|
טרגדיה - סיפור מקורי חדש
עידו גנדל |
|||||
|
|
|||||
| 1. [זריחה. ברקע – שדה חרוש. פרות רובצות ברפת. קול שריקה חדה, ואל הרפת נכנס בחור צעיר ונמרץ, לבוש בגדי עבודה קצרים גדולים מעט ממידותיו. לפניו הוא דוחף מריצה ובה את חפירה. פניו וזרועותיו אדומים, צרובי-שמש.] | |||||
| דויטש: בוקר טוב, גבירותיי! ראו, השמש כבר זורחת. די להעלות גירה, הגיע הזמן לעבוד. [הוא חובט לאחת הפרות בחיבה על גבה, נוטל את האת ומתחיל להעמיס במיומנות את זבל הפרות לתוך המריצה.] עבודה! הן זה מה שמפריד בינינו לביניכן, העבודה משחררת את נפשו של האדם. פעם גם אני, כמוכן, העליתי רק גירה: נפשי נמקה בין אינספור גוילי חוכמת זקנים והייתה כבדה כאבן. ועכשיו? שריריי אולי נוקשים מעט, אך שנתי טובה, וצחוקי עם בוא השחר מעיר את התרנגולים. [דויטש מניח את האת ואוחז בידיות המריצה שהתמלאה.] כך! אכן, רק כך תיבנה המדינה בעבודה וברעות! כן, גם ידידים לי כאן הרבה... רק צר לי על ישראל, שנשאר שם מאחור. 2. [לילה. חדר אפלולי. חפצים מוטלים באי-סדר. על המיטה מזוודה פתוחה. מבחוץ עולות צעקות שיכורים וצליל זכוכית מתנפצת. ליד החלון עומד צעיר רזה, מסיט את הוילון בזהירות כדי להביט החוצה. הוא רועד.] ישראל: יודן ראוס! הם צועקים, שלחו אש גם בבית הכנסת, ואוי לו ליהודי שייצא כעת לרחוב. ברוך שומר עמו? אסתפק גם בשומר פתאים. [הוא ממהר אל המיטה, אוסף בגדים בקדחתנות לתוך המזוודה. כעבור רגע הוא מפסיק, עומד ללא ניע, ואז מתמוטט על המיטה וחופן את פניו בידיו.] מדוע לא הקשבתי לקולות המתריעים, מדוע לא הלכתי עם דויטש לפלשתינה? הלא תמיד ראה הוא דברים כהווייתם, והוא צדק: מוטב לייבש ביצות באדמה כפוית טובה מלהמשיך לחיות כאן ככבשה בין זאבים. כעת נותרתי בלי חבר, ועוד מעט גם לא יהיה לי בית. אומרים שרוצים הם לגרשנו לפולין. 3. מקהלה: שני חברי ילדות, אחים בלב ונפש פרחחים היו אי-אז, אימתה של השכונה ואיש לא הצליח להפריד הצמד-חמד עד ששטפה גאות הלאומנות את המדינה. נוח דויטש באוניה יצא לזרז חבלי משיח ישראל אייזן בחר להתכופף מול סערה וגורל אחד לשניים, קשור לבלי התר. 1940 1. [ערב. מטבח חדר האוכל, ריק מאדם. רק דויטש – שזוף וחסון כעת – ובחורה מנומשת שוטפים כלים ומדברים. הוא מבריש את הצלחות, היא שוטפת אותן בגיגית ומנגבת. עיניה לא משות ממנו.] תמר: לא אוכל לקרוא לך נוח. זה שם גלותי כל כך. דויטש: קראי לי דויטש אם כן, הן כך עושים כולם. תמר: איני רוצה להיות כמו כולם, בעיניך. [שתיקה. דיוטש מתרכז בעבודתו, נמנע ממבטה.] תמר: משהו מטריד אותך. דויטש: השמועות מן המלחמה. לבי אומר לי שעוד יתחוללו דברים נוראים הרבה יותר. תמר: הן לא יגיעו עד לכאן?! דויטש: לאחינו שם אני חושש, לישראל חברי. הוא אינו עונה למכתבים. תמר: האיש יקר לך, שמעתיך אומר את שמו פעם או פעמיים... [דויטש מקרצף ביתר מרץ, מתעלם מהשאלה המרומזת, אך במהרה הוא מתחיל לדבר, כאילו לעצמו.] דויטש: בני עשר אז היינו, ביריד של צוענים עם נקניק אותו סחבנו מאחד הדוכנים והלכנו אל מאחורי האוהל, למצוא הרפתקאות. שני כלבים גדולים, קשורים בחבל, התעוררו מן הניחוח ובתחינה ייבבו. צחקנו להם. אז ראינו ילדה צועניה קטנה בשמלה של סמרטוטים שנרדמה על הארץ בת ארבע או חמש. וישראל אמר: מצווה לתת לנזקקים. קרב בשקט והניח פיסות נקניק שם בכיסים. ואני התרתי את החבל. [תמר מפסיקה לעבוד, מכסה את פיה בכף ידה.] דויטש: הם לא נראו אכזריים, התכוונו רק לצחוק. אך היא נבהלה, וצרחותיה הבהילו גם אותם. והם נשכו, ואנו צפינו באימה, חוששים להתקרב. אנשים נזעקו להצילה, ואנחנו ברחנו. תמר: מדוע נזכרת בזה עכשיו? דויטש: כלבי גרמניה נושכים, ואנו עומדים מן הצד. תמר: אבל שמעת מה אמרו באסיפת החברים. הלא גם לנו כאן- דויטש: שמעתי. [תמר משפילה את עיניה. שוב שתיקה. השניים מסיימים את עבודתם. תמר יוצאת אל השביל ומתרחקת, דויטש נשאר לבדו לכבות את האור ולהבריח את הדלת.] דויטש: ופתאום משום-מקום הופיעה זקנה צועניה רעת-מראה, קפצה לפנינו ובידה גולגולת קוף או דבר-מה דומה. דרשה לדעת מי מאיתנו האשם. ואימתה גברה עלינו עד כי גם לו רצינו, לא יכולנו לדבר. והיא אמרה: קללה אני אטיל אשר תקשור את גורלכם. הצביעה עליי ואז על ישראל: אתה תישרף באש מלבר, אתה – באש מלגו ונעלמה כלעומת שבאה. מה טוב, שאיננו מאמינים בקללות. תמר, חכי! [תמר עוצרת, מסתובבת לעברו] תמר: קראת לי? דויטש: כן. נלך ביחד. אולי את מפחדת מן החשכה. תמר: אם תשמור עליי, אפחד ברצון. 2. [ערב. צריף עץ במחנה ריכוז. טיפות שלג שנמס מחלחלות בין קורות הגג. על אחד מדרגשי העץ הנוקשים יושב בחור נמוך עוטה טלית ומתפלל באדיקות. ממול שוכב ישראל בבגדי אסיר מרופטים ומביט בו בתערובת של בוז ושל חמלה.] ישראל: ראו אותו, הקבליסט. עדיין מאמין בכוחן של המילים לשנות את המציאות ולמרות כל תפילותיו הוא כאן איתנו. וכל היום: זו כפרה, זה ניסיון, כי לא יטוש השם עמו. כמעט ניחם אני על שהצלתי את חייו. הוא כרוך אחריי מאז. נפשו עדיין נפש ילד. השאלה היא אם אין זה לטובה. [צעקות בגרמנית מבחוץ. הדלת נפתחת באחת, משלחת רוח פרצים מקפיאה, וקבוצה של אסירים חדשים נדחקת פנימה. הם מבוהלים, מצטופפים יחדיו. הותיקים מרימים ראש, לראות אם הגיע מישהו המוכר להם, וחוזרים לענייניהם. רק הקבליסט קם, מקפל את הטלית בזהירות וניגש אל הבאים.] קבליסט: שלום עליכם, יהודים! מעוננו דל, אין בו גם פת במלח אבל ברוכים תהיו. [מוליך אותם סביב, מציג בפניהם את האסירים האחרים. רובם מתעלמים ממנו במופגן. לבסוף הם מגיעים אל דרגשו של ישראל.] קבליסט: וכאן רבי ישראל אייזן, יהודי יקר שבא לי כמלאך מן השמיים. תנו ואספר. הולך אני עם בוקר למפעל: תחילת משמרת. מולי שני קציני אס.אס. מטיילים עם כלביהם ובידם סל. ואני, חולשה תקפתני לטשתי בו עיני, אחת לי אם כשר או לא כשר והם ראו, יימח שמם, הביטו זה בזה וזרקו נקניק לכיווני. עוד לא הנעתי יד או רגל - שיחררו את הכלבים. [ישראל נרעד, מסתובב בגבו אל הקבליסט.] ישראל: הלוואי ולא סיפרת. קבליסט: הוי, צדיק עניו, אין אומרים שבחו של אדם בפניו. [הקבליסט מתרחק וקורא להולכים עמו לבוא אחריו, אך ממשיך לספר.] ואני תלוי כך בין שמים וארץ מתחנן: הביטו בי, והרי אתם אוכלים מספיק. והם חושפים שיניים, פלא שלא רצחוני במקום. והרעב דורס כל הגיון: קח רק טעימה לפני המוות! כמו שציווה על אברהם לנעוץ המאכלת והנה יד על כתפי: ישראל הצדיק. אפילו שראוהו שם נפשו בכפו להצילני, לגאלני מבור תחתיות. זאת לא אשכח לו לעולם. הנה, הגענו אל מושבי. בואו ואראה לכם אוצר גדול שמילטתי בעור שיניי: ספר היצירה לאברהם אבינו. 1944 1. מקהלה: עברו כבר שש שנים מאז פנו דרכי השניים ובכל זאת גורלם עדיין חד הוא, צא וראה: האחד הוא צל אדם, אל המיתה לוטש עיניים והשני על ערש דווי, לוחם בצר בלתי-נראה. 2. [לילה. אוהל החולים. רק נר אחד מאיר באפלה. הדממה מופרת מדי פעם באנחות כאב. תמר, עיניה אדומות מבכי, מניחה רטיית בד רטובה על מצחו הלוהט של דויטש. דויטש מנסה להתרומם, מבולבל.] דויטש: מי זה? איפה תמר? תמר: אני כאן, יקירי, זאת אני. אם בנך. דויטש: קראת לישראל? הוא צריך לבוא לראות מדוע אין להאמין לקללות של צוענים. הוא זה שאמור להיאכל באש פנימית, לא אני! תמר: חס וחלילה. אתה תבריא, אתה שומע? כבר אמר הרופא שהסימפטומים נחלשים. דויטש: מלריה גם על ראשו! 3. [לילה. צריף כמעט שומם במחנה השמדה. רק הקבליסט שם, יושב על הרצפה. הוא מדפדף בקדחתנות בספר שלו. גופו מתנודד כבשעת תפילה.] קבליסט: היכן, היכן הוא התיקון ההופך גורל על פיו? עלי למצוא אותו בטרם יהיה מאוחר רבי ישראל מצילי כבר בדרך אל המשרפה... [הוא מוצא את הדף שחיפש ואוחז בספר בכוח בידיו הגרומות. עוצם את עיניו.] ריבונו של עולם, אני יודע גודל העניין ואם אשגה, אנא פגע בי ולא בו שמיים וארץ עדיי: לא בשבילי אני עושה, אלא בשבילו דרך ארוכה עשינו יחד ואפילו שכל מעשיך בחוכמה עשית לא אוכל להניח לו גורל כזה לא אוכל. [מתחיל לקרוא.] 4. מקהלה: הסכיתו! מה זאת? קול מנועים! [ישראל, הממתין עם אסירים אחרים למותו, מרים את עיניו. גם דויטש מתעורר, מזדקף, בוהה בחלל. תמר, שישנה על כסא לצידו, מתעוררת מתנועתו הפתאומית.] דויטש: מה הרעש הזה? תמר: איזה רעש? ישראל: מטוסים, אלא שצלילם שונה. דויטש: מי זה מפעיל מנועים באמצע הלילה? תמר: אינני שומעת דבר ישראל: אין זה הלופטוואפה. וודאי באים, סוף כל סוף, להפציץ המחנה. מוזר, חשבתי שאש הכבשן תאכלני, אף לא ייחלתי לשרפה המהירה של הפצצות. דויטש: עלינו לברוח, מהר! תמר: אל תזוז, חזור לישון. אתה בטוח כאן. מקהלה: גשם של פלדה יורד על הבניינים וטיפותיו אינן בודקות עוד מי טהור-גזע ומי לא אנשים מתים בכל פינה, דמויות ללא פנים ורק ישראל עוד עומד שם ותוהה על גורלו. ישראל: אפילו השוחט אינו חפץ בי. כל העולם עולה באש ורק אני חי וקיים. היכן היא הצועניה ההיא עכשיו? [הוא מביט סביבו בעיניים פעורות. ההפצצה נפסקת, ומשתררת דממה. נדמה שכולם מתו חוץ ממנו. אבק ועשן מערפלים את ראייתו. הוא מתחיל ללכת בצעדים כושלים ועוצר ליד מחסן אבן קטן. חור נפער בקיר, ובפנים מדפים עם בקבוקים ללא סימון. הוא ניגש אליהם כסהרורי.] בחורף לפחות היה לנו שלג עכשיו אפילו מים קיבלנו במשורה אשתה מעט לחיי הצלתי: לאדונים הקצינים זה כבר לא יחסר. [שני בקבוקים נופלים בזה אחר זה מידיו החלושות, הרועדות, ומתנפצים. הוא אינו שם לב לריח המשונה ופותח בקבוק שלישי. באוהל החולים דויטש שוכב מותש, ממלמל דברים חסרי פשר, ותמר מלטפת את שערו.] דיוטש: אני צמא. תמר: שן, אהובי. אתה תחלים במהרה. דויטש: הביאי מים, אנא... תמר: אודה - אני חוששת להשאיר אותך לבד. הה, הוא שוב נרדם, ישן כילד. אולי, אם אמהר... מקהלה: וכך יוצאת תמר אפילו בלי לומר שלום ישראל כבר גוסס מהחומצה אשר שתה ודויטש – הוא שוב מכה, בוטש רגליו מתוך חלום ומפיל כך את הנר אשר מצית את המיטה. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |