|
|||||
|
SOAPERMAN OPERA - ביקורת סרט
אלי הרשטיין |
|||||
|
|
|||||
| גבוה יותר, מהר יותר, חזק יותר, "סופרמן חוזר" הוא לא יותר מאופרת סבון של גיבורי-על מעוטרת באפקטים מיוחדים. אלי הרשטיין ציפה רבות ונכזב בגדול, וכעת הוא יורד למקלטים מתוך פחד שהמוג'הדין של חובבי סופרמן יודע איפה הוא גר. | |||||
| "סופרמן חוזר" – Superman Returns בימוי: בראיין סינגר תסריט: מייק דוהרטי ודן הריס שחקנים: ברנדון רות', קייט בוסוורת', קווין ספייסי ארה"ב – אנגלית – צבע – 154 ד' אזהרת ספויילרים – הביקורת שלפניכם רצופה בספויילרים קטלניים, הרסניים ובלתי מתחשבים בעליל בצופים בעלי קיבה רגישה לספויילרים – ראו הוזהרתם. אינני נוהג לכתוב ביקורות בלשון אישית. יעידו על כך כותבי ISF הזועמים, להם קיצצתי כעורך את האמרות האישיות חזור וקצץ לאורך השנים. אך כאשר ישבתי בסינמה סיטי ממתין לכותרות הפתיחה של "סופרמן חוזר" חשבתי לעצמי שאין לי כל דרך לכתוב על הסרט הזה באופן אובייקטיבי. "סופרמן" קשור לכל כך הרבה זכרונות ילדות ונערות, לכל כך הרבה תקוות וחלומות שפשוט אינני יכול להתייחס באובייקטיביות לגלגול הקולנועי החמישי בסדרה הקולנועית של "סופרמן", כך חשבתי. עד כמה יכולתי לטעות. בעת שעלו על המסך כותרות הסרט ומוזיקת הפתיחה רעמה באולם הקולנוע לא יכולתי להכיל את התרגשותי. סופרמן חוזר אחרי כל כך הרבה שנים אל מסך הקולנוע ואני שבתי להתרגש כמו ילד קטן לצלילי המארש של סופרמן פרי עטו של ג'ון וויליאמס האלמותי. אך מהר מאוד, מהר מדי יש לומר, הבנתי שהשנה איננה 1978 ובעיקר שאנחנו כבר לא בקנזס - אך על פי המתרחש על המסך נראה שבריאן זינגר לא הבין את זה. ראשית יאמר כי סרטו של זינגר הוא סרט ויזואלי לעילא, מוקפד, מעוצב, ומצולם למשעי. סופרמן מודל 2006 הוא פסגת הטכנולוגייה הקולנועית, ויוצריו לא הסתפקו בפחות מהטוב ביותר. אך הויזואלייה המרשימה של הסרט אינה מצליחה לכסות את ערוותה של הריקנות התוכנית, הרעיונית והתסריטאית של הסרט. שכן מכל בחינה אחרת חודרות חריקות צורמות וממלאות את המסך ובראשן התחושה הקשה שבסרט הזה כבר היינו, והרבה יותר מפעם אחת. בתחילת הסרט נקלעת לויס ליין לתאונה אווירית מרשימה המצולמת ומבויימת במיטב המסורת ההוליוודית של האפקטים המיוחדים. סופרמן כמובן נחלץ לעזרתה ומנחית את המטוס הענק בלב מגרש פוטבול בסצנה מדהימה ומרשימה – כמיטב המסורת כבר אמרנו. אך תוך כדי הסצנה לא ניתן להתעלם מהשאלה למה לויס ליין צריכה את כל זה. במשך חמש שנים תמימות היא חיה בשלווה, התחתנה, ילדה ילד חמוד, ואפילו זכתה בפוליצר. ללא תאונות, ללא אסונות קולוסאליים, ללא תאונת רכבת או מסוק (טוב, כל זה לא מסופר בסרט אבל ניתן להניח זאת מהעובדה שלמרות שסופרמן לא היה בנמצא לויס נותרה בחיים...). אז למה לכל הרוחות היא צריכה את הסופרמן הזה שיחזיר אותה לתקופה בה היא צונחת מבתים, מתרסקת ממטוסים וטובעת מתחת למים? למה הוא היה חייב לחזור? ולחשוב שאת הפוליצר היא קיבלה על כתבה ששמה "מדוע העולם לא זקוק לסופרמן". ב"סופרמן חוזר" יש יד מכוונת ושרירותית הקובעת מי ימות ומי יחייה. מי ינצל ומי לא. הסיבה לכך אינה ברורה אך כל מי שיופיע על המסך, מלבד אם הוא שייך לליגה של "הרעים" יזכה להצלה של הרגע האחרון בידיו של סופרמן. אז לדרוש אמינות ריאליסטית מסרט גיבורי על זו אולי דרישה מוגזמת אבל יש גבול למקריות. יש גבול למספר הפעמים בה התערבות אלוהית או סופרמנית תציל את המצב לפני שכל העסק הופך למשעמם - לא ב"סופרמן חוזר". והתוצאה של מקריות עקבית ותחושה של מעשים שמוכתבים מן החוץ (כלומר מהתסריטאים) ואינם נובעים מהסיפור, היא סרט הנופל אל הבור המסוכן ביותר - הוא צפוי מראש. סרט בו לא נשאלת ולו פעם אחת השאלה "האם?", והיא מוחלפת כלאחר כבוד בשאלה "מתי?" הוא סרט נטול מתח אמיתי, נטול דרמה ונטול כלים שימשכו את הצופה לתוככי הסיפור ולנבכי גורלן של הדמויות. וכאשר זה קורה הרי שבסצנה שאמורה להיות מותחת, בה משפחת לויס ליין הנלכדת מתחת למים ללא יכולת להיחלץ, השאלה היא לא מה יקרה אלא מתי סופרמן יופיע. ואפילו השאלה הזו מוגבלת שכן הוא יכול להופיע רק לפני שיקרה משהו רע. אף פעם לא אחרי. ולכן השאלה היא כמה זמן ימשוך אותנו הבמאי בטרם נקבל את התשובה המתבקשת (ספויילר – שאכן מגיעה). אבל זו אחת הבעיות כשיש לך גיבור כל-יכול שהדבר היחיד שהוא אינו יכול לעשות זה להיכשל. הבעיה מוקצנת יותר כאשר במהלך סרט שלם הכותבים אינם מאפשרים לגיבור אף כישלון אמיתי אחד (מלבד הקרב האבוד על ליבה של לויס ליין – ושמישהו יסביר לי פעם אחת מדוע לכל הרוחות הוא לא מגלה לה כבר שקלארק קנט הוא סופרמן?). אז נכון שזו בעיה המאפיינת אולי כל סרט של גיבורי-על, שכן זו המשמעות של גיבור-על, בין השאר בהיותו בלתי מנוצח ובהיותו חלק מהקנון וחלק מהסרט הבא בסדרה – אלא שברוב הסרטים עושים התסריטאים כל שלאיל ידם כדי להילחם בסימפטום הזה ולהקטין את משמעותו. ב"סופרמן חוזר" נכנעים התסריטאים לבעיה הזו מראש – גישה אולי מקורית – אך בלתי יעילה בעליל. ואם לא אמינות אז לפחות היגיון פנימי. למשל למה מחליט ריצ'רד, החבר של לויס ליין, להפנות את מטוסו אחורנית בסוף הסרט ולהסתכן במוות בטוח? כי לוייס ליין אמרה שסופרמן ימות? כלומר – הצופים יודעים שסופרמן הוא... ובכן סופרמן. גם ריצ'רד יודע שסופרמן הוא כל יכול. לפני חמש דקות בדיוק סופרמן שילח אותם לדרכם ויצא להציל את העולם – מה הם בדיוק יכולים לעשות בשבילו? להזכירכם, ריצ'רד אינו יודע כלום בשלב זה על מצבו של סופרמן באותו רגע. אבל לויס ליין אמרה אז היא כנראה יודעת. או הסצנה בה מעיף סופרמן את היבשת החדשה של לקס לותור אל החלל. בואו נחשוב על זה לרגע. עשר דקות מוקדם יותר קירב לקס לותור ספייק ירוק אחד לסופרמן והחליש אותו באופן שהפך אותו ללפלף ממוצע. פתאום עכשיו, כשהוא מוקף בקריפטונייט ירוק מכל עבריו, כאשר מים ירוקים נוזלים על ידיו (תמיד יכול להיות שהירוק הזה הוא סתם אזוב ביצות ולא קריפטונייט) מצליח סופרמן להעיף לחלל את היבשת השישית. האם זה הזמן למטבע הלשון "נו באמת!"? ובמקום שאין אמינות ואין הגיון שולטות הקלישאות. שוב סופרמן פגיע לקריפטונייט ירוק (כנראה שהוא עבר מחיקת זיכרון במהלך הטיסה לקריפטון אחרת הוא היה זוכר את זה כמו כולנו) ושוב במגע עם אותו חומר קטלנו הוא הופך לעוד לפלף שכונתי מצוי שכל החברה מרביצים לו. שוב הרשע התורן אינו הורג את הגיבור אלא נותן לו למות מוות ארוך שיאפשר לו כמובן להימלט (מה חשב לקס לותור – שסופרמן שאינו צריך לנשום, יטבע?). למה שלא יכרות לו את הראש (ועוד כמה אברים באותה הזדמנות) עם גרזן וישליך כל חלק במקום אחר (כל עוד הוא יכול)? אחרי הכל אין המדובר בג'יימס בונד. אבל שוב היד האנושית עוזרת לאיש הברזל בדקה האחרונה ממש, ושוב איש הברזל גומל בהצלות של השנייה האחרונה. ושוב בעת צרה שומע קאל אל את קולו של ג'ור אל במלודרמטיות של אופרת סבון. למה שלא ישמע פעם את גנרל זוד? ולסיום, היתה לתסריטאים הזדמנות מצויינת להוציא את העוקץ מכל הביקורת הזו בכך שהיו באמת הורגים את סופרמן בסוף הסרט. זה היה מפתיע. לויס ליין יוצאת מבית החולים, המצלמה עולה למעלה, כותרות הסיום מתגלגלות על רקע מוסיקה קודרת. לרגע אחד היה סיכוי ש... אבל לא. הפתעה. (ספויילר) סופרמן חיי. בסצינה לאחר מכן שב סופרמן לתחייה ומעביר את חוכמתו לדור הבא. מרלון ברנדו מתהפך בקברו. אז נכון שקלישאות הן קלישאות מכיוון שהן מבוססות על נוסחה בדוקה ועובדת, אך לפעמים לא די ברצף של קלישאות שחוקות המבוצעות היטב, מרשימות ככל שיהיו, כדי להעמיד סיפור בעל משמעות. נקודת האור היחידה בסרט היא הופעתו המבריקה של קווין ספייסי כלקס לותור. זהו סופר-לותור כפי שרק קווין ספייסי יכול היה לגלם. הרגעים היחידים בהם מתעלה הסרט לרמה של קולנוע מתקבל על הדעת הם הרגעים בהם עולה ספייסי על המסך ולפתע הכל עובד. התזמון מושלם, המשחק מעולה, הבימוי אינו מורגש וספייסי מצליח להוציא מדמותו של לותור את האיכויות אותן הפיק ממנו לפני כשלושים שנה ג'ין הקמן – השחקן האמריקני הטוב ביותר החי היום. לקס לותור הוא הדמות המעניינת היחידה בסופרמן (אם לא לוקחים בחשבון את הכלבה הפקינזית של קיטי שמכרסמת להנאתה את אחותה התאומה... קטע ביזארי ויוצא דופן בסרט המתאים יותר לסם ראימי מאשר לבריאן זינגר). הפילוסופיה של לותור פשוטה, הוא רוצה את החלק המגיע לו, כוח וכוח ועוד כוח. הוא אינו לוקח את עצמו ברצינות ולו לרגע אחד ולכך יש כמובן לחבר את כשרונו האדיר של ספייסי. אך הופעתו הנפלאה של ספייסי רק מדגישה בדרך השלילה את חוסר הכריזמה ואת יכולת המשחק הלקוייה של שאר צוות השחקנים. מלבד דמיונו המדהים של ברנדון ראות לסופרמן, סליחה כריסטופר ריב, הרי שבכל קטגוריה אחרת הוא מוצא את עצמו בקטגוריית אופרות הסבון. מלבד אותו חיקוי מושלם לכריסטופר ריב המנוח אין לראות מה להציע ובת זוגתו היפהפייה קייט בוסוורת' כלויס ליין גם היא נראית כאילו יצאה ממשמר המפרץ (ויסלחו לי הקוראים על חוסר העדכנות בכל הנוגע לסדרות איכות כאלו ואחרות). הדיאלוגים המבריקים מהסוג של "אני מצטער שעזבתי אתכם, אני אחזיר אותך עכשיו" מתחרה ברמת הביצוע בדיאלוג המבריק של צמד סבוני אחר, היידן כריסטנסן ונטלי פורטמן עם ה"אני אוהב אותך" – "לא, אני אוהבת אותך יותר" מ"מתקפת המשובטים". הכריזמה שאפיינה את כריסטופר ריב ומרגוט קידר, נעדרת מבני דמותם מודל 2006, והמקום היחיד בסרט בו תמצאו את אותה כריזמה הוא המקום בו הותיר אותה ג'ין הקמן לפני כ-30 שנה. גם סצנות הטיטאניק של סוף הסרט אינן מוסיפות לאווירה הכללית וגורמות לך להתגעגע לרגע ל"טיטאניק" הלא נגמר של קמרון, ולתהות מה היה קורה אם קמרון היה מכניס את סופרמן לסרט שלו. אבל הבעיה העיקרית בסופו של "סופרמן חוזר" אחרת לחלוטין. ביצירה הקולנועית ידוע המושג השעיית הספק. הרי לכולנו ברור וידוע (טוב, לפחות לחלקנו) שסופרמן אינו קיים באמת. למרות זאת, מצליח קולנוען מקצועי כזינגר לגרום לנו את "השעיית הספק" כאשר אנו מבלים שעתיים מול מסך הקולנוע, מזדהים עם הדמויות, נהנים מההרפתקאות תוך תחושה שהעולם הבדיוני שלפנינו קורם עור וגידים והוא מציאותי לפחות כמו עולמנו. אין ספק כי מסורת של 100 שנים של קולנוע אמריקני היפר-ריאליסטי הובילו ליצירת עולם אמין וקוהרנטי גם ב"סופרמן חוזר" – אבל. בסוף הסרט, כאשר סופרמן "מת" כביכול, הרגע שאמור להיות הדרמטי ביותר בשיאו של הסרט – אינו עובד. הוא אינו עובד כי אין ולו אחד בקהל המאמין באמת שסופרמן יכול למות. ואם יש הרי זה חייזר מהכוכב קריפטון שבילה את 50 השנים האחרונות מחוץ לעולמנו. הרגע בו אמורים כולנו לעצור את נשימתנו ולתהות "האומנם?", הופך לקטע דביק ושמאלצי בו כולם ממתינים לראות מתי יחזור סופרמן. בשיא הסרט מתמצה הבעיה המרכזית של הסרט כולו, זהו סרט שבלוני וצפוי מראש שכל שורה בו נשחקה עד דק בשנים על גבי שנים של קלישאות קומיקס וקולנוע – סרט שאינו מוסיף ולו שורה מקורית אחת לקנון ממנו הגיע. הקיטש הנורא של סוף הסרט מהווה, לפחות לעת עתה את שירת הברבור הקולנועית של גיבור העל הידוע מכולם. לצופים נותר רק להתגעגע למקוריות, לעוצמה ולדרמה - לתחושת הראשוניות, החלוציות אם תרצו, שאפיינו את הסרט הראשון בבימויו של ריצארד דונר, ושכה בולטים בהעדרם בסרט הזה. סופרמן חוזר הוא סרט קייץ חביב, צפוי מראש ויפהפה – חובה לאוהבי הז'אנר? – לא בטוח. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |