעות פנים ושאר אלמנטים, הצליח הנסון ליצור משהו מקורי ומרענן, שכבר זמן רב לא נראה על המסך. אין להסיק מכך שאין בפרק טקסט בכלל. לכל אורכו של הפרק נעשה שימוש מושכל בטקסט כתוב, המופיע על גבי צג מחשב, בהודעות SMS ודואר אלקטרוני, ובמקומות שונים ומשונים נוספים- כולל סצינה מבריקה במיוחד העושה שימוש בדף נייר פשוט. פרק זה מהווה פתיחה משובחת במיוחד לסדרה, הטומנת בחובה הבטחה לאיכות דומה גם בפרקים הבאים. לרוע המזל, הבטחה זו מתפוגגת לה בפרק השני בסדרה. *** פרק מספר שתיים, הקרוי Crouch End ("קראוץ' אנד") הוא פרק פשוט נוראי, העשוי ברישול ומזכיר יותר פרקי אימה זולים מסדרת הטראש משנות התשעים "סיפורים מהצד האפל", מאשר הפקה מקצועית שנעשתה ב-2006. סיפור העלילה עוקב אחר זוג אמריקאים בשם לוני ודוריס פרימן (איון ביילי וקלייר פורלני), הנמצאים בירח הדבש שלהם בלונדון ומוזמנים לארוחה אצל מכר עסקי החי בשכונה הלונדונית קראוץ' אנד. כמובן שהזוג מאבד את דרכו כבר בהתחלה, ונקלע לשורת אירועים מטופשים במיוחד, בסיפור המנסה (ללא הצלחה) לפרוט על נימי הפחד של הצופה. בימוי חובבני של מארק הייבר (שברזומה שלו נמצאים מספר סרטי טלוויזיה נשכחים ותו לא), משחק חלש (פורלני מעצבנת במיוחד) ועלילה אווילית ששואבת מהקלישאות האיומות ביותר של הז'אנר (תסריטאי הפרק הוא קים להמאסטרס- תסריטאי ומפיק טלוויזיה כושל למדי) , הופכים פרק זה כמעט לבלתי נסבל לצפייה. אפילו הניסיון לשלב בסיפור זה רפרנסים לעבודתו של אומן האימה ה"פ לאבקראפט ודמותו המפורסמת קאת'ולהו, מעורר יותר גיחוך מאשר התפעלות. למרבה המזל, צמד הפרקים שמגיעים לאחר מכן, מצביעים על שיפור ניכר ברמתה של הסדרה. *** הפרק השלישי במספר נקרא Umney's Last Case ("המקרה האחרון של אומני"). זהו סיפור בעל מבנה מעט שונה מהרגיל. בפתיחת הפרק אנו מתוודעים לבלש הפרטי קלייד אומני (וויליאם ה. מייסי), הפועל בלוס אנג'לס של 1938. תחילתו של הסיפור נראית כפארודיה אחת גדולה על סרטי הפילם נואר של שנות הארבעים והחמישים- כולל משחק מוגזם וצעקני, משפטי פאתוס מגוחכים ועלילות בלשיות קלושות להפליא. הצופים בחלק זה של הסיפור אינם יכולים שלא לתהות מה עבר בראשו של הבמאי כשביים קטעים אלו. אולם מהר מאוד אנו מגלים את התמונה האמיתית- אומני הינו יציר דמיונו של סופר ספרי הבלש סאם לנדרי, המבקש להחליף את חייו הרגילים בחייו הסוערים של גיבורו הפיקטיבי, כשהמניע למעשיו של הסופר הוא טרגדיה אישית שעבר. כך מוצאים עצמם השניים מחליפים תפקידים ביניהם, בעלילה הנעה בין קטעים מרגשים במיוחד לקטעים משעשעים ביותר. זהו סיפור מוצלח למדי, הכולל משחק משובח של ויליאם ה.מייסי בתפקיד כפול (הממ.. בעצם משולש- צריך לראות כדי להבין) של דמויות השונות להפליא זו מזו. בפרק גם מופיעה ג'קלין מקנזי ("4400") כאשתו של הסופר- גם היא עושה עבודה כלל לא רעה. הבמאי רוב באומן ("תיקים באפילה", "אלקטרה") והתסריטאית אפריל סמית ("שיקאגו הופ"- היא אף מופיעה כניצבת במהלך הפרק) עושים את עבודתם נאמנה. השחזור של לוס אנג'לס בשנות השלושים מוצלח במיוחד, והסצינות בהן מופיעים הבלש והסופר זה מול זה עשויות בכשרון רב. הדבר היחיד הבעייתי בפרק הוא סופו המוזר, הכולל מספר אלמנטים משונים חסרי כל קשר לסיפור. כך למשל (בלי להיכנס יותר מדי לפרטים), מתברר לקראת הסוף כי דמות נוספת מעולמו הפיקטיבי של הבלש הצליחה לחדור לעולם האמיתי. איך? למה? כיצד זה תורם לעלילה? לא ברור. אבל זה שם. לולא עשר הדקות האחרונות של הפרק, הוא היה יכול לזכות בקלות בתואר הפרק המוצלח ביותר של הסדרה. אך כבוד זה שמור לפרק הבא אחריו. *** והנה הגענו לפרק הטוב מכולם. אם הפרק הראשון היה סיפור מהנה שבויים בכישרון רב, הרי שפרק מספר ארבע, הקרוי The End of the Whole Mess ("סופו של כל הבלאגן"), הוא ללא ספק בעל התסריט המשובח ביותר. במרכז הסיפור ניצב הקולנוען התיעודי הווארד פורנוי (רון ליוינגסטון) המצלם בתחילת הפרק סרט תיעודי בו הוא מציג את חייו בצל אחיו הגאון בובי (הנרי תומס, שהתבגר מעט מאז ריחף על אופניים עם חייזרים מכוערים ב"אי.טי"). בעזרת סדרת פלאשבקים אנו מתוודעים לחייהם המשותפים של השניים, וכיצד הביא אותם מסלול חייהם לרגע בו בובי יצר את התרופה האולטימטיבית- פתרון לכל בעיות האלימות בחברה האנושית. אולם צמד האחים לא לוקח בחשבון את תופעות הלוואי של התרופה- תופעות הרות אסון שמשפיעות על המין האנושי כולו. זהו סיפור אנושי, נוגע ללב, המשלב בין רמת המקרו העולמית לרמת המיקרו המתארת את התפתחותם של שני אחים השונים זה מזה, אך בעלי קשר בל יינתק. הרעיון לספר את כל עלילת הפרק דרך סרט תעודה הוא הברקה גאונית, העשויה בטעם רב ובכשרון. אלמנט עיקרי המבדיל את הפרק משאר חבריו הוא היותו סיפור מד"ב פרופר (האחרים הם פנטסיות גמורות), כשבגרעין העלילה נעוץ הסבר מדעי, ולא אירועים מוזרים המתרחשים ללא כל הסבר. מד"ב אצל סטיבן קינג? הכל אפשרי, כנראה. תסריטאי הפרק לורנס ד. כהן (שכתב בעבר את המיני סדרות "טומינוקרס", ו"זה", וכן את התסריט לסרט "קארי"- כולם עפ"י יצירותיו של סטיבן קינג) עושה עבודה מופלאה. גם לבמאי מייקל סלומון ("אחים לנשק", "רומא") מגיעים שבחים על בימוי פרק מופתי. *** הפרק החמישי בסדרה קרוי The Road Virus Heads North, והוא גם הסיפור היחיד שתורגם לעברית, תחת השם "וירוס הדרכים נוסע צפונה" ("999 סיפורי אימה ומתח שטרם פורסמו", הוצאת מעריב, תרגום: בועז וויס). זהו סיפור מעט מאכזב, שפתיחתו מעניינת והמשכו (ובעיקר סופו) חלש למדי. הסיפור עוקב אחר סופר ספרי אימה (ההקבלה לקינג עצמו זועקת מכל פריים) בשם ריצ'ארד קינל (טום ברנג'ר המצויין), אשר חוזר לביתו ממסע קידום מכירות, ורוכש בדרך תמונה גרוטסקית המתארת תפלץ דוחה הנוהג במכוניתו על פני גשר. ככל שהסופר ממשיך בדרכו, הוא מגלה שהתמונה משתנה בהתאם למקומות בהם הוא מבקר והאנשים אותם הוא פוגש. הניסיון להיפטר מהתמונה לא צולח בידו, והיא ממשיכה לרדוף את גיבורנו עד סופו המר של הפרק. כאמור, סופו של הסיפור סתמי ביותר, ונראה כי התסריטאי פיטר פילארדי ("מקגיוור", "צל הרשע") לא ממש ידע כיצד לסיים את הסיפור (יש לציין כי סיפור העלילה שונה למדי מהסיפור המקורי של קינג, והוכנסו בו גורמים שונים שכלל לא היו קיימים במקור). גם הבמאי סרג'יו מימיקה-גאזן ("באטלסטאר גלקטיקה", "ממעמקים") לא מבריק במיוחד בסיפור זה. רק טום ברנג'ר, בהופעה משובחת ביותר, מציל את הפרק מנפילה רצינית. אגב, אם תביטו היטב, תוכלו לראות לקראת סוף הפרק רפרנס חביב לשניים מספריו של סטיבן קינג- "בית כברות לחיות" ו"טומינוקרס". *** ועכשיו לסיפור התמוה ביותר בסדרה. הפרק השישי בסדרה, הקרוי The Fifth Quarter ("הרבע החמישי"), הוא סיפור לא רע בכלל. במרכזו עומד האסיר ווילי אוונס, הזוכה עם שחרורו מהכלא לביקור בלתי צפוי מחברו לתא הפצוע אנושות מכדור בבטנו. זה האחרון מספר לו על שוד בנק בו השתתף, ועל מפת אוצר שחולקה בין השותפים לשוד- שאחד מהם בגד בו והשאיר אותו מדמם למוות. ווילי עוזב את אשתו קארן (סמנתה מאטיס) ואת בנו, ויוצא למסע נקמה לילי בפושעים שאחראים לרצח חברו. הסיפור מותח למדי, מבויים במקצועיות בידי (שוב) רוב באומן וכתוב ביעילות ע"י התסריטאי אלן שארפ ("רוב רוי"). גם השחקנים הראשיים מפגינים משחק מרשים. אם כך, מדוע הכינוי "תמוה"? משתי סיבות עיקריות. ראשית, זהו כלל איננו סיפור ז'אנר. אין בסיפור זה שום אלמנט מד"ב, פנטסיה או אימה. זהו סיפור פשע טבין ותקילין, שיכל בקלות להיות חלק מהרזומה של טרנטינו או גאי ריצ'י. לא ברור מדוע הוחלט לעבד דווקא סיפור זה מתוך האנתולוגיה (זה המקום לציין כי הגירסה הספרותית כוללת סיפורים רבים שלא נכללו בסדרת הטלוויזיה), ששווקה בפירוש כסדרת אימה על טבעית. שנית, הסיפור קצר מדי. בתום הפרק, הצופה יוצא בהרגשה ששעה איננה מספיקה לסיפור זה, וכי נעשה נסיון לדחוס כמה שיותר במסגרת הזמן שנקבע לכל פרק. ניתן היה בקלות לפתח סיפור זה לסרט קולנוע (או טלוויזיה) בן שעה וחצי או שעתיים, ולייצר (אולי) קלאסיקת פשע מודרנית חדשה, במיטב המסורת של "כלבי אשמורת" או "ספרות זולה". *** הסיפור השביעי בסדרה, המתקרא Autopsy Room Four ("חדר מתים ארבע"), הוא המשעשע ביותר בסדרה. אין זה דבר של מה בכך, שכן סיפור עלילתו הוא מהיותר קודרים ומצמררים באנתולוגיה, וההומור שבו הוא בעיקר הומור שחור. הסיפור נפתח עם הגעת גופתו של איש העסקים הווארד קוטרל לחדר המתים המקומי. אולם, מהר מאוד מגלים הצופים כי הווארד כלל אינו מת, אלא רק נראה ככזה, עקב הכשת נחש ששיתקה את גופו, ורצף אירועים משעשעים שהובילו למסקנה כי הוא מת. לאורך כל הפרק, אנו שומעים את מחשבותיו של הווארד, המודע לכל המתרחש סביבו, ומנסה למצוא דרך להניע את גופו המשותק ולמנוע מצוות הפתולוגים מלנתח את גופתו. השחקן הראשי, ריצ'ארד תומאס, עושה עבודה טובה בגילום הווארד המבועת, אולם את ההצגה גונבת גרטה סקאקי הוותיקה, בתפקיד נפלא של פתולוגית ממזרית עם משיכה לקולגה העובד מולה. לפרק זה חברו הבמאי מייקל סלומון והתסריטאית אפריל סמית, שכזכור עבדו (בנפרד) בשני פרקים אחרים בסדרה- והתוצאה היא פרק מצמרר ומצחיק בעת ובעונה אחת. גם פרק זה אינו מכיל בתוכו אלמנטים על טבעיים כלשהם, אולם להבדיל מקודמו זהו סיפור אימה לכל דבר. ככל הידוע, סטיבן קינג שאב את ההשראה לפרק זה מפרק קלאסי בסדרה "אלפרד היצ'קוק מציג" בשם Breakdown (שבתורו מבוסס על סיפור קצר של אחד מתסריטאי הפרק, לואיס פולוק)- המציג סיפור דומה, על אדם המעורב בתאונת דרכים, נחשב כמת ומגיע לחדר המתים. *** הסיפור השמיני והאחרון, הקרוי You Know They Got A Hell Of A Band ("אתם יודעים שיש להם להקה מדהימה"), מסיים את האנתולוגיה באופן מעט צורם. בסיס העלילה מזכיר במקצת את הרעיון הבסיסי של Crouch End, של זוג המאבד את דרכו, אולם הוא עולה עליו בכמה וכמה דרגות. ראשית, הפרק מתברך בצמד שחקנים נפלאים. סטיבן וובר (שלו היסטוריה ארוכה של השתתפות בעיבודי קינג למיניהם, החל מהגירסה הטלוויזיונית של "הניצוץ" ועד לסרט הטלוויזיה "עיר ושמה ייאוש". הוא אף כתב וכיכב בפרק "ג'ניפר" בסדרה "אשפי האימה") וקים דילייני החמודה להפליא, מגלמים בפרק את הזוג קלארק ומארי ווילינגהאם, המחליטים לצאת לטיול ברחבי ארה"ב. הזוג מאבד את דרכו ומוצא עצמו בעיירה מסתורית הקרויה Rock and Roll Heaven ("גן עדן של רוקנרול"). הזוג מחליט לטייל בעיירה הציורית, ומופתע לגלות כי תושבי העיירה הינם כוכבי רוק מפורסמים שהלכו לעולמם, כמו ג'ניס ג'ופלין, ריקי נלסון, באדי הולי, ג'ימי הנדריקס ועוד (נשאיר לכם לנחש מיהו ראש העיר. רמז- הזמר המת המפורסם ביותר בעולם, שהוא לא זוהר ארגוב). כאן פחות או יותר מסתיימת עלילת הסיפור, שכן הוא נגמר בצורה חסרת כל פואנטה או טוויסט. נראה כי מטרת הפרק היא בעיקר להציג כמה שיותר דמויות מתות מפורסמות מעולם הרוקנרול (חלק מהשחקנים דומים למקור. חלק אחר, אפעס, לא ממש) ותו לא. יחד עם זאת, זהו פרק קליל ומהנה לצפייה, העמוס ברפרנסים לתרבות הרוק האמריקאית (דיאלוגים שלמים בתסריט מורכבים משמות להיטי עבר ידועים. שם הפרק עצמו לקוח משיר ידוע של צמד הזמרים Righteous Brothers, הכולל במילותיו גם את שם העיירה). במאי ותסריטאי הפרק הינו מייק רוב, האחראי על שורת סרטי טלויזיה לא מאוד מוכרים. ניכר כי מוטב לו להתעסק בבימוי (שכן הפרק מבויים באופן מוצלח מאוד) ופחות בתסריטאות. פרקי הסדרה זכו לרייטינג מרשים כששודרו ברשת TNT, והדיבורים על עונה שנייה בעיצומם. הבה נקווה שעונה כזו תגיע במהרה, שכן בסיכומו של דבר, גם אם קיים חוסר אחידות בין פרקי הסדרה, הרי שמדובר בסדרה המבויימת וכתובה לעילא ועילא, וראויה לצפייה בידי כל חובב ז'אנר באשר הוא. לא נסיים לפני שנפנה בקריאה נרגשת לגופי השידור בישראל, למהר ולרכוש את "סיוטים ונופי חלום" להקרנה בארץ. אין ספק כי היא תהווה תוספת מרשימה למאגר המדולל של סדרות אימה ומסתורין המשודרות בימים אלו על המסך. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |