|
|||||
|
צפייה חסרת ציפייה בהשלכות הצפויות – ביקורת סרט - סופרמן חוזר
עופר ברנשטיין |
|||||
|
|
|||||
| "סופרמן חוזר", הסרט החדש בסדרת סרטי סופרמן העולה על מסכי הקולנוע בארץ בשבוע הקרוב, מהווה נקודת ציון נוספת ביחסים ההפכפכים בין מדיום הקומיקס למדיום הקולנוע. הוא מגלם בתוכו את כל הטוב ביחסים אלה אך במבט מעמיק מעצים את הבעיות ומחדד את החסרונות של שיתוף עלילות ביניהם. | |||||
| "סופרמן חוזר" – Superman Returns בימוי: בראיין סינגר תסריט: מייק דוהרטי ודן הריס שחקנים: ברנדון רות', קייט בוסוורת', קווין ספייסי ארה"ב – אנגלית – צבע – 154 ד' על אף פתיחה תמוהה זו – לכו וראו אותו. אין כמו סופרמן החוצה את המסך וגלימתו מתנפנפת כדי לגרום הנאה צרופה לצופה קולנוע באשר הוא. עלילת הסרט, ממוקמת אי שם לאחר שני סרטי סופרמן הראשונים של ריצ'ארד דונר (מתחילת שנות ה-80) ולפני הקטסטרופות הגדולות של סרטי סופרמן 3 ו - 4 שרובנו נשמח לשכוח. סופרמן שב לאחר חמש שנות היעדרות אל עירו מטרופוליס (שנראית ניו יורקית יותר מתמיד). החיים בהיעדרו המשיכו כרגיל (כמעט). פרי וויט עודנו העורך של הדיילי פלאנט, ג'ימי עדיין עושה עבורו שליחויות וצילומים ולקס לות'ור חורש מזימות. רק לוייס היקרה הורסת את התמונה, כי כשהחיים נמשכים גם יוצרים קשרים חדשים (ומתחתנים... ויולדים ילדים יפים בלונדיניים עם משקפיים ואסתמה...). לתוך השגרה הזו שב גיבורנו (הזוכה ליותר דקות מסך כסופרמן מאשר אי פעם) ומתחיל לעשות סדר בבלגאן. לקס, כמובן, זומם משהו וסופרמן יציל את המצב. נשמע קצת נדוש, אולם באופן מפתיע ועל אף קווי העלילה הבנאליים, התסריט והשחקנים מצליחים לסחוף את הצופים ולגרום לנו להאמין שבסרט הזה זה באמת אפשרי. אין להקל ראש במשפט האחרון. סופרמן, כפי שנאמר עליו אין ספור פעמים הוא "גיבור גדול מהחיים". תואר מחייב זה טומן בחובו לא רק יתרונות כי אם גם חסרונות. כמה פעמים התלוננו אנשים על האופן הבלתי אמין בעליל בו קלארק הופך סופרמן, הופך קלארק וחוזר חלילה (מה... הם לא שמים לב שזה אותו אדם בלי משקפיים ועם תלתל?). צופה הנכנס לקולנוע לראות סרט על סופרמן כבר מכיר כבר את הכללים: סופרמן - מחליף זהויות בלי שאיש ירגיש. מסוגל לשנות את כל תנועות גופו ולהראות יותר שלומיאל מחושחש הבלש שרק קם משינה. בעל חריפות שכל של שרלוק הולמס וטמטום של הבלש קלוזו כתלות במצב. נוסף על הכל - הוא עף. יש לקבל כל זאת כנתון עובדתי ובלתי ניתן לערעור. אכסיומה שאין להרהר בה. הוא עף ואף אחד לא רודף אחריו כדי לגלות מי הוא באמת! לאחר שהקהל קיבל על עצמו את הכללים, ניתן לעבור להמשך העלילה ופשוט ליהנות מסרט הזורם באופן נפלא ומקסים. אפילו כותב שורות אלה, שעל פי רוב סולד מגיבורי על באופן קיצוני, יכול להודות ללא מאמץ מיותר: אם סופרמן קיים (בסרט הזה), אז אין שום דבר אחר הסותר את ההגיון ומפריע להנאה. ראשית נדבר על התסריט המרהיב. על אף היותו מחורר, הגיוני ואינו סותר את עצמו. הזרימה והתזמון מושלמים ואין יותר מדי עיכובים בפרטים מיותרים. יש קיטש במידה, אקשן במידה וכל עלילות המשנה מקבלות טיפול הולם וסגירת קצוות ראויה. הייתכן שסופרמן ימריא ללא שחקנים ראויים? כאן אין כל בעיה. הליהוק המצוין של ברנדון רות' כסופרמן, קייט בוסוורת' כלוייס ליין וקווין ספייסי, שחקן בעל שיעור קומה, שידע לגנוב את המסך עם כל הופעה, אך לא להאפיל על הצוות שסביבו, עושים את העבודה. האלמנטים האחרים המשפיעים על חווית הצפייה גם כן זכו לטיפול מקצועי ומוצלח. פס הקול שידע להלך על הקו הדק בין מלודיות חדשות למוזיקת המקור של אוטמן (Otman). האפקטים שהיו מדהימים אך לא מופרכים או מוגזמים. התלבושות ועיצוב הסטים (ובמיוחד האופן המשכנע שבו עדכנו את הלובי של מגדל הדיילי פלאנט). הכל בהשקעה, בטעם טוב ובלי להגזים. אלו סיבות מצוינות להגיד שאין דבר שיפגע בחוויה. אולם, כפי שמרמזת הפסקה הראשונה בביקורת זו, הסרט מעלה אל פני השטח חסרונות רבים הקשורים ביחסים בין הקומיקס לקולנוע. אם נרצה לחדד זאת - רדידות המסר והרעיונות שבבסיס הסרט פוגעים במדיום הקומיקס, מעוררים את הסטריאוטיפים השליליים כלפיו ומחדדים את ההבדלים הבסיסיים בינו לבין המדיום הקולנועי. יש שיטענו שבסרט על דמותו של "סופרמן" אין מה לצפות למסר עמוק, משמעותי או רציני. זהו סרט כיף, שלא נועד להעביר מסרים עמוקים או משמעותיים ולכן המסר שלו פשטני ובנאלי: "הטוב מנצח את הרע". המסר הזה, הפשטות המבנית שלו, והדרך הפתלתולה שעובר הצופה על מנת להגיע אליו – הם הפגיעה הראשונה בקומיקס ומהותו. הקומיקס של סופרמן תמיד עסק, עוסק ויעסוק במלחמת הטוב ברע. המוסריות, ההקרבה העצמית והאנושיות הם בבסיסו הנצחי. אולם בקומיקס הם זוכים לעימותים קשים, לפקפוק, לבחינות מחדש ולניסיונות הפרכה. כל סרטי סופרמן, ללא יוצא מהכלל, לא העלו מסרים ורעיונות כה מסובכים. אין ביכולתו של הקולנוע לספק פתרונות לשאלות כאלו ב- 154 דקות הנחלקות בין שאלות המוסר, לסצנות הומור, אקשן וכתוביות הסיום. הבעיה מחריפה גם לנוכח תדמיתו הבעייתית של המדיום בדעת הקהל האמריקאית (שהיא בית הגידול העיקרי שלו). הקהל מקבל תוצר רדוד ושטחי כסרט סופרמן וכל מערכות יחסי הציבור סביבו שבות ומזכירות את מקורותיה של הדמות. זאת ה עושות יחד עם אזכור דמויות אחרות וסרטים אחרים מבוססי קומיקס (בדרך כלל על גיבורי על ואף פעם לא יצירות מופת כ"הדרך לפרדישן"). כל אלו מחזקים אצל קהל הצרכנים את העובדות השליליות של המדיום וגורמות להתגברות הדימוי השלילי שלו בחברה. במקום להעניק למדיום הקומיקס שירות טוב וחיובי, שרות אליו הוא כה מייחל, בא סרט זה ומחזיר אותו עשור אחד או שניים אחורה. אל תקופה רדודה, בה הלעג לחובבי קומיקס כילדים חסרי בגרות היה דבר שבשגרה. הקהל מוכן לקבל את השטחיות של סופרמן, כי הוא מגיע לראות כיף, אקשן חסר הגיון ושחקנים נאים. הקהל אינו מגיע כדי לראות סופרמן העוסק בשאלות פילוסופיה בגרוש (כניאו ב"מטריקס"), כיון שהקהל כבר רגיל שאת זה הוא לא יראה אצל סופרמן. המקסימום שאותו קהל יקבל תהיינה מעט שאלות מוסר או מצפון וזה רק אצל "באטמן" (ורק אם זה יגיע בגיבוי סצינות אקשן למכביר). העיוותים העלילתיים המוכנסים לסרטים מבוססי קומיקס, פוגעת באמינות המדיום ולפיכך פוגעת במעמדו שבין כה וכה חלש יחסית. בניגוד למדיום הרדיו (הנחשב בן דורו של הקומיקס) הוא מעולם לא נתפס כאמצעי המספק מידע חשוב או מהותי לניהול חיים. בניגוד לעיתון ולספר, אחיו הקרובים ממשפחת הדפוס, הוא תמיד תויג כילדותי ושטחי. במצב הדברים האמור, כשיש סתירה בין הקומיקס לבין הקולנוע, ידה של המדיה החזקה תמיד תהיה על העליונה אצל ההדיוטות. זאת על אף שסופרמן הופיע תחילה בקומיקס ורק אחר כך על מסך הקולנוע. דוגמה מוחשית לכך היא הדוגמא הבאה: ילד צעיר המבקש להיכנס לעולם הקומיקס לאחר שצפה בסרטי סופרמן מגלה לפתע שהדברים אינם כפי שחשב שהם. הוא יחוש נבגד. הוא יחוש מרומה. הדבר שקיווה שיהיה כפי שחשב מתגלה כמשהו מסובך ושונה. לא את זה הוא רצה. אם בילד עקשן עסקינן, הוא יצלח את הבדלי הגרסאות ויהפוך קורא קומיקס. אם לאו –יפתח רגשות שליליים ויהיה פרט נוסף בקבוצת שוללי הקומיקס כמדיום ראוי. אולם אין זו אשמת הקומיקס שכך הם הדברים. האשמה נעוצה בקולנוע המעוות ומסרס רעיונות ומסרים בסיסיים בעיבוד אותו הוא מבצע לא רק לקומיקס אלא גם לספרות יפה. כשחושבים על זה כך, קל הרבה יותר להבין מדוע מתנגד אלן מור (סופר הקומיקס הבריטי במוצאו) לעיבוד יצירותיו לסרטי קולנוע. אין דרך קלה לצאת מהתסבוכת הזו. הפתרונות הם חלקיים בלבד ואינם מבטיחים הצלחה בהכרח. כך, למשל, שיתופם של יוצרי הקומיקס על הסט מוכיח עצמו כתורם להעברת המסרים ובהתחשבות במקור (כפי שבלט עד מאוד ב"עיר החטאים" – Sin City, למשל). אולם, לאורך היסטוריית הפקת הסרטים בכל העולם, שיתופם של יוצרים מקוריים על סט העיבוד הקולנועי הוכח כמעשה בעייתי עד מאוד. כך קרה עם איאן פלמינג על סט סרטי בונד הראשונים, עם אגת'ה כריסטי, עם מייקל קרייטון ורק לאחרונה גם עם ג'י. קיי רולניג על סט הסרט השני בסדרת הארי פוטר. דרך אחרת היא להפקיד את מלאכת העיבוד בידי היוצר המקורי, בבחינת הכנסתו כשותף בעשייה ועל ידי כך להרגיעו כי הסרט נעשה עד כמה שאפשר נאמן לדבריו. אולם שוב - לא תמיד טוב הדבר, כיון שהיוצר נקשר ליצירתו ואינו מוכן להכניס בה שינויים נדרשים. בסרט "ספר הקומיקס – הסרט" (Comic Book the Movie) הוצע (בין אם במתכוון או שלא) רעיון מוצלח אחר – צירוף יועצים חיצוניים לתהליך ההפקה. אולם כפי שידוע לרבים בתחביב, המעריצים הם לא אחת פנאטיים יותר מהיוצרים לכן גם כאן תיווצר בעיה. לקראת סיום, עולה שאלה אחת עקרונית בנוגע לביקורת זו: כיצד מתיישבים הדברים העגומים והמרירים שנכתבו עד כאן עם תחילתם? ובכן, כפי שנרמז כבר בחלק הדן בסרט לגופו ואולי זהו באמת הפתרון המתבקש לבעיות שהסרט מעורר. משמוכן הקהל לקבל את האכסיומות הבסיסיות של סופרמן כפי שהן, משנזנחו כל ציפייה או מחשבה על מסרים עמוקים או משמעות בדברים, מתפנה המוח לבהייה מלאת הנאה, אושר תמים וצחוק לנוכח התוצר הקולנועי המרשים שהפיקו בריאן סינגר וחבר עוזריו. זהו... סופרמן חזר. הכתוביות הכחולות בתלת ממד שבפתיחתו מחכות לכם בבתי הקולנוע. רק הצעה - אל תבואו עייפים או תלכו לראותו מאוחר בערב - עם זמן מסך של 154 דקות אתם עוד עלולים להירדם לקראת הסוף. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |